Posts Tagged ‘מחאה’

בין הגוף המאולף למה שלכאורה נמצא שם מאחורה

12 בנובמבר 2011

יאיר ליפשיץ

"אני מחאה, רון חולדאי. שמע אותי נוהם."

(יותם ישי, סטטוס בפייסבוק, קיץ 2011)

רבי יהודה אריה מודינא פעל בוונציה במהלך המאה השבע עשרה והיה אחד מהרבנים החשובים של יהדות איטליה בראשית העת החדשה. הוא היה מעורב בדיאלוג עמוק עם מלומדים נוצריים מאיטליה, צרפת ואנגליה, וכתב ספר על ריטאולים יהודיים עבור המלך ג'יימס הראשון. הוא גם היה מהמר כפייתי, האחראי על המופעים המוזיקליים בגטו הוונציאני, ומחבר של כמה קומדיות. בין כתביו הרבים, פרסם מודינא טקסט ביקורתי באופן חריף נגד היהדות הרבנית ועל ההלכה, אשר לטענתו נכתב על ידי יהודי ספרדי בשם אמיתי בן ידעיה אבן רז בסביבות זמן גירוש ספרד. מודינא קרא לטקסט "קול סכל", ופרסם לצדו את כתב ההגנה שלו על המסורת ההלכתית היהודית אל מול התקפותיו של אבן רז, תחת השם "שאגת אריה" (משחק מלים על איוב ד,י). כיום, מסכימים כמעט כל החוקרים כל מודינא עצמו כתב את "קול סכל". בכך, עטה על עצמו הרב הוונציאני את מסיכת הסכל, או השוטה, ושיחק את שני התפקידים בו זמנית: שוטה ורב, מגן ההלכה היהודית ומבקרה.

בתחילת "קול סכל", מתמודד מודינא עם השאלה מדוע ברא אלוהים את העולם. התשובה שלו, באופן שאינו יוצא דופן במיוחד, באה בצורת משל:

כמלך שבונה ארמון ומעמיד בו משרתים ומשרתים להם וכלים ובהמות לשרת להם, וכלבים קטנים וקופים וחיות, וציפורים וסוסים וכיוצא לעונג שלו פרטי … כי אם כל היצורים נבראו לעונג הבורא ואין מכולם שיתענג בו יותר מהאדם, אם כן אין מעולה ממנו, וכשם שמשרתי מלך בשר ודם בעלי מעלה קצת לא יבזו לשרת קוף או ציפור נחמד ויקר למלך, כן כוכבי רום ומנהיגיהם ישרתו האדם …

אלוהים פה בורא את העולם משיקולים אסתטיים בעיקר, מתוך נהנהתנות של שליט בארוקי – לצורך העונג שלו הפרטי, שמבוטא כאן בעיקר כהנאה הויזואלית של קהל אל מול המופע המתרחש בחצר מולו. למולו, האדם איננו כל כך נזר הבריאה כמו שהוא "קוף או ציפור נחמד ויקר". או ליתר דיוק, הוא נזר הבריאה מכיוון שהוא סוג של קוף או תוכי שמוצא חן בעיני הריבון. כל הבריאה (כולל הכוכבים העליונים) משרתת את האדם, לפי תיאור זה, לא בגלל יכולות מוסריות, מנטאליות או נפשיות יוצאות דופן של האדם, כי אם פשוט בשל היותו חיית המחמד המועדפת. מעט כמו לולו, כלבו האהוב של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שלפי התיאורים נהג לישון במיטתו של הקיסר ובזמן טקסים רבי רושם לרוץ אל עבר המכובדים ולהשתין על רגליהם. למכובדים אסור היה לזוז בזמן שנרטבו, בעוד משרת מיוחד היה אחראי על ניגוב נעליהם בבד סאטן.

אולם מה בכל זאת הופך את האדם לחיית המחמד המועדפת על אלוהים? "קול סכל" משיב גם על שאלה זו במונחים של אסתטיקת המופע:

ואולם שיתענג הבורא באדם יותר מכל הוא ברור, כי הגרמים השמימיים ומניעיהם ואם יש שם שכלים נבדלים אחריהם אין חידוש בתנועתם, ידיעתם ושלמותם, גם בשפלים – בעלי חיים, דומם וצומח, אין מהם רושם והשתנות מהישארותם על עומדם ופחיתותם – לבד האדם, הוא אשר יעלה וירד, ירד ויעלה, ישתנה פעם בפעם בידיעתו, בחקירתו, ברצונו, בחפצו, במעשיו, בבחירה ורשות הנתון לו … על זה "יושב בשמיים ישחק" (תהלים ב' 4), כמלך בשר ודם, לא יתענג בעבדיו הישרים, גם לא במשרתיו הפחותים, כי אם בכלב קטן, קוף או ציפור או סוס: פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה. והגיד זה שלמה בחכמתו ברור, רוצה לומר שברא ה' עולמו להתענג בבני אדם, באמרו מדבר על חוכמת הבורא: "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועיי את בני אדם" (משלי ח' 30-31), הבינהו ותבארנו מעצמך, ואמר אפלטון האלוהי: "האדם שחוק האלוה"…

האדם פשוט יותר מעניין מכל יצור אחר. זה הכל. הוא יותר מגוון ובעל פוטנציאל גדול יותר לשינויים, אז כמו כל צופה בדרמה, אלוהים סקרן לדעת: מה האדם יבחר? מודינא לא מחדש כאן יותר מדי, וכותב עמוק בתוך המסורת ההומניסטית הרנסנסית: את הרעיון של האדם כבעל יכולת שינוי ודינאמיות עצומה הוא לוקח מ"הנאום על כבוד האדם" של פיקו דלה-מירנדולה, וחואן לואיס ויוס, ב"משל על אודות האדם", ממקם את האדם רב-השינויים הזה בתוך הקשר תיאטרוני של מופע מול האלים. אולם "קול סכל" מכיל אלמנט אחד ייחודי, עד כמה שידוע לי, שמעניק לו איכות מטרידה הרבה יותר, ואולי גם רלוונטיות לחשיבה פוסט-הומניסטית: הדימוי של האילוף.

שכן האדם איננו רק יצור בעל מנעד התנהגויות רחב במיוחד, אלא כאותו "כלב קטן, קוף או ציפור או סוס" הוא למעשה חיה מאולפת שרותם את אותו מנעד התנהגויות לכדי מעשה אחד. דימוי האילוף מרמז על יחסי כוח אלימים כלפי האדם\החיה המאולפת – יחסי כוח שבהם מוטבעת התנהגות בגוף האדם המופיע לפני האל. יתרה מכך, מודינא מצביע על כך כי העונג שבצפייה בחיה מאולפת טמון בכך כי "פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה". קוף המתנהג כמו מלצר מעורר ריגוש אצל הקהל כי הקהל יודע שבכל רגע נתון הקוף יכול לשוב להתנהגותו ה"חייתית". בבסיס החוויה עומד מתח המושתת על כפילות: החיה המאולפת מציגה בגופה בו זמנית את מה שהיא עושה כמו גם את איך שהיא לא מתנהגת. בהמשך הדברים יציג "קול סכל" את מתן התורה כהנחיה של אלוהים אילו מעשים הוא נהנה יותר לראות – אולם מהתשתית הדימויית שהטקסט פורש כאן עולה כי גם כאשר האדם שומר על החוק הדתי, מדובר בביצוע המעורר עונג של צפייה בחיה מאולפת: העונג של החוק הוא כזה שבו האל נהנה לראות את האדם מבצע בניגוד לטבעו, כאשר אותו "טבע" עלול להתפרץ בכל רגע נתון מבעד לביצוע החוק. את אלוהים זה מרגש.

"קול סכל" משתמש במלך כדימוי לאלוהים, אולם לפחות מאז קרל שמיט אפשר להפוך את כיוון הזרימה ולהשיב את הדיון מריבונו של עולם לריבונות עלי אדמות. ארנסט קנטורוביץ' תיאר את התיאולוגיה הפוליטית של ימי הביניים ככזו שמציעה כי למלך יש שני גופים: הגוף הממשי והמתכלה שלו, והגוף הפוליטי, הנצחי, המזוהה במובן מסוים עם הישות המדינית. בתיאולוגיה הפוליטית הקרקסית של ראשית העת החדשה אותה מציע "קול סכל", מתברר כי דווקא לנתין יש שני גופים: הגוף-שלאחר-אילוף, המבצע את החוק להנאת הריבון הצופה בו, והגוף השני, שמבצבץ מתחת לגוף זה בתור איום ובתור ריגוש, אותו גוף "חייתי" שעלול בכל רגע נתון לפרוץ החוצה כמעין רגרסיה.

אם בביצוע החוק יש ממד פרפורמטיבי, כמופע אילוף של הנתינים אל מול מבטו המתענג של הריבון, איזה פרפורמנס אחר מתאפשר למולו? הרעיון של התפרצות חייתית לא מרוסנת יכול להישמע מפתה, אם כי ייתכן ומעשה האילוף היה יעיל דיו בשביל לא ממש להותיר אפשרות שכזו. מה שמעשה האילוף כן מותיר, מה שמתברר למעשה כהכרחי עבורו על מנת שיהיה מענג, הוא סוג של מרווח בין הגוף המאולף למה שמדומיין שנמצא שם מאחורה, או אולי ליתר דיוק: פנטזיה מאיימת ומגרה שאכן נמצא שם משהו מאחורה שעלול להתפרץ ולשבש הכל. ועם המרווח הזה, עם הפנטזיה הזו, ניתן לשחק.

אני חוזר אל הטקסט הזה לאחר המחאה של הקיץ האחרון שהתאפיינה במובנים רבים ביסוד פרפורמטיבי ומשחקי חזק: האוהלים ברוטשילד (שבשלב מסוים גם עינגו מבט תיירותי-ריבוני), שהם בית ולא-בית בו-זמנית, תוך תזכורת עיקשת לכך שיש בין יושבי האוהלים (לא רק ברוטשילד) גם אנשים שעבורם זהו לגמרי ולחלוטין בית; הכפילות שאפיינה את פעולותיה של "תנועה ציבורית" בעודה, למשל, חוסמת צומת בריקודי הורה: האם בכך הם מפרים את הסדר תוך אזכור נוסטלגי של ישראליאנה קולקטיבית אבודה, ובכך בעצם סוגדים לה? או שהם מפרקים אותה בחיוך? ומכיוון אחר לגמרי – כפי שמבקרי המחאה נהנו להזכיר – "מיהי" דפני ליף? בת עשירים מכפר שמריהו או צעירה החווה מצוקה כלכלית? למה היא לא יכולה פשוט להיות "אחת" מבין השתיים? מאפיינים אלו עוררו למן הרגע הראשון חוסר-נחת בקרב הקהל, שהוא גם הריבון, שהוא גם הקהל.

לאור כל אלו, מעניין אותי האם ניתן למצוא ב"קול סכל" קריאוּת מחודשת. הביצוע המאולף של החוק אל מול מבטו של הריבון הוא ללא ספק אישרור של יחסי הכוח, הסדר והאלימות הקיימים – אבל מה קיים עוד במודל הזה שמאפשר פעולה פוליטית משחקית ומתנגדת? השאלה הזו עולה כעת לאור התהייה מה השיגה המחאה, אם השיגה משהו. מה שכן נשאר מהמחאה, לכל הפחות, אלו פרקטיקות חדשות של התנגדות משחקית שהמשיכו לבוא לידי ביטוי בהקשרים אחרים. כך, למשל, בגל ה"ביבי-גאמפ" (בימיו הראשונים, כשעוד היה בו מימד חתרני אל מול קדושת עסקת שליט, לפני שהצפת-היתר הפכה אותו לבידור פופולארי ורוקנה אותו בהדרגה מתוכן, כך שגם ביבי עצמו יכול היה להצטרף), בו כל מה שניתן היה לעשות עם התמונות היחידות שלע"מ, בעלת המונופול על הייצוג הויזואלי של שיבת שליט, שחררה לציבור הוא פשוט לשחק איתם ולהחזיר אותם למרחב הציבורי עם טוויסט.

חשוב להיזכר כי המחאה בקיץ פרצה לאחר חודשים ארוכים של פעילות חקיקה אינטנסיבית שעניינה הייתה אילוף חופש הביטוי בישראל. אל מול אקט אילוף זה, המחאה לא הייתה תגובה ישירה בנוסח "אנחנו נבטא את כל מה שאתם אוסרים עלינו לבטא", שכן לרוב היא כלל לא התייחסה במפורש לאותם נסיונות אילוף חקיקתיים או לתכניהם הפוליטיים. מה שהיא כן הייתה זה סוג של מופע של "התפרצות החיה המאולפת" אל מול הריבון – שוב, לא מצד תכניה, כי אם בתור מימוש פרפורמטיבי של עצם הפנטזיה\איום שיש שם, מתחת לפני השטח של הנתין המאולף, גוף אחר. כדי לחשוב עוד קצת על איך זה עובד, אני פונה בקצרה ליהודי ונציאני אחר מראשית העת החדשה, שיילוק:

אתה, שלֵחתךָ רוקנת

על זקני, ושבעטת בי

כשם שתגרש כלבלב עזוב

מעל מפתן ביתך. אתה שואל

ממני כסף! מה אומר לך?

ולא אומר: "היש לכלב כסף?

וכי אפשר שכלב בן כלאיים

ילווה למי שלושה אלפי דוקטים?"

או שמא אשתחווה אפיים ארצה

ובקול נכנע, כעבד מתחנן,

קצר נשימה, ובלחש מתרפס

אומר:

"אדון רב חסד, ביום דלת שעבר

ירקת בי; ביום כזה בעטת בי

ובאחר קראת לי ראש כלב;

ועל חסדיך אלה הא לך

סכום כסף זה וזה בהלוואה?"

("הסוחר מוונציה", תרגום אברהם עוז, מערכה ראשונה, תמונה ג')

 

"הסוחר מוונציה" ממוקם בלב התהליכים של צמיחת הקפיטליזם המודרני, וממפה את פעולתם (ואת כשליהם) של תיאולוגיה, פוליטיקה, החוק, והמרחב העירוני בתהליכים אלו. שיילוק העשיר, מעין שריד של כלכלה אחרת (הוא לא "הסוחר מוונציה", כי אם המלווה בריבית. הסוחר הוא אנטוניו הנוצרי) ממוקם בה בעת בשוליים ובמרכז של אותם תהליכים: הוא מושפל וזוכה להתעללויות, אולם נדרש לקיים כלכלית את החברה הקפיטליסטית הצומחת ומתעמרת בו.

ברגע המצוטט לעיל, שיילוק מבצע מופת של התנגדות משחקית. אל מול מבטו של אנטוניו (ושל הקהל בתיאטרון השקספירי), הוא מגלם שלל תפקידים – יהודי, כלב, עבד – ונע בוירטואוזיות בין גילום לגילום. גם כאן הגוף כפול: ההשתחוויה, הקול הנכנע, הלחש המתרפס (שבאמצעותם שיילוק הופך לא רק לעבד כי אם גם לכלב) – כולם הם שיילוק ולא-שיילוק בו זמנית; הוא משחק לפני הונציאניים את כל מה שהם חושבים עליו ובו זמנית יוצר מרווח, אפשרות להיותו משהו אחר לגמרי. כנתין הנמצא בשולי החוק, אך עדיין תחת מרותו, שיילוק לא כל כך נותן לחיה שבתוכו להתפרץ כמו שהוא משחק את החיה הזו, ומנצל את הכפילות שבגופו על מנת להתריס ולערער; לממש באופן קומי ולא-נעים את הביצועים שבעלי הכוח ניסו להטביע עליו – אבל דווקא כפרפורמנס המפרק אותם, ויוצר אצל הצופה חוסר-נחת בנוגע לשאלה איפה שיילוק "באמת" ממוקם. כמו רבי יהודה אריה מודינא "קול סכל", גם שיילוק ברגע תיאטרוני זה מתנהל כמו שוטה. אולי נותר משהו אפקטיבי במורשת של השוטה שיאפשר לנו לחשוף את גופו הכפול של הנתין המאולף, ולהתנסות בכל המנעד המשחקי של גוף כפול זה לצרכי פעולה.

(בציורים: דוכסי ונציה במאה ה-16 וה-17)

ברכט באריאל

25 באוגוסט 2010

1.

קראתי הבוקר שתיאטרון הקאמרי יתחיל להציג בהיכל התרבות אריאל. גם הבימה ותיאטרון באר שבע. בין ההצגות שיועלו בקרוב בבירת השומרון: מעגל הגיר הקווקזי של ברכט.

כמה, כמה, כמה. כמה פרוורטית הבורגנות הישראלית תצליח להיות? לאיזו רמה של גיחוך ושפלות עוד יגיעו אדריכלי התרבות כאן? כבר שנים, משמשת התווית "תרבות" להלבנת הבריונות והאלימות של האליטה הישראלית. כבר התרגלנו לרוצחים שמדברים על רוחניות. לסוחרי נשק שמנגנים בפסנתר. לתחנות רדיו צבאיות שמנגנות מוסיקת מחאה. זה הרי הטריק – אם אנחנו כל כך יפים וליברלים, אף אחד (?) לא יעז להגיד שאנחנו סתם מחנה צבאי שנשלט על ידי חבורת אנסים פושעי מלחמה. אבל לגייס את ברכט כדי להכשיר את גזל הקרקעות ואת הפרויקט הקולוניאלי של רון נחמן?

במקרה, הלכתי בדיוק לפני שבוע ל"מעגל הגיר הקווקזי". שנים לא הייתי בהצגה של הקאמרי, ונראה לי שעכשיו אמנע מזה לעוד איזה עשור וחצי. זאת הצגה ממש גועלית. אציין מהתחלה: יותר משמדובר בפשע אמנותי, ההצגה הזאת היא פשע פוליטי. וזאת הסיבה: כדי להציג את ברכט בישראל 2010, הבמאי אודי בן משה פשוט קרע את המחזה של ברכט וחירבן עליו.

ההצגה נפתחת בשיר מטומטם שמלותיו הן "ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט". מהביקורת התמוהה של מיכאל הנדלזלץ על ההצגה התברר לי שאודי בן משה מכניס שירים כאלה לכל הקלאסיקות שהוא מביים. לשירים האלה יש פונקציה ברורה. הם באים להעביר מסר כזה: "הו בורגנים ישראלים, זה ממש מעורר הערצה שלמרות הקשיים הרבים של קיומכם, והמעמסה היומיומית של התמודדות עם ערבים מתים, מזרחים חיים ועוזרי בית סודאנים, אתם מוצאים עדיין זמן לתרבות גבוהה, תובענית וביקורתית. אנו מעריצים אתכם על כך, ולכן החלטנו לספק לכם כמה דקות של התענגות טהורה על עצם העובדה שאתם שייכים למערב הנאור, וצופים במחזה של ברטולט ברכט. כדי שלא תשכחו את השם כשתחזרו מחר למקום עבודתם בכור האטומי או בתעשיית הנשק, אנו דואגים גם לשנן לכם את מה שאתם רואים: ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט".

הלאה. את הפרולוג, עם הוויכוח בין קולחוז רוזה לוקסמבורג לקולחוז גלינסק, הבמאי פשוט טאטא החוצה. כי למה לאתגר את האשכנזיות הישראלית, שגם ככה סובלת במזרח התיכון, עם מלים כמו קולחוז? שלא לדבר על הסכנה שאידה נודל או נתן שרנסקי יושבים בטעות בקהל, ועוד עלולים לטעון שרגשותיהם נפגעו. במקום זה, הוא דחף מונולוג אינפנטילי של בראבא על "המצב" ("המצב" הוא כבר שנים הביטוי שבאמצעותו מרפררים בישראל לפוליטיקה בלי להגיד שום דבר פוליטי), עם קריצות של "אקטואליה" שעוררו רעמי צחוק בקרב הצופים של רביב דרוקר ומוטי קירשנבאום.

החלק הראשון של ההצגה הוא דווקא די נחמד, עם נטע גרטי ששרה באופן מצודד ולרגעים מרגש לפי לחנים של קרן פלס. אבל השערורייה מגיעה לשיאה בחלק השני, עם כניסתו של בראבא בתפקיד אצדק. גם כאן, בראבא פשוט לא אומר את הטקסט. במקום זה, הוא נותן לקהל מופע סטנד אפ נורא ואיום מהשאריות של מערכוני יאצק שנותרו על רצפת חדר העריכה. זה מחריד, לא בגלל חוסר נאמנות למחזה, אלא כי הבירבור הבלתי נסבל הזה נועד פשוט להעלים ולבלוע את המחזה עד שלא נותר ממנו זכר, מלבד כמובן התווית "מחזה של ברכט".

עכשיו, אל תדברו איתי על ניכור, או על זה שברכט דווקא היה מרוצה שהופכים את המחזה שלו למשהו אקטואלי. בולשיט. כל הקרקס הוולגרי הזה נועד בדיוק לאפשר להציג משהו שנושא את הכותרת "מחזה של ברכט" בחברה הבהמית של ישראל העכשווית, ולהשאיר את הצופים עם חיוך זחוח על הפנים.

היום התברר שיש לכל זה מטרה עוד יותר בזויה: לבשל מחדש את ברכט כך שאפשר יהיה להציג אותו באריאל, בלי שמישהו ירגיש שמשהו כאן מוזר, ובלי שתתעורר שום מחשבה ביקורתית מינימלית. כי במצב שאליו הביאו אותו בן משה ובראבא, המחזה הזה באמת לא שונה בהרבה מנאום של רון נחמן.

מה שהקאמרי עושה הוא הזנייה ברוטאלית ואלימה של התרבות – הרבה יותר גרועה מכל תוכנית ריאליטי בערוץ 2. רק על זה, ראוי להעיף את הקאמרי בבעיטה מכל ארגון תרבות בינלאומי.

 

 2.

מסוכן להיות מדריך מוזיאונים בישראל. לפני כמה שנים, באתי לאיזו תערוכה של אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב. נבלעתי בתוך קבוצה של פנסיונרים, שנראו כמו ותיקי מערכת הביטחון שיצאו לתרבות יום א'. הדריכה אותם מדריכה מרשימה למדי שבאמת התאמצה לחבב עליהם את העבודות. אבל ממיצב אחד למשנהו, התחיל להישמע בקבוצה מלמול של התמרמרות.

ההתפרצות הגיעה כשהם נעמדו בחצי גורן מול איזה צילום, נדמה לי של אשה טרנסג'נדרית פצועה בעירום חלקי. המדריכה אמרה משהו על עבודה מאתגרת, וזה היה האות למרד של ממש. "מאתגרת? זאת ד-ג-נ-ר-א-צ-י-ה!", שאג אחד מחברי הקבוצה. האחרים הצטרפו, וכמעט הרגו את המדריכה (את המצולמת הם לא יכלו להרוג, למרבה המזל).

בהתחשב במצב זה, תפקידם של המדריכים הוא לעזור למבקרים לבלוע ברכּוּת את העבודות שהם הואילו בטובם לבוא ולראות. באופן זה, האשכנזים מאשררים את אשכנזיותם (הם צרכו תרבות) והמדריכים נשארים בחיים. אבל לפעמים, התוצאה היא מעט מגוחכת. למשל, כשמדריכה במוזיאון עין חרוד לאמנות מציגה לקבוצה עבודה, נדמה לי של גרבוז, שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון ומתייחסת לדמותו של אריק שרון. בנימה רבת משמעות, היא אומרת לקהל: "וכמו שאתם רואים, מי שמופיע מתחת לטקסט הוא אריק שרון".

שתיקה. אריק שרון? תזכירי לנו מה הבעיה עם אריק שרון? הרי כולנו הצבענו לו – אם לא ב-2001 אז ב-2003, ואם לא –  אז תכננו להצביע לו ב-2006.

השבוע, הלכתי לתערוכת המחאה "איווט" בגלריית המדרשה ברחוב דיזנגוף, שעוסקת כידוע בדמותו של שר החוץ ליברמן. לא אתייחס כאן לעבודות, אלא לדינמיקה שנוצרה בחלל הגלריה עם כניסתה של קבוצת חובבי אמנות שהגיעה כנראה במסגרת סיור גלריות מאורגן. גם להם היתה מדריכה חביבה, והרשיתי לעצמי לרשום כמה קטעים מתוך הדיאלוג בינה לבין המשתתפים:

"כמו שאתם רואים זה מאוד חריף, אבל שימו לב שאין בתערוכה עידוד לרצח. זה לא כמו מה שהיה לפני רצח רבין"

"תראו את בחירת הצבעים. לגרבוז אין מתחרים בנוגע למשחקי מלים"

"אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לחיות בה"

"מי מתלהב מכוח? הטיפש, הברווז"

"האוצרת של התערוכה התראיינה ללונדון וקירשנבאום. הם ניסו לאתגר אותה, למרות שהם כמובן חושבים בדיוק כמוה"

"אתם יודעים, מוסוליני היה פאשיסט נוראי"

"לי באופן אישי יש נטיות שמאלניות מאוד קיצוניות. אני משתדלת למתן אותן"

 

והנה כמה מהתגובות של חברי הקבוצה:

"אני בטוח שאף אחד בקבוצה הזאת לא הצביע לליברמן" (כולם מהנהנים ומביטים בחשדנות ימינה ושמאלה)

"לפני שבאתי לתערוכה הרגשתי שהאיש הזה מקומם אותי. עכשיו התערוכה מקוממת אותי יותר"

"בתערוכה הזאת יש אלמנטים פאצ'יסטים. פאצ'יזם יש גם בשמאל"

"הציבור שבא לתערוכות בארץ הוא ציבור מאוד מיוחד"

"אני לא חושב שיש כאן בקבוצה מישהו שהצביע לליברמן"

"זה מאוד מקומם"

כל זה עורר בי מחשבה מסוימת. מקובל לומר שהאמנות הקונספטואלית וזרמים שבאו בעקבותיה הפכו את היצירה האמנותית לצמודת טקסט, פוליטיקה ותיאוריה. כל זה יפה, הבעיה היא שרבים מצרכני האמנות לא כל כך מכירים את התיאוריה. מכיוון שאיננו חיים בקולחוז, ואין שום רשות שמעבירה אינדוקטרינציה באמנות מהפכנית, את הפיגום התיאורטי מחליפים מדריכים מבולבלים, שבאמת מופקרים לנפשם מול קהל עוין.

הצעתי היא: אם אמנים רוצים לעשות אמנות מחאה, אולי כדאי שהם יארגנו משמרות ליד היצירות, ויסבירו למבקרים על מה הם מוחים, למה ואיך. אבל שיבואו עם שכפ"צ. מדובר בישראל, זה מקום מסוכן.

פה ושם בארץ פלסטין

11 ביולי 2010

מתי שמואלוף

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).  

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ראח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ראח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

כיתוב: הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6 תצלום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

בדרך לירושלים יש תנועה ערה, ואני מוצא כי תמיד נדבק אלי הסיפור של "שחרור ירושלים". כאילו המפה היחידה שיוצרה במוחי היא זו של הממשלה. איך אני יכול למחוק את התוכנה, מישהו יכול לעשות לי פירמוט. "אולי רק הלב שלךָ" עונה לי הרוח ועוברת הלאה. בינתיים אנל'א מוצא מי השתחרר ממי? ואם התבצע השחרור, מדוע הלב שלי כל כך כבד עלי, כשאני שומע את הסיפורים על פעילות המחאה המשותפת של פעילי שייח' ג'ראח ביחד עם תושבי סילוואן.  משטרות של מג"ב מתערבבות לי ביחד עם חברות אבטחה פרטיות ושוב אותו סיפור על התנחלות יהודית בתוך שכונה פלסטינית בחסות החשיכה, המשטר. רחוק ביותר מאהדת התקשורת המקומית.

מנקודה זו מתחילים להנות מחו"ל. מאיר גל, צילום צבע, 2008

אני מחפש את שלטי ה"יציאה" ליד מבשרת ציון. אבל אין יציאה מתוך אישרעיל. אין באמת "יציאה" לנתב"ג. קטגוריית "היציאה" כמו המסמן שלו – שלט היציאה –  לא מתבצעת כשאני מביט אל האופק של ישראל 2010. אבל אני לא מפסיק לחפש את ה"יציאה". אותה מילה שהפכה להיות הדרך בה אנו מבלים – כלומר הדרך בה אנחנו "יוצאים". לפני כמה ימים השתתפתי בכנס של הקרן החדשה לישראל שנערך ביפו. ניר ברעם שהשתתף איתי שאל מדוע התקשורת התעלמה מהמאמר של משה ארנס ("אזרחות ישראלית לפלסטינים", הארץ, 2.6.2010)  בצורך בסיפוח השטחים ומתן זכויות שוות לתושבי הגדה. אמרתי לו שזה באמת מאמר שעורר אותי לחשוב האם מתבצע שינוי רוחב בחברה בישראל כמו זה שתואר בספר של רמון ארון "הטרגדיה האלג'ירית" (תרגם דורי מנור, ספרי עליית הגג, 2005). ארון היה האינטלקטואל הגדול של הימין הצרפתי הודיע שאין דרך להחזיק באלג'יריה ובזכותו בין השאר החל המפץ שהוביל לנסיגה מאלג'יריה וסיום הקולוניאליזם הצרפתי.

מערב העיר בירושלים, קורי העכביש של הבורגנות הבודדת בין המון רעב, נראה נטוש. שתי ילדות מסתכלות על הכיתוב בחולצה "אין קדושה בעיר כבושה" בשתי השפות. אחת מהן נלחצת. היא רואה את כל שלל אביזרי ההפגנות (מגאפונים, שלטים בעברית ובערבית, מסיכות של הקיסר נירון ברקת). הילדה הולכת מאיתנו וחוזרת והולכת ומסתובבת. ומתרחקת ומגניבה עוד סיבוב והולכת ודי. אני רוצה לשלם למלאך ההיסטוריה בעד ביקור במחשבותיה. אבל אין לי עם מי לדבר. האם היא מפחדת מערבית. האם היא לא אוהבת את חילול הקודש המתיימר. האם היא באה מחינוך רוויזיוניסטי או שמא היא פשוט משתוקקת להיות פעילה ומביעה כלפי חוץ את הדחייה מהדומים לנפשה. אני יכול רק לנחש. אבל אני רחוק מהצלחה של הבנת המרקם האנושי באיזור.


בפעולה האחרונה של גרילה תרבות "שירת שייח' ג'ראח" השתתף גם הילד מוחמד אל כורד (אשר משפחתו נושלה באופן לא חוקי מדירתה (תוספת הבנייה של ביתם ניתנה למתנחלים, מה שיוצר מצב אבסורדי שבו משפחת אל-כורד חיה בביתה מאחור, בחלק הקדמי החדש גרים מתנחלים, והמפגש בין השניים בחצר ובשביל שמוביל לבית הוא בלתי פוסק ובלתי נמנע. יש לציין שהתוספת נבנתה באופן לא חוקי היות ועיריית ירושלים בקושי מאפשרת בנייה במזרח ירושלים. המפתח של תוספת הבנייה היה בבית המשפט במשך קרוב ל-10 שנים, כל עוד נמשכו הדיונים האם להרוס את התוספת או לא. יום בהיר אחד המפתח עבר לעורך דין של המתנחלים והם נכנסו לתוספת בנייה שהייתה אמורה לשמש את ילדיו של נביל אל-כורד. נביל בעצמו אמר לא פעם שהיה מעדיף שכבר יהרסו את התוספת בנייה מאשר שיתנו אותה למתנחלים), שנמסרה לעמותת שמעון הצדיק אינטרנשטיונל בשייח' ג'ראח). מוחמד קרא שיר שכתב. שיר די רדיקלי ונוקב. התמונה של הילד מקריא שיר בהפגנת גרילה נחקקה בי. שאלתי את עצמי מהי הגבולות של הפעולה הספרותית שלנו. האם מותר לילדים להשתתף בפעולות פוליטיות. שהרי יש בכך סכנה (בראשי עובר הדימוי של ילדים בשירות מחתרת צבאית שנושאים רובה). אך יש בכך גם ברכה כי באמצעות חינוך פוליטי הילדים לומדים על ישראל האמיתית ולא זו הדמיונית שמסופרת להם מעבר לדפי התעמולה.

מולנו נוסע הרכב של מאבטחי ההתנחלות בסילוואן. זהו ג'יפ צבאי דפוק וחבול, שקשה לראות את פרצוף של הנהג שלו. אחת הפעילות מספרת לי על ההתנהגות האלימה שלהם באותו ערב. בשבת קראתי כי השר אהרונוביץ טוען שהאנרכיסטים הם שהסיתו את תושבי סילוואן. הוא לא רוצה להתייחס לעובדות של ישוב שלם שאין בו זכויות אזרח ואדם בסיסיות! אחד הפעילים מניח בידי את הפלייר החדש שהוציא "לרסן את ברקת": "מאות תושבים בשכונת אל בוסתאן בסילוואן עתידים להפוך לחסרי בית בעקבות כונת העירייה להקים במקום "גן ארכיאולוגי". מדובר למעשה בפנטזיות תנכ"יות שמטרתן האמיתית היא ייהוד מזרח ירושלים ודחיקת רגלי תושביה הפלסטינים. ניר ברקת נבחר על ידי תושבי ירושלים אבל פועל כמשרתן של עמותות הימין. המדיניות ההרסנית שלו מזיקה למרקם החיים העדין במזרח ירושלים. הפינויים בשייח' ג'ראח, ההריסות בסילוואן ובניית ההתנחלויות במזרח ירושלים ימנעו כל סיכוי להסכם בירושלים ויפגעו בעתיד של כולנו."

המשורר אלמוג בהר מזכיר לנו במאמרו "חרדים מניר ברקת" (הארץ, 28.6.2010) שברקת נבחר בשל היותו התקווה ה"לבנה": משום שהוא לא חרדי, לא דתי, לא מזרחי ולא ערבי. והוא מבעיר את ירושלים בכדי לסלול את דרכו למעלה הפוליטיקה. מזכיר לי קצת את ברק שהיה אחראי על אינתיפאדת אל אקצה וגם על מהומות אוקטובר והנה שוב חוזר אלינו כשר הביטחון וראש מפלגת העבודה. בסוף מאמרו אלמוג בהר מבקש מסר חברתי מתקן גם למזרח ירושלים וגם למערבה. האם זה אפשרי לחבר בין שני המאבקים?

אין מדרכות בבית צפאפה

בית צפאפה. מצד שמאל של התמונה בית המתנחלים ומצד ימין בית משפחת אבו עאלי. 2010

התחנה הראשונה היא היישוב הפלסטיני של בית צפאפה. במקום אנו פוגשים עוד פעילים ופעילות. בדיבור שלהם אני שומע קולות שלא שמעתי בעבר. סיפורים מפחידים. ייאוש גדול מאלו שדווקא פועלים ופועלות להביא שינוי חברתי. החום כבר מונח לי הכתפיים כמו השלטים, המגאפונים ואני מתגעגע לשבת הכתיבה שלי. אותו זמן קדוש בוא אני קופץ לעולם אחר. אבל זו חובתי המוסרית שלא לתת לתרבות הפנאי להשתלט על הסופש שלי. אני בוחר במודע לבקר בתוך לב המאפליה המקומית.

מכון לרחיצת רכב, עצי זית וסלעים כתומים מקבלים את פנינו בכניסה הצפונית לבית צפאפה. ברקע רדיו ערבי מתערבב עם תוכנית שמארחת את חווה אלברשטיין. היא בוחרת שירים שונים וביניהם גם זמר ברברי ממרוקו. האם היא יכולה להגיע קרוב לעמה ולהביא מוזיקה מזרחית? שלטים בעברית מסמנים סכנה לנוסעים במהירות. הערבית נדחקת לשולי התמרור. כך מהונדס האיזור בידי העבריות, או שאולי צריך לומר ציונות.

תוכנית של בניית 6200 דירות מאיימת על המרקם המקומי של מזרח ירושלים הכבושה. הבתים אמורים להיבנות בגבעת המטוס, בואכה בית צפאפה, עד הר חומה. אחד הפעילים מעדכן אותנו שבשבוע שעבר היו 300-400 רובם פלסטינים, אך גם כמה יהודים ואמריקאים. האדמות עליהם בונים את התוכנית כחלק מעוטף ירושלים מופקעות. המשפחה שבאנו לבקר בבית צפאפה יושבת על אדמה שנמכרה ליהודים על ידי הכנסייה היוונית. השטח שנותר, שבו הם גרים במעין בקתות, שייך לדבריהם למשפחה ארמנית. הם לא בעלי הקרקע, אך מאז שהמתנחלים, שקנו חלק מהקרקע מהכנסייה היוונית, עברו לחיות לידם הם מנסים להביא לגירושם – על ידי איום בהריסת בתיהם על ידי הרשויות ועל ידי התקפתם באמצע הלילה. מדובר במשפחה של כשבעים איש, שהגיע כנראה אחרי 67 מהכפר עבאדייה (שנמצא אחרי בית לחם, וליד בית סחור)

כרגע עתיד האיזור נמצא לכאורה בדיון משפטי. אך מתנחלים כבר עברו לצד המשפחה וממררים את חייהם. יש כל הזמן עימותים. המתנחלים משתמשים במשטרה בכדי לאיים עליהם. המתנחלים אומרים להם שיסלקו אותם לגדה או לעזה. זאת מפני שיש למשפחה הזו תעודות זהות כתומות, למרות שהם משתמשים בחלק מהשירותים המקומיים, כחלק ממצב הכיבוש המתמשך. למשפחה יש הגנה מכמה עורכי דין. הבעל הלך להתפלל באל אקצה ולא במסגד המקומי של בית צפאפה. אנחנו מדברים באמצעות תירגום עם האימהות, אליהם מתלווים ילדים וילדות.

הפעילות והפעילים מתחילות להרהר בקול על תוכנית פעולה. אולי להפגין מול הכנסייה שמכרה את האדמה. מה לעשות במקרה שיותקפו. אריק אשרמן מ"רבנים למען זכויות אדם" (http://www.rhr.org.il/) מלמד אותנו כי חלק מבית צפאפה לפני מלחמת 67 היה עדיין בירדן. אך מי נגד מי בסיפור? מה החלק של מדינת ישראל? איך בונים הפגנה למען תושבי המקום ואל מול מי? אריק חוזר עם עובדות אחרי שיחת טלפון ארוכה עם אחד עורכי הדין. מדובר במשפחה ארמנית שמכרה ליהודים וכבר פינו חלק מהמשפחות וזה אבוד. אבל המשפחה הארמנית גם בקשר עם המשפחה הפלסטינית שנשארה במקום ורוצה שתקנה גם חלק מהאדמה. עדיין הסיפור לא לגמרי ברור.

החום הכבד הורג אותי. הוא מטפס לי על הרגלים ושולח משם מסרים מלהיטים לשאר הגוף. הגב שלי מלא זיעה, חבל שהבאתי תיק. גם ככה אני נושא את הדפים והעט כל הזמן ביד שלי. הפעילים סביב משתמשים בסלולרי. מסביבנו גם עז מלאת חוכמה שרוצה לשמוע על מה אנחנו מדברים.

הכניסה הצפונית לבית צפאפה, 2010

כלום יכולות המוכפפות לספר לנו את הסיפור שלהן, איני בטוח. אני קופצים לבקר במקום חסר ריבונות. אנו בנויים מתוך הריבונות של ישראל שממררת את חייהם מהרגע בו נולדו. ובכל זאת הסיפור מזנק מולנו. מתברר שהמתנחלים שמו מצלמות (מצביעה אל המצלמה התלויה על פנס כמה מאות מטרים מבית המשפחה". יום אחד מתנחלים נוספים מקרית ארבע עם כלבים והרביצו למקומיים. הם איימו עליהם שהם יגורשו מהמקום אם לא יתפנו ברצון. המתנחלים אמרו להם שאם הם יפנו לתקשורת, או לפעילים אז הם יגרמו להם לשלם הרבה. ושהמתנחלים מלווים על ידי המשטרה ששומרת עליהם.

הפעילות לא נרתעות ומתחילות לשרטט דרכי פעולה, עזרה במיידי במקרה של התקפה בידי מתנחלים. אחד הפעילים מלמד שכבר היה במקום עם חברה מקומיים והם מנעו מבולדוזר להרוס חלק מהמקום. עולה השאלה האם יהיה שיתוף פעולה בין המשפחה המקומית לבין הפעילים. שכן יגיע אחד הפעילים עם חולצה בעברית הם עלולים לחשוב שהוא חלק מהמתנחלים. איך יוצרים שיתוף פעולה באיזור מוכה דיכוי?! בינתיים הפתרון מגיע באמצעות הסכמה על החלפת מספרי טלפונים, העברת מצלמות לתושבי המקום, פגישה נוספת ללמוד על הפעולה באיזור למניעת כניסת יהודים לשכונה בכדי לבסס גושים יהודים בתוך כפרים ערביים. ובטווח הארוך נטוורקינג לחיבור בין סילוואן, שייח' ג'ראח, ובית צפאפה ויישובים נוספים. פעולה יהודית וערבית בכדי לייסד מרחב חדש של שיתוף-פעולה. שהרי חלק מההצלחה האדירה בשימור הכיבוש, הוא מדיניות הפרד ומשול. העניים, המזרחים והחרדים לא מפגינים בעד זכויות פלסטינים ואלו לא יכולים להפגין בעד זכויות האוכלוסיות הרשומות כחלק מהכוח שמדכא אותם.

עד כה עמדנו בחוץ ודיברנו מול האימהות המוקפות ילדים. אנו נענים בשימחה של צל צוהלת להכנס לתוך חצר המשפחה. הצל מקרר את הראש, הגוף מזיע כמו מכונת הנשמה. עוד מעט כבר נצא לכיוון שער שכם. אדון זמן נכנס ומודיע לנו על קיומו. לחץ מתפשט אצל הפעילים לזוז, שלא לאחר לנקודת המפגש השנייה. הקפה שמוגש לנו מתוק. אני חושד כי שמו סוכר בקפה בכדי לספק אותנו היהודים. רגיל לשתות קפה מר, כמו שהייתי מסתובב עם אבי בסמטאות נצרת, כשהוא הגיע למכור בגדים לסוחרים ערבים. עד היום עומד באפי הריח של השוק. מביט באבי מלמטה. מה חשבתי כשדיבר בערבית עם מבטא פרסי עם הסוחרים הפלסטינים? לעולם לא אדע.

מוצא את עצמי מהרהר בכוח של המצלמה במלחמה נגד הכיבוש. עם המצלמה מגיע גם מלאך ההיסטוריה ואנו יכולים לנסח את הסיפור של המפסידים. אך האם באמת נוכל להאזין לקולו של האחר, כשאנו עשויים מדם המנצחים? נשפך קפה שחור על המכנסים של אחת הפעילות, כמה בנות ניגשות אליה במהירות מגדרית עם נייר ומים. פעולה זו מזכירה לי את האוניברסלי דווקא מתוך הייחודי. אני מרגיש את הצורך לפרק את הסטריאוטיפ של המתנחלים. כמו שאמר פעם יהודה שנהב יום אחד נגלה כי לא מעט מהשמאל ישכון דווקא בתוך המתנחלים. כך נוכל לחזור לשלום על פי קווי 48 ולא נזדקק להפרדה בין יהודים וערבים שבנה מחנה השלום של השמאל האשכנזי של 67.  יום אחד התקווה תבוא ממחנה השמאל של המתנחלים, אני חוזר ומהרהר באמירה הזו. כמה נדירה היא בימינו. המתנחלים הם הרעים. אך מה יקרה כשמנהיגים ישמיעו קול שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו בישראל/פלסטין.

שער דמשק

שער שכם נודע בשמו שער דמשק, כי פעם הוביל לדמשק. כן, היה כאן מרחב עם ריבוי של תרבותיות וסובלנות. זאת לפני הממד הקולוניאלי שהביאה אירופה עם שרטוט גבולות בלתי אפשריים. אחרי התיכון אבי טייל בשנות השלושים לדמשק וגם לביירות. מה אני יודע על הרגשה של מרחב ללא גבולות מוכרים. התשובה פשוטה. אני זר למרחב כזה. והוא זר לי. אבל יומאחד הזרות תיהפך למוכרות.

מוכר בזאר, ילדים פלסטינים, מוקפים באקטיביזם יהודי, פלסטיני ובינלאומי מתחילים בצעדה לשיבוש המרחב הציבורי, בכדי לשנות את הסדר החברתי היונק ממנו. משער שכם נרד לשייח' ג'ראח. זו תהלוכה שהתחילה ב-1 במאי מספרת לי אחת הפעילות. המשטרה לא מונעת אותה באופן כוחני. אך בשייח' ג'ראח יחכו לנו כבר כוחות גדולים של שוטרים שימנעו אותנו להפגין בפני ההתנחלות הלא חוקית מעל הבית של נאסר וגם של משפחת אל כורד. הסיסמאות קופצות לאויר החמים הצבעוני של השוק "משייח' ג'ראח לבילעין, חורא חורא פלסטין". פלסטינים מצטרפים לשוק הרב-גווני של המחאה.

אורי עגנון, אחראי על להקת המתופפות. יש תמונה חזקה שלו, מעיתון אל קודס אל ערבי ביחד עם שרה בנינגה כשהוא מתופף המהפכה (כאותה שורה אלמותית משירו של רוני סומק) מכה בחוזקה על התוף, זועם, והיא עם המגאפון קורעת את השמים בצעדה המשותפת של השייח' ג'ראחים ביחד עם הסילוואנים… ובינתיים המתופפות מביאות אותי לרקוד, עם דף ועט בידי. איך אפשר לכתוב, מבלי לרקוד, איך אפשר לרקוד מבלי לכתוב. ההיסטוריה כולה רטט גדול. החום נשכח. היה חם, מי אמר למי? אני לא זוכר מה היה, רק ריקוד גדול בקצב משתנה.

מאה איש מתלכדים לכדי קבוצה. זה דבר לא רגיל בעולם כה ליברלי, מנוכר ומערבי הנשען על פולחן האגו. הן מניחות את האגו בצד ומתבגשות לקבוצת מחאה שמחה. המחאה מתחילה במוסיקה, אולי מקצב הבטקודה. הצליל משנה את האוויר וזה מוריד גשם של רעיונות כל כך אפשריים ויחד עם זה נדירים באיזור. אל תוותרו עלינו אנו מבקשים. פלסטין וישראל לא כל כך שונות. אפשר לרקוד ביחד באמצע יום שישי בצהריים. השבת לא נכנסה לפרשת פנחס. אבל איך תכנס ללא ריקוד וצליל. אללה הוא אכבר. בדרך המתגלגלת אני מוצא לפתע את עצמי בקדחת אקזוטית של רעב. יוצא מהמצעד והולך לקנות לעצמי משו לאכול. יש מאפה בצקי צהוב עם פינות חומות. יכול להיות מאפה וניל עם שוקולד. יכול להיות מאפה מלוח. העיניים לא מספקות פיתרון וממתינות לפה שייתן את תוצאותיו. מוכר הבאסטה עונה לי בערבית. כשאני שואל בערבית. אבל ברור אולי ברור לו שאני היהודי. אני מברך אותו "אללה יעטיק עפיה" ומשלם שתי שקל! החיים כאן זולים, אבל לא מברירה.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ראח, 2010

הקהל מתמלא בצעדה. הכורזת במגאפון מכריזה והקהל עונה. כמו בראפ. כמו בתפילה. שליח ציבור אמיתית היא. הטריטוריה משתנה במילה. רוב הקריאות בערבית מתובלות עם עברית. איזה כייף לשמוע את המזרח התיכון בשפה שלו. אני רואה את מוסטפא, ראפר פלסטיני, שהופיע איתי ביום הסטודנט האלטרנטיבי בירושלים. זה לא היה פשוט להופיע יום אחרי המשט, אבל הוא וגם אני עלינו על הבמה. הוא אהב את השירים שלי וקשר טוב נוצר אחרי ההופעה. וגם כשהופענו עם שירת גרילה תרבות בשייח' ג'ראח הוא הצטרף. אנו מחליפים שלום סטייל אמריקה במזרח ירושלים הכבושה. הוא שואל "מה קורה ניגר". אני מחייך. אחוות הניגרים. כאותה תנועה "ניגרטיוד" ("שחוּרות" מהעולם השלישי של המשורר מגאנה ליאופלד סנגור – שהחלה לפעול בשנות השלישים של המאה הקודמת).

אם תהיתי קודם לחלקם של ילדים במאבקים פוליטיים, כאן בצעידה היורדת משער שכם לשכונת ג'ראח התשובה ברורה יותר. הילדים הם אלו שמובילים את תהלוכת המחאה. אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה הפגנה שזאטוטים גאים ואמיצים כל כך הובילו אותה.  מתי אני כילד הובלתי תהלוכה. התשובה יותר בהירה. מעולם לא. בדרך מכוניות צופרות בעד ומכוניות צופרות נגד. אני מפחד מהנגד. שלא ייכנסו בנו. כי חלקנו עומד על הכביש. אני גם כותב מבחוץ על הקבוצה וגם חלק ממנה. גם רושם את הריקוד וגם רוקד את הרישום. אני מזכיר לעצמי שאסור להזדהות יותר מדי. הזדהות, יוצרת זהות, ומהם אמצעי הזיהוי שלי, הכול קורס לתנועה.

ישו כהה מופיע בתהלוכה הסגנונית, הוא זיכרון שמעניק מסגרת לחוויה חסרת המובן. אני מכניס את השיירה לזו של דורשי הצדק החברתי המתקן שיצאו, לפני שנים רבות, נגד הכוהנים של הדור הישן שהסתאבו ומכרו את נשמתם לסוחרים ולבאסטות בבית המקדש. ישו לא זכה לראות את הדת החדשה שצמחה מתוך היהדות שלו. גם כאן כנראה לא נזכה לראות את סיום הכיבוש עוד בחיינו. האם ככה חשבו הורינו. מה בכלל למדו אותי הוריי על הכיבוש, ומה למדתי בבית הספר. למה אני מחפש אשמים. כנראה כי אני רוצה פתרון. אבל את זה המיידי קשה לתפוס. הוא מתחמק ממיסגור ובכל זאת הוא טמון בהיסטוריה של הפוליטי.

אני פתאום שם לב שהמכריזה במגאפון הפכה למואזינית ראפרית:

Money for jobs and education

Not for war and occupation

הקהל מורח את המילים איתה ומניח אותן בתוך סד מוסיקלי שחור. היא נטענת באנרגיות הללו וחוזרת על המילים והקהל המשולהב עוד יותר מחזיר לה. אני אוהב ראפ, ספוקן וורד, שאלה ותשובה, יש בכך כוח גדול. זו אמנות הדיאלוג. מתוך הדרמה הזו צמחה התרבות בכלל והתיאטרון בפרט.

אני שם לב שאורי, המנצח על מתופפות המהפכה הולך הפוך. עם פניו אל התופים. כשכל גופו הוא מקל הניצוח. בניגוד למוזיקה הקלאסית, או אפילו לניצוח ההודי (ממליץ לראות את אנושקה שנקר כשהיא מנצחת על אירוע ההספד לג'ורג' האריסון) כאן כל חלק בגופו הוא המקל. הוא לא צריך שרביט. יש לו אמנם משרוקית בפה, אבל צריך לראות בכדי להבין את המבט של המתופפות בגופו עת הם לומדות איך להפוך לקצב את איבריו. התיאור הופך כאן מיני. מעניין מדוע. לא מתנגד לפטיש הזו. שיהיה. מקדימה לאורי, הולך בחור נוסף שמוליך אותו, כמו היה עוזר לאדם עיוור. זה יפה. זהו החוט של הפתיל של התבערה. המוזיקה של הראפ המחאתי המתגלגל ביחד עם התופים משני הקצב – ביט בוקס מתופפי הם הלב של המהפכה בגישה שיילדו השייח' ג'ראחים. הם אלו שגרמו למאות להגיע בכל שבת לכל מקום בו הם יהיו, אם זה בדהמש בין רמלה ובין לוד, ואם זה בסילוואן ועוד. זו התנועה של הדור החדש. המוסיקה היא המסר. המסר טמון במוזיקה. לא ראיתי את זה בהפגנות אחרות. וכשראיתי את זה – זה היה כשסיפרו לי – כלומר מתוך דמיוני הפורה. אך זה מנתח את השיגיונות המזרחיים שלי (-: ואני שמח שסוף סוף הגעתי לירושלים והצטרפתי לרוח הרעננה הזו.

אחת מהפעילות מידעת אותי כי זוג מרגלים משטרתיים (יס"מ) עוקב אחר התהלוכה. אני מודע לקיומם מצד ימין של המוזיקה. לבושים כמו אבירים שחורים באיזה סרט פנטזיה. מהנעלים ועד הראש המכוסה קסדה הם נראים כמו נבלים במלודרמה. כשהשייח' ג'ראחים מבקשים אישור להפגין אז המשטרה מבקשת למנוע צעדות נוספות כאלו במזרח ירושלים. אך השייח' ג'ארחים מתנגדים לכך. הפעם נשלחו אלו לתור את הארץ הקדושה ולתהות על הפרי, ועל פוריותה. מעניין איזה מסר הם העבירו לממוניהם – שאנו בכספי ציבור שלחנו והבאנו עלינו. השם ישמור למה יש לי חלק בכך?!

הפשיזם לא יעבור. והנה המוזיקה משתנה.

יש קדושה בהפגנה

המקום הולך ומתמלא. שוב לידי ילד זועק למגאפון. אני מזהה כאן כמה תל אביבים וגם מזוהה על ידי כמה אחרים מהפגנת הסולידריות של משוררות גרילה תרבות. התושבים הם חלק מההפגנה. מערב ירושלים לא נמצאת פה. היא מדינה רחוקה, אך כל כך קרובה. פוגש את יוסי יונה שאומר שזו הפגנה של דור חדש. אורלי נוי מסבירה לי איך המשטרה הצליחה להרחיק את ההפגנה מלהכנס לתוך השכונה עצמה ולעמוד מול ההתנחלויות הפוגעניות. כשנכנסו להקריא שירה הצלחנו לעבור את המחסום הזה. אולי כי שירה לא מאיימת על השוטרים.

מול ההפגנה שלושה קבוצות עומדות ומתנהלות בתוכן. עיתונאים ביחד הדוברות של השייח' ג'ארחים, שוטרים מתחת לעץ גדול ומגבניקים. המשטרה כהה יותר מרוב המפגינים היהודים. מדוע החלוקה האתנית כל כך ברורה על בסיס הצבע.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ארח, 2010

מילים ערביות צובעות את ההפגנה בגוון דו לאומי. הטריטוריה הפלסטינית היא לא רק אדמה, היא גם תרבות, שפה והיסטוריה. מדוע השמאל הציוני נרתע משימוש בשפה הערבית בהפגנותיו. נדמה כי חלק מהקהל של שייח' ג'ארח לא באמת בא להפגין ביחד עם השייח' ג'ארחים, אלא יותר להחליף שמאל-טוק. מישהי אחת אומרת לחבר תל אביבי אם הוא יכול להכיר לה את גדעון לוי שמסתובב בקהל מלא פאר. הוא לא רוצה. מפחד מגדעון לוי. אני מצחקק לי. ואז עוקף אותי דויד גרוסמן שנראה עייף מבעיתונות. מה הוא יגיד על קריסת הזמן הצהוב ועלייתו של שנת 1948 כקו פרשת המים. אני לא מעיז לשאול. הספיק לי הריתחה שספגתי על מאמר הדעה שכתבתי על ספרותו של עוז. פוגש את רועי ילין מ"אם תרצו – תנועה פאשיסטית". הוא אומר שצריך רק תנועה קטנה בכדי לייצר שינוי גדול. עשרה מנדטים בתנועה חדשה של השמאל. אני טוען שקדימה צריכה להתפרק לתוך השמאל. מישהו לידינו מחתים למשמרות בשייח' ג'ארח. רק לראות את סדר היום של התנועה הזו ולהבין עד כמה היא גדלה בקצב מהיר.

 

 

 

 

 

האם אפשר לצלם כיבוש

יוצאים לסיור במלון שפארד שעומד לקום וגם להתנחלות שהוקמה מעל הבית של נאסר בשכונת שייח ג'ארח.  בדרך עוברים בהתנחלות שהוקמה בתוך ביתו של נאסר. יוצא אלינו אדם עם כיפה שחורה, חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס וצועק: "נאסר תראה להם את כל הבתים שאני אקח לכם". מיכה רחמן, אחד מחבריה הותיקים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, עונה לו: "יהודי שחצן, אתה לא מתבייש". למיכה היה את האומץ לענות. רובינו שתקנו מרוב בושה ואשמה. מזמן לא נתקלתי בכזו שחצנות. אני מתנחם שנאסר מתושבי המקום יכול להלך איתנו. אני נשאר לדבר עימו על שאלת 1948 שהולכת ומחליפה את יוזמות השלום של 67 שמתוכן יצאו עד היום תנועות שמאל.

אין מדרכות מסודרות בדרך למלון שפארד. הולכים ביחד, חלקנו על הכביש. בדרך מכוניות שוב הופכות לחלק מהמחאה הפוליטית. השמאלנים, חלקם תושבי המקום מצפצפים בעד. החלק השני הימין הגזעני מוציאים לנו אצבע משולשת. אני פוחד להידרס. לא רוצה להיות קורבן.

נאסר מסביר לנו על כל העיסקה האפילה של קניית מלון שפארד. באתר של עיר עמים כותבים ברוח דבריו, אני מצטט: "תכנית הבנייה במלון שפארד היא אחת משורת תוכניות החותרות לחדור אל שכונת שיח' ג'ראח ולהקיפה בהתנחלויות ישראליות, ישיבות ומוסדות יהודיים אחרים, כמו גם בגן לאומי." לפי נאסר מ-67 נמכרו ליהודים רק עשרים ושבעה בתים בלבד. המטרה הסופית היא לייצר גושי התיישבות יהודיים ממעלה אדומים, דרך עוטף ירושלים, עד גוש עציון, סיפוח של כל הסביבה לירושלים לחתוך את בית לחם. הרכבת הקלה לא תאפשר להגיע לשלום בגלל סיפוח מזרח ירושלים. קלינטון אמר שנפריד בין גוש בנייה יהודי לבין גוש בנייה ערבי. והמתנחלים קובעים עובדות בשטח והופכים גושים ערביים ליהודיים. כמו התוכנית לבנות גן ארכיאולוגי באמצע סילוואן. להכשיר לכאורה את המקום באמצעות אלפי מטיילים שיבואו אליו.

יורדים חזרה לשכונה. הגוף שלי עייף. הרגליים כואבות. הלב מתפוצץ. צריך משו להירגע. הבשורה של אדוארד סעיד מהדהדת לי בראש. הוא טען שעם ההתנחלויות לא יהיה מנוס ממדינה אחת. האם היא כבר בפתח. ואם היא נכנסת בצורה כל כך אלימה למרחב, מה זה אומר על העתיד של האיזור. התנועה הלא אלימה של השייח' ג'ארחים מרעננת כמו כוס תפוזים סחוט עם קרח, היא יוצאת מתוך המקום. אך קהילות שלמות עדיין מנוכרות למאבק הפלסטיני. איך לחבר, עולם שנראה כה זר. אני מנסה להסביר לאימי מה עשיתי ביום השישי. בזמן כתיבת הדברים אני כבר אדם אחר. על גופי נחקקות התמונות מבית צפאפה, הריחות של שער שכם וחילופי הדברים בשכונת שייח' ג'ארח. אין טעם לכתוב את זה. צריך להיות איתם/ן לחוות את המחאה, האחווה והריקוד.

 

 

(הרשימה נכתבה במהלך סיור משולש שערכתי ביחד עם פעילי/ות שייח' ג'ארח ביום שישי, בתאריך ה-2.6.2010)