"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.

על צלו של הפוליטי: האופוזיציה כהתנגדות לסדר וחלופה לו

מושג האופוזיציה הוא לא פוליטי בלבד, אבל הוא מניח את הפוליטי. הנחה זו נובעת מכך שמושג זה מבוסס על קיומם של מרחבי התנגדות תמידיים. מרחבים אלה מציבים אלטרנטיבות דווקא במקום שבו הכוח הדומיננטי עושה ככל יכולתו לסגור את מרחבי התמרון ולחסל את החלופות האפשריות למציאות. להניח את הפוליטי משמעו להניח את המשכיותו של המאבק מול הסגירות והגבלת כל איום על הסדר "הטוב". על סמך הבנה זו, קיומה של האופוזיציה קודם לקיומו של סדר פוליטי. הסדר הפוליטי תלוי בהצבת חלופה אפשרית לקיומו. תפיסת האופוזיציה טומנת בחובה את אפשרות החריגה מהדיכוטומיה של סדר לעומת אנרכיה, כמו היציאה מן הקוטביות האתית הנעה בין נאמנות לבגידה. אופוזיציה היא חלופה אחת, בין מספר חלופות, שאחת מהן הופכת באופן זמני ומותנה לדומיננטית. צריך לומר שתהליך זה איננו נותן עדיפות אונטולוגית, אתית, או אפיסטמולוגית, לשלטון הדומיננטי. בהיעדרן של חלופות אמיתיות, ה"פוליטי" נמחק ובמקומו משתלט ה"אבסולוטי", רגע לפני האנרכיה. במילים אחרות, חלופות לשלטון אינן נובעות ממנו או תלויות בו, אלא מגדירות אותו. מכאן, ההתנגדות לסדר דומיננטי משמעה חריגה אל מעבר לאפשרויות שהוא מציע. ההתנגדות חותרת לביסוס חלופות שהסדר הדומיננטי איננו יכול להכיל.

1. על מושג האופוזיציה בתאוריה הפוליטית

אופוזיציה היא במובן מסוים צילו של הכוח. כפי שלכל ישות יש צל, כך לכל כוח מתלווה ההתנגדות, גם כאשר היא לא ישירה. ההתנגדות קיימת מעצם קיומו של הכוח, והיכן שנמצא הכוח, שם נמצאת ההתנגדות. אופוזיציה יכולה להיות פורמאלית ומוכרת ויכולה להיות מוסווית ובלתי מאורגנת. היא יכולה להיות מודעת או בלתי מודעת, אך היא תמיד קיימת. היא יכולה להיות לגיטימית או נרדפת ומוחרמת במסגרת החוק הפורמאלי, אבל היא תמיד מסמנת את החתירה תחת אושיות הקיים. בהיסטוריה הפוליטית עברה תפיסת האופוזיציה תהפוכות רבות, עד כדי פורמאליזציה שלה במסגרת "כללי משחק", כפי שמקובל כיום במשטרים דמוקרטיים. אבל הפורמאליזציה הדמוקרטית של רעיון האופוזיציה עשויה לגרוע מהמשמעויות הרחבות שלה, כאלטרנטיבה עמוקה ואמיתית לתפיסת הכוח הדומיננטית.

נוכח זאת, ניתן להגביל את הבנת מושג האופוזיציה להשתמעות הפונקציונלית שלו: האופוזיציה היא אותו כוח חברתי או פוליטי המהווה כוח נגדי למי ששולט, ויכול להחליפו בתפקידו. הגדרה כזו טומנת בחובה לא יותר מאשר את עצם הפרוצדורה של החילוף. היא לא מתייחסת למשמעויות ולערכים של האלטרנטיבה הקיימת לשלטון. בכדי להבהיר נקודה זו יש צורך לעמוד על הנדבכים השונים של מושג האופוזיציה.

המשמעות האונטולוגית, העמוקה, של האופוזיציה היא היכולת לפתוח מרחבי קיום אלטרנטיביים כאיים של חירות. יש לקריאה כזו השלכות ברורות על מבנה הכוח החודרני, הקיים, היות שהכוח מנסה לצמצם ואף לחסום את מרחבי האפשרות, במישור האפיסטמולוגי והמוסרי כאחד. ללא מרחבים כאלה ובהיעדרו של עולם משמעות חלופי, אנו הופכים לחלק ממכונה או ממערכת מתוחכמת של שליטה, שאין לנו עליה שום השפעה. ז'אן ז'אק רוסו כותב על מציאות כזו כעל כבילה באזיקים. יצחק בשביס זינגר דמיין אותו כמצב שבו הגולם קם על יוצרו. ניל פוסטמן כתב על כך כעל הנפילה לתוך חרושת התרבות הפופולארית, או מבוך הבידור-עד-מוות.

אי אפשר להתעלם מכך שמושג האופוזיציה מניח את קיומו של כוח שולט, שניתן לכנותו "הקואליציה". זהו הכוח השליט או, במושגים רחבים יותר, זהו "הסדר ההגמוני". רק כאשר קיים "סדר", ניתן לחשוב על אופוזיציה. יחד עם זאת, עצם קיום האופוזיציה לא סותר את חתירת הסדר לשמר את עצמו ולהציג את יתרונותיו כבלעדיים, או כסגולות טובות יותר בנסיבות הקיימות.

אופוזיציה מניחה את קיומו של פלורליזם רעיוני וארגוני. בבסיס מושג האופוזיציה מונחת השונות ולא הזהות. היעדרן של אלטרנטיבות מבטל את המשמעות העמוקה של האופוזיציה והופכת אותה למושג טכני וריק. הנחת השונות חושפת את הנדבך הנוסף של מושג האופוזיציה והיא הנחת החירות והיכולת להתנגד ולבחור בין תפיסות או חלופות שלטוניות שונות. מכאן, ניתן לומר, גם, כי מושג האופוזיציה מניח מרחב של דיון והתדיינות, שבו עולים רעיונות שונים ועולות אופציות שונות לבחירה.

הדיון וההתדיינות הם מרכיבים מרכזיים בקיומה של האופוזיציה. כגוף אלטרטיבי, האופוזיציה מעגנת את קיומו של התהליך הדיוני. זהו תהליך שבו מייצגי עמדות שונות מקבלים הזדמנות שווה לשכנע, מול החתירה המתמדת להשתקה ולדחיקה החוצה. נוכח זאת, מושג האופוזיציה מניח מראש את קיומה של הכרעה, לצד קיומו של תהליך דיוני. ההכרעה היא המימד הפוליטי של הכוח, שהאופוזיציה מייצרת לו אלטרנטיבה קיומית. האופוזיציה איננה פרזיטית לקיומו של הפוליטי, אלא מהווה מימד מרכזי עבורו, שבלעדיו מתבטלת משמעותו. לכן, האופוזיציה מניחה את קיומה של אנרגיה חברתית ומאבק מוסרי-אתי על משמעות ה"טוב", מול אלטרנטיבות שונות.

אם נמקד את המבט בהופעה הצרה של המבנה הנידון: האופוזיציה נוצרת כתוצאה מהפערים הנפערים תוך חלוקת הכוח במרחב. מחד גיסא, היא לא חלק ממבנה הכוח, אלא החלופה עבורו, לא רק מבחינת סדר עדיפויותיו, אלא גם מבחינת הכלים שבהם הוא משתמש עבור קידום סדר עדיפויותיו. האופוזיציה חותרת לשנות את כללי המשחק. במובן זה, האופוזיציה היא תמיד "חתרנית", לא מתוך נסיון להפיץ אנרכיה, כפי שנציגי השלטון אוהבים לטעון, אלא מתוך השאיפה לייצר אלטרנטיבה לקיים, על בסיס הנחת השוויון בחוק (ולא רק בפני החוק). מאידך גיסא, האופוזיציה איננה חיצונית לסדר. בניגוד לכוחות חיצוניים לשלטון, היא איננה מציבה את השליטה מחוץ למבנה הכוח, כמטרה. אין משמעות דברים אלה שהאופוזיציה נמדדת דרך תלותה בשלטון או נאמנותה לו, אלא שהאופוזיציה – כל אופוזיציה – נסמכת על הרעיון האונטולוגי של קדימות האופוזיציה לעצם קיומו של הסדר. במושגי האופוזיציה, סדר פוליטי איננו יכול להיות כזה ללא קיומה של ההתנגדות לו. בהיעדרה, הסדר הקיים לא יכול להיחשב כ"סדר" והופך ל"אבסולוטיזם" טוטאליטרי, או לאנרכיה.

האופוזיציה מניחה את קיומה של ההתנגדות כמרכיב אונטולוגי, שהיעדרו או חיסולו מביא דווקא להתפרקותו של הכוח השולט, כעדיפות מוסרית או פוליטית. רק כאשר קיימת אופוזיציה קיים גם שלטון לגיטימי, שזוכה לאשרור ציבורי. במידה והאלטרנטיבה השלטונית נמחקת, השליטה עצמה עוברת לפסים שאין להם דבר עם תפיסת חירותם של האזרחים או העדפת אפשרות מוסרית אחת על פני אחרת. מכאן, האופוזיציה משפיעה באופן ממשי על דמות השלטון, בעצם היעדרה. שלטון לגיטימי הוא שלטון שהועדף על חלופות אפשריות. אם חלופות כאלה אינן בנמצא, אזי השליטה מפסיקה להיות רצונית ומועדפת והשלטון הופך לרודנות מוסווית. זוהי מציאות אבסולוטית, שבה מתקיימת דיקטטורה של עמדה מסוימת. במילים אחרות, לשלטון ישנו אינטרס מובהק לשמר את קיומה של אופוזיציה כלשהי בכדי שיוכל להצדיק את עצמו.

אופוזיציה יכולה להיות מלאכותית ומפוברקת, לא יותר מכלי שרת. אופוזיציה כזו מוזנת על ידי השלטון וקיומה ואופן פעולתה תלוי ברצונו של האחרון. "אופוזיציה" כזו אין לה משמעות אמיתית, כזו המבטאת את משמעותה העמוקה של האופוזיציה, אלא מעצם קיומה של התנגדות דיאלקטית מובנית במסגרת המציאות החברתית והפוליטית. במקרה כזה, ה"ערעור" האופוזיציוני יובן במסגרת כללי משחק מקובלים וידועים מראש.

תופעת ריקון האופוזיציה ממשמעותה הפכה לתופעה רגילה בדמוקרטיות של ההווה. ניתן לראות היום לא מעט דמוקרטיות, שבהן כוחות פוליטיים מצומצמים מתחרים על השלטון, אבל בלי להציע הבדלים משמעותיים. מבחינה זו, מה שמוצע לציבור לבחור בו הוא למעשה מבנה של דמוקרטיה נחשלת, השוחקת את מקור הלגיטימציה שלה-עצמה, ומביא להתרחקות הציבור ממעורבות פוליטית והשתתפות בתחרות על עמדות כוח בשלטון. משבר הלגיטימציה משתקף, אזי, בירידת אחוזי ההשתתפות הפוליטית, ומבטא למעשה חוסר אמון, היינו – תגובה להיעדר קיומה של אופוזיציה כאלטרנטיבה אמיתית לשלטון.

2. האופוזיציה בישראל

בהקשר הישראלי ניתן לומר שאמנם קיימת אופוזיציה פורמאלית, אך זו איננה אופוזיציה "אמיתית", היות והיא איננה מציגה אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לקיים. להיפך, האופוזיציה בישראל מצהירה מראש על אי-יכולתה להחליף את השלטון הקיים. היחלשות השמאל בישראל וחיסולה של האופוזיציה לשלטון נובעים מסיבות פנימיות, לא פחות מאשר נסיבות חיצוניות. הבחירה של מרכיבי האופוזיציה הדומיננטיים בישראל להסתפק במימדים מצומצמים של ביקורת הקואליציה, מהווה גורם מרכזי בהיעלמות האופוזיציה. אם זו האחרונה היא תמונת ראי שונה במקצת של השלטון, אזי לא רק שהיא לא ראויה לשמה, אלא חסרת הצדקה מעשית: למה לו, לאדם, לבחור באלטרנטיבה-לכאורה, אם יש לו את המקור הרעיוני לפניו! יותר מזה, חוסר התעוזה של האופוזיציה הפורמאלית מביא את השלטון לחשוף אותה לאתגרים חדשים ולקעקע את הלגיטימציה שלה בשם "הטוב הקולקטיבי", תוך כדי הדגשת המשותף ולא המפריד. בכך, השלטון מפצל את האופוזיציה לשני מחנות, ה"לגיטימי" וה"לא-לגיטימי": הראשון הוא לא יותר מכפיל שלטוני ולכן לא מהווה חלופה אמיתית. השני, מטבע הדברים, הופך לסמן של "קיצוניות" ומוצג כסכנה לעצם קיומו של הסדר. איום כזה, השלטון מסביר, חייבים להוקיע מכל וכל. בהקשר הישראלי, הכוחות המוקעים כ"קיצוניים" הולכים ומתרחבים. אם בעבר היו אלה קבוצות מיעוטים, שהעיקרית בהן היא החברה הערבית, הרי שהיום מכיל מחנה זה גם קבוצות נוספות. אסטרטגיה כזו מעמידה את האופוזיציה המתונה באותו מחנה עם הקואליציה, כמי שהופכת לשותפה בהוקעת החלופות ה"קיצוניות". הכוח הדומיננטי מצליח, כך, להנות מכל העולמות: הוא משמר את כוחו באמצעות חיסול קיומה של אלטרנטיבה אמיתית ובה בעת מציב אויב חיצוני וקיצוני, שיש להילחם בו. יותר מזה, המאבק ב"קיצוני" הופך כך לאקט פטריוטי, שעל האופוזציה המתונה לציית לו, כדי שתוכל להוכיח את נאמנותה.

הכשלון של האופוזיציה הישראלית כרוך בדעיכת ה"שמאל"- זוהי דעיכה שנובעת מריקוד הטנגו הלוליני של השמאל עצמו עם שותפתו – התפיסה הלאומית השמרנית והניאו-ליברלית הדומיננטית. דפוסי ההצבעה של כוחות חברתיים אופורטוניסטיים, בעשורים האחרונים, מצביעים על נכונותם לבחור במוצר הרלוונטי ביותר, מבחינתם. תופעה זו השתקפה בהצבעת כוחות חברתיים מהשמאל האשכנזי למפלגת קדימה בראשותה של ציפי ליבני. התנהגות דומה התגלתה במחאה החברתית בקיץ 2011, כאשר נשאי ה"התנגדות" נחשפו כמי שמוכנים לוותר על שותפים מהשכבות החברתיות המודחקות. הדחיקה נעשתה בשם הקונסנזוס, המאפשר לנציגי המחאה לשפר עמדות מבלי לשלם מחיר חברתי ופוליטי כלשהו. חוסר התעוזה של כוחות אופוזיציוניים לתרגם את רוח ההתנגדות הקיימת בקרב שכבות רחבות בציבור ולצאת עם ניסוחים כנים של חלופות "אמיתיות", רוקן את המחאה מכל תוכן. הצגת חלופות לשיטה הכלכלית ולסדר העדיפויות הדומיננטי, כמו הפעלת לחץ ציבורי כדי לקדמם, מחייב חריגה מהקונצנזוס ושיתוף פעולה הדוק עם השכבות החברתיות הנמוכות. הן הרי אלה שמשלמות את המחיר הכבד ביותר על יישום המדיניות השלטונית.

המחאה החברתית, שהציגה את עצמה כמקדמת סדר חלופי, נכשלה במימוש הבטחותיה: הכישלון התברר בעצם ההתנדנדות בין שתי אפשרויות: ההתרחקות מהפוליטי, מחד גיסא; וקבלת שיח "האחריות החברתית" שהכתיב השלטון ואשר תורגם בסופו של דבר לדוח ועדת טרכטנברג, מאידך גיסא. קריאה צמודה בדוח טרכטנברג הראתה שסעיפיו עברו סינון על פי אינטרסים, אותם אינטרסים של מוקיעי המחאה החברתית. דוח הוועדה משקף את הדרישה הממשלתית להכריע בין שתי האופציות. ראוי לציין כי חלק לא קטן ממנהיגי המחאה החברתית ומהכוחות הנועזים בתוכה מודעים לכשל העקרוני והמעשי הטמון בדוח ומתנגדים לו. נסיונותיהם להחיות את המחאה בקיץ 2012 נכשלו. כשלון זה נובע מהצלחתו של השלטון לכפות את כלי המשחק על מנהיגי המחאה, שלא ממש הצליחו להתקומם נגדו ולסחוף איתם קהל רחב. הקיצוצים התקציביים המוטלים בימים אלה והעלאת המסים, שפוגעים בשכבות החלשות, הם ביטוי לריקון דוח טרכטנברג מכל משמעות אמיתית וניצחון הכוחות השמרניים, שהתנגדו למחאה מלכתחילה. תהליכים אלה מצביעים על כך שמנהיגי המחאה החברתית ביצעו טעות אסטרגית, כאשר לא מנעו את מינויה של ועדה רשמית, שתתרגם את דרישותיהם לדוח. דוח כזה, הלא, ניתן תמיד לתמרן לפי ראות עיניהם של מחזיקי התפקידים המרכזיים במערכת הפוליטית והכלכלית.

3. סיכום

היות ומאבקי כוח הם חלק מהקיום האנושי, תמיד יתקיים מרחב התנגדות לשלטון. ייתכן מצב שבו ההתנגדות איננה חשופה או איננה מאורגנת. אך עצם קיומה של שליטה מתורגם תמיד למאזן של יחסי כוח. במאזן זה חבוי הפוטנציאל לצמיחת האופוזיציה, במשמעותה העמוקה. אם אנו מקבלים את ההנחה שהכוח הדומיננטי מייצר את ההתנגדות לו מתוכו, יש מקום למי שנושא על גבו את נטל האחריות החברתית לנסח מחדש את החלופות העמוקות וה"אמיתיות" לסדר הקיים. זאת, כמובן, בהנחה שה"מתנגד" שואף להשפיע על המציאות הקיימת או להחליפה באלטרנטיבה עדיפה. מטבע הדברים, מעשה התנגדות כזה חייב להתחיל מההודאה, לפיה כל אופציה כזאת היא פוליטית מטבעה.

במילים אחרות, סיכויי הצלחתה של ההתנגדות תלויים ביכולתה להכיר ב"פוליטיות" של ההתנגדות לסדר הקיים והצבת חלופות כוללות ובהירות. אין בהעלמת הפוליטיות של מחאה כדי לבטל את עצם הפוליטיות שלה. כל מחאה היא פוליטית מעצם רצונה לאתגר לא רק את תכני העדיפויות הפוליטיות, כמו את הכלים שבאמצעותם עדיפויות אלה מעוגנות בשיח השליט. הכישלון לענות על מאפיינים אלה יוביל בהכרח לביותה של המחאה וריקונה מכל תוכן מאתגר.

*

אמל ג'מאל הוא מרצה בכיר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראש החוג בין השנים 2006-2009. כיום, אמל הוא ראש התכנית לתקשורת פוליטית למנהלים ומנהל שותף של התכנית הבינלאומית במדע המדינה. במחקריו עוסק ד"ר ג'מאל באופן השוואתי בתופעות פוליטיות כמו דמוקרטיה, לאומיות, אזרחות, חברה אזרחית, תנועות חברתיות ומיעוטים ילידיים.

מאמרים קודמים בפרויקט אופוזיציה:

הקדמה  / ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות / ג'יאני וואטימו

בין הלויתן לבהמות / יעל ברדה

 

פיראטים, הייטק, אוהלים: מה המחאה צריכה?

יואב ליפשיץ

השנה אנו קוראים שהמון אנשים, שאינם שייכים לזרם המרכזי של הפעילים, מבולבלים בנוגע למחאה – לא יודעים לאן ללכת, למי לחבור. לעצרת של סתיו? לצעידה ברחובות? ומי אלה הפורום החברתי? מי זאת המחאה "האותנטית"?

אינני אומר שהמחאה צריכה לדבר "בקול אחיד", או לנסח מסר חד וברור. ממש לא. אלא שהמחאה צריכה מרכז עצבים, חדר פיקוד, פונקציה שחסרה מאז פירוק מאהל רוטשילד. את המחאה דימו לא מעט לרשת האינטרנט במרחב הציבורי, ואם זה כך – הרי שבאוטוסטרדת המידע, בה יש היצף של מידע, הפונקציה הכי חשובה היא זו של האגרגטור, לרוב מנוע החיפוש. המחאה זקוקה נואשות למרחב, לפלטפורמה קבועה, דרכה היא תתווך את עצמה לציבור, ותעשה סדר בבלאגן. היתרון העיקרי של ההון על פני ההמון הוא הארגון, וכשפוזרו המאהלים – על אף ההתארגנויות הרבות שהמשיכו בפעילות – נפגעה יכולת הארגון של ההמון.

חובה עלינו לחשוב על הצורה שבה יתארגן המרחב החדש, כיצד ייראה ויפעל השלב הבא של הרשת. המרחב הזה לא חייב להתממש בדמות האוהלים דווקא, אם כי האוהלים של שנה שעברה היו הטכנולוגיה הטובה ביותר עד כה למטרות המחאה. ייתכן ויש מקום לחשיבה על מרחב חדש, ליצירתיות בעניין זה, אך לדעתי יש מספר מאפיינים שצריכים להיות בממשק החדש של המחאה. זהו נסיון יומרני לאפיין אותם:

המרחב חייב להיות פיסי, במרחב הציבורי הפתוח, ברחוב – כיכר העיר זה הפייסבוק החדש, ולא בכדי. רק ברחוב נוצר קשר בלתי אמצעי בין הפעילים, בין המוחים, לבין הציבור. רק נוכחות קבועה ברחוב יוצרת את מה שעוז גורה תיאר כאן כ"דמוקרטיה רדיקלית" – כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. זו הסיבה שיוזמה כגון "בית העם" היא מוגבלת למדי.

רק ברחוב יש גישה לכל פעיל ומוחה פוטנציאליים, או אפילו צוותי צילום, לקחת חלק במחאה ולהתעדכן בה, גם אלו שהפער הדיגיטלי השאיר מאחור. רק ברחוב אדם משדר לאדם או לקבוצת אנשים, אך גם מקבל שדרים חזרה. הרחוב מאפשר שיחה. זו הסיבה שיוזמות כמו "צדק חברתי – חדר מצב", על אף שהן מהוות תקשורת אלטרנטיבית, לא יכולות להיות המרחב הזה. הן עדיין משדרות באופן חד כיווני.

על כן, מבחינה ארכיטקטונית, המרחב צריך להיות כמה שיותר חסר היררכיה.

המרחב חייב להיות מרושת בטכנולוגיה מתקדמת – עם כל הכבוד לפייסבוק ולאייפונים, ועם מלוא ההערכה לצוות השידור של איש אחד שהוא איליאן מרשק, שנה שעברה המחאה הייתה מאוד מפגרת מבחינה טכנולוגית. די מפתיע כשמדובר בארץ זבת חלב והייטק. לאחרונה התגלה שהמשטרה תתחיל לנטר שיחות בקרב פעילים ברשתות החברתיות, ויש לי תחושה שזה לא ייגמר בכך.

לכן עלינו להיערך למאבק טכנולוגי. עלינו לפתח רשת מוצפנת ועצמאית, שתהיה שם כשהרשתות האחרות יקרסו. אמצעי נגד לאמצעי הל"א שאולי עוד יפעילו, כשירצו לשתק את רשת התקשורת. עלינו לפתח כלים לתקשורת מתקדמת בין המרחבים בערים השונות. עלינו לפתח כלים לגיוס כספים בצורה מקוונת, כמו קיקסטארטר, רק לפעולות המחאה.

שנה שעברה המחאה הובלה בידי חבורת ברנז'איסטים, והמחאה באמת השתלטה יפה על העיתונות הממוסדת. אני מקווה שהשנה הגיבורה החדשה, לירון אחדות, מהנדסת תוכנה בגוגל עד לפני שנה, תוביל צוות של מהנדסים שיפתחו טכנולוגיה לטובת המחאה ולטובת המרחב הפתוח והבטוח, במקום לטובת רפא"ל או גוגל סטריט וויו. השראה ניתן לקבל מ- Free Network Foundation.

המרחב חייב להיות בטוח לנשים. ולהיות מעוצב כך שהוא יהיה יחסית הגייני מכוחות שיטור. לא בכדי שתי הדרישות האלו מופיעות כאן בצוותא.

המרחב צריך לאפשר דמוקרטיה ישירה בתחומו.

לכן המרחב שיקום צריך לחזור ולהיות פלטפורמה מזמינה לכולם. גם לסתיו שפיר, גם לשמולי, גם למרזלים, ואפילו לנתניהו. רפובליקת האוהלים בקיץ האחרון הכילה את כולם, גם "הנהגה" וגם "אופוזיציה", ובזה היה כוחה. אין זה אומר שכולם צריכים להסכים עם כולם, גם בקואליציה של נתניהו יש אי-הסכמות והיא עדיין יציבה, אבל כולם חייבים להיות "תחת קורת גג אחת". רוב הציבור כאמור מבולבל, ורק באמצעות דיון פתוח, כאשר העוינות מתפוגגת בחיכוך היומיומי, יוכל לגבש דיעה, לחדד תובנות, להתחבר לתנועה בלי לנקוט עמדה ברורה האם הוא בית הלל או בית שמאי. ככל שהפלטפורמה תהיה עוצמתית יותר, מי שלא יהיה בה ולא יכפיף עצמו לחוקיה, לא יהיה קיים. בהיעדר מרחב למחאה, סתיו שפיר יכולה להמשיך בתעלוליה הישנים ללא הפרעה.

ולבסוף, המרחב חייב להיות פיראטי, ללא כל מגבלות והתניות. למי שלא זוכר, דפני ליף לא קיבלה אישור להקים את האוהל הראשון בשנה שעברה, וגם אז נאלצו המתיישבים הראשונים ברוטשילד להדוף את פקחי הסיירת הירוקה. האישור ניתן רק בדיעבד, כמו אישור המשטרה לצעדות ה"לא חוקיות" בסוף השבוע האחרון. אין כאן קריאה להפר את החוק במכוון, אלא התמודדות עם הקשיים הבירוקרטיים שמנסים להגביל את חופש הביטוי, פעמים רבות בניגוד לחוק. אפשר להתייחס לכך כאל "אקטיביזם שיפוטי" מטעם האזרחים.

אוהלים לא קמו השנה. העצרות שניסו לקיים, במתכונות שונות, לא ממש הצליחו להגיע לציבור הרחב והיו די מעייפות. בינתיים הפלטפורמה המובילה של המאבק לתווך את עצמו – לתקשורת, לציבור, לעצמו – הן הצעדות ה"אלימות". דרך ההפגנות הלא מאושרות, ולא דרך הודעות לעיתונות של חדר המצב, עלתה המחאה שוב לסדר היום התקשורתי. דרך המעצרים צמחו פנים חדשות למאבק – אנשים ששילמו עליו מחיר, שמגלמים בגופם את המחאה. דרך ההפגנות עלו נושאים חדשים לדיון, נוצרה טרנספורמציה.

יתכן שהצעדות הן האוהלים של קיץ 2012. הן בהחלט בעלות חלק מן המאפיינים הנזכרים לעיל, אך לא כולם. גם לאוהלים היו את הפגמים שלהם, ובמובן מסויים זהו נסיון להפקת לקחים. ניתן כמובן גם לחשוב על אפיונים נוספים. אך זהו דיון שחייבים לקיים ולהיות מודעים אליו – כל עוד אין מרכז עצבים קבוע למחאה במרחב הציבורי, וכאשר התקשורת אינה אוהדת כלפני שנה, היא תתקשה לסחוף את כלל הציבור.

דימויים: ליאם גיליק (Gillick)

השלם תמיד קטן מחלקיו

עוז גורה

כשבוע אחרי התחדשות המחאה, קירות הפייסבוק מלאים במספידים מחד וברומנטיקנים של שינוי מאידך. בעיקר, יש תחושה של ריבוי פרשנים. הפרשנות המוצעת נסובה סביב הדברים שהמחאה היא לא. כך, אפשר לקרוא על איך שהמחאה היא אינה באמת של הרוב; על איך היא אינה באמת מחאה על יוקר המחייה; על זה שהיא לא באמת רדיקאלית; על איך שהיא לא באמת מחאה; על האופן בו היא לא באמת.

למרות הפרשנויות הללו, שבחלקן ניתן למצוא דברי טעם, אני מציע להמתין עם סופי הפסוקים ועם הניסיון להקפיא תהליך בתוך כלוב מושגי (קפיטליזם, סוציאליזם, בורגנות, מרכז וכדומה); לפחות בנתיים. אם נאמץ את עמדתו של ברונו לאטור, לפיה "השלם תמיד קטן מחלקיו", אז בטרם אנו שומטים את כל חלקי החלקים הקטנים המתרחשים סביבנו לטובת שלם בדמות מושג אחיד שיסביר מה קורה כאן (דמוקרטיה, למשל) – כדאי לבחון חלקים אלו. ביניהם, אני סבור, ישנה התרחשות מעניינת מאוד. אין לי יכולת לנקוט עמדה לגבי ההתרחשויות הללו, שכן הן תהליכיות, ואני לא מעוניין להקפיא אותן כרגע. אני כן רוצה לומר שדברים זזים, וחשוב לראות זאת גם כשאין לנו מה לומר לגבי 'המקום' שהם זזים אליו.

1. "דמוקרטיה!"

כבר ביום שישי, בעת הניסיון הראשון להקים מאהל ברוטשילד, הושמעה הקריאה "דמוקרטיה!" כלפי השוטרים ופקחי העירייה שפעלו ללא לאות לסכל את הקמת המאהל. קריאה זו חזרה על עצמה שוב ושוב בכל האירועים שבאו לאחר מכן, החל מהאירועים האלימים במוצ"ש, דרך האירועים בישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני וכלה בתהלוכת האוהלים במהלך הלילה השחור בחמישי. בניגוד לקריאה התכופה מהקיץ הקודם (שעדיין נשמעת, כמובן) על "סוציאל-דמוקרטיה", נדמה כי הפעם יש הרגשת בהילות שמביאה לדרוש "דמוקרטיה" כשלב ראשון.

אפשר להתווכח על הכוונה של אותם מפגינים כשהם משתמשים במושג/מילה. כך למשל, מבחינתי דמוקרטיה-ליברלית של זכויות אדם שבמוקד שלה המאמץ המתמיד ליצירת קונזנזוס אינה האופק הפוליטי הראוי. אישית, הייתי מעדיף כי המוחים יתכוונו לדמוקרטיה רדיקאלית, כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. אך אין זה משנה כלל וכלל. מה שמעניין כאן אינו התוכן של הדרישה, אלא עצם הופעתה של דרישה בניסוח של "דמוקרטיה" כחלק מהמאבק. ממרחב שבו יש עמדות שונות וכללי המשחק ברורים – בבחינת אנחנו כולנו משחקים במגרש הדמוקרטי – יש תזוזה אל עבר שיח המדבר על המרחב עצמו. הקריאה "דמוקרטיה" שמה בסימן שאלה את המרחב שבתוכו מתנהל הסדר הציבורי, ובמקום להניח כמובן מאליו שהמרחב הזה הוא דמוקרטי, היא הופכת את הדרישה להיותו כזה לחלק ממה שמתווכחים עליו. 'מהו' המרחב היא כעת עמדה בוויכוח; או במילים אחרות, הויכוח הוא על איך מתווכחים, ולמעשה דחייה של אופן הוויכוח הקיים (בו מבקשים אישור למחות נגד מי שמאשר את המחאה, תוחם אותה בגדר ומנקה אחרי המוחים בכספי המיסים שלהם). זו תזוזה בשיח הפוליטי,  כזו שהקיץ הקודם איפשר וכעת היא מתרחשת.

2. "הומו מזוייף!"

לאחר ביטולה/פיצוצה של ישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני ופינוי האולם (באופן חלקי), התאגדו רבים מחוץ למרכז ענב והחלו קוראים כנגד חברי המועצה ושיתוף הפעולה שלהם עם ראש העיר חולדאי. כחלק מהקריאות הללו הופנתה קריאה לחבר מועצה ספציפי בזו הלשון: "הומו מזוייף!".

לדידי, מדובר בקריאה אלימה המוחצת אפשרויות קיום של בני-אדם ומכריחה אותם להתקפל לתוך זהות אחידה. במקרה הזה מדובר בזהות ההומו-רדיקאלית, שלפיה הומו לא יכול להיות כזה שמשתף פעולה עם שלטון (עירייה) שמדכא אחרות – ובאופן עקרוני יותר אינו יכול לשתף פעולה עם סדר קפיטליסטי-פטריאכלי שבהגדרה לוקח חלק בכינון הזהות שלו כשונה. הומו כזה, כלשון הקריאה, הוא מזוייף. יש דבר כזה הומו אמיתי ואותו חבר מועצה אינו כזה. הקריאה הזו אלימה בדיוק כמו הניסיון לכפות זהויות הומוסקסואליות אחרות, כמו ההומו-הליברל-לאומי, זה שמתגייס לצבא, תורם לקהילה, משתתף כמו כולם בחברה האזרחית הישראלית, ולמעשה הוא סטרייט לכל דבר, מלבד הדבר בו הוא שונה. הקריאה הזו אלימה כמו הזהות ההומו-מגדרית שרואה בהומו כמי שנוטה לקוטב הנשי על ציר המגדר, וכי הומואים שאינם כאלה הם, ככל הנראה, מזוייפים. כך או כך, כפי שהזכרתי, מדובר במחיצה של אופני זהות אחרים.

שוב, באופן אישי, לא הייתי מעלה קריאה כזו כלפי מישהו; אך אין זה משנה כלל וכלל. הקריאה הזו במרחב הציבורי, והעובדה שעכשיו יש עוד קטגוריות זהות, הפעם רדיקאלית, שמדברים אותה בפומבי, היא תזוזה בשיח הפוליטי. משהו כאן זז. הזהות המינית עוברת פוליטיזציה –ולא בשל התוכן הפוליטי שלה אלא היא–היא הופכת לפוליטית, במובן שה'אמת' לגבי הזהות מופיעה כאובייקט שנתון למאבק פוליטי. לא מדובר במקרים בהם "מייצגי" הזהות מדברים את עצמם (כפי שהאגודה, למשל, עושה כשהיא מעלה קמפיין למצעד הגאווה), או כש"מתנגדי" הזהות תוקפים את המשתייעים אליה (כמו אנסטסיה מיכאלי ואחרים). במקרים אלו אין שאלה לגבי האמת, אלא קביעה סמכותית לגבי מהותה של הזהות. כשהקריאה היא לגבי דינמיקה של אמת וזיוף, הקטגוריה מופיעה כפוליטית משום שאנשים יכולים לבחור באיזה צד של הזהות הם משתתפים, וכיוצא בזאת לאתגר את ה'אמת' של הקטגוריה.

3. "הם הריבון שלך! אתה עובד בשבילם!"

הסוגייה המעניינת במיוחד, לדעתי, היא התזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי. במהלך ישיבת המועצה, ובתגובה לזלזול של ראש העיר חולדאי בקהל, צעק לעברו חבר מועצה מסיעת "עיר לכולנו": "הם הריבון שלך!" וכהיסק "אתה עובד בשבילם!" אני רוצה להתעכב על הקריאה הזו, ובמיוחד על הקשר הלוגי שבין חלקי הקריאה.

הקריאה מתייחסת באופן ישיר ליסוד הייצוגי של הדמוקרטיה הישראלית, קרי התפיסה לפיה נבחרי הציבור נשלחים ע"י הציבור לייצגם. הריבון האמיתי, לפי תפיסה זו, הוא הציבור, ולא השליח. הנקודה המעניינת היא המקום של הריבון בתוך הקוסמולוגיה החברתית העולה מהקריאה, ולפיה ריבונות היא עניין של יחסי–עבודה. ראש העיר, וחברי המועצה, עובדים אצל הריבון האמיתי. הם מועסקים על-ידו. סימפטום נוסף של זה היה ניתן לזהות בקריאות שבאו לאחר ביטול הישיבה – "אתם מפוטרים" – כלפי חברי המועצה. שאלת הייצוג בדמוקרטיה-ייצוגית הופכת להיות שאלה של מעסיק-מועסק; או במילים אחרות יש כאן הבנה של המרחב הפוליטי במונחים שווקיים.

בעשורים האחרונים ישנו תהליך הולך ומתגבר של ניתוק בין ה'פוליטי' ו'הכלכלי'. ניתן לזהות זאת ראשיתו בהופעת אובייקט 'המאקרו-כלכלה' כאובייקט של מחקר וניהול בשנות השלושים של המאה הקודמת, בשיכלול המכשירים הסטטיסטיים שמודדים ומנטרים את 'התוצר' של המדינה כמשהו שנפרד ממנה עצמה, באידיאולוגיית ההפרדה שבין המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית, ועוד. מעניין מאוד לראות כיצד דווקא ניסיון לעשות פוליטיזציה לסוגיות כלכליות–חברתיות עובר דרך תפיסת עולם שווקית של יחסי–עבודה. אין כאן ניסיון להגיד כי בין הציבור לנבחריו יש יחסי-עבודה, במובן של יחסים א-אישיים, חוזיים וכיוצא בזאת א-פוליטיים. בדיוק להפך. דווקא משום שהיחסים בין הציבור לנבחריו הם יחסים מהסוג הזה, יחסים שווקיים, יש לציבור זכות קביעה לגבי הפוליטי. בתוך הקוסמולוגיה החברתית של הקריאה "הם הריבון שלך! אתה עובד אצלם!", צריך להיות ביחסי שוק א-פוליטיים כדי שאפשר יהיה לפתוח מרחב של מאבק פוליטי.

גם כאן יש תזוזה. תזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי, ובעיקר טשטוש של ההפרדות ביניהם. ניתן לראות תהליך דומה, אך גם שונה מאוד, ביוון. אחת הטענות המרכזיות כנגד תוכניות החירום האירופאיות הינה בדבר איבוד הריבונות הכלכלית של המדינה, שכן אם למדינה אין יכולת לקבוע את התקציב של עצמה, להחליט על הרפורמות המבניות, לשלוט על המטבע וכדומה – באיזה מובן היא ריבונית? זוהי שאלת מפתח אדירה שיוון מגלגלת אל פתחה של אירופה, ושל הסדר הקיים בכלל. זוהי שאלה שעיסוק בה פורם את ההפרדות הקיימות בין כלכלה ובין פוליטיקה, ולראייה ניתן לזהות בתוך התוכנית הכלכלית של מפלגת השמאל-הרדיקאלי, סיריזה, ניסוחים שמתאימים יותר למניפסטים פוליטיים מאשר לתוכנית כלכלית-פרופסיונאלית לביצוע.

אני אינני טוען כרגע בעד או כנגד תוכנית כלכלית כזו או אחרת, אלא מצביע על הטשטוש בין מהו ה'כלכלי' ומהו 'הפוליטי' שמתרחש בתוך השיח הפוליטי הנוכחי. כאמור, גם אצלנו יש תזוזה באזור הגבול הזה. השהשאני מציע לא למחוק אותה עם ניסיונות הסבר בדמות 'קפיטליזם', 'סוציאליזם', 'בורגנות' וחבריהם.

דימויים: שלושה ציורים של שי יחזקאלי.

למה אלימות?

מחאת הקונצנזוס של הקיץ הקודם התגלגלה בסוף השבוע להפגנה סוערת, אחת – אני מקווה – מבין רבות שעוד יבואו (כמו זו בירושלים אתמול). זה חייב היה לקרות. בחודשים שחלפו מאז המחאה התגלו הסתירות הפנימיות שאפיינו אותה. התקשורת, זו שחיבקה אותה בשבועות הראשונים של הקיץ הקודם, מיישרת קו עם האינטרסים של הבעלים שלה, שחרדים לגורל ההכנסות מפרסום. בשמאל הליברלי, המרצניקי, חוששים שמחאה מהפכנית תערער את הסדר הנוכחי, שככלות הכל הם עדיין הנהנים המרכזיים ממנו. בשמאל הרדיקלי יש מי שפוחדים שמא יידחק מהתמונה הקרבן הפלסטיני – הפלסטיני שהוא תמיד קרבן, ובכך הפך מזמן לאובייקט פטישיסטי, כזה המאפשר לשמאלן הלבן להלבין רגשי אשם נוקבים מדי (המאמר הזה, של נועה שינדלינגר, הוא דוגמא אופיינית).

אני חושב שהקונצנזוס של הקיץ הקודם התבסס על הרקע הסוציו-תרבותי הדומה של כל הקבוצות הללו. רוב רובם של העורכים בכלי התקשורת (למעט, לא בכדי, ישראל היום), הבורגנים של תל אביב ורעננה ושמאלנים רדיקלים (אנטי ציונים ככל שיהיו) אכלו מאותו מסטינג. הם כמעט כולם אשכנזים ממעמד הביניים עם נוסטלגיה למדינת הרווחה החלקית של שנות השישים והשבעים, וכשחלקם מפגינים האחרים אינם יכולים אלא להנהן בהסכמה. המחנה הסוציו-תרבותי הזה עדיין אוחז בכוח תקשורתי ותרבותי עצום, וכך הצליח להוביל מחאה המונית לאורך כמה שבועות. העובדה שהפנים המובילות של המחאה, יהיו אלה דפני, סתיו או יונתן לוי, משתייכות לקבוצה הזו באופן מובהק (וניכר ויזואלית) כל כך, ודאי הוסיפה לאחדות השורות.

אבל כאמור, עם הזמן קבוצות שונות בתוך האליטה הזו נזכרות באינטרסים שלהם, הסותרים בבירור מחאה חברתית בוטה מדי, כזו שפונה נגד הסדר הקיים, ונוטשים את המחאה. מה שהוכח אתמול זה שיש לפחות כמה אלפי צעירים שאינם מוכנים לקבל את ההיגיון הזה.

במובן מסוים הם (אנחנו) פועלים נגד האינטרס המעמדי שלהם. אחרי הכל, אם ימתינו מספיק, למרות הקשיים לשלם את שכר הדירה, רובם יירשו דירה בכפר סבא או נחלה בכפר הס. אבל הפוליטיקה היתה סטטית למדי אם כולם היו פועלים בהתאם לאינטרס הקבוצתי שלהם. אחרי הכל, הזירה הפוליטית היא לא רק אתר בו אנחנו מבטאים או מקדמים אג'נדות שגיבשנו בינינו לבין עצמנו, במרחב הפרטי, או שירשנו מהמעמד שאליו אנחנו משתייכים. הזירה הפוליטית במיטבה היא אתר של טרנספורמציה, של גילוי קבוצות והזדהויות חדשות. מי שהגיע להפגנה רק כי הוא רוצה הנחה בשכר הדירה, והוכה על ידי שוטר, עשוי לגלות שיש לו במשותף עם קבוצות המוכות באופן שגרתי על ידי שוטרים, כמו אתיופים או פלסטינים. הוא עשוי לגלות, למשל, שבמדינה הזו הוא חופשי רק כל עוד הוא מוכן להתחתן עד גיל שלושים ולעבור כמו ילד טוב לכפר סבא.

ביממה האחרונה רבים יצאו נגד האלימות של חלק מהמפגינים. יש מי שטענו שאלימות, כעיקרון, היא בלתי מקובלת. אין לי כרגע מה לומר על הטענה הזו (ומה שיש לי כבר אמרתי כאן). אני מעדיף להתמקד בטענה שהאלימות היא "גול עצמי", או בלתי – אפילו קונטרה – אפקטיבית. אני אתייחס לאורך המאמר לפוסט שפרסם אתמול הבלוגר יוסי גורביץ. אני מקווה שזה לא יתפרש כהתקפה אישית, לאור הפולמוס שהתנהל בארץ האמורי ובבלוגים אחרים לפני כמה שבועות לאחר שגורביץ תקף את תושבי דרום תל אביב. אם כבר, אני מקווה שזה יבהיר עד כמה המחלוקת עם גורביץ היא עקרונית ולא אישית.

בעקבות דבריה של מירי רגב, לפיהן "ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות", והכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ("המחאה איבדה שליטה"), כותב גורביץ:

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו… אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עורכי ידיעות אחרונות לא ערכו סקר דעת קהל אתמול בלילה, ואין להם מושג מה חושב הציבור, וגם אם היו עורכים סקר, תוצאותיו היו מושפעות עמוקות מניסוח השאלות והעיתוי שלהן (למשל, שאלה כמו "האם את/ה נגד האלימות של המפגינים?", ודאי תוביל לתשובה "כן", שהרי אלימות זה איום ונורא, וכך גם שאלה כמו "האם את/ה בעד המאבק באלימות של הבנקים?"). כלי התקשורת מעצבים ולעתים מייצרים את דעת הקהל, לא רק על ידי הכותרות הראשיות שהם בוחרים, אלא לעתים, כאמור, על ידי עצם הזיהוי של "הרצון הכללי" עם הסקרים המוטים והחלקיים שלהם. סקר דעת קהל, כמו גם בחירות, אגב, הם בראש ובראשונה פרוצדורה מסוימת, המפעילה השפעה ניכרת על התוצאות שלה. כך למשל, אם היינו סופרים טוקבקים בכלי התקשורת היינו מקבלים תמונה שונה למדי של "הרצון הכללי" מאשר תוצאות הבחירות לכנסת. כאשר מאן דהו הולך לקלפי יש לו מבחר מוגבל למדי של אפשרויות, כמו גם טווח הזדהויות מושרש (“אני רוסי", “אני ליכודניק", “תמיד הצבעתי מערך") שמשפיע עמוקות על ההצבעה שלו, שלא נדבר על כך שרבים לא טורחים להגיע לקלפי. אם המשטר שלנו היה מתבסס, למשל, על משאלי עם סביב שאלות סציפיות, היינו מקבלים תמונה שונה מאוד של "הרצון הכללי", וכך, כמובן, אם היינו סופרים טוקבקים, בהם קוראים מרשים לעצמם לבטא דיעות הרבה יותר אינטואיטיביות.

אני לא טוען ש"ספירת טוקבקים", למשל, היא פרוצדורה עדיפה על בחירות רובניות. הטענה שלי היא שהפרוצדורה שאנו בוחרים משפיעה על תוצאותיה, ויש לשחקנים שונים אינטרס להדגיש פרוצדורה אחת (כמייצגת) על פני האחרת.

אני חושב שביסוד דבריו של גורביץ עומדת התפישה הנאיבית (והליברלית כל כך) כאילו "דעת הקהל" מתנהלת במרחב ציבורי פתוח. הזירה הפוליטית היא זירה של אינדיבידואלים רציונאליים שיודעים מה הם רוצים ומבטאים באופן חופשי את הרצון שלהם – אם בסקרי דעת קהל, אם בבבחירות. המדיומים הללו שקופים.

אבל זה לא המצב. המדיום המשקף לכאורה את דעת הקהל אינו שקוף, וכך גם המדיום של ידיעות אחרונות או ערוץ 10. העורכים מיישרים קו עם האינטרסים של המעסיקים שלהם. הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה. קוראי ידיעות אחרונות קוראים בעיתון על מה שהם כביכול רוצים, ורבים מהם ירגישו, בעקבות זאת, שזה אכן מה שהם רוצים. זו רמת ההזדהות שמדיומים רבי-כוח כמו ידיעות אחרונות או ערוץ 2 מרכזים, וזה מעניק להם הרבה מאוד כוח פוליטי שהם מנצלים לרעה.

בהמשך כותב גורביץ:

הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר.

ההנחה ש"הציבור שבו אנו פועלים", כלומר הציבור היהודי-ישראלי, הוא נגד קריסת הסדר היא נמהרת מדי. ודאי שברמה מסוימת ומיידית זה נכון, אבל יש יותר ויותר סימנים להתערערות הממלכתיות הישראלית, וזה ניכר, בין השאר, בירידה בשיעור ההצבעה בבחירות (וכמו שעפרי כתב פעם: "יצחק תשובה חזק, זה בטוח, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח"). לפני כשבוע טען כאן דניאל רוזנברג שבשנים האחרונות תופעות כמו מחאת המילואמניקים, המחאה החברתית ואפילו מירי רגב ומאבקה הגזעני במהגרים, מלמדים על עליית הפופוליזם בישראל – פופוליזם שהוא מגדיר, בין השאר, כניסיון לעקוף את הפרוצדורות הדמוקרטיות המוכרות, כלומר המדיום שמתווך בין העם לשלטון. דווקא עידן מפא"י התאפיין ברמה גבוהה של הזדהות בין הציבור הרחב למשטר, ולכן אני חושד שהציבור שהכי חרד לקריסת הסדר הוא דווקא האליטה האשכנזית הוותיקה. כמובן שקל יותר להשליך זאת על האחר, כלומר על ציבור "שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול".

בכל אופן, בעוד אני מסכים עם הניתוח של רוזנברג אני מתנגד למסקנה (המרומזת) שלו, לפיה שינוי פוליטי מחייב את עיצוב התיווך הפוליטי ולא את עקיפתו. מן הסתם בשלב כלשהו יש לעצב את התיווך הפוליטי, כלומר לתת את הדעת על הפרוצדורות הדמוקרטיות החופשיות והצודקות ביותר. אבל אני חושש שבשנים הקרובות אנחנו בפאזה אחרת לגמרי. הבעיה שלנו, בראש ובראשונה, היא ההפרד ומשול של המשטר הנוכחי – בין פלסטינים, מזרחים, דתיים, צעירי מעמד הביניים ואחרים. האתגר הוא לייצר תודעה פוליטית חדשה שתאפשר, בתורה, קואליציות חדשות. ותודעה פוליטית חדשה נוצרת רק בעקבות התגבשותה של הוויה חדשה, כלומר אנשים צריכים להרגיש, על בשרם, שהם חלק מאותו דיכוי. בשביל זה חייבים לצאת לרחובות, לחסום אותם, ואפילו להיות אלימים מדי פעם. לא מספיק לנחול סיפוק רגעי מאיזה סטטוס נוקב או שנון בפייסבוק.

אשכנזים ממעמד הביניים יודעים היטב לשבת בחדרים ממוזגים ו"לעצב את התיווך הפוליטי" (שלא לדבר על סטטוסים בפייסבוק). כאמור, זו הקבוצה שבה דרגת ההזדהות עם הממסד היא הגבוהה ביותר. רבים מאיתנו היו בתנועת נוער עם חולצות אחידות, ודאי שירתנו בצבא, אפילו כקצינים. גם אם בגיל מסוים חלקנו גילו שהם לא-ציונים, האמון העמוק במערכת עדיין מושרש בנו. מנגד, אני זוכר הפגנה אחת באפריל 2007, בזמן שביתת הסטודנטים. היא התחילה עם נאומים מתונים ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל לאחר חשכה חסמנו את נתיבי אילון. זו היתה חוויה טרנספורמטיבית בשבילי, ואני חושב שבשביל כמה מהאנשים סביבי. אני זוכר את ענת מטר, מורתי הראשונה לפילוסופיה, מדברת באחת הפגישות שהתקיימו באותם הימים. היא אמרה שצריך ללמוד מהדתיים. כפי שהם אומרים "בואו אלינו לשבת", אנחנו נגיד "בואו פעם אחת להפגנה". רק החוויה הזו, להבדיל מדיבורים על חוויה – שלא לדבר על דיונים מלומדים על עיצוב התיווך הפוליטי – רק החוויה יכולה לגרום לאנשים להגדיר מחדש את האינטרסים שלהם.

וזה מביא אותי לנקודה המרכזית: הדרך היחידה שבה השמאל יכול לחזור לשלטון ביום מן הימים היא על ידי שבירת הזיהוי בינו, כקבוצה סוציו-תרבותית, לבין הממסד. רק אז יוכל השמאל הזה לייצר קואליציות עם ציבורים שמאז ומתמיד סובלים את נחת זרועו של השלטון הזה. הפגנות סוערות, אפילו אלימות, השתלטות על המרחב הציבורי – כל אלה פרקטיקות שיכולות להראות לקבוצות הללו שאנחנו כבר לא בכיס של השלטון, שאנחנו קמים על הסדר הקיים למרות שאנחנו נהנים ממנו.

אבל זו לא רק פעולה אינסטרומנטלית, במובן של אמצעי למטרה שהוגדרה מראש. זו פעולה טרנספורמטיבית. כפי שהיא יכולה להראות משהו לאחרים, היא יכולה לשנות אותנו, לגרום לרבים להרגיש על בשרם שהשלטון נגדם, שהוא מגביל את החופש שלהם. ויותר מכך, להבין שאנחנו בסירה אחת עם קבוצות מדוכאות אחרות, ושעל הקבוצות הללו (כפי שכותב רפאל בלולו) לקחת חלק מוביל במחאה. לכן אני רואה את כל הדיבור על אפקטיביות – שמאוד בולט בפוסט של גורביץ – כחלקי למדי. הזירה הפוליטית, כאמור, היא לא רק מין אתר שבו אנחנו מקדמים אינטרסים שהוגדרו מראש, אלא אתר שבו האינטרסים מוגדרים מחדש, שבה לומדים על המשותף לנו ולאחרים, שבו זהויות והזדהויות חדשות נולדות. במלים אחרות, לא תתרחש תמורה כזו בעקבות דיונים פוליטיים אסטרטגיים. נדרש שינוי תודעה, וזאת בעקבות (וכתנאי ל) עימות ממשי ומתמשך עם הממסד. כחלק מזה נדרש להפסיק לתלות תקוות מוגזמות בבתי המשפט או בזרועות ממסדיות אחרות. זה אינו רק תהליך פוליטי באיזה מובן מצומצם (בדיוק המובן שבו פוליטיקה מוגבלת להתעסקות בפרוצדורות) אלא גם תהליך תרבותי. לפיכך אירועי הלילה השחור, למשל, המתוכננים ליום חמישי הקרוב כאלטרנטיבה ללילה הלבן של חולדאי, הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.

במאבק כזה לא רק דיוני מדיניות מלומדים הם חשובים, אלא גם סמלים ומטאפורות. לכן גם הלעג של גורביץ לתשוקה לנטות אוהלים ("המאבק לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי") אינו במקום. האוהל הוא סמל חשוב היות שהוא מחבר את המחאה הנוכחית למאבקי האוהלים המזרחיים של העשורים הקודמים, כמו גם לצורך האינטואיטיבי כל כך בקורת גג. אבל גם אם יש מי שיחלקו על היעילות של הסמל הספציפי הזה, ברור שפוליטיקה ללא סמלים, ללא הזדהות קולקטיבית, היא גירסה מוגבלת ומשעממת ולא אפקטיבית של פוליטיקה. אנחנו צריכים פוליטיקה שמאלית סוערת, קולקטיבית, פואטית, סימבולית, דתית, כזו התוקפת כמה שיותר חושים, לא רק את המוח.

ואכן, מאבק מתמשך, אבל לא אבולוציוני – כפי שגורביץ מכנה את התפישה המועדפת עליו – אלא כן, רבולוציוני. כזה שאינו מקבל את הקטגוריות הפוליטיות המוכרות, וחותר להראות לאנשים שהם אחרים – שהאינטרסים שלהם הם אחרים – ממה שהם חשבו בתחילה, ממה שהם מדקלמים בסקרי דעת קהל בתשובה לשאלות נוסחאתיות. רבולוציה היא לא מהפכת אוקטובר, ואין צורך להפחיד אותנו עם צ'ה גווארה (אגב, יש דברים יותר מפחידים). אנחנו מאוד רחוקים מהדילמות הללו. רבולוציה היא פרקסיס שאינו מקבל את דרכי הביטוי וההתארגנות המוגבלים שהמשטר הקיים מעניק לנו, פרקסיס המייצר תודעה חדשה, כזו שאינה מתרשמת מהכותרות של ידיעות אחרונות או מסקרים.

לסיכום: האלימות של ההפגנה אתמול, ובתקווה – של ההפגנות שעוד יבואו – היא ביטוי, כמו גם תנאי, לשינוי תודעה בקרב המחנה שהפגין אתמול, כלומר צעירי השמאל הליברלי. רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר. מעבר לכך, הטענה שההפגנה היא "גול עצמי" נשענת על ההנחה המפוקפקת שידיעות אחרונות, או סקרי דעת הקהל שהתקשורת מנפקת, מייצגים את הציבור. אני טוען שלא כך הדבר. הכותרות בתקשורת, כמו גם הסקרים, מייצרים את הציבור בדמותם ומשקפים את האינטרסים של ההון הגדול. למול זאת, במקום לנסות להתאים עצמו ל"דעת הקהל" (כאמור, יציר כפיה של התקשורת), על השמאל לגלות ולבטא את האינטרסים והזעם שלו. אם הוא יעשה זאת בעוצמה גדולה מספיק, ולאורך מספיק זמן, אני מאמין שחלקים נרחבים בציבור ישנו את ההזדהות שלהם ויצטרפו אליו.

*

דימויים: ציורים סוריאליסטיים מאת מקס ארנסט, ג'ורג'ו דה קיריקו, שוב מקס ארנסט, רנה מגריט.

רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

.

(כולל נספח)

.

 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.

אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.

אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.

על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.

.

.

נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.

בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.

אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?

כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.

.

.

קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.

היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.

הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.

המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.

מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.

באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –

.

פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.

.

אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –

.

הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.

.

ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".

המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.

אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!

.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.

בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.

אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –

.

אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.

.

אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".

כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.

אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.

.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:

.

דמוקרטיה רדיקלית

.

25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.

26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.

27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.

35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)

.

וולונטאריזם והדרכת העם

.

מהי מטרתנו?

השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.

מי עלול להתנגד לנו?

העשירים והמושחתים.

מה האמצעים שישתמשו בהם?

השמצה וצביעות.

אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?

בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.

מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?

העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.

מה המסקנות מזה?

שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.

מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?

עוניו.

מתי אם כן יחונך העם?

כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.

ומתי יהיה הדבר הזה?

לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)

.

שלטון המידה הטובה

.

 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)

.

"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים

.

מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:

סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:

בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]

סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.

(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)

.

התנגדות לכיבוש

.

"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].

בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."

(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)

.

פולחן היישות העליונה והטבע

.

"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.

כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.

(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)

.

סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.

סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.

.

בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.

(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

הקרנבל של צעירי הבורגנות

עודד היילברונר

I

האם שקיעת מחאתם של הצעירים הבורגנים התל-אביביים קשורה לאופיים הקרנבלי והלא אלים של מחאתם? מחאת הצעירים הבורגנים  (שרק מיעוטם  בעלי תודעה אנטי-בורגנית)  ברחבי העולם במערבי ואף זאת התל-אביבית נעזרת (כמעט) תמיד בתרבות הויזואלית. מופעי הרחוב של מחאה זאת הנם קרנבליסטים באופיים: הם כוללים מוסיקה, כרזות, מסכות, ריקודים, אופנת רחוב, מסיבות עיתונאים מתוקשרות ומופעי סטנד-אפ המלווים ברטוריקה לוחמנית כנגד חוסר הצדק, אכזריות ועיוותי השלטון הקיים. למרות התנגדותם לתרבות הקפיטליסטית הנצלנית הם נעזרים בה תדירות להפצת הצהרותיהם ופרסום מעשיהם.

סמלים ודמויים ממלאים תפקיד מרכזי במחאה. בניגוד להפגנות ומחאות של הסובלים האמיתיים,שבעבר, או לפחות עד שנות ה-60 של המאה ה-20 מחאותיהם היו בעלות אופי מהפכני ולעיתים אף היוו חזרה גנרלית למהפכה אלימה, בקרנבל הבורגני מופעי אלימות כמעט ואינם מורגשים. המוחים מתנגדים להפעלת כוח ויש לקחת את איומיהם לנקוט ב"פעולה ישירה" רק באופן סימבולי. ההצגה חשובה מהפעולה.

ניצול התרבות הוויזואלית ואופיים הקרנבליסטים של ההפגנות מאפשרים לבורגנים הצעירים לא רק להצליח בהפצת המחאה אלא אף להציגה כמחאת מצוקה אותנטית שמייצגת את רצון העם ("הדורש צדק חברתי") ואת השכבות הנמוכות שכוחם המחאתי הולך ופוחת בעשורים האחרונים עקב חוסר יכולתן לקרוא, לערוך וליזום שינוי עמוק. זאת, בשל זרותם לתרבות הרשתות החברתיות הויזואליות ולשולטים ברשתות התקשורת. וכך, אין זה פלא כי במרבית הקריאות למהפכות, לשינויים ולרפורמות שאנו מכירים בעשורים האחרונים במזרח אירופה, במערב ולאחרונה בארצות ערב היתה מעורבת בורגנות צעירה, ולעתים זו עמדה בראש המאבק.

צעירי הבורגנות שדורשים שינוי רואים עצמם כאוונגרד המוביל את המחנה. אוונגרד זה יהיה בדרך כלל בעל תודעה אוניברסאלית, שמאלית בתפיסותיו הפוליטיות, בעל סף אלימות נמוך. בין שורותיו יהיו בעיקר סטודנטים, אינטלקטואלים ומספר מועט מבני המעמדות נמוכים. מקורותיו המודרניים בתנועות הפוטוריזם והדאדא האירופאים וממשיכי דרכם הסיטואציוניסטים הצרפתים. זו האחרונה הנה דוגמא לתנועה בורגנית אנטי-בורגנית שפעלה באמצע המאה הקודמת בצרפת, ובין אוהדיה היו אף אחדים ממנהיגי הפאנק האנגלי. הם ראו בעצמם אוונגרד אנטי-קפיטליסטי שעשה שימוש נרחב בתרבות הקפיטליסטית להפצת משנתו. הסיטואציוניסטים חסרו כח משיכה המוני,אך השפעתם מכרעת להבנת הדינמיקה של מחאת צעירים בורגנים החל מהסטודנטים של פאריז ב-1968 דרך מחאת הפאנק של צעירי לונדון, ההפגנות נגד הגלובליזציה והמלחמה בעירק בלונדון של ראשית המאה ה-21, ועד צעירי רוטשילד. בכל אלו באו לידי ביטוי יסודות קרנבליסטים-מחאתיים ללא אלימות או בעלי סף אלימות נמוך.

לאוונגרד הקרנבליסטי של הבורגנים הצעירים היו אף בנים חורגים: הקבוצות האוונגרדיות האלימות: קבוצות באדר-מיינהוף והבריגדות האדומות בגרמניה המערבית ואיטליה, וקבוצות מאואיסטיות וטרוצקיסטיות במערב אירופה של שנות השישים והשיבעים. ילדי היטלר, מוסוליני, לנין, מאו וצ'ה ראו עצמם כאוונגרד שיסחוף את המעמדות המדוכאים. מעשי האלימות כנגד סמלי הקפיטליזם המערבי נבעו מעמדות אידיאולוגיות קיצונית בהשפעת האנרכיזם האירופאי, התנגדות לדור הפאשיסטי והנציונל-סוציאליסטי של הוריהם, אך בעיקר ומן האמונה הלניניסטית שאוונגארד אמיתי אינו ממתין להמונים כדי ליצור מהפכה. הפעולה הישירה של מעטים היא זו שתביא בסופו של דבר את ההמון וביחד תתבצע מהפכה. על פי חזונם של חברי באדר-מיינהוף או המאואיסטים הצרפתים קרנבל הראווה האלים היה צריך לפלס את הדרך להמון "המדוכא". אך זה האחרון בושש להצטרף.

כיצד משתלבת "מחאת רוטשילד" בדגם שהוצג עד כה? נתחיל בסוף: מידת ההצלחה של קרנבל המחאה הנוכחי בערי המערב עדיין אינה ברורה. היעדרה של אלימות או סף האלימות הנמוך שהופעל עד כה זיכו אותם בנקודות בתקשורת שנמנעה עד כה לגלוש לעמדת "פאניקה מוסרית" אותה היא בדרך כלל מאמצת כאשר צעירים ממעמדות נמוכים (טדי בויס, פאנק, מודס, chavs באנגליה), או מהגרים (צעירים ממוצא צפון אפריקאי בצרפת או פקיסטנים מוסלמים באנגליה) מביעים במעשים את מחאתם. אף התקשורת הישראלית חבקה את צעיריה הבורגנים,אולי בשל ארגון הקרנבל המחאתי והימנעות מ"פעולה ישירה". ובכך מיישרת התקשורת והמוחים הצעירים קו עם חבריהם ברחבי העולם.

II

 על כל פנים, לסיטואציה בישראל יש קווים יחודיים.

הדעות המגוונות , רובן תומכות ומיעוטן מתנגדות, למחאה החברתית שהתפרצה בקייץ 2011 בתל-אביב והתפשטה ברחבי הארץ יצרו מטבע לשוני בשם "מחאת המעמד הבינוני". באינספור דעות, תגובות מאמרי פרשנות וויכוחים תקשורתיים הועלתה הדעה כי בפעם הראשונה המעמד הבינוני הצעיר הישראלי עולה על הבריקדות ומפגין את מצוקותיו, דורש בריש גלי את זכויותיו ובמקרה הצורך אף מפעיל אלימות נמוכה.

יש דברים בגו. הבורגנות הישראלית (אם בכלל הייתה כאן בורגנות  או אפילו מעמד בינוני בנוסח המערבי, אך זה נושא למאמר נפרד) וצעיריה ידועים בפסיביות שלהם, בעיקר בכל הקשור לתחום החברתי-כלכלי. המעמד הבינוני הישראלי ובעיקר בניו הצעירים היו אדישים לכל מצוקה או עוול בתחומים החברתיים. נוכחותם הבולטת בהפגנת "ה-400 אלף" בככר מלכי ישראל בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובערב" ההוא" ובאותה ככר בנובמבר 1995 הנם כמה מן המקרים הספורים שאינם מעידים על הכלל. למן מהומות וואדי סאליב (1959), ההתנגדות לממשל הצבאי (1964-1965 ), הפגנות סטודנטיאליות של "מצפן" (1969-1970), הפגנות הפנתרים השחורים (1971-1972), הפגנות נגד ממשלת המחדל (1974), ועד הפגנות ככר הלחם, מחאת אמהות חד-הוריות בהנהגת ויקי כנפו (2002-2003 ) והמאבקים נגד גדר ההפרדה בשנים האחרונות  (וזו רשימה חלקית) לא נשמע ברום קולה של הבורגנות הישראלית ושל צעיריה.

ולכן,יש לברך ולהתרשם מן הרוח החלוצית שנשבה ברחובות תל-אביב בקיץ אך גם לעמוד על מקורותיה, כמו גם חולשותיה.

 בהמשך להסבר הקרנבליסטי-ההיסטורי שהוצג בתחילת דברינו, המעמד הבינוני (או הבורגנות כפי שכונתה בעבר) כפורמציה חברתית-תרבותית נכנעה מאז ומתמיד לקריאה לחוק וסדר (שיוצגה בדמות ועדת חקירה, משא ומתן, החלטות בית משפט), בעוד ההמון הצעיר ממעמדות הפועלים השתולל הרחובות על רקע קיפוח ועוול חברתיים ותרבותיים.  רק לעיתים נדירות הצטרפה הבורגנות לתנועות מהפכניות-אלימות, וגם זאת רק בעקבות תנאים קיצוניים של הפסד קשה במלחמה ואיום ממשי על הסדר הקיים (הדוגמאות הבולטת ביותר הנה המפלגה הנאצית בגרמניה והפאשיסטית האיטלקית בהם היו חברים רבים מבני הבורגנות הגרמנית והאיטלקית עוד קודם לעליית המפלגות הללו לשלטון. אף במפלגה הבולשביקית רבים היו מבני הבורגנות הנמוכה הרוסית).

על רקע זה חשוב לזכור כי בישראל מעולם לא יזמה הבורגנות שינוי רדיקלי. רפורמות כן, אך לא "פעולה ישירה" או מהפיכה. המורשת היהודית והציונות והדינמיקה של אורח החיים הישראלי יצרו שלא במתכוון אין ספור מנגנוני פיקוח והתאמה שהשקיטו, ויסתו והעלימו כל רגש של אי-שביעות רצון מצד קבוצות יהודיות שאינן מרוצות או שעומדות על סף מחאה אלימה. שימוש במנגנוני דת ("יהודי לא מרים יד על יהודי", מערכות החינוך הציבוריות, השרות הצבאי, "הטיול הגדול", המדיניות בשטחים הכבושים, אימפריאליזם חברתי,"המצב הביטחוני", אויב חיצוני ועוד אין ספור דרכים – כל אלה שימשו את ההגמוניות השונות בהחנקת כל זיק של מחאה.

יש גם להודות כי הצעירים הישראלים-היהודיים החילוניים מעולם לא מרדו ממש בהוריהם. הדור השני והשלישי של הצעירים המזרחיים המסורתיים והאשכנזים-החילוניים-הצברים חוו ועדיין חווים שיפור ניכר ברמת החיים, לעומת הוריהם שנשאו על גבם טראומות איומות. הצעירים החילוניים ממרכז הארץ מעולם לא נטלו חלק במחאה ציבורית אלימה, בניגוד לאחיהם החרדים או הדתיים-לאומיים שמפעילים אלימות תדירות לבקרים. קרנבל נרות וצבעים המוני ברוח ה-sixties (שסוף-סוף הגיעו לישראל), קבוצות דיון ועצומות, ועוד איך! "פעולה ישירה" והשתלטות על מוקדי כוח ציבוריים,מעולם לא!

נראה כי רק איום קיומי פנימי על המשטר הדמוקרטי-הישראלי בשילוב צניחה ברמת החיים של המעמד הבינוני החילוני הצעיר ותבוסה במלחמה יגרמו לצעירי ישראל להפעיל את הרשתות החברתיות הדיגיטליות ולקרוא למהפכה. יש לקוות כי לא נגיע לרגע זה.

בין הגוף המאולף למה שלכאורה נמצא שם מאחורה

יאיר ליפשיץ

"אני מחאה, רון חולדאי. שמע אותי נוהם."

(יותם ישי, סטטוס בפייסבוק, קיץ 2011)

רבי יהודה אריה מודינא פעל בוונציה במהלך המאה השבע עשרה והיה אחד מהרבנים החשובים של יהדות איטליה בראשית העת החדשה. הוא היה מעורב בדיאלוג עמוק עם מלומדים נוצריים מאיטליה, צרפת ואנגליה, וכתב ספר על ריטאולים יהודיים עבור המלך ג'יימס הראשון. הוא גם היה מהמר כפייתי, האחראי על המופעים המוזיקליים בגטו הוונציאני, ומחבר של כמה קומדיות. בין כתביו הרבים, פרסם מודינא טקסט ביקורתי באופן חריף נגד היהדות הרבנית ועל ההלכה, אשר לטענתו נכתב על ידי יהודי ספרדי בשם אמיתי בן ידעיה אבן רז בסביבות זמן גירוש ספרד. מודינא קרא לטקסט "קול סכל", ופרסם לצדו את כתב ההגנה שלו על המסורת ההלכתית היהודית אל מול התקפותיו של אבן רז, תחת השם "שאגת אריה" (משחק מלים על איוב ד,י). כיום, מסכימים כמעט כל החוקרים כל מודינא עצמו כתב את "קול סכל". בכך, עטה על עצמו הרב הוונציאני את מסיכת הסכל, או השוטה, ושיחק את שני התפקידים בו זמנית: שוטה ורב, מגן ההלכה היהודית ומבקרה.

בתחילת "קול סכל", מתמודד מודינא עם השאלה מדוע ברא אלוהים את העולם. התשובה שלו, באופן שאינו יוצא דופן במיוחד, באה בצורת משל:

כמלך שבונה ארמון ומעמיד בו משרתים ומשרתים להם וכלים ובהמות לשרת להם, וכלבים קטנים וקופים וחיות, וציפורים וסוסים וכיוצא לעונג שלו פרטי … כי אם כל היצורים נבראו לעונג הבורא ואין מכולם שיתענג בו יותר מהאדם, אם כן אין מעולה ממנו, וכשם שמשרתי מלך בשר ודם בעלי מעלה קצת לא יבזו לשרת קוף או ציפור נחמד ויקר למלך, כן כוכבי רום ומנהיגיהם ישרתו האדם …

אלוהים פה בורא את העולם משיקולים אסתטיים בעיקר, מתוך נהנהתנות של שליט בארוקי – לצורך העונג שלו הפרטי, שמבוטא כאן בעיקר כהנאה הויזואלית של קהל אל מול המופע המתרחש בחצר מולו. למולו, האדם איננו כל כך נזר הבריאה כמו שהוא "קוף או ציפור נחמד ויקר". או ליתר דיוק, הוא נזר הבריאה מכיוון שהוא סוג של קוף או תוכי שמוצא חן בעיני הריבון. כל הבריאה (כולל הכוכבים העליונים) משרתת את האדם, לפי תיאור זה, לא בגלל יכולות מוסריות, מנטאליות או נפשיות יוצאות דופן של האדם, כי אם פשוט בשל היותו חיית המחמד המועדפת. מעט כמו לולו, כלבו האהוב של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שלפי התיאורים נהג לישון במיטתו של הקיסר ובזמן טקסים רבי רושם לרוץ אל עבר המכובדים ולהשתין על רגליהם. למכובדים אסור היה לזוז בזמן שנרטבו, בעוד משרת מיוחד היה אחראי על ניגוב נעליהם בבד סאטן.

אולם מה בכל זאת הופך את האדם לחיית המחמד המועדפת על אלוהים? "קול סכל" משיב גם על שאלה זו במונחים של אסתטיקת המופע:

ואולם שיתענג הבורא באדם יותר מכל הוא ברור, כי הגרמים השמימיים ומניעיהם ואם יש שם שכלים נבדלים אחריהם אין חידוש בתנועתם, ידיעתם ושלמותם, גם בשפלים – בעלי חיים, דומם וצומח, אין מהם רושם והשתנות מהישארותם על עומדם ופחיתותם – לבד האדם, הוא אשר יעלה וירד, ירד ויעלה, ישתנה פעם בפעם בידיעתו, בחקירתו, ברצונו, בחפצו, במעשיו, בבחירה ורשות הנתון לו … על זה "יושב בשמיים ישחק" (תהלים ב' 4), כמלך בשר ודם, לא יתענג בעבדיו הישרים, גם לא במשרתיו הפחותים, כי אם בכלב קטן, קוף או ציפור או סוס: פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה. והגיד זה שלמה בחכמתו ברור, רוצה לומר שברא ה' עולמו להתענג בבני אדם, באמרו מדבר על חוכמת הבורא: "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועיי את בני אדם" (משלי ח' 30-31), הבינהו ותבארנו מעצמך, ואמר אפלטון האלוהי: "האדם שחוק האלוה"…

האדם פשוט יותר מעניין מכל יצור אחר. זה הכל. הוא יותר מגוון ובעל פוטנציאל גדול יותר לשינויים, אז כמו כל צופה בדרמה, אלוהים סקרן לדעת: מה האדם יבחר? מודינא לא מחדש כאן יותר מדי, וכותב עמוק בתוך המסורת ההומניסטית הרנסנסית: את הרעיון של האדם כבעל יכולת שינוי ודינאמיות עצומה הוא לוקח מ"הנאום על כבוד האדם" של פיקו דלה-מירנדולה, וחואן לואיס ויוס, ב"משל על אודות האדם", ממקם את האדם רב-השינויים הזה בתוך הקשר תיאטרוני של מופע מול האלים. אולם "קול סכל" מכיל אלמנט אחד ייחודי, עד כמה שידוע לי, שמעניק לו איכות מטרידה הרבה יותר, ואולי גם רלוונטיות לחשיבה פוסט-הומניסטית: הדימוי של האילוף.

שכן האדם איננו רק יצור בעל מנעד התנהגויות רחב במיוחד, אלא כאותו "כלב קטן, קוף או ציפור או סוס" הוא למעשה חיה מאולפת שרותם את אותו מנעד התנהגויות לכדי מעשה אחד. דימוי האילוף מרמז על יחסי כוח אלימים כלפי האדם\החיה המאולפת – יחסי כוח שבהם מוטבעת התנהגות בגוף האדם המופיע לפני האל. יתרה מכך, מודינא מצביע על כך כי העונג שבצפייה בחיה מאולפת טמון בכך כי "פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה". קוף המתנהג כמו מלצר מעורר ריגוש אצל הקהל כי הקהל יודע שבכל רגע נתון הקוף יכול לשוב להתנהגותו ה"חייתית". בבסיס החוויה עומד מתח המושתת על כפילות: החיה המאולפת מציגה בגופה בו זמנית את מה שהיא עושה כמו גם את איך שהיא לא מתנהגת. בהמשך הדברים יציג "קול סכל" את מתן התורה כהנחיה של אלוהים אילו מעשים הוא נהנה יותר לראות – אולם מהתשתית הדימויית שהטקסט פורש כאן עולה כי גם כאשר האדם שומר על החוק הדתי, מדובר בביצוע המעורר עונג של צפייה בחיה מאולפת: העונג של החוק הוא כזה שבו האל נהנה לראות את האדם מבצע בניגוד לטבעו, כאשר אותו "טבע" עלול להתפרץ בכל רגע נתון מבעד לביצוע החוק. את אלוהים זה מרגש.

"קול סכל" משתמש במלך כדימוי לאלוהים, אולם לפחות מאז קרל שמיט אפשר להפוך את כיוון הזרימה ולהשיב את הדיון מריבונו של עולם לריבונות עלי אדמות. ארנסט קנטורוביץ' תיאר את התיאולוגיה הפוליטית של ימי הביניים ככזו שמציעה כי למלך יש שני גופים: הגוף הממשי והמתכלה שלו, והגוף הפוליטי, הנצחי, המזוהה במובן מסוים עם הישות המדינית. בתיאולוגיה הפוליטית הקרקסית של ראשית העת החדשה אותה מציע "קול סכל", מתברר כי דווקא לנתין יש שני גופים: הגוף-שלאחר-אילוף, המבצע את החוק להנאת הריבון הצופה בו, והגוף השני, שמבצבץ מתחת לגוף זה בתור איום ובתור ריגוש, אותו גוף "חייתי" שעלול בכל רגע נתון לפרוץ החוצה כמעין רגרסיה.

אם בביצוע החוק יש ממד פרפורמטיבי, כמופע אילוף של הנתינים אל מול מבטו המתענג של הריבון, איזה פרפורמנס אחר מתאפשר למולו? הרעיון של התפרצות חייתית לא מרוסנת יכול להישמע מפתה, אם כי ייתכן ומעשה האילוף היה יעיל דיו בשביל לא ממש להותיר אפשרות שכזו. מה שמעשה האילוף כן מותיר, מה שמתברר למעשה כהכרחי עבורו על מנת שיהיה מענג, הוא סוג של מרווח בין הגוף המאולף למה שמדומיין שנמצא שם מאחורה, או אולי ליתר דיוק: פנטזיה מאיימת ומגרה שאכן נמצא שם משהו מאחורה שעלול להתפרץ ולשבש הכל. ועם המרווח הזה, עם הפנטזיה הזו, ניתן לשחק.

אני חוזר אל הטקסט הזה לאחר המחאה של הקיץ האחרון שהתאפיינה במובנים רבים ביסוד פרפורמטיבי ומשחקי חזק: האוהלים ברוטשילד (שבשלב מסוים גם עינגו מבט תיירותי-ריבוני), שהם בית ולא-בית בו-זמנית, תוך תזכורת עיקשת לכך שיש בין יושבי האוהלים (לא רק ברוטשילד) גם אנשים שעבורם זהו לגמרי ולחלוטין בית; הכפילות שאפיינה את פעולותיה של "תנועה ציבורית" בעודה, למשל, חוסמת צומת בריקודי הורה: האם בכך הם מפרים את הסדר תוך אזכור נוסטלגי של ישראליאנה קולקטיבית אבודה, ובכך בעצם סוגדים לה? או שהם מפרקים אותה בחיוך? ומכיוון אחר לגמרי – כפי שמבקרי המחאה נהנו להזכיר – "מיהי" דפני ליף? בת עשירים מכפר שמריהו או צעירה החווה מצוקה כלכלית? למה היא לא יכולה פשוט להיות "אחת" מבין השתיים? מאפיינים אלו עוררו למן הרגע הראשון חוסר-נחת בקרב הקהל, שהוא גם הריבון, שהוא גם הקהל.

לאור כל אלו, מעניין אותי האם ניתן למצוא ב"קול סכל" קריאוּת מחודשת. הביצוע המאולף של החוק אל מול מבטו של הריבון הוא ללא ספק אישרור של יחסי הכוח, הסדר והאלימות הקיימים – אבל מה קיים עוד במודל הזה שמאפשר פעולה פוליטית משחקית ומתנגדת? השאלה הזו עולה כעת לאור התהייה מה השיגה המחאה, אם השיגה משהו. מה שכן נשאר מהמחאה, לכל הפחות, אלו פרקטיקות חדשות של התנגדות משחקית שהמשיכו לבוא לידי ביטוי בהקשרים אחרים. כך, למשל, בגל ה"ביבי-גאמפ" (בימיו הראשונים, כשעוד היה בו מימד חתרני אל מול קדושת עסקת שליט, לפני שהצפת-היתר הפכה אותו לבידור פופולארי ורוקנה אותו בהדרגה מתוכן, כך שגם ביבי עצמו יכול היה להצטרף), בו כל מה שניתן היה לעשות עם התמונות היחידות שלע"מ, בעלת המונופול על הייצוג הויזואלי של שיבת שליט, שחררה לציבור הוא פשוט לשחק איתם ולהחזיר אותם למרחב הציבורי עם טוויסט.

חשוב להיזכר כי המחאה בקיץ פרצה לאחר חודשים ארוכים של פעילות חקיקה אינטנסיבית שעניינה הייתה אילוף חופש הביטוי בישראל. אל מול אקט אילוף זה, המחאה לא הייתה תגובה ישירה בנוסח "אנחנו נבטא את כל מה שאתם אוסרים עלינו לבטא", שכן לרוב היא כלל לא התייחסה במפורש לאותם נסיונות אילוף חקיקתיים או לתכניהם הפוליטיים. מה שהיא כן הייתה זה סוג של מופע של "התפרצות החיה המאולפת" אל מול הריבון – שוב, לא מצד תכניה, כי אם בתור מימוש פרפורמטיבי של עצם הפנטזיה\איום שיש שם, מתחת לפני השטח של הנתין המאולף, גוף אחר. כדי לחשוב עוד קצת על איך זה עובד, אני פונה בקצרה ליהודי ונציאני אחר מראשית העת החדשה, שיילוק:

אתה, שלֵחתךָ רוקנת

על זקני, ושבעטת בי

כשם שתגרש כלבלב עזוב

מעל מפתן ביתך. אתה שואל

ממני כסף! מה אומר לך?

ולא אומר: "היש לכלב כסף?

וכי אפשר שכלב בן כלאיים

ילווה למי שלושה אלפי דוקטים?"

או שמא אשתחווה אפיים ארצה

ובקול נכנע, כעבד מתחנן,

קצר נשימה, ובלחש מתרפס

אומר:

"אדון רב חסד, ביום דלת שעבר

ירקת בי; ביום כזה בעטת בי

ובאחר קראת לי ראש כלב;

ועל חסדיך אלה הא לך

סכום כסף זה וזה בהלוואה?"

("הסוחר מוונציה", תרגום אברהם עוז, מערכה ראשונה, תמונה ג')

 

"הסוחר מוונציה" ממוקם בלב התהליכים של צמיחת הקפיטליזם המודרני, וממפה את פעולתם (ואת כשליהם) של תיאולוגיה, פוליטיקה, החוק, והמרחב העירוני בתהליכים אלו. שיילוק העשיר, מעין שריד של כלכלה אחרת (הוא לא "הסוחר מוונציה", כי אם המלווה בריבית. הסוחר הוא אנטוניו הנוצרי) ממוקם בה בעת בשוליים ובמרכז של אותם תהליכים: הוא מושפל וזוכה להתעללויות, אולם נדרש לקיים כלכלית את החברה הקפיטליסטית הצומחת ומתעמרת בו.

ברגע המצוטט לעיל, שיילוק מבצע מופת של התנגדות משחקית. אל מול מבטו של אנטוניו (ושל הקהל בתיאטרון השקספירי), הוא מגלם שלל תפקידים – יהודי, כלב, עבד – ונע בוירטואוזיות בין גילום לגילום. גם כאן הגוף כפול: ההשתחוויה, הקול הנכנע, הלחש המתרפס (שבאמצעותם שיילוק הופך לא רק לעבד כי אם גם לכלב) – כולם הם שיילוק ולא-שיילוק בו זמנית; הוא משחק לפני הונציאניים את כל מה שהם חושבים עליו ובו זמנית יוצר מרווח, אפשרות להיותו משהו אחר לגמרי. כנתין הנמצא בשולי החוק, אך עדיין תחת מרותו, שיילוק לא כל כך נותן לחיה שבתוכו להתפרץ כמו שהוא משחק את החיה הזו, ומנצל את הכפילות שבגופו על מנת להתריס ולערער; לממש באופן קומי ולא-נעים את הביצועים שבעלי הכוח ניסו להטביע עליו – אבל דווקא כפרפורמנס המפרק אותם, ויוצר אצל הצופה חוסר-נחת בנוגע לשאלה איפה שיילוק "באמת" ממוקם. כמו רבי יהודה אריה מודינא "קול סכל", גם שיילוק ברגע תיאטרוני זה מתנהל כמו שוטה. אולי נותר משהו אפקטיבי במורשת של השוטה שיאפשר לנו לחשוף את גופו הכפול של הנתין המאולף, ולהתנסות בכל המנעד המשחקי של גוף כפול זה לצרכי פעולה.

(בציורים: דוכסי ונציה במאה ה-16 וה-17)

מה קורה באוקלנד? צ'יטוט טרנס אטלנטי

שאול סתר וישי מישורי

שאול: אז מה בדיוק קורה באוקלנד, ישיובסקי? כשעזבתי את אזור המפרץ, לפני כחודשיים, עשה רושם שהמקום מנומנם בצורה חסרת תקנה; שדבר לא יעירו מתרדמתו הפרוגרסיבית–ליברלית הדוגמטית.

ישי: מעניין שאתה שואל, הרי צדקת. אז אוקלנד. מחאת האוהלים שם תפסה איזו תאוצה בזמן האחרון' למרות שגם היא כמובן לא חפה מאותם המאפיינים המעיקים של כל סדרת האירועים הזו מבחינה גלובאלית – אקטיביסטים שגילו אתמול את המליאה, אשכנזים שבשם "אי–אלימות" סותמים את הפה לכל הלא–לבנים שמסביבם (ואתה יודע שבקליפורניה יש לתופעה הזו שורשים אפלים במיוחד), וההיבט המעיק מכל: שיטת ה"הגברה" הבלתי–נסבלת, במסגרתה חוזרת מקהלת פקאצות על דברי הדובר האחרון במין הטעמה של מסכת בתיכון. זוועה.

ובכל זאת, כשגרים איזה זמן בארה"ב מבינים שמדובר בכל זאת בהתפתחות מרשימה ביותר. וההתפתחויות האחרונות – פיזור אלים במיוחד של המאהל באוקלנד, כולל שימוש בגז מדמיע (!), רימוני הלם וכדורי גומי (!!) לפיזור ההפגנה – עומד כנראה לסמן את "אוקיופיי אוקלנד" כחוד החנית בתנועה הזאת. השוטרים ירו באחד המפגינים, סקוט אולסן, בראשו – וכמובן שהיו חייבים לבחור מטרה טפשית במיוחד מבחינתם, חייל–לשעבר, וטראן המלחמה בעיראק (אין לי מושג איך אומרים דבר כזה בעברית), ששוכב כעת בתרדמת בבית החולים. אני קורא כעת שהמשטרה השתמשה בכדורי גומי גם לפיזור המחנה בדנבר, כך שייתכן שמסתמנת פה תופעה. ההשפעה המיידית של הדבר די מדהימה – מתוכננת באוקלנד שביתה כללית בשני בנובמבר – אירוע שלא התרחש כאן מאז שנות השלושים.

שאול: ותהיה שביתה כללית – כמו שהשמאל האירופי בתחילת המאה העשרים כל כך קיווה? אם כן, זה בהחלט דרמטי. וחייל המלחמה בתרדמת באמת הצליח לעורר גם את התקשורת האמריקאית הממוסדת, סוף סוף. אבל באמת יש שם תחושה של מאבק? כי מפה זה נראה כאילו כוחות השיטור באמת אימתניים ואלימים באופן שמבייש אפילו את ישראל/פלסטין, אבל במקביל שההפגנות עצמן הן קצת, אפעס, פרווה. ובכלל – המהפכה תוכל לבוא בימינו מאמריקה?!

ישי: תראה, אני לא באמת יודע. כי אני הרי לא הולך לשם [אני מזכיר לקוראים הישראלים שמדובר בנסיעה בת כמעט שעה ברכבת מסן פרנסיסקו]. השותף מעדכן אותי בפרטים, והוא טוען שמדובר ממש בקטע צבאי. והאם השוטרים אימתניים כמו בישראל/פלסטין? אתה רואה שכל הסדרים נפרעים בראש – רגע אחד הם הכי מנומסים ואדיבים ואומרים לך "יס סר, נו סר", דקה אחרי זה הם רוצחים אותך בכדור גומי לראש. זה דברים שמצחיק אמנם לציין, אבל לא היו מתרחשים ברוטשילד, בכל זאת. אני גם חייב לציין שאישית זה מאוד מפחיד אותי – ללכת להפגנה ולא לדעת בדיוק מה החוקים. ככה בדיוק חוטפים לפנים, הרי.

לגבי שאלתך השנייה, זה הרי בדיוק הקטע האמביוולנטי: ברור שאמריקה לא תוביל את המהלך הזה, אפילו לא אוקלנד שנחשבת מאז ומעולם רדיקאלית. רוב הדרישות של התנועה במתכונתה האמריקאית (ויותר מכך, בקונסטלציית החוף המערבי) הרי מגוחכות בעיניי; למשל, מי המציא את ה"99 אחוז" הזה?! אתה חייב להודות שמדובר בסיסמה די מטומטמת.

שאול: היו רוצחים אותי אתמול בהפגנה אם הייתי מודה בזה.

ישי: חחח! אז הלכת?

שאול: הלכתי, כן. ולמרות מה שכתב היום גדעון לוי ב"הארץ", היה די מדהים. עשרות אלפי אנשים, ורביע פהום, סטודנט פלסטיני לסוציולוגיה, שנאם, ו–ויקי וענונו מהקטמונים ששלהבה את הקהל. "העם רוצה להגדיל את התקציב": כל כך פשוט, אבל איפה עוד אומרים את זה עשרות אלפי אנשים? ודיור ציבורי, עובדי קבלן, חוק ההסדרים? נכון, אף מילה על הפלסטינים, על השטחים הכבושים, על 1948, אני יודע (למרות שמחיאות הכפיים לחנין זועבי, לפחות מאיפה שאני עמדתי, היו רמות ומשכנעות). והמערכון של החמישיה שכתב אתגר קרת היה מטופש. ועם זאת:זה סוחף. ובכלל, מתי בדיוק נהיה גדעון לוי טייקון של תקשורת? במסווה של כתבנו מהכיבוש, המדווח על העוולות של היומיום, הוא הפך למי שכותב שוב ושוב את העמדה הממלכתית בעמוד הראשון של "הארץ" כל פעם שאירוע "חשוב" מתרחש: הוא הרי כבר הספיק לחגוג את האחדות הלאומית ביום ביצועה של עסקת השבויים ("יום שחרור גלעד שליט") ועכשיו גם להספיד את המאבק. הוא וקרן מרצאינו ושרון גל, הוא כקרן מרציאנו ושרון גל. מעצבן.

ישי: וואלה. אני מאוד שמח לשמוע על ההפגנה. ראיתי קטע עם ויקי וענונו ביוטיוב ולא האמנתי שאני שומע דברים כאלה מרגשים בעברית. פעילי הדיור בירושלים הורסים את הבריאות הרי. לגבי גדעון לוי, אני מקבל את הביקורת שלך אבל אני חייב לציין שהוא לפחות עדיין מדווח מכדור הארץ. זאת, בניגוד לנחמיה שטרסלר, שאני פשוט לא יכול להתאפק לגביו כי קראתי בטעות את הטור המטומטם שלו ב"הארץ", ואני חייב להגיד שאם הטיפש הזה היה טורח לפחות לקרוא עיתונות באנגלית, היה קולט שמגוון פובליקציות אנארכיסטיות ושמאלניות ידועות כגון "ניו יורקר" ו"ביזנסוויק" (!) הקדישו מאמרי דיעה מחמיאים לתנועת אוקיופיי (או לפחות ביקורתיים מאוד כלפי הבנקים). מעניין מתי המבזק הזה יגיע לשטרסלר; או שאולי האורתודוקסיה הניאו–ליבראלית אצלו זה פשוט בילט–אין, נגיד כמו הזקן הזה שתמיד בא להפגנות עם חולצה של סטאלין? חחח

יש לי כאן אסוציאציה על ולטר בנימין, שטען הרי שתפקיד ההיסטוריה לשמר את זכר הרגע המהפכני. האמנזיה הלאומית של אזרחי ארה"ב מעלה על דעתי שאולי תפקיד הרגע המהפכני (בהיפרסותו) הפוך: להזכיר לאזרחים שיש דבר כזה היסטוריה, גם ובעיקר מחוץ לגבולות "העולם", כלומר ארה"ב. כמו–כן אני לא רוצה להישמע כמי שעומד מהצד ורק מתלונן. מדובר עבורי בחוויה אמביוולנטית, כי אתה מבין שמצד אחד אני מאוד מתרגש מזה – ומצד שני זה הרי בדיוק מה שברחתי ממנו. מופיעות אצלי קצת חוויות דחק פוסט–טראומטי שאני יכול להרחיב עליהן רק אם תבטיח שלא להגיד שאני דקדנטי.

שאול: אבל אולי הדבר המהפכני (היחיד) באמריקה הוא דווקא שאין בה תודעה היסטורית? אולי עומס ההיסטוריה דווקא מונע ממשהו מהפכני – לא רק מהפכה, אלא משהו מהסדר המהפכני – להופיע? הרי זה מה שהאירופאים (החל מדה–טוקוויל ועד בודריאר למשל; טוב, הצרפתים) חגגו באמריקה – שאין לה היסטוריה, שהיא לא רוצה היסטוריה.

ומהצד השני, אולי זה לא מקרה שאוקלנד היא זו שבה ההתקוממות עזה, או לפחות שבה מיגורה ברוטלי במיוחד? זו הרי אוקלנד של הפנתרים השחורים בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, אוקלנד עם סצינת שירה עכשווית מרקסיסטית–רדיקלית, שחברתנו יוספה היא חלק ממנה, אוקלנד ענייה יותר, שחורה בוודאי שהרבה יותר, תוססת יותר מסן פרנסיסקו. כי הרי שום דבר לא יקרה אף פעם בסן פרנסיסקו, כפי שאמרנו לא פעם בעודנו מתהלכים ברחוב ולנסיה, או – וביתר שאת – ברחוב פולסום. על זה אנחנו עדיין מסכימים, נכון? או אחרת – In Oakland, now there is there there?!

ישי: מסכימים כל כך שזה כואב. אני חושב שהרבה פחות עוד הולך לקרות בפולסום מאשר בוולנסיה – השנה בכלל היו דיווחים מכאן ועד להודעה חדשה על איך הנהלת פסטיבל הרחוב המפורסם בפולסום (שאמור להיות מוקדש למיניות קינקית, פטיש וכולי) מצנזרת אירועים וחברות על ימין ועל שמאל, נומינאלית משום שהם עסוקים בקידום מין לא מוגן. וכזכור הזירה המינית היא היחידה שעוד היה לה כאן אופק מהפכני כלשהו.

אני חושב שדווקא המאבקים המוצלחים ביותר בהתרחשו ומתרחשים בארה"ב (למשל המאבק שסיפרתי לך שהשותף שלי – לא הדוגמן תחתונים אלא השני – מעורב בו נגד חברות כריית הפחם במדינת וירג'יניה המערבית) – ואני מתכוון למאבקים הבלתי–סקסיים, נעדרי הוויז'ואל הטלוויזיוני, "סתם" מאבקי עובדים בני שנים – מתרחשים דווקא במקומות שבהם אקטיביסטים יוצאים מגדרם לייצר היסטוריה מקומית.

כותבת אורחת מתווכחת עם שחקן פורנו: "התנועה העממית לאן?"

שאול: טוב, נכנסנו פה למצב–רוח קונטר–רבולוציונרי מסוכן. צריך להתעשת ומהר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, או אנחנו לא נחכה לה. בכלל, אני לא אוהב את כל הדיבורים בשם ההיסטוריה. עכשיו זה לא רק "ההיסטוריה תשפוט" – כאילו זה מה שחסר בעולמנו, שיפוט – אלא צריך גם "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה".

אולי הרגע המהפכני, כפי שכתבה פה הגר לפנינו, הוא דווקא נגד מהלכה ה"נכון" של ההיסטוריה? קצת כמו רעידות האדמה שחוויתם שם בברקלי/אוקלנד/סן פרנסיסקו בשבוע האחרון – זה לא משהו שאמורים להיבנות ממנו, אלא איזה כוח הרס, כזה שפועל נגד המהלך הנכון? במובן הזה, השוטרים באוקלנד שהצליחו לירות דווקא בחייל שהיה בעיראק עשו כמובן טעות היסטרית מבחינתם. אבל הטעות הזאת היא חלק מה"טעות" שמוליכה את ההתקוממות מלכתחילה. כי הרי "הווטרנים נגד המלחמה" או "שוברים שתיקה" אצלנו – גם אלה טעויות מבחינת מערך הכוח, או אפילו מבחינת מהלכה הנכון של ההיסטוריה. ואולי במובן הזה אני כן אומר משהו על ה"99 אחוז": שהטון הטריומפאליסטי שבו – אנחנו הרוב המוחלט, המוחץ, בעל הכוח והשררה האמיתיים – הוא אסוני בעיניי. מה אם ייאמר ההפך מזה: אנחנו חסרי הכוח הפוליטי, אולי לא כל המדינה מאחורינו – ודווקא משום כך אנחנו יוצאים לרחובות?

ויותר מזה: הרי ברור שבתוך ה"99 אחוז" האלה יש קבוצות רבות עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים וסותרים. והאם אין תפקיד המהפכה קודם כל לחשוף את הסתירות המבניות המכוסות בשכבה דקה של "אחדות לאומית"? הרי ה"99 אחוז" מתיר לכל בעל–שררה שאיננו יצחק תשובה לחשוב שהוא חלק מהמאבק הזה, שזה בעצם מאבק על זכויותיו. תודה רבה באמת. מה עם ה"אנחנו תשעת האחוזים התחתונים וגם אתם, שם בעשירון השלישי, קצת מתחזרים אלינו"?

ישי: אני מאוד מסכים.

אני רוצה להתחבר למה שאתה אומר כאן ממקום אחר, דרך זה שאני אודה קודם כל שאני די עייף מהפגנות. אני מתבייש בזה ורוב הסיכויים שאצא לדפוק בתוף שלי ביום ראשון כמו ילד טוב, אבל האמת היא שהדברים שדורשים כאן לא נורא מלהיבים בעיני (לא כל כך מעניינים אותי בנקים, למה לא לדרוש החזרת כל האדמות לבעליהן הילידיים? או נגיד החזרי כספים – Reparation – עצומים לשחורים על תקופת העבדות? למה לא ללכת בגדול באמת?). ושהייתי בהמון, המון הפגנות בשנים האחרונות, ושדי נמאס לי. אני כן מציין בפני עצמי (ובפניך) בסיפוק גדול שהשתתפנו שנינו בהפגנה נגד מובראכ חודשיים אחרי שעברתי לגור כאן, הרבה לפני שקראו לזה האביב הערבי.

אני לא רוצה לגולל את השיח של האקטיביסט שכל מיני "חדשים" גזלו לו את האנרכיזם שלו. אבל בהחלט כתבתי בפייסבוק שאני מתאמן בלא להרגיש אשמה כשאני לא הולך להפגנה באוקלנד שמישהו מת בה. זה עושה לי סרטים רעים ומפחיד אותי, ואני רוצה שלא להרגיש אשמות סביב זה. אני מנסה, בקיצור, למצוא גושפנקא פוליטית לעובדה שבלילה שהרגו את הבחור הזה יצאתי עם בחור לסרט. ושלצאת איתו לסרט באותו הערב היה, מבחינת החיים האישיים שלי, הדבר הכי מהפכני שקרה אצלי כבר בערך עשור. אתה מבין למה אני מתכוון? כי אני לא מנסח את זה מאוד טוב.

שאול: אני אנסח זאת כך, ותגיד לי מה אתה חושב: מבחינתי ה"מהפכני" הוא דבר–מה שמשנה את הסדרי ההיקשרות החברתיים, את צורות החיברות, את אופני ההתקהלות; הוא מחשבה–פועלת ביחס ל"קולקטיביות" [נשמע מוכר? נכון, אני דוקטורנט ואני כותב על זה את הדיסרטציה.]

כשאתה אומר שלצאת עם בחור לסרט זה דבר מהפכני שקרה לך, אני מבין מכך שמשהו במעבר שלך מתל אביב לסן פרנסיסקו חולל שינוי בצורות ההיקשרות החברתית שאתה לוקח בהן חלק, שמתוכן אתה חי ופועל: שללכת לסרט עם מישהו, שלא לומר להזדיין כמו שהזדיינת בשנה האחרונה, היה כרוך בפתיחת אופני היקשרות מיניים, ארוטיים, בין–תרבותיים, לא–רק–אינטלקטואלים/שמאלניים–רדיקלים, שהיו חסומים עבורך בתל אביב. זה חשוב. בתל אביב "להיות פוליטי" עבורך היה חייב לעבור דרך ההליכה להפגנות, על כל המרטירולוגיה שכרוכה בכך, ואילו בסן פרנסיסקו זה משהו אחר – אבל מהו המשהו הזה, אתה יכול לומר?

ישי: הגדרת את זה יפה מאוד בעיני, ובוא נודה שיותר מחמיא לי התיאור הזה מאשר התיאור האלטרנטיבי ("סתם נמאס לו, אז הוא הלך להשתרלל עם כמה גויים בחו"ל"). יפה תיארת גם את פריעת הסדרים הפוליטיים והאירוטיים בחיי היומיום: היכולת לחבב – הן מבחינה חברתית והן מבחינה מינית – את ההומו הבורגני, או את האקטיביסטית הלבנה שאין לה מושג מהחיים שלה, או את האקדמאי שמשוכנע שבזה שהוא כותב טקסטים במחלקה לקווירולוגיה הוא מאיץ את בוא המהפכה. יש משהו מהפכני מבחינתי ביכולת לחבב בני אדם – על כל פגיעותם וחוסר–מחויבותם–האורתודוקסית–לרעיון–המהפכה–הנכונה – פשוט לחבב אותם כי הם שם. לעמוד בסולידאריות עם המאבק באוקלנד – לא מתוך שריפה פנימית מרטירולוגית–אישיותית כמו בכיבוש, אלא מתוך עניין ומחוייבות, אבל גם ריחוק בריא. נדמה לי שזה תרגיל שעברו גם חברי בתל–אביב מול מחאת האוהלים. אני מעדיף לעבור אותה כאן 🙂

אני מציע שנתחיל לסכם כי זה גם נהיה ארוך מאוד וגם השעה היא שתיים בלילה (כרגיל).

שאול: לסיכום – כן למהפכה, כן לאוקלנד (אני יודע שזה כשלעצמו מהפכני מבחינתך – סנוב מסן פרנסיסקו), כן למהפכה באופני הגדרת המהפכה, לא לכוח השלטוני (ל-Gewalt), לא לכימות (של אחוזים, של מפגינים), לא לברוטאליות של המשטרה, וכן לזיונים.

ישי: רק זיונים מלאי תשוקה כמובן, בהסכמה והמון כבוד הדדי. ובטוחים. ומלוכלכים. נשיקה גדולה ורטובה ויאללה, לילה טוב.

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)