גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

חיכינו לקיץ? אז הנה הקיץ הגיע. והפעם, כמו שקיווינו, יש גם חלונות שבורים, ואפילו קצת אלימות. רק שהפעם, עדיף לבוא בלי ילדים על הכתפיים.

הקיץ של מיכאל בן ארי לא קורה רק בשכונת התקווה. הוא קורה גם באוניברסיטת תל אביב, שם סטודנטים בעלי השקפה טכנוקרטית שואגים "הבאנו נכבה עליכם" על סטודנטים פלסטינים ושמאלנים. הוא קורה גם במקומות אחרים שבהם אפשר לעורר שנאה ואלימות אתנית. משתתפים בו אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים. אבל מול הקיץ הזה, הקיץ הקודם עדיין יכול להתעורר.

הרבה אנשים זוכרים את הערבים ההם במאהל לוינסקי, לפני קצת פחות משנה. עמדו שם ביחד פליטות מדרום סודאן ומצפון סודאן, תושבים מהשכונה, תומכים ממאהל רוטשילד ועוד אנשים שצעקו "רוטשילד, לווינסקי – אותה מהפכה". ולא שהיתה שם הרמוניה. כשאחת הפליטות לקחה את המגפון ודיברה, היו נערים שהתפרצו לעברה וצעקו. אבל למרות המתח, היתה שיחה, ואף בנאדם לא היה מחוץ לשיחה. והיתה גם תחושה מסוימת של התעלות.

יכול להיות שכמה מהנערים האלה, שבאו למאהל לוינסקי והתווכחו, אבל גם הצטרפו לאותה "שאגת הדרום" שיצאה מהמאהל, השתתפו אתמול בפרעות בדרום תל אביב. אפשר להצטער על זה, אבל אפשר גם לראות בזה מקור לתקווה. תקווה במובן זה, שעמדות פוליטיות תלויות תמיד בקונסטלציה, וכמאמר המשורר, "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות". ואפילו לא מזמן.

אבל אין טעם להתנחם בידיעה המעורפלת שהאדם טוב מיסודו. היד היתה פתוחה בסיטואציה מסוימת, ושמה מאבק לצדק חברתי ולחלוקה שוויונית. ויש רק תרופה אחת לאגרוף הקפוץ – המחאה החברתית. אל מול ההתלהטות הגזענית יש רק שתי דרכי פעולה. אחת היא התבצרות בצדק ובחרדה, הכנת מרתפי מילוט וכרטיסי טיסה. והשנייה היא ניסיון לבנות גשרים, על ידי פנייה נגד השלטון – נגד כל צורות המדיניות שפוגעות בכולנו.

בכל יום שעובר, קטן הסיכוי להתעוררות מחודשת בקנה מידה גדול, ומתחזקים המאפיינים הפאשיסטיים של ההתעוררות שכנגד. נכון ש"המחאה" לא במצב טוב. אומרים שיש את אלה שקוראים למחאה פוליטית, אבל הם ילדי שמנת אשכנזים מתנשאים. ויש את אלה שהם פחות אשכנזים, אבל אם הבנתי נכון – הם גם אלה שצועקים "לא פוליטי". יש גם כאלה שהם כן "פוליטיים" ולא "ילדי שמנת" – אבל לא הצלחתי להבין איפה בדיוק הם נמצאים.

מה שבטוח, הוא שבמצב הנוכחי אין מקום לאנינות טעם. אני שוב טוען, שחוץ מתנועת המחאה שפרצה בקיץ הקודם אין בשטח שום תנועה שיכולה להוציא יותר מכמה מאות אנשים. אם יש תנועה כזאת, היא תייצג רק את האליטות המגלגלות עיניים לשמיים, והיא תהיה לבנה ומתחסדת הרבה יותר מהמחאה. אין גם שום תנועה אחרת שהצליחה לקום מול השלטון, בלי לשסות קבוצות בחברה אחת נגד השנייה.

המחאה היא לא אחת, ויש בה ניגודים ושסעים שהולכים ומתרחבים. אבל מי שמוכן לוותר כלאחר יד על המחאה – צריך לקחת בחשבון שלא יהיה שום דבר יותר טוב במקומה. מי שחושב שהמחאה היא מזויפת, או שקרית, או בורגנית, וצריך לחסל אותה כדי שתצמח "מחאה אמיתית" – יצטרך לתת דין וחשבון לפני ההיסטוריה. כלומר, בהנחה שהוא בכלל יישאר בחיים.

כי יום אחד, אולי איזה ילד ישאל: "ולא היתה שום התנגדות לדני דנון ולמיכאל בן ארי?". ואז תיזכרו – "האמת שהיה משהו. האמת שבקיץ שלפני יצאו מאות אלפי אנשים להפגין, וראש הממשלה כינס מסיבות עיתונאים מבוהלות, ואפילו ש"ס כמעט הפילה את הממשלה". ואז הילד ישאל: "אז מה קרה?", ואתם תענו – "נדמה לי שהיה סכסוך בין סתיו שפיר לתמיר חג'ג'. או בין דפני ליף לסתיו שפיר. או שאמרו שהמחאה לא פוליטית. האמת שאני כבר לא זוכר, צריך להסתכל בארכיון של פייסבוק".

לא יהיה יותר טוב אחרי שיהיה יותר רע. עכשיו מספיק רע, והיה כבר משהו די טוב. מי שאומר שצריך לזרוע זרעים כדי שתצמח יום אחד תנועה חברתית אמיתית, צריך לקחת בחשבון שאין זמן. הזמן נדחס. אירועים קורים במהירות. תהליכים ארוכי טווח אפשר לנסות לתכנן, אבל בינתיים האדמה בוערת.

אנשים אחראים צריכים למצוא פשרה, למחול על כבודם, לסתום את האף וליצור קואליציה חברתית שתוכל לפעול ביחד. ומי שצריכים למחול על כבודם ולפנות מקום הם גם, ואולי בעיקר, אלה שנחשבו בקיץ הקודם לפנים של המחאה. כדי שיהיו בה חיים, המחאה צריכה להשתנות. ועם זאת, מי שסובל מאלרגיה לסתיו שפיר ומעדיף להישאר בבית מאשר לצעוד לידה, מתנהג לדעתי בחוסר אחריות. כל המאבקים הצודקים יכולים להתרחש בתוך המסגרת הרחבה של המחאה. גם מי שעסוק רק בלהזדעזע מכמה העם הוא פאשיסטי, ולהתענג על המרטיריות שלו, ולחשוב שהוא שם אצבע בסכר – כדאי שידע שהוא רק מחמיר את המצב.

אני לא יודע מה קורה בחדרים האחוריים, ולא ממש מתעניין מי נגד מי כרגע. אבל בסופו של דבר, האם זה באמת כל כך מסובך? האם באמת כל כך בלתי אפשרי לגשר על הפערים? לא מדובר כאן על חלוקת תיקים, או על הסדר קבע של חלוקת הנכסים. מדובר בסך הכול על ועד הצלה חברתי לקיץ הקרוב. כלומר לעכשיו.

כי אין זמן. יש כמה שעונים, וכולם מתקתקים ביחד לכיוון אחד: הבאנו נכבה עליכם.

מיכאל בן ארי בבריכת גורדון: דיווח מהשטח

עודד נעמן

יום ראשון, 12 ביוני

הערב הלכתי כהרגלי לבריכת גורדון. בריכת גורדון היא מטאפורה מדויקת לישראל: פרויקט מופרך ושובה לב. מדובר בבריכה לא מקוּרה באורך 50 מטרים שנמצאת על חוף ים ומלאה מים מלוחים. שימו לב שתיאור הבריכה מזכיר מאוד משהו אחר שיש בו מים ושבמקרה או שלא במקרה נמצא סמוך לבריכת גורדון: הים. כמו בריכת גורדון, גם בים המים מלוחים וגם הים לא מקורה. אלא שלים יש כמה יתרונות חשובים על בריכת גורדון: אפשר לשחות בו יותר מ-50 מטרים בלי לשנות כיוון והכניסה אליו היא חינם. על הנייר, בריכת גורדון נשמעת כמו כישלון מובטח, כמו תכנית שאם חייבים להגיד משהו טוב על סיכויי ההצלחה שלה אומרים "אין דבר שעומד בפני הרצון". אבל כמו לישראל גם לבריכת גורדון אנשים באים.

במים אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים. גם שרירנים באים לשחות ותמיד אני חש סיפוק כשמתברר שהם לא צפים. שחיינים רבים משתמשים באביזרי שחייה: סנפירים, כפּוֹת שחייה, קרש צף – חפצים שמכאיבים מאוד כשמתנגשים בהם. יש גם בעיה של אמנה חברתית, של הסכמה על חוקי היסוד של השחייה במסלולים. לא כל השוחים מסכימים לשחות תמיד בצד ימין, סמוך למצוף, ומעטים מקבלים את האבחנה בין מסלולים מהירים למסלולים איטיים. לאור בעיות הקואורדינציה שנוצרות, אביזרי השחייה הופכים לסכנה של ממש. על שפת הבריכה, על הדֵק, שרועים זה לצד זה אנשי לייף סטייל שזופים ותיירים צרפתים אדמדמים כמוצגים בתערוכת ניתוחים פלסטיים. בקצה הבריכה יושבים פרקדן המצילים, מעשנים ונושפים עשן על השוחים, כנראה מתוך שיעמום. אם לשפוט על–פי השיחות במלתחות, רוב הגברים שמבקרים בבריכה הם אנשי עסקים צרודים ואנשים ששמחים להיות חברים שלהם. הם מדברים על עסקים, ספורט, דברים שטובים לבריאות ובחורות. לפעמים הם משלבים בין הנושאים. פעם שמעתי מישהו מסכם שיחה על תזונה בריאה: "אתה יודע מה טוב לבריאות? אני קורא לזה שלושת הכפים: כּוּרכום, כּוּסברה וכּוּס." אבל מדי פעם אני שומע גם את ישראל גוריון שר במקלחת. פעם התכוונתי לגשת אליו ולהגיד משהו על השיר "אבי היקר" מ"מלכת אמבטיה" אבל הוא בדיוק לבש תחתונים וחשבתי שזה לא המקום ולא הזמן. גם יוני רכטר שוחה, בדרך–כלל בשעות אחר–הצהריים המאוחרות. הוא נכנס למלתחות במשקפי שמש וכובע מצחייה. למרות שאנחנו לא מדברים אני מוקיר את נוכחותם. לפני שאני יוצא מהמלתחות אני מייבש את השיער, מביט בבולבול של אלילי ילדותי, מהנהן בנימוס ויוצא מסופק בגוף ובנפש.

הערב, ליד הכניסה לבריכה, עמדה להקת עיתונאים חסרי מנוח. ניגשתי לקופה, שמחוץ למתחם הבריכה, ושאלתי את האישה מעבר לסורג על מה המהומה. זו היתה תשובתה, פחות או יותר: "הגיעו אנשים מהימין הדתי קיצוני", היא הצביעה אל עבר שער הבריכה, שם עמדו מחוייכים מיכאל בן ארי ואיתמר בן–גביר. "הם הביאו איתם את חבורת שחומי העור האלו שאתה רואה מימינך", עכשיו היא הצביעה במחוות ראש מעודנת אל עבר חמישה עשר פליטים אפריקאים שכנראה נשכרו על–ידי בן–גביר ובן ארי וישבו על כיסאות נוח תחת אחת השימשיות של בית הקפה הסמוך. הקופאית המשיכה: "הם [בן ארי ובן–גביר] רצו להראות שאנחנו [בריכת גורדון] לא מכניסים אותם [את שחומי העור] אבל הכנסנו אותם [את שחומי העור] והם [בן ארי ובן–גביר] בכל זאת עושים פרובוקציה".

לא הייתי בטוח מה לחשוב: הפליטים עליהם הקופאית הורתה ישבו מחוץ למתחם הבריכה ולא נראו כאילו זה עתה התרעננו במי המלח הצלולים. נכנסתי למלתחות, החלפתי לבגד–ים והלכתי אל מתחם הבריכה. בדרכי חלפתי על פני בן ארי ועל פני חיילת במדים שישבה מאחוריו, לאה ומאוכזבת. מתחת לחיילת, על הרצפה, שכב מיקרופון של גל"צ. לפניי נכנסו שניים מהפליטים. הם לא הצליחו להזיז את השער והשומר, שסבלנותו פקעה, צעק עליהם ברוסית. במתחם הבריכה, על הדֵק, בן–גביר הרים ידיים אבל לא נראה שהוא מתכוון לקפוץ לבריכה – הוא לא פשט את בגדיו. לא, הוא לא התכוון לשחות, הוא התווכח עם מישהו לגבי הצעד הבא. "בשביל מה הבאנו את התקשורת?" אמר בן שיחו "צריך לעשות משהו!" בן–גביר לא נראה מודאג במיוחד, למרות שכשחלפתי על פניהם ניכר בו שלא אהב את החיוך שלי. נזכרתי איך הוא בעט בי פעם ברחוב השוהאדה בחברון. שני הפליטים שנכנסו לפניי התיישבו על כיסאות נוח לצד שלושה אחרים שכמוהם נשכרו להעמיד פני שחומי עור תמימים שמבקשים לבלות את שעות הערב בבריכת גורדון. הם נראו אדישים להתרגשות סביבם.

אחרי ששחיתי, במקלחות, שמעתי מישהו אומר שהוא אף–פעם בחיים שלו לא שיקר. אז הוא אמר שהוא ראה אחד מהם [שחומי העור] מנסה להכנס לבריכה ואת ההיא שעובדת בקופה צועקת לו "תתרחק מהמים כושי!" האיש טען שאמר לה "מה זה אמור להיות הגזענות הזאת?" ושרק אחר–כך למד שהימנים הדתיים הקיצונים שכרו אותם. "אבל זה לא משנה! היא לא היתה צריכה להתנהג אליהם ככה" – הוא התעקש. אחר כך השיחה נסובה על הצבא והאיש אמר שמי שלא ישב בכלא שש הוא לא גבר. 

 

נתזים: מיכאל בן ארי צדק

תוך 5 שנים לא יהיו יותר דירות פנויות בברלין. כבר עכשיו המחירים מזנקים

בצרפת, בת יאורים למיניהם (כלומר עיתונאים פרו-ישראלים אלימים) פתחו בקמפיין אגרסיווי בפייסבוק נגד סטפאן אסל, פעיל פוליטי ניצול בוכנוואלד ולוחן רזיסטאנס בן 91, לאחר שהביע תמיכה בחרם על ישראל. בעקבות האירוע מתעוררת שוב השאלה באיזו מידה אפשר להאשים יהודים באנטישמיות

ממצאים מעמק האינדוס בהודו מגלים מעין גן עדן אבוד: ציוויליזציה רגועה ושוויונית שבה נשים מילאו תפקיד דומיננטי

צרות במשפחת דומונט שאוברג, אימפריית המדיה השולטת ב"פרנקפורטר רונדשאו", "ברלינר צייטונג", "קלנר שטדטאנצייגר" וחלקים מ"הארץ":  אלפרד נוון דומונט, המכונה der Alte, הוציא לחופשה כפויה את בנו, קונסטנטין נוון דומונט, ששימש בשנים האחרונות מו"ל של עיתוני הקבוצה. הרקע הוא ככל הנראה שערורייה שבה הסתבך הבן, שנחשף כמי שכתב טוקבקים מלוכלכים בבלוג לביקורת התקשורת

הפרשן המוסקבאי המוערך אנדריי גוסב חוזה בקייב פוסט עתיד קודר לרוסיה: לטענתו, תהליך ההתפוררות של ברית המועצות הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא עתיד להימשך גם ברוסיה עצמה. הסיבה היא בעיקרה דמוגרפית: ההגירה הנרחבת של סינים לרפובליקות המזרחיות, שהופכות את הרוסים שם למיעוט, ותהליך דומה שקורה עם מוסלמים בקווקז. למה שלא נשלח לשם את ליברמן לפתור להם את הבעיות

משטרת מלבורן פשטה על ביתו של מנהל פסטיבל סרטים כדי להחרים את העותק של סרט הזומבים ההומו-אירוטי La Zombie של ברוס לה ברוס

העולם התת קרקעי, אתנסיוס קירכר (1602–1680)

 

האם בבריטניה לא נשארה מוזיקת מחאה?

מלחמת השמצות בין אליס שוורצר, הפמיניסטית הבכירה בגרמניה, לשרת המשפחה השמרנית כרסיטינה שרדר (באנגלית). השרה אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לטעון שלהיות לסבית זה הפיתרון לשליטה הגברית, או משהו כזה

לטובת העתיד של כולנו, חייבים לעצור את הרהביליטציה של גורג' וו' בוש

מצגת: עשרת ספרי ההיסטוריה המעניינים של הסתיו, ביניהם Clean: An Unsanitised History of Washing ו-A People's History of the World

ביוגרפיה חדשה של שרה ברנאר; וגם של ז'אן אמרי, "הפילוסוף מאושוויץ"

ופיליפ קרלו, הסופר שכתב ביוגרפיות של רוצחים, מת

אבות הלאומיות הגרמנית במאה ה-19, כמו ארנסט מוריץ ארנדט, זוכים ליחס מכובד כ"פטריוטים" בלתי מזיקים. אך האם יש לראות בהם את מבשרי הנאציזם?

במרכז העיר ינה שבמזרח גרמניה היתה עד 91' כיכר על שם קרל מרקס. אחר כך קראו לה על שם פטר פטרסן, פדגוג משפיע שהיה, אפעס, גם נאצי ואנטישמי. עכשיו נזכרו בזה, ויש פולמוס

ואיגוד המתעמלים ETV בהמבורג לא טרח להסיר את הצלב קרס מהקיר של הבניין הראשי שלו

בקיצור: מיכאל בן ארי צדק.

תמונת הסטודנט מנפץ השמשות בהפגנות נגד הקיצוצים הדראקוניים באוניברסיטאות מייצגת את מאוויה הכמוסים של בריטניה לשחרור דיוניסי אלים, טוען הגרדיאן

כיצד הפכו הירוקים בגרמניה – בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר במפה הפוליטית שם – למפלגה הכי לוהטת בסקרים, אבל גם למפלגת קונצנזוס משעממת?

מדעי הרוח, אויבי העם החדשים: New Left Project מראיין את הפילוסופית אונורה אוניל לרגל הקיצוצים האכזריים של קמרון