Posts Tagged ‘מחאת המעמד הבינוני’

הקרנבל של צעירי הבורגנות

6 בדצמבר 2011

עודד היילברונר

I

האם שקיעת מחאתם של הצעירים הבורגנים התל-אביביים קשורה לאופיים הקרנבלי והלא אלים של מחאתם? מחאת הצעירים הבורגנים  (שרק מיעוטם  בעלי תודעה אנטי-בורגנית)  ברחבי העולם במערבי ואף זאת התל-אביבית נעזרת (כמעט) תמיד בתרבות הויזואלית. מופעי הרחוב של מחאה זאת הנם קרנבליסטים באופיים: הם כוללים מוסיקה, כרזות, מסכות, ריקודים, אופנת רחוב, מסיבות עיתונאים מתוקשרות ומופעי סטנד-אפ המלווים ברטוריקה לוחמנית כנגד חוסר הצדק, אכזריות ועיוותי השלטון הקיים. למרות התנגדותם לתרבות הקפיטליסטית הנצלנית הם נעזרים בה תדירות להפצת הצהרותיהם ופרסום מעשיהם.

סמלים ודמויים ממלאים תפקיד מרכזי במחאה. בניגוד להפגנות ומחאות של הסובלים האמיתיים,שבעבר, או לפחות עד שנות ה-60 של המאה ה-20 מחאותיהם היו בעלות אופי מהפכני ולעיתים אף היוו חזרה גנרלית למהפכה אלימה, בקרנבל הבורגני מופעי אלימות כמעט ואינם מורגשים. המוחים מתנגדים להפעלת כוח ויש לקחת את איומיהם לנקוט ב"פעולה ישירה" רק באופן סימבולי. ההצגה חשובה מהפעולה.

ניצול התרבות הוויזואלית ואופיים הקרנבליסטים של ההפגנות מאפשרים לבורגנים הצעירים לא רק להצליח בהפצת המחאה אלא אף להציגה כמחאת מצוקה אותנטית שמייצגת את רצון העם ("הדורש צדק חברתי") ואת השכבות הנמוכות שכוחם המחאתי הולך ופוחת בעשורים האחרונים עקב חוסר יכולתן לקרוא, לערוך וליזום שינוי עמוק. זאת, בשל זרותם לתרבות הרשתות החברתיות הויזואליות ולשולטים ברשתות התקשורת. וכך, אין זה פלא כי במרבית הקריאות למהפכות, לשינויים ולרפורמות שאנו מכירים בעשורים האחרונים במזרח אירופה, במערב ולאחרונה בארצות ערב היתה מעורבת בורגנות צעירה, ולעתים זו עמדה בראש המאבק.

צעירי הבורגנות שדורשים שינוי רואים עצמם כאוונגרד המוביל את המחנה. אוונגרד זה יהיה בדרך כלל בעל תודעה אוניברסאלית, שמאלית בתפיסותיו הפוליטיות, בעל סף אלימות נמוך. בין שורותיו יהיו בעיקר סטודנטים, אינטלקטואלים ומספר מועט מבני המעמדות נמוכים. מקורותיו המודרניים בתנועות הפוטוריזם והדאדא האירופאים וממשיכי דרכם הסיטואציוניסטים הצרפתים. זו האחרונה הנה דוגמא לתנועה בורגנית אנטי-בורגנית שפעלה באמצע המאה הקודמת בצרפת, ובין אוהדיה היו אף אחדים ממנהיגי הפאנק האנגלי. הם ראו בעצמם אוונגרד אנטי-קפיטליסטי שעשה שימוש נרחב בתרבות הקפיטליסטית להפצת משנתו. הסיטואציוניסטים חסרו כח משיכה המוני,אך השפעתם מכרעת להבנת הדינמיקה של מחאת צעירים בורגנים החל מהסטודנטים של פאריז ב-1968 דרך מחאת הפאנק של צעירי לונדון, ההפגנות נגד הגלובליזציה והמלחמה בעירק בלונדון של ראשית המאה ה-21, ועד צעירי רוטשילד. בכל אלו באו לידי ביטוי יסודות קרנבליסטים-מחאתיים ללא אלימות או בעלי סף אלימות נמוך.

לאוונגרד הקרנבליסטי של הבורגנים הצעירים היו אף בנים חורגים: הקבוצות האוונגרדיות האלימות: קבוצות באדר-מיינהוף והבריגדות האדומות בגרמניה המערבית ואיטליה, וקבוצות מאואיסטיות וטרוצקיסטיות במערב אירופה של שנות השישים והשיבעים. ילדי היטלר, מוסוליני, לנין, מאו וצ'ה ראו עצמם כאוונגרד שיסחוף את המעמדות המדוכאים. מעשי האלימות כנגד סמלי הקפיטליזם המערבי נבעו מעמדות אידיאולוגיות קיצונית בהשפעת האנרכיזם האירופאי, התנגדות לדור הפאשיסטי והנציונל-סוציאליסטי של הוריהם, אך בעיקר ומן האמונה הלניניסטית שאוונגארד אמיתי אינו ממתין להמונים כדי ליצור מהפכה. הפעולה הישירה של מעטים היא זו שתביא בסופו של דבר את ההמון וביחד תתבצע מהפכה. על פי חזונם של חברי באדר-מיינהוף או המאואיסטים הצרפתים קרנבל הראווה האלים היה צריך לפלס את הדרך להמון "המדוכא". אך זה האחרון בושש להצטרף.

כיצד משתלבת "מחאת רוטשילד" בדגם שהוצג עד כה? נתחיל בסוף: מידת ההצלחה של קרנבל המחאה הנוכחי בערי המערב עדיין אינה ברורה. היעדרה של אלימות או סף האלימות הנמוך שהופעל עד כה זיכו אותם בנקודות בתקשורת שנמנעה עד כה לגלוש לעמדת "פאניקה מוסרית" אותה היא בדרך כלל מאמצת כאשר צעירים ממעמדות נמוכים (טדי בויס, פאנק, מודס, chavs באנגליה), או מהגרים (צעירים ממוצא צפון אפריקאי בצרפת או פקיסטנים מוסלמים באנגליה) מביעים במעשים את מחאתם. אף התקשורת הישראלית חבקה את צעיריה הבורגנים,אולי בשל ארגון הקרנבל המחאתי והימנעות מ"פעולה ישירה". ובכך מיישרת התקשורת והמוחים הצעירים קו עם חבריהם ברחבי העולם.

II

 על כל פנים, לסיטואציה בישראל יש קווים יחודיים.

הדעות המגוונות , רובן תומכות ומיעוטן מתנגדות, למחאה החברתית שהתפרצה בקייץ 2011 בתל-אביב והתפשטה ברחבי הארץ יצרו מטבע לשוני בשם "מחאת המעמד הבינוני". באינספור דעות, תגובות מאמרי פרשנות וויכוחים תקשורתיים הועלתה הדעה כי בפעם הראשונה המעמד הבינוני הצעיר הישראלי עולה על הבריקדות ומפגין את מצוקותיו, דורש בריש גלי את זכויותיו ובמקרה הצורך אף מפעיל אלימות נמוכה.

יש דברים בגו. הבורגנות הישראלית (אם בכלל הייתה כאן בורגנות  או אפילו מעמד בינוני בנוסח המערבי, אך זה נושא למאמר נפרד) וצעיריה ידועים בפסיביות שלהם, בעיקר בכל הקשור לתחום החברתי-כלכלי. המעמד הבינוני הישראלי ובעיקר בניו הצעירים היו אדישים לכל מצוקה או עוול בתחומים החברתיים. נוכחותם הבולטת בהפגנת "ה-400 אלף" בככר מלכי ישראל בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובערב" ההוא" ובאותה ככר בנובמבר 1995 הנם כמה מן המקרים הספורים שאינם מעידים על הכלל. למן מהומות וואדי סאליב (1959), ההתנגדות לממשל הצבאי (1964-1965 ), הפגנות סטודנטיאליות של "מצפן" (1969-1970), הפגנות הפנתרים השחורים (1971-1972), הפגנות נגד ממשלת המחדל (1974), ועד הפגנות ככר הלחם, מחאת אמהות חד-הוריות בהנהגת ויקי כנפו (2002-2003 ) והמאבקים נגד גדר ההפרדה בשנים האחרונות  (וזו רשימה חלקית) לא נשמע ברום קולה של הבורגנות הישראלית ושל צעיריה.

ולכן,יש לברך ולהתרשם מן הרוח החלוצית שנשבה ברחובות תל-אביב בקיץ אך גם לעמוד על מקורותיה, כמו גם חולשותיה.

 בהמשך להסבר הקרנבליסטי-ההיסטורי שהוצג בתחילת דברינו, המעמד הבינוני (או הבורגנות כפי שכונתה בעבר) כפורמציה חברתית-תרבותית נכנעה מאז ומתמיד לקריאה לחוק וסדר (שיוצגה בדמות ועדת חקירה, משא ומתן, החלטות בית משפט), בעוד ההמון הצעיר ממעמדות הפועלים השתולל הרחובות על רקע קיפוח ועוול חברתיים ותרבותיים.  רק לעיתים נדירות הצטרפה הבורגנות לתנועות מהפכניות-אלימות, וגם זאת רק בעקבות תנאים קיצוניים של הפסד קשה במלחמה ואיום ממשי על הסדר הקיים (הדוגמאות הבולטת ביותר הנה המפלגה הנאצית בגרמניה והפאשיסטית האיטלקית בהם היו חברים רבים מבני הבורגנות הגרמנית והאיטלקית עוד קודם לעליית המפלגות הללו לשלטון. אף במפלגה הבולשביקית רבים היו מבני הבורגנות הנמוכה הרוסית).

על רקע זה חשוב לזכור כי בישראל מעולם לא יזמה הבורגנות שינוי רדיקלי. רפורמות כן, אך לא "פעולה ישירה" או מהפיכה. המורשת היהודית והציונות והדינמיקה של אורח החיים הישראלי יצרו שלא במתכוון אין ספור מנגנוני פיקוח והתאמה שהשקיטו, ויסתו והעלימו כל רגש של אי-שביעות רצון מצד קבוצות יהודיות שאינן מרוצות או שעומדות על סף מחאה אלימה. שימוש במנגנוני דת ("יהודי לא מרים יד על יהודי", מערכות החינוך הציבוריות, השרות הצבאי, "הטיול הגדול", המדיניות בשטחים הכבושים, אימפריאליזם חברתי,"המצב הביטחוני", אויב חיצוני ועוד אין ספור דרכים – כל אלה שימשו את ההגמוניות השונות בהחנקת כל זיק של מחאה.

יש גם להודות כי הצעירים הישראלים-היהודיים החילוניים מעולם לא מרדו ממש בהוריהם. הדור השני והשלישי של הצעירים המזרחיים המסורתיים והאשכנזים-החילוניים-הצברים חוו ועדיין חווים שיפור ניכר ברמת החיים, לעומת הוריהם שנשאו על גבם טראומות איומות. הצעירים החילוניים ממרכז הארץ מעולם לא נטלו חלק במחאה ציבורית אלימה, בניגוד לאחיהם החרדים או הדתיים-לאומיים שמפעילים אלימות תדירות לבקרים. קרנבל נרות וצבעים המוני ברוח ה-sixties (שסוף-סוף הגיעו לישראל), קבוצות דיון ועצומות, ועוד איך! "פעולה ישירה" והשתלטות על מוקדי כוח ציבוריים,מעולם לא!

נראה כי רק איום קיומי פנימי על המשטר הדמוקרטי-הישראלי בשילוב צניחה ברמת החיים של המעמד הבינוני החילוני הצעיר ותבוסה במלחמה יגרמו לצעירי ישראל להפעיל את הרשתות החברתיות הדיגיטליות ולקרוא למהפכה. יש לקוות כי לא נגיע לרגע זה.