Posts Tagged ‘מחאת השחקנים’

אנחנו לא לבד

7 בספטמבר 2010

אסף אורון

הסערה הציבורית סביב ההיכל באריאל גלשה לכיוון נוח ומוכר לעייפה: "הבועה הצפונבונית נגד המתנחלים." נעים להמשיך מלחמות תרבות חסרות שחר, ויש לי עוד כמה להציע אם אנחנו כבר בקטע ("ווזווזים נגד צ'חצ'חים", "דוסים נגד אוכלי שפנים" ואפילו "סחים נגד היפסטרים") – אבל זה לא הסיפור העיקרי כאן.

כדאי יותר להתעמק בתגובתם הנזעמת של שרים וחברי כנסת מן הימין, בנוסח "אריאל היא ישוב ישראלי נורמטיבי". מבחינה אובייקטיבית טהורה הם טועים: אריאל מעולם לא סופחה לישראל. כמו כל ההתנחלויות, אריאל היא "אי" אזרחי מרופד היטב שמדינת ישראל הקימה באזור מחוץ לגבולותיה, כשעל תושבי האזור החיים סביב ה"אי" ומשתייכים לעם אחר היא ממשיכה להשליט דיקטטורה צבאית. לא זו בלבד שהתושבים סביב ה"אי" ששמו אריאל אינם אזרחי ישראל; החל מ-2002 נחסמה בפניהם כל דרך לקבל תושבות ישראלית, אפילו אם הם נשואים לאזרחית ישראלית.

מבחינת האינטרס הפוליטי הצר תגובת מנהיגי הימין היא שיא האיוולת – כי היא מפנה את תשומת הלב דווקא אל מה שממשלות ישראל לדורותיהן מנסות להסתיר. אם אריאל היא אכן ישוב ישראלי נורמטיבי, אז ברור שישראל הנורמטיבית אינה דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה בנוייה מ"איים" מיוחסים בלב אוקיינוסים של דיכוי? ואם אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי, מדוע אנו משקיעים מזה 43 שנה את מיטב משאבינו בטיפוח ונירמול "איים" חוץ-טריטוריאליים כאלה? הרי רוב עם ישראל נטש את האמונה המשיחית בארץ ישראל השלמה.

האמת ששתי האפשרויות נכונות. עם כל הכבוד לאנשי התיאטרון המורדים, הגעתו של תיאטרון הבימה לאריאל – חגיגה אשר, ייאמר לזכותם, הם כבר הצליחו לקלקל – היא רק הדובדבן שבקצפת על עוגת הנורמליזציה של מפעל ההתנחלויות, עוגה שנאפתה כבר מזמן. בניגוד לישי גולן ושות', עובדי הגופים הבאים אפילו לא מיצמצו כשנדרש מהם להתייחס לאריאל כאל ישוב ישראלי נורמטיבי: חברת החשמל, בזק, מקורות, אגד, דן, רשות הגנים הלאומיים, קופות החולים, רשתות השיווק, סטימצקי, וכו' וכו'. עולה על כולנה ה"חברה להגנת הטבע", אותו גוף ענוג וירוק. מיד אחרי 1967, בתקופה בה מפעל ההתנחלויות עוד היה חלום רטוב של קומץ משוגעים לדבר, אותם אוהבי-טבע הזדרזו להקים התנחלויות ומאחזים בשטחים תחת הכותרת המלבבת "בית ספר שדה". בהתחשב בנטייה הישראלית לראות את המציאות דרך מלחמות תרבות מפוברקות (ראו לעיל), הלבשת ההתנחלויות בכסות חילונית לבנבנה ורומנטית בעזרת "בתי ספר שדה" הופכת את החברה להגנת הטבע לגוף החוץ-ממשלתי שתרם יותר מכל לנורמליזציה החברתית של ההתנחלויות. לסיכום, מבחינה חברתית ותודעתית אריאל 2010 היא דווקא כן ישוב ישראלי נורמטיבי. מה שאומר שישראל 2010 אינה דמוקרטיה, אפילו לא בערך.

אבל גם האפשרות השנייה נכונה! אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי. היא אינה שוכנת בתוך גבולות המדינה, והפרוייקט שהיא אחת מספינות הדגל שלו לא הוכר בידי אף ממשלה בעולם. אפילו ארה"ב שבעצם עוזרת לממן את ההתנחלויות בעקיפין, מתנערת מהן באופן רשמי. מכאן שבבולמוס הנורמליזציה של ההתנחלויות הפכה ישראל את עצמה למדינה לא נורמטיבית. הממשלה אולי הצליחה לעבוד על רוב אזרחי ישראל, אבל שאר העולם כבר מתחיל להבין את הישרא-בלוף ולעשות משהו בנדון. ככל ששרינו יכריזו בגרון ניחר שאריאל היא "ישוב נורמטיבי" ויתעללו בעולם התיאטרון הסורר, כך הם מספקים עוד תחמושת משובחת למארגני החרמות למיניהם, ולטענה כי צריך להחרים את "ישראל הנורמטיבית" כולה – ובמיוחד את מוסדות התרבות שלה – ולא רק את ההתנחלויות.

רדיו טלסקופ של אוניברסיטת קיימברידג'. Is there anybody out there?

אבל אם כאמור הסיסמאות של ארץ ישראל השלמה איבדו את קסמן מזמן, ורוב תושבי השפלה לא ביקרו אפילו בירושלים כבר 20 שנה, אז למה כל-כך קל לגייס את כולנו לשותפות בעסק מועד-לפורענות זה? למה אנחנו מעוללים את זה לעצמנו ולפלסטינים? הרי צריך לנדוד למחוזות ספרות הפנטסיה כדי למצוא מקבילות לפרוייקט הלאומי הראשי שלנו מאז 1967. למשל תמונתו של דוריאן גריי, או ניסיונותיו המעוותים של לורד וולדמורט להשיג חיי אלמוות דרך השחתה פיזית של נשמתו.

את התשובה נתן בלי משים אלוף בן, שסיים כך את תיאור ימיו כסוהר צבאי בלבנון:

"אבל לקח אחד למדנו: בלי קשר לפוליטיקה, עדיף להיות השובה ולא השבוי…. לשמור על העציר ואחר כך ללכת לחדר האוכל, ולא לסעוד בכריעה עם ידיים כפותות באולם מסריח."

הסוד מאחורי הישרדותם המפליאה של הכיבוש וההתנחלויות הוא השכנוע הפנימי העמוק של רוב הישראלים שזה או אנחנו או הם. שבארץ יהיו תמיד רק עריצים ונתינים במקרה הטוב, משמידים וקורבנות במקרה הרע. מן הסתם זו תפיסת עולם אנטי-דמוקרטית, תפיסה הנשענת פחות על ראיות בשטח או לקחים היסטוריים – ויותר על אוסף הטראומות שצברנו במהלך הדורות. מבחינה נפשית, עבור רובנו הפלסטינים הם רק החולייה הנוכחית בשרשרת נצחית של צוררים, מפרעה ועד היטלר.

בעצם, הבחירה של אלוף בן "ללמוד" לקח מסוים מחוויית הסוהרות על אנשים שאין לו מושג מה פשעם מלבד השתייכותם לעם היריב – היא דווקא מעשה פוליטי מובהק, ההיפך הגמור מ"בלי קשר לפוליטיקה". בן תוכנת אל המסקנה שלו, כמו כולנו, מתוך אמונת האין-ברירה, אמונה השולטת בנו במעגלים של הצדקה-עצמית המובילים לאבסורד. אנחנו חושדים מיידית בכל ערבי ובמיוחד בכל פלסטיני, משום שקופת השרצים של המעשים שעוללנו לעמו היא כה כבדה שהוא צריך להיות קדוש כדי לא לזמום משהו נגדנו. משום כך צריך להמשיך ולגרום לו עוד ועוד עוולות; פשוט "אין ברירה", זה עניין של פיקוח נפש.

כך למשל משפחה פלסטינית שמי מבניה נהרג בידי חיילים או מתנחלים, הופכת אוטומטית ל"מנועה". הם יסורבו כניסה לארץ ותנועתם בתוך השטחים תוגבל מאוד – גם אם אין למשפחה עבר "בטחוני". עצמו את העיניים ודמיינו שזה קורה בארץ אחרת: מישהו נרצח או נהרג בשגגה, ואם הוא שייך לקבוצה לאומית מסוימת זוכים קרוביו למאסר עולם אוטומטי ללא משפט. "דמוקרטיה"? "אין ברירה"? "ביטחון"? עריצות וטירוף! עכשיו תחזירו את שמות הקוד המזהים ("פלסטיני, ישראלי") ופתאום זה נראה לנו טבעי ומוצדק ודמוקרטי ונורמטיבי ומאוד-מאוד בטחוני.

(תודה לבלוגר heathlander שהאיר את עיני בנדון)

אבל עם כל הכבוד לטראומות ולתסביכים שלנו, יש עוד שחקנים בהצגה הזו.

אלוף בן שכח לציין שקו ישר מוביל ממסע ההרג וההרס של אריק שרון בלבנון, בו היה בורג פעוט – אל הקמת ארגון החיזבאללה. גם המצרים לא השלימו עם השפלתם הבינלאומית כעם של יחפנים המשליכים נעליהם במדבר, ותוך שש שנים מתבוסת 1967 החזירו לנו כגמולנו. אפילו התופעה האיומה של פיגועי התאבדות פלסטינים בישראל התפתחה בראש ובראשונה כתגובה אלרגית לחצי יובל שנות כיבוש. העיקרון פשוט להפליא: אם מביאים את הזולת למצב בלתי נסבל מבחינתו, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיגבה מאיתנו איזשהו מחיר, ככל שיכולתו משגת. ה"אין ברירה" הביטחוניסטי גורם לנו להתמקד בטיפול בסימפטומים של כל תופעה באופן שמחריף את בעיית היסוד עצמה, וחוזר אלינו כבומרנג עם סימפטומים גרועים בהרבה.

יתר על כן, דווקא עצימת העיניים ומילוי תפקיד הסוהר בכל מצב ובכל מחיר כי "זה עדיף על ההיפך", חושפים את החפ"ש הישראלי עצמו להפתעות לא נעימות ברמה האישית. מאז 1982 ועד היום נופלים ישראלים בשבי מיליציות לבנוניות שונות, ולא תמיד משתדלות הרשויות לשחרר אותם. גם השבוי של המדינה – גלעד שליט – הוא קורבן של החלטתנו להפוך מכובשי עזה לסוהריה במקום לשחרר אותה לחופשי, ושל התעקשותנו להחזיק ברבבת אסירים פלסטינים שהורשעו בהליכים מפוקפקים.

בקיצור, חושבים שזכותנו להמשיך לשלוט בפלסטינים, לשדוד את אדמותיהם ולנרמל את השוד, פשוט כי אנחנו טובים וחזקים מהם? חושבים שזכותנו לקבוע את גבולותינו באופן חד-צדדי, וגם לחרוג מהם בזמן ובמקום הנראים לנו? תגידו זאת בגלוי. מספיק להתחבא מאחורי התרמית העצמית של "אין ברירה", כי יש ברירה.

אם רוצים שההצגה שלנו תיגמר טוב – כדאי שנבין סוף-סוף שאנחנו לא נמצאים בה לבד, ובטח שאנחנו לא כותבים לבדנו את סופה.