Posts Tagged ‘מיכאל ויטקובסקי’

תהילתם של משחיתי המידות

11 בדצמבר 2013

משה סקאל

כשהייתי ילד, בשעות הצהריים של אחד מימי העצמאות, ערכה משפחתי פיקניק בגן העצמאות בתל אביב יחד עם חברים של הורי. בנם של החברים סיפר לי בלחש שבשיחים "יש הומואים", וגם סיפר בכמה מלים מעורפלות מה הם עושים שם, בין השיחים. אני זוכר שהסתקרנתי ומיהרתי לגשת לשיחים ולהציץ, ואכן ראיתי שם גבר – אך למרבה האכזבה (או הרווחה) הוא היה לבדו וניגש לשם רק כדי להטיל את מימיו. שנים אחר-כך שוטטתי עם חבר ישראלי בבר של קרוזינג הומואי בפריז. היינו כבני עשרים, אולי קצת יותר. לא עברו כמה דקות וכבר ניגש אלינו גבר אנגלי הדור פנים ואמר: "זה לא מקום בשביל בחורים כמוכם". ובניסיון אלטרואיסטי להציל את נפשותינו הזכות הודיע לנו באנגלית צחה: "עדיף שתלכו מכאן מיד".

זה היה בפריז בשנות האלפיים. שנים רבות קודם לכן, ב-1834, החליט הדוכס רמבוטו, ראש נפת הסֵן האחראי לעיר פריז, לדאוג "לספק את הצרכים הטבעיים של העוברים והשבים" ובהזדמנות זו גם לשפר את ההיגיינה העירונית. עד מהרה הוצבו 478 משתנות ציבוריות ברחבי עיר האורות: היו אלה מתקנים ירוקים עשויים מתכת, שבין תאיהם נקבעה מחיצה כדי לשמור על פרטיותם של המשתמשים. האופוזיציה כינתה את המשתנות הללו "מִתקן רמבוטו", ולכן הזדרז ראש הנפה לקרוא להם "מתקן אספסיאנוס", על שמו של הקיסר הרומי שהנהיג לראשונה תשלום בעבור השימוש במשתנות ציבוריות וטבע את המושג "לכסף אין ריח".

עד מהרה הפכו המשתנות הציבוריות הללו למקומות מפגש של גברים לצורכי סקס (ע"ע קרוזינג). אפשר לקרוא עליהן בספרו של רז'יס רוונן (Régis Revenin), "הומוסקסואליות וזנות ממין זכר בפריז (1870-1918)". רוונן, היסטוריון וחוקר מגדר, כותב על חייהם של ההומוסקסואלים בתקופת ה"בֶּל אֶפּוֹק" בפריז. הוא מספר על מקומות הקרוזינג של ההומואים, על היחס כלפיהם מצד השוטרים, בתי המשפט והתקשורת, ומסתמך בדבריו על ארכיוני המשטרה, על רשימות בעיתונות הכתובה, על פרסומים רפואיים, על סיפורים אוטוביוגרפיים ועל שלל מקורות ספרותיים.

בשנת 1904 כבר נמנו כארבעת אלפים משתנות ציבוריות בפריז. בפי ההומוסקסואלים בני התקופה הם כונו "מפרצים" או "ספלים" או פשוט: "ז'ינט". יתרונותיהן כמקומות מפגש היו ברורים: הן היו פתוחות בחינם לציבור, הן היו פרושות על פני העיר כולה, הן שימשו בדרך כלל גברים בלבד, ואף שהיו מקום ציבורי, הן היו נסתרות מפני מבטיהם של העוברים והשבים.Sem_(Georges_Goursat,_1863-1934)_-_Robert_de_Montesquiou_(1891)

סופרים רבים כתבו על המשתנות הציבוריות המהוללות האלה ועל המפגשים שהתקיימו בהן. אחת הדמויות המפורסמות מה"בל אפוק" היא דמותו של הברון דה שרלוּס ביצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". בכרך "האסירה" (שעדיין לא תורגם לעברית) אומר בעל מלון על אותו שרלוס: "ברור שהברון שרלוס חלה במחלה מכיוון שהוא נשאר כל כך הרבה זמן רב במשתנה. זה מה שקורה לרודפי שמלות ותיקים כמוהו". (התרגומים ברשימה הזאת הם שלי, אלא אם כן צוין אחרת).

בדו"ח משטרתי שנכתב ב-1917 ברובע השני בפריז נאמר כי גברת אחת התריעה שראתה שני גברים מאוננים במשתנה הציבורית. שוער הבניין הגיע למקום בזריזות ודיווח כי ראה "מחווה מגונה של קצין שאוֹנן לאחד בשם גוז'אר – חייל פשוט בחיל הרגלים. הוא החזיק את איברו של החייל בידו השמאלית". לאחר מעצרם הודו השניים כי אמנם נמצאו במשתנה הציבורית זה לצד זה, אך הצהירו כי אינם מכירים זה את זה וכי לא ביצעו אף לא אחד מהמעשים המגונים שייחס להם השוער. גם בזמן שעימתו אותם, המשיך כל אחד מהם להחזיק בגרסתו.

המשתנות הציבוריות הפריזאיות ב"בל אפוק" הן גם המקומות שבהם הומצא כנראה ה"גלורי הול" (חורים לעינוג הדדי משני צידי המחיצה), לפחות בגרסתו הצרפתית. השוהים בתאים נהגו להבקיע חורים שאפשרו לבצע אקט מיני מבלי להימצא יחד באותו התא, ולפיכך להסתכן פחות. בכל בוקר סתמו אנשי העירייה את החורים שהובקעו במחיצות, ובכל ערב חוררו המחיצות מחדש. לבסוף החליפו את המחיצות הרעועות במחיצות ממתכת משוריינת. גברברי פריז נאלצו לשוב הביתה מתוסכלים במשך שבועיים או שלושה, אבל אחר-כך הובקעו גם המחיצות החדשות האלה, ובדיווחי המשטרה נרשם כי ה"התרחשות האנטי-פיזית"ממשיכה ביתר שאת.

בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ראו רבים בהומוסקסואליות תופעה מדבקת. במאמר שפורסם בכתב העת הפריזאי Fantasio ב-1909 נכתב: "תחת עינה הסובלנית של המשטרה שלנו, בתי מרזח סלקטיביים הנגועים בדרכי הכּת החדשה הזו, מקבלים ערב ערב בשעריהם קהל של חולים, של סוטים, של סנובים, של פרובינציאליים ושל זרים". הרעיון של ההידבקות בהומוסקסואליות התיישב יפה עם החרדה האופיינית לסוף המאה התשע-עשרה מפני "סוף העולם". ב-1896 כתב הרופא ד"ר ז'ורז' סן-פול כך: "ייתכן שעלינו להסתכל על האקט המנוגד לטבע כעל אחת התופעות האופייניות לקִצם הטבעי של הגזעים; גברים שאינם מסוגלים להיות גורם יצרני מזדווגים עם בני מינם בזיווגים עקרים".

ואילו העיתונאי אנרי פוּקייה כתב כמה שנים קודם לכן: "משוררים במיוחד (…) מפיקים הנאה מעצם היציאה נגד הרגש הציבורי בכל הכרוך במוסר. הם העלו על נס את לסבוס ואף את סדום. (…) אלא שיש סכנה בהפגנת אדישות גדולה מדי או באהדה כלפי גחמות הדמיון הללו, המחלישות ומנוונות את הגזע. הספרוּת בעידן הדמוקרטיה שוב אינה רק מקור להנאתה של שכבה מובחנת של אריסטוקרטים (…). יש לה השפעה על ההמון. על כן יש לקוות שלא נגיע להיות 'סוף פסוק' מרוב רצון להיות 'סוף המאה'".

ושוב מרסל פרוסט. בכרך"סדום ועמורה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד" התייחס הסופר הגדול לשאלת "גזעם" של ההולכים נגד הטבע, וגם יצר חיבור מעניין בין הסכנה שבהומוסקסואליות לבין הציונות:

"גזע שרובצת עליו קללה, ואשר הכרח הוא לו לחיות בשקר ובשבועות שווא, שֶכֵּן תשוקתו, הוא יודע, היא לקלון ולכלימה בעיני הבריות, ואיש אינו רשאי להודות בה. […] ואכן, בכל ארץ וארץ הם מכוננים מושבה מזרחית משכילה, מוזיקאית, הולכת רכיל, ולה מעלות כְּלִילוֹת קסם ופגמים שאין לשאתם […] וכאשר הם מבקשים למצוא שותפים לנטייתם, אין הם פונים דווקא אל אלה הנראים כבעלי נטייה מוקדמת לזה, כפי שינהג למשל המכוּר למורפין בבקשו להפיץ את הסם, אלא, מתוך להיטות של שליחי בשׂורה, לאלה הנראים להם ראויים לכך, כשם שאחרים מטיפים לציונוּת, לסרבנות, לסן-סימוניזם, לצמחונות או לאנרכיזם. […] בדפים הבאים נתוודע אליהם בהעמקה רבה יותר; אך לעת עתה אנו מבקשים להתריע מפני טעותם הגורלית של אלה העלולים לבקש – בדומה לאותם שצידדו בקיומה של תנועה ציונית – לייסד תנועה של סדומאים ולבנות מחדש את סדום." (מצרפתית: דורי מנור)

411px-Montesquiou,_Robert_de_-_Boldini

התנועה הציונית דווקא יסדה לבסוף מדינה, וברבות הימים קמו בה כמה מוסדות שרוחהּ של סדום שורה עליהם, אבל החל בסוף המאה הקודמת – מאז התמסדותה של "הקהילה הגאה" – אולי בגלל הפחד מ"סוף המאה" או מ"סוף הכול", מזכירים לנו מדי פעם כיצד ראוי שננהל את חיינו. לאחרונה למשל התריע בכיר בקהילה, גל אוחובסקי, מפני פריצוּת מינית מוגזמת בקרב אזרחי סדום; כמה שנים לפניו הצהיר בכיר אחר, יניב ויצמן, כי "גן העצמאות סיים את תפקידו ההיסטורי"; וממש לאחרונה דווח באתר ישראלי כי לסביות עשו סקס בשירותים של מקדונלדס בפנסילבניה והותקפו על ידי המון זועם. למותר לציין כי הטוקבקיסטים הישראלים מיהרו להסתער על שתי הסוטות.

מעניין להיזכר בהקשר הזה בספרו הז'אן-ז'נאי של הסופר הפולני העכשווי מיכאל ויטקובסקי, "חוף לובייבו" (בתרגומו של עילי הלפרן). הגיבורים של ויטקובסקי "בדרך כלל לא רוצים להפוך לנשים של ממש, רק להיות 'ברנשים מענטזים'". הם לעולם נמצאים "באזורים העליונים של התחתית". הם מסרבים לנטוש את הפארקים הציבוריים, את השיחים, את המשתנות, את החניונים, את כל ההוויה המינית הזאת, שה"אמנסיפציה של ההומואים" טיאטאה מהרחובות, כפי שוויקטובסקי מכנה זאת.

אני שואל את עצמי מה כל-כך מקומם אותי בדבריהם של האנטי-ויטקובסקאים, אלה שאומרים לנו כיצד לנהל את חיי האישוּת שלנו. זאת לא רק הנימה המתחסדת והצדקנית שעולה מדבריהם של אנשים רבים, וגם לא רק האנוכיות והרודנות הכרוכות ללא הפרד בצורך להורות לאנשים כיצד לנהל את חיי המין והאהבה שלהם (והרי כמה אלימוּת יש בדרישה לחיות כך ולא כך). גם לא רק התפיסה של ההיסטוריה ההומוסקסואלית כמעין היסטוריה ליניארית – תפיסה של קִדמה המעלה על נס את ההומואים החדשים ודוחקת לאחור את כל "בני החושך", מבלי רצון בכלל להתבונן בתמונה המלאה ולחשוב במה בעצם מתבטאת ה"קִדמה" הזאת ומה הוא בכלל תפקידם של ההומואים בחברה: האם עליהם להיעשות בשר מבשרהּ? האם שומה על כל הומו ועל כל לסבית להשתתף במאמץ המלחמתי ולתרום ל"חוסנהּ" של החברה ע"י התגייסות לשורות הצבא, המשפחה, כלכלת השוק וכיו"ב? אני נזכר בהקשר הזה בתשובתו של פלובר – דווקא סטרייט בדרך כלל (פרט לכמה אפיזודות חביבות בזמן מסעו למצרים) – כאשר שאלו אותו לאיזו תהילה הוא שואף: "לתהילתו של משחית המידות", הוא ענה.

ואולי זה הדבר שחסר כל-כך ב"תרבות" הלהט"בית בישראל כיום: השאיפה לא להשתייך לרוב אלא להתבדל, להיות שונים, לנהל אחרת את חיי המשפחה, את חיי המין, את החיים המקצועיים. שהרי הדגם, התבנית, שמציעים כמה מ"בכירי הקהילה" היא תבנית משעממת עד מוות, ובעיקר – אין היא מאפשרת לאדם ליצור את חייו ולפעול בהם כבן חורין. אדם יכול לעקור מארצו או להישאר בה, הוא רשאי לאחוז במקצוע כזה או אחר, להיות מונוגמי או לא, לצאת עם בחורים בגילו או מבוגרים או צעירים ממנו בהרבה, להביא ילדים לעולם או לא, כל זה לא משנה כל עוד אין הוא פוגע באיש, וכל עוד הוא מחליט בדעה צלולה איך לנהל את חייו. זה הדבר שרבים מ"בכירי הקהילה" היו רוצים למנוע מאזרחי סדום שלנו. באמונתם העיוורת בצדקת הכלל הם מבקשים למנוע מאתנו לפלס את דרכנו, להבקיע שבילים חדשים, לטעות, להיות צודקים, לרוות עונג. במקום זאת הם דורשים מכולנו לערוך "חשבון נפש".

ההיגייינה הציבורית והקִדמה טאטו בסופו של דבר מרחובות פריז את מִתקני אספסיאנוס – ממש כפי שכך וכך שנים אחר כך נגזמו השיחים בגן העצמאות. אבל רוחם של המקומות האלה נשארה והיא מוסיפה לרחף בינינו כמו להכעיס. אין זאת אלא שיש דברים שאפילו הקִדמה – וליתר דיוק: אלה שנושאים לשווא את שמה של הקדמה – אינה יכולה להם.

vespassienne

דימויים: איור ודיוקן של הרוזן רובר דה מונטסקייה (1855-1921), מקור ההשראה לדמותו של הברון דה-שרלוס, ומשתנה ציבורית מהסוג שהברון דה-שרלוס נהג לפקוד. 

נתזים (11): רוח בלהות רודפת את אירופה

19 במאי 2010

"כְחול השמיים מגלה לנו את החוק היסודי של הצבע. אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן עצמן התיאוריה": 200 שנה לפרסום תאוריית הצבעים של גתה – הכשלון המדעי האסתטי ביותר בהיסטוריה.

פיטר ביינארט, עורך הניו ריפבליק לשעבר, קורא את הכתובת על הקיר: ישראל הופכת למדינה ימנית ואולטרה לאומנית, רחוקה מהפנטזיות של היהודים הליברלים באמריקה. ואכן, לדעתו היהודים הליברלים והיהודים הציונים בארה"ב מתרחקים והופכים לשתי קהילות שונות. The Magnes Zionist מסביר לביינארט למה המצב עוד יותר חמור ממה שהוא חושב.

לפחות במצרים לא לגמרי מיואשים מאיתנו – הנה בלוג איכותי וביקורתי על תרבות ישראלית. האמורי שוקל לכונן ברית ידידות לוונטינית.

ב-2 במאי מתה בניו יורק אינה הקר גְראדה, אחרי שבמשך שלושים שנה מנעה את הגישה לכתבי בעלה המנוח, סופר האידיש הגדול חיים גראדה. האשימו אותה שבגללה שמו נשכח כמעט לחלוטין, אבל היא חשבה שאין מתרגם שראוי להתמודד עם הכתיבה שלו. כעת החוקרים פושטים על הבית ומצפים למצוא אוצרות. והאמורי שואל: בית הספרים הלאומי מעורב בפרשה? הוא הרי יהודי לפחות כמו קפקא!

האם יש לספרות עוד משהו חדש להגיד על הומואים? שואל ריצ'רד קנינג בביקורת על "חוף לובייבו" של ידידנו הפולני מיכאל ויטקובסקי.

חלף זמנה של הספרות; מה שנשאר ממנה זה לכל היותר מה שנשאר מהציור אחרי המצאת הצילום. כך טוענים שני ספרים חדשים.

אמזון מנסה לברוא מחדש את חוויית הקריאה, ופותחת את הטקסט של הספרים הדיגיטליים להערות ושל הקוראים. אבל האם מישהו צריך את זה בכלל?

הפילוסופיה במאה העשרים בטבלאות – כך עלה ונפל העניין בפילוסופים שונים או בתחומי דיון. קאנט שמר על מעמדו היציב, אבל המנצח הגדול הוא ניטשה, שהחל משנות השבעים העיסוק בו זכה לקפיצה היסטרית.

האם סגירתו של החוג לפילוסופיה באוניברסיטת מידלסקס מבשרת את תחילת הסוף של מדעי הרוח באוניברסיטאות? בין המודאגים: סלבוי ז'יז'ק, ג'ודית באטלר, אלן בדיו ואטיין בליבאר. ובינתיים, גם בבריטניה מדברים על בריחת מוחות, אחרי שכמה מדענים בולטים פותו לעבור לקנדה.

וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון אוהב את הסמיתס. מה זה אומר עלינו?

תעלומה: מדוע קפצה מידת החזייה הממוצעת של נשות בריטניה ב-34B ל-36D? ואילו מרקס אנד ספנסר מתנצלים לאחר שמכרו "חזייה לילדות".

האנונימיות באינטרנט עשויה להוביל לפאשיזם, טוען הספר החדש You Are Not A Gadget

גדלים הסיכויים ללגליזציה של מריחואנה במקסיקו – ולא מאהבת מרדכי כפי שהיה אומר ג'קי לוי. ואילו הגרדיאן מתרגש מהמחסור במריחואנה בתל אביב (שמדווח על ידי סת פרידמן, כתב העיתון לענייני ציונות ושירות משמעותי בצה"ל).

ומערכת אכיפת החוק הבריטית סלחנית מדי כלפי פשעים שקורבנותיהם הם עופות דורסים.

בושבאום. תמונות נועזות יותר - באתר האינטרנט הפרטי

בליאן בושבאום, קופץ המוט הטרנסג'נדר הגרמני החתיך (עד לפני שנתיים קראו לו איבון), מדבר.

Youtube, שם ניתן למצוא גברים ללא חולצה למכביר, נאלצו להתנצל לאחר שהסירו סרטון ובו גבר טרנסקסואל חושף את פלג גופו העליון. הסרטון, בו מככב דומיניק סקאיה הקנדי, שב ועלה לאויר.

אחרי שהשמרנים השתלטו על ועדת החינוך של מדינת טקסס, תוכנית הלימודים של המדינה הגדולה עומדת להשתנות. בין השאר, העיסוק באייזק ניוטון יבוטל לטובת בחינת ההתקדמות המדעית שהושגה הודות לטכנולוגיה הצבאית.

למרות המראה והרווקות, אלנה קייגן אינה לסבית – כך לפחות היא מסרה מבעוד מועד לאנשיו של ברק אובמה, אחרת הוא כנראה לא היה מאמץ אותה כמועמדת לבית המשפט העליון. אם ככה, בבית המשפט העליון לא יהיו קווירים אבל גם לא פרוטסטנטים. כל תשעת החברים יהיו קתולים או יהודים. מלבד זאת, יהיו שם לא פחות מארבעה חברים מהעיר ניויורק, ואילו כל החברים הם בוגרים של שלוש אוניברסיטאות בלבד: הרווארד, ייל וקולומביה.

קייגן. יהודייה סטרייטית מניו יורק

טרנד חדשישן בקרימינולוגיה האמריקאית: בחינת הקשר בין תכונות אנאטומיות לפשיעה.

בארגנטינה ובברזיל זועמים על התוכנית של זוכת האוסקר קתרין ביגלו לצלם סרט במשולש הגבולות עם פאראגוואי. מסתבר שהאזור שקט יחסית, בניגוד לדימוי שנוצר בעיתונות המערבית.

ומה השוטרים הצרפתים חושבים על החוק נגד הבורקה שהם ייאלצו לאכוף בקרוב?ֿ

רוח הבלהות של "ההומו הפדופיל" שוב כאן, מדווח הטאצ. מורה גרמני פוטר בהאשמה של "קרבת יתר" לתלמידים, לאחר שדיבר על שדיבר "באופן לא ראוי" עם אחד התלמידים על נטייתו המינית. זו הזדמנות לדון בקישור הרווח בין הומוסקסואליות לפדופיליה, שהתחזק בעקבות שערוריות המין בכנסייה.

ואותן שערוריות בכנסייה הפכו את נושא ניצול הילדים לדגל העיקרי של מחנה האתאיסטים ומתנגדי הדת בגרמניה. אלה ערכו הפגנה שבה נופפו בפסל של זין צלוב. מעניין מה טומי לפיד היה אומר על זה.

תמונות מדהימות של המינים החדשים שהתגלו בהרי פוג'ה שבגינאה החדשה האינדונזית, ביניהם עכבר צמרירי ידידותי לחלוטין, צפרדע עצים ארוכת אף, וולאבי זעיר ועטלף הפריחה.

ייתכן שרוברט מוגאבה, הרודן בהווה והאינטלקטואל לשעבר, יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים? אנשיו של מוגאבה פשטו לאחרונה על שמורות הטבע של זימבבואה ולכדו ג'ירפות, פילים, זברות וחיות פרא אחרות, זכר ונקבה לכדו אותם. כעת הם נשלחים זוגות זוגות לתיבת הנוח המעודכנת – גן החיות המפוקפק של פיוניאנג.

ולסיום – ג'ים רוג'רס, המשקיע האגדי ואחד מגיבורי דה מרקר, אינו אופטימי: החילוץ של יוון הוא מסמר נוסף בארון של המשטר הישן.