Posts Tagged ‘מטעם’

מדינה אחת מוקפת אויבים

5 בפברואר 2010

בשנה האחרונה החלטתי שאני תומך במדינה דולאומית. באוזני רבים, וגם באוזניי לפעמים, המשפט הזה כמעט חסר מובן פוליטי. הוא מצלצל כמו "אני תומך במדינה שבה לכל האזרחים יהיו כנפיים ורודות". מוטב אולי לומר שאני בעד חשיבה דולאומית, כלומר בעד דיון ציבורי שיעגן את הרעיון המופשט מדי הזה בחומרים הממשיים של חיינו.

לפחות לפי עיתון "הארץ", זה כבר קורה. בחודש האחרון פורסמו מספר כתבות ששמות את האופציה הדולאומית על השולחן, לראשונה מחוץ לחוגים הזעירים של השמאל הרדיקלי: סיקור נרחב של קבוצת מתנחלים ("ירושלום") החושבים על חיים משותפים עם שכניהם הפלסטינים, מאמר של חיים גורי החוזר לרמיזות דולאומיות של אלתרמן, ומאמר (שפורסם רק באתר האינטרנט) מאת אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, הקורא לפלסטינים לדרוש זכות הצבעה לפרלמנט הישראלי.

הביטוי המובהק ביותר לז'אנר המתפתח היה מאמר של מירון בנבנישתי, שבו, ביותר מ-5,000 מלה, הוא מראה את היעדר המעשיות המוחלט של פתרון שתי המדינות, ומזהה מציאות דולאומית בפועל, כזו שבמוקדם או במאוחר נידרש לתת לה ביטוי חוקי ופוליטי. ניכר שגורי וליאל אינם תומכים במדינה דולאומית, אלא משתמשים בה כקריאת השכמה לרוב היהודי בתחומי הקו הירוק. אולם זה לא משנה את העובדה שהרעיון הדולאומי, אחרי שנים ארוכות במחתרת, יצא מהבקבוק וצפוי להישאר על סדר היום הלאומי.

הביקורות על הרעיון בימין ובמרכז מוכרות ולעוסות לאיפה. הגם שחלקן ראויות למענה רציני, בחרתי הפעם להתעכב דווקא על הביקורת הפחות צפויה משמאל. השבוע פרסם יצחק לאור תגובה ביקורתית למאמר של בנבנישתי, שהופיע במקור באכסניה הפרטית של לאור, כתב העת "מטעם". לאור מסכים עם בנבנישתי באשר לניתוח המצב הנוכחי בישראל/פלסטין, אבל מצביע על כמה שיקולים המציבים בסימן שאלה את המסקנות הפוליטיות שניתן לגזור ממנו. אתמקד במרכזי שביניהם: מרחב התמרון של השמאל העקבי בישראל מצומצם מאוד. גם אם תקום קבוצה שתקדם מדינה דולאומית, ברגע שפתרון אמיתי של שתי מדינות (והכוונה היא למדינה פלסטינית בגבולות 67 ולא לישות בנטוסטנית בגדה המערבית) יהיה על השולחן והפלסטינים ירצו בו, קבוצה כזו תהיה חייבת לגבות אותם. לאור גם מדגיש, ברוח דומה, שהשמאל הישראלי תמיד היה תלוי ב"מעצמות", והיכולת לקדם פתרון שאינו מקובל על ההגמוניה האמריקאית באזור היא אפסית.

השמאל היהודי, אם כן, בלשונו של לאור, “אינו קיים אלא כתגובה לעוול של השלטון". הוא בסך הכל מין רפלקס מותנה המגיב על פשעי המדינה ובעלות בריתה, ומנגד, על זעקת הקרבן הפלסטיני. במונחים קצת הגליאניים, השמאל הזה אינו סובייקט היסטורי – נגזר עליו להחרות להחזיק אחר הפלסטינים מבלי להציע ולקדם עמדה משלו.

אם זה תיאור מצב, לאור ודאי צודק, והדוגמאות שהוא נותן משכנעות (למשל, הקשיים של קבוצת “מצפן” נוכח ההתקרבות הפלסטינית בשנות השבעים לפתרון שתי המדינות). השאלה היא מה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל היהודי הרדיקלי ועל סיכוייו לפרוץ למעגלים חדשים, וכמובן – האם זה חייב להימשך כך.

ההכרזה כי כל שינוי בחזון של השמאל תלוי בפלסטינים (שעולה לא רק אצל לאור), לא מפרטת מיהו בדיוק אותו סובייקט פלסטיני שאמור להודיע לנו במה הפלסטינים תומכים, במיוחד לאור העובדה ש"הרשות הפלסטינית" ואש"פ כבר לא יכולים להיחשב סובייקט לגיטימי כזה. כמו במקרים רבים אחרים של אמפתיה מוגזמת, נדמה שמאחורי ההקשבה לזולת, עומדת השלכה אלימה משהו (גם אם לא מודעת) של עמדה חיצונית על הזולת. לכן בתנאי איודאות, והפוליטיקה בימינו היא תמיד סיטואציה של איודאות (נוכח כל הכוחות המסתוריים יותר או פחות שמבקשים לכזב את תודעתנו, שאנו בשמאל אוהבים לנתח), מוטב להתחיל מבירור האינטרס שלנו, ובהמשך לבטא ולקדם אותו בזירה הציבורית. התקווה, כמובן, היא שמספיק אנשים יראו באינטרס שלנו גם אינטרס שלהם, וכך נביא לשינוי פוליטי.

את ההתעלמות מהשאלה מה האינטרס שלנו, ואת ההמתנה לפלסטינים, ניתן להציג כחובה מוסרית. אנו כיהודים (ועוד כיהודים המשתייכים לרוב לחלקים הפריבילגיים יותר של המדינה הציונית) איננו יכולים אלא, מבחינה מוסרית, לסייע לפלסטינים.

אבל פוליטיקה היא קצת יותר מאתיקה. הפוליטיקה, תרשו לי להציע (בעקבות קאנט), היא ניסיון לחבר בין חובותינו המוסריות לבין שאר נטיותינו, כולל האהבה שלנו לעצמנו ולאחרים שקרובים יותר אלינו. מדובר בחיבור מעשי, כלומר בפעולה ליצירת עולם שבו לא תהיה סתירה בין החובה לבין המימוש העצמי שלנו – פעולה שמצריכה יכולת מקדימה לדמיין עולם כזה. החובה המוסרית יוצרת מידה של ניכור מעצמנו, וזה בטוח נכון בשבילנו, אנשי שמאל יהודים, שחשים לא אחת שהחובה כלפי הפלסטינים משמעה ביטול עצמי, אפילו של השפה בה אנו מדברים וכותבים ונאבקים, שכל כולה ציוניתמה שמרגש ברעיון הדולאומי, זה שהוא מאפשר לנו לדמיין עתיד במסגרתו אנו יכולים לראשונה לדבר, בלי רגשי אשם, על זכויות קולקטיביות ואישיות לקהילה היהודית – ומבחינה זו הוא מאפשר לנו להיות, לראשונה זה זמן רב, פוליטיים.

לעומת זאת, המחשבה על הפוליטיקה כמוסר בלבד, מידרדרת למוסרנות. ההתעקשות להציג עצמנו כל הזמן כהומניסטים ומוסריים עד בלי די משמשת לסימון גבולות בינינו לציבורים אחרים, ערבים ויהודים כאחד. אנו היפים, הרפלקסיבים, הביקורתיים, החזקים, ואילו הם אלה שזקוקים לעזרה שלנו. כך המוסרנות רק מתחזקת את הפריבילגיות שלנו, ומונעת שינוי אמיתי, כזה שכרוך בערעור של הגבולות הללו.

אבל מעבר לצביעות ולחוסר התוחלת הטמונים בהתבטלות בפני הפלסטינים, זה הופך את הפוליטיקה השמאלית לעניין מייגע למדי, רצוף רגשי אשם ונבואות זעם פסימיות. המרחב הציבורי נחווה כאתר של צקצוק שפתיים ותסכול מתמיד מכל הסובב אותנו, במקום להתייחס אליו כאתר לביטוי עצמי, לתמורה, ולטשטוש גבולות. נכון, מדינה דולאומית היא אוטופיה, וספק אם לקומץ יהודיםישראלים מהסוג הרדיקלי יש סיכוי לפרוץ בעתיד הקרוב לציבורים חדשים. אבל מדינה "יהודיתדמוקרטית" היא אוטופית באותו מידה, בדיוק כמו מדינה פלסטינית בת קיימא וחסרת מתנחלים.

בינתיים, אולי נחזיר את הדמיון לשלטון. מעבר להשבת הסקסיות האבודה של השמאל זה יעזור לנו להיות כנים עם עצמנו – ואפילו קצת ליהנות.