Posts Tagged ‘מזרחים’

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

29 באוקטובר 2011

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

אנשים כמוני (איך הבנתי מה זה מעמד)

3 באפריל 2011

אחרי שהחלטתי שאני לא ראוי להשתייך יותר למחנה השמאל, ושלמעשה אני ריאקציונר, קראתי קצת בקפיטל של מרקס. בד בבד, נברתי מעט בהארד דיסק, ומצאתי כמה קטעים שכתבתי באיזה קובץ במחשב מלפני יותר מ-12 שנה. הם עוררו בי כמה מחשבות.

יצא לי בשנים האחרונות להכיר מקרוב צעירים אשכנזים משכילים, מצליחים ושמרנים מאוד – כאלה שרואים בכל מה ששונה מהם הפרעה לסדר ולהיגיון. אני חושב במיוחד על טיפוס אחד כזה שאיתו עבדתי פעם, אדם מוכשר, אינטליגנטי ולבן – מעין ירון לונדון בן גילי. כשאני חושב על משמעות המלה ריאקציונר בישראל, הבנאדם הזה עולה לי בראש. אותו אדם ידע למצוא תשובה לכל בעיה על ידי ניתוח פשוט והגיוני. הוא החשיב את עצמו לאיש מחנה השלום, אבל כשהחלו לעוף קסאמים מעזה הוא אמר שצריך להעלות לאוויר כמה מטוסי אף-16 ולהרוג אלף אנשים בדיוק. הוא טען שהדבר יבטיח שקט וכך יחסוך סבל עתידי לכל הצדדים. "בדיוק כמו שעשו לערבים בגליל ובמשולש כשהם התחילו לחסום כבישים, ככה צריך היה לעשות לפלסטינים, רק בקנה מידה יותר גדול. בסופו של דבר זה לטובתם – גם מבחינת מספר האנשים שימותו", אמר.

העניין הוא שהסתדרתי איתו ממש טוב. השפה שלנו היתה דומה, וכך גם עולם המושגים. כמוהו, גם אני הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה. כשהילדים אחרים בכיתה היו מתלוננים שהבחינה היתה קשה מדי וכללה נושאים שלא נכללו בחומר הלימוד, שימשתי תמיד הוכחה לכך שהבחינה היתה דווקא אפשרית – עובדה שקיבלתי 96. לכן אימצתי בשלבים מסוימים את האידיאולוגיה הבורגנית הנפוצה, על פיה אלה שלא הצליחו פשוט לא התאמצו מספיק: בזמן שאני התכוננתי למבחן, הם הרי שיחקו כדורסל. יותר מכך: ראיתי בעצמי קורבן של אותם "עצלנים".

אם היתה נקודת זמן שבה שיניתי את השקפתי, זה היה בצבא. זה קרה בעקבות חוויה די בנאלית, אבל שבאופן מפתיע דווקא לא קשורה למחסומים. לא ראיתי אפילו קצה של מחסום בצבא.

בדצמבר 97', מיד עם תום הטירונות הכלל צה"לית, הוצבתי בבסיס נ"מ גדול בנגב כפקיד במשרד המילואים. כשהגעתי לשם, היה ברור לי לגמרי שזה הולך להיות עניין זמני. עוד לפני הגיוס התחלתי במיונים ל"ביטאון חיל האוויר", שאותם עברתי די בקלילות. כאמור – הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, אם לא למעלה מזה. דמיינתי שתוך חודשיים, אחרי שהעניינים הפרוצדורליים יוסדרו, אגיד שלום לפקידות המילואים שמסביבי ולבסיס בכלל, ואקח אוטובוס לתל אביב. בתל אביב דמיינתי איך  אשכור דירה קטנה, שממנה אצעד כל יום לבית מעריב, שם שכנה מערכת הביטאון. בצהריים אוכל עם הכתבים האחרים – כולם בוודאי אנשים אינטליגנטים להפליא. את חלקם כבר הכרתי מהמיונים – דיברתי איתם, והם סיפרו לי על הצ'ופרים שמקבלים הכתבים המצטיינים – ריאיון עם מפקד חיל האוויר, טיסה באף-16, ואפילו נסיעה לסלון האווירי בפאריס.

דמיינתי גם איך אשתלב בתוך רשימת התפקידים המזהירים של חבריי לכיתה בשדה בוקר. אייל התקבל לסיירת יהלום; שי לפלס"ר נח"ל; אורי – שלד"ג; רועי לסיירת מטכ"ל; עופר, שסבל מפרופיל נמוך בגלל אסטמה, נעשה מש"ק מודיעין בסיירת מטכ"ל; אמרי ושיר הלכו לגרעין נח"ל בבקעה, יחד עם כמה טיפוסים אמנותיים מירושלים שהפכו לחבריהם החדשים; ואני, שתמיד ידעתי שאהיה סופר, אשרת בביטאון חיל אוויר. כבר התקבלתי.

אלא שמשהו בפרוצדורה השתבש. בהתחלה התברר שאצטרך להמתין לא פחות מחצי שנה עד שאהיה זכאי להגיש בקשה לשינוי שיבוץ. אבל גם כשעברה חצי שנה, הבקשה נתקעה איפשהו. עבר שבוע ועוד שבוע, ותשובה לא באה. בפעם הראשונה שהתקשרתי לברר באגף כוח אדם, קצין המיון הממונה על העניין עוד שוחח איתי במידה לא מבוטלת של כבוד – הרי התקבלתי לביטאון חיל אוויר. אבל בפעם השנייה, כבר נעניתי בקוצר רוח מסוים, ובפעם השלישית הפקידה צרחה עליי וטרקה את הטלפון.

רק באותו רגע הסתכלתי מסביבי והבנתי: אני פקיד שלישות בבסיס נ"מ בדרום. זה לא עניין זמני. זה מה שאני, וזה מה שאשאר בשנתיים וחצי הקרובות.

ובינתיים, התחילו השמירות.

באותו בסיס שבו שירתתי היו כמה מאות גו'בניקים בשירות סדיר. לכאורה, לכל אחד מהם היה תפקיד. אבל למעשה, הדבר העיקרי שעשו כולם זה שמירות.

במשך הצבא, וגם אחריו, שמעתי על כל מיני צורות של שמירה. שמעתי על שמונה-שמונה, ושמעתי על שתיים-ארבע. אצלנו, מבנה השמירות היה אחר: כל כמה שבועות, שובצת לשבוע שמירות. בכל יום בשבוע הזה שמרנו עשר שעות –  שלוש שעות, עוד שלוש שעות ועוד ארבע, עם מרווחי שינה משתנים של שלוש עד שש שעות – ככה כל השבוע. בשאר הזמן שכבנו באוהלים המאובקים של האבטחה.

אני יודע שאצל חיילי חי"ר, נבנית סביב השמירות מיתולוגיה של גבריות, סבל וייאוש הירואי. בבסיס הג'ובניקים שלי, לא היתה שום מיתולוגיה. אף אחד לא הכין אותי לעניין הזה של השמירות. גם לא הכרתי את האנשים שמסביבי, שהיו ממחלקות אחרות בבסיס. פשוט שמו אותנו שם בעמדות, שבהן אסור לשבת, לישון או לקרוא. לא היתה כמובן גם שום סכנה, ולפחות לחלק מהעמדות לא היתה שום פונקציה אבטחתית סבירה.

בשלב מסוים גם הבנתי, שאנחנו לא שומרים על הבסיס, אלא על עצמנו. מבחינת הצבא, מי שמסוכן זה החיילים עצמם. אנחנו שומרים, כמו ששומרים שבת או ששומרים משקל. זאת הצורה שבה נוח לצבא שהחייל יהיה מצוי – בִּמקום שיצטרכו לשמור עליו, הוא שומר על עצמו.

אני אסיר, אסיר ששכנעו אותו שהוא שומר. כמו מדפים באפסנאות, כמו כנים לנשק, העמדות הן המקום שבו מאוחסנים חיילי המינהלה והתחזוקה. העמדה החלודה, עם ריח השתן והציורים הפורנוגרפיים המכוערים, היא לא בבחינת יוצא דופן. היא המצב הבסיסי. היא המקום שבו אני גר, ובו אני אמור להיות – עד סוף הצבא.

והזמן לא עבר. דקות, ועוד דקות, ועוד דקות בעמדה "13". דקות, ועוד דקות ועוד דקות ב"חלי". אני מנסה לדמיין עכשיו לעמוד שעתיים בלי לעשות כלום במקום שאין בו כלום (ומה שמסביב לעמדות האלה הוא באמת מרחב של כלום אולטימטיווי). זה נראה לי סיוט. באותה תקופה, עשיתי את זה עשרות פעמים בשבוע אחד.

רציתי לעשות משהו עם הזמן. ניסיתי לתפוס אותו איכשהו. לכן כתבתי  מין סיפור, בסגנון הפסאודו-תומס מאני שאימצתי לעצמי אז. זה הטקסט הראשון שמצאתי, מבין הטקסטים שהזכרתי קודם. כך כתוב שם למשל –

העור שבכפות הידיים, וגם סביב לנחיריים, ובצוואר ועל גשר האף, כולו יבש ומאובק, שחוק מעמידה בקור, בתנועת הרוח, בחילופי העונות. המעיל המלוכלך, המכנסיים הכבדים, כפפות הסיבים הפרומות, הכובע העשוי פרוות כלב מלאכותית, הגרביים האפורות, רצועת הקסדה, עורו הלבנוני סובל מהמגע הממושך, כמעט אינו יכול לזוז מבלי להתגרד, הוא מצמצם את עיניו, בולע את שארית הרוק ומושך את נעליו הכבדות קדימה, למקום בו אולי יש פתח. ובאמת הגדר נעלמת לכבודו, שער מוגבל במקום ובזמן מופיע בחושך, והוא עובר כמעט בלי להביט, רק הוא, רק בשער, מפגש חד פעמי.

עכשיו צריך לחצות את החצר אל חדר השומרים שנמצא בצידה השני, כדי לישון, כי השעה כבר שתים-עשרה עשרים ושבע, נשארו קצת יותר משעתיים למשמרת הבאה, בהתחשב בחוסר הסבלנות של מפקד המשמר, שבוודאי יעיר את השומרים ליתר ביטחון כמעט עשרים דקות לפני הזמן.

אנ די נבוך כשאניי קורא את הסיפור הזה עכשיו. יותר מכל דבר אחר, הוא מנסה לתפוס את הזמן הריק, את הריקנות של הזמן. אבל זמן אי אפשר לתאר. כל מה שנשאר זה סדרות של מספרים –

אבל בינתיים חובה עליך לישון, הוא פוקד על עצמו. לישון, זה העיקר עכשיו. לישון. שלוש שעות עוד שעתיים בערך, בבוקר עוד ארבע שעות שמירה, בלילה עוד שלוש ועוד שלוש ועוד ארבע, אותו דבר מחר ומחרתיים וזהו.

ומדי פעם, באותן שעות ארוכות – לא, באותן מאות דקות בכל משמרת, באותן אלפי דקות בכל שבוע שמירה – שאלתי את עצמי איך זה הגיוני. ידעתי, שאני אולי איחלץ מזה, אבל החיילים שמסביבי – נהגים, טכנאים, עובדי רס"ר, אפסנאים – הם יעשו שבוע שמירות ועוד שבוע שמירות, עד סוף הצבא. הם עושים את זה גם עכשיו, כשאני כותב את המשפטים האלה. ואם מישהו מהם יתמרד, או יצעק, או ייאחר – הוא פשוט ילך למעצר, ואחר כך יצטרך להשלים גם את שבוע השמירה שלא עשה. וזה, כמובן, בנוסף לדפוק.

 

אמרתי לעצמי שזה לא סביר. זה הרי לא הגיוני. הקצינים האלה שמחליטים, כשהם עוברים בדרך לחדר האוכל שלהם, נראים לי כמו אנשים רציונליים, חייכנים, אנשים כמו החברים שלי, אנשים מהסוג שהיה מסביבי כל החיים עד הצבא, ובעצם כמו חלק מהאנשים שמסביבי היום. הם כנראה לא מבינים כמה נורא בעמדה – מאות, אלפי דקות שלא עוברות. אם הם היו יודעים איך זה, הם לא היו נותנים לזה לקרות.

בנקודה הזאת, שמתי לב שרוב הקצינים הם אשכנזים, ואילו האנשים שעושים את השמירות הם כמעט רק מזרחים. ואז הבנתי. גם את זה כתבתי – טקסט נוסף, שכתוב במלים הרבה פחות פיוטיות:

הסיבה שאני שומר כמו כלב היא שאני נמצא במקום הלא נכון. נכנסתי במקרה, בשל טעות מצערת ואי הבנה, לתפקיד של הנחותים: עובדי הרס"ר, הטכנאים, האפסנאים, הפקידונים הקטנים, אלה שלא צריך להתבייש לדפוק אותם, להפוך אותם לכלבי שמירה, כי מבחינתנו, מבחינת האנשים שאני שייך אליהם, הם לא סובלים, הם לא מסוגלים לסבול, כי לא יכול להיות שיש להם תודעה בכלל. כשהאנשים האלה צועקים, אנחנו מגחכים ולא מאמינים להם.

אם הקצינים האשכנזים היו שמים לב שאני משלהם, הם כבר היו שולפים אותי משם. הם היו אומרים לי: סליחה, הדבר הזה לא מיועד בשבילך.

אם להשתמש במלים מעט בומבסטיות, הייתי אומר שככה הבנתי מה זה מעמד, ובכלל – מה קורה מסביבי. וזה, רק בזכות כך שחוויתי לתקופה מוגבלת צורה כלשהי של דיכוי טריוויאלי למדי, מצורות הדיכוי הקלות ביותר שעוברים המעמדות המדוכאים.

מכאן אפשר לחזור לאותו צעיר אשכנזי חביב והפיתרון שלו לבעיית עזה. מבחינתו, פשוט לא יכול להיות שהערבים סובלים. או במלים אחרות: הפועל "סבל" מקבלת משמעויות שונות בהתאם לשם העצם הצמוד אליו. יהודי צועק – זה הכול. ערבי צועק – זה כלום, קלישאה, רעש רקע.

אני מניח, דרך אגב, שהדבר היחיד שיכול לשבור את צורת המחשבה הזאת הוא אלימות. אבל המסקנה שלי היתה מעט שונה: החלטתי לנסות בכל מאודי לא להיות ב"קבוצת המחליטים" שמנהלת כל דבר ודבר ותמיד יודעת מה צריך לעשות. בקיצור, החלטתי לנסות לא להפוך לסובייקט. אני חושש שנכשלתי. אבל על אחת העמדות כתבתי אז את השורות הבאות, בסגנון אביב גפן:

אמא, תעשי אותי סובייקט
תלמדי אותי לבנות מגדל
אני רוצה להיות מדען או ארכיטקט
אני רוצה להיות רוצח או חייל.

פזמון: אני כובש מהחזית או מאחור
אני בונה גשרים גבוהים מעל הים
הזין הלבן שלי עשוי מאור
אני נוהג, אני יורה, אני קיים

אמא תעשי אותי סובייקט
אם לא תצליחי זה יהיה חבל
אמא, בשבילך זה הפרוייקט
אם תיכשלי ייצא לך ילד מבולבל
אם תיכשלי ייצא לך אינטלקטואל!

*

אני בכל מקרה לא התמרדתי. ניסיתי לפעול בדרכים אחרות. באחת משיחות הטלפון שניהלתי בעניין, אמר לי מישהו שהבנאדם היחיד שיוכל אולי לעזור לי להיחלץ מהבסיס הוא מפקד הבסיס עצמו, אל"מ נתי חמימי. רק אם הוא ירצה, יעבירו אותי מהבינמ"מ לארץ המובטחת של בית מעריב. אבל אני הייתי פקיד מינהלה, מזכירה של אחת מקצינות הקישור. לכאורה לא היה לי שום סיכוי לראות את פניו של המב"ס. ואפילו אם אראה אותו – ידעתי שהוא יחשוב שאני סתם קב"ניסט מהמינהלה שמדמיין שהוא רוני דניאל.

יום אחד, אחרי בערך שמונה חודשים בבסיס, ראיתי על לוח המודעות שליד חדר האוכל הזמנה לחידון בנושא מורשת הקרב של מערך הנ"מ, שייערך בבסיס בעוד כשלושה שבועות, במעמד מפקד הבסיס אל"מ נתי חמימי. חומרי הכנה, נאמר בהודעה, אפשר לקבל במשרד של מש"קיות החינוך.

ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. רצתי למשרד של המש"קיות – כולן כמובן בלונדיניות אשכנזיות – ואמרתי שאני רוצה להירשם לחידון ולקבל את חומרי ההכנה.

וכך למדתי בטירוף, על מערכות נשק שמעולם בחיי לא ראיתי. שהרי לעבודה המשרדית ולשמירות לא היה שום קשר לנ"מ עצמו. למדתי על רכישתם של טילי ההוק על ידי בן גוריון, ועל הישגיו של הנ"מ במלחמת יום כיפור, ועל השימוש בטילי סטינגר. כשהגיע החידון והתיישבתי על הבמה כנציג "טייסת מינהלה", התברר שכל שאר המתמודדים הם מדריכי מערכות נ"מ, כלומר שייכים למעמד המיוחס, האשכנזי, שכמובן גם לא עושה שמירות.

החידון היה קל. ידעתי את התשובות לכל השאלות. אחר כך סיפרו לי שהמט"מ, כלומר הסא"ל שמפקד על המינהלה בבסיס, שאל את מפקדי הגפים שמסביבו מי זה החייל הזה, ומפקד המטבח אמר לו: "אתה לא מכיר אותו? הוא טבח!".

בסוף נשארתי באחד-על אחד עם מדריך שמנמן עם משקפיים שנחשב לגאון של מחלקת הדרכה. הבסתי אותו בהפרש קטן. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי לוחץ את ידו של אל"מ נתי חמימי, שהעניק לי תעודה של אלוף מור"ק הנ"מ לתקופה 1998/1.

אחרי בערך עשרה ימים, ראיתי עוד מודעה, שהכריזה על "דלת פתוחה במשרד המב"ס". נרשמתי גם לזה. הייתי בטוח שסוף-סוף אלת המזל לצדי. כמו שתיכננתי, כשנכנסתי והצדעתי, נראה היה שהוא עדיין זוכר אותי מהחידון, אמנם במעורפל. כל מה שנשאר לי זה להתחנן.

הוא הסתכל בי בתימהון מסוים, מנסה להבין איך לסווג אותי, ואז שאל –

"למה בעצם שתלך לשם? למה שלא תישאר כאן בבינת"מ?".

 על סף דמעות, הסברתי לו שהייתי באמת שמח להישאר בבסיס, אבל אני באמת באמת מאמין שאוכל לתרום תרומה משמעותית יותר לצבא בתור כתב בביטאון חיל האוויר.

הוא חשב רגע ואז אמר לי –

"יש לי רעיון מצוין בשבילך. אנחנו עומדים להפיק עלון מידע של הבסיס, שייצא כל חודשיים. יקראו לזה 'בינמ"מון'. אני מציע לך לקחת בזה חלק". הוא עצר לרגע ואמר, "בנוסף, כמובן, למשימות האחרות שמוטלות עליך במסגרת התפקיד שלך היום".

הודיתי לו בנימוס.

לביטאון חיל האוויר מעולם לא הגעתי. בסופו של דבר, נשלחתי לקורס חובשים, וחזרתי לבסיס בתור חובש במרפאה. על ימי האימה במרפאה, שגם הם קשורים לאשכנזים ואשכנזיות סדיסטיות כבר כתבתי כאן.

אבל העיקר שלא עשיתי יותר שמירות. אלוהים אלוהים אלוהים איזה מזל.

לידיעת השמאל-מודרנים: היופי כבר כאן

20 בינואר 2011

איתמר טהרלב

פעיל שמאל ותיק סיפר לי לפני כחודש כמה בעייתי לארגן סמינרים של "שמאל", כאשר הצד הישראלי ברובו צמחוני בעוד שהצד הפלסטיני איננו כזה. תמונת התשליל נוגעת להיבטים נוספים, ביניהם: עישון סיגריות, יחס  לדת, לבוש ותספורת וסוג גבריות.

בהכללה סוציולוגית גסה, בין הירדן לים, רוב החיים בו- היהודים הנוצרים והמוסלמים- אינם צמחוניים, הינם מעשנים אקטיביים ופסיביים, מסורתיים לא חילוניים (למשל לא יאכלו חזיר), דומים מאוד פיזית והתנהגותית, ולא מצביעי שמאל.

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם. מפגשים אלו יכולים להצטייר כמעשה דתי, במובן הדתי המערבי-נוצרי: מעין חוב לדת שצריך לפרוע.


במחנה קלנדיה שומעים אייל גולן 

 השמאל-מודרני הישראלי מתקרב לפלסטינים ומנסה לייצר התחברות וחתירה למגע עימם במפגשי השלום. אלו מפגשים שאמורים לכאורה לאתגר את התפיסה הקיימת, המנסה להפריד בין ישראלים לערבים. אך באותו הזמן, השמאל-מודרני יטהר את המרחב והפועלים בו דרך החלוקה של מערביים ומזרחיים. כך מעולם לא תישָּׁמַע מוזיקה מזרחית בשיח ג'ראח או במועדון "הקצה". כאשר אגיע ביום חמישי לאותו מועדון "הקצה", יעירו לי למה התלבשתי כמו "ערס"(כך קרה), אבל השמאל-מודרנים יחפשו במקביל להוסיף חברים פלסטינים מזרחים בפייסבוק, כי ככה עושים מודרנים: "לאהוב ערבים ולשנוא מזרחים" או במילים אחרות "לאהוב מזרחים ולשנוא מזרחים", בדיוק באותו זמן.

גם מזרחים שפעילים בהפגנות שמאלניות תמיד יטשטשו את הזהות שלהם בשביל לא לבלבל את המודרנה הפושה בשמאל: הם יגדלו ראסטות, יעשו תספורות של חצי קרחת, ילבשו מכנסיים קצרים, ירכיבו משקפיים גדולות ועוד כל מיני דברים בשביל לא להיות דומים בטעות לפלסטיני הממוצע וכך ליצור בלבול מתבקש בסדר.

ברונו לאטור, אולי גדול האנתרופולוגים החיים כיום, מדבר על המודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שמעמיד פנים שאינו יודע על כך.

במכונית עם מודל ישראלי עברנו את המחסום מתוככי הממלכה-ספק גטו לבית לחם, אני ושני חברים ערבים ישראליים, שהם גם חבריי לעבודה, בדרך למפגש מאורגן ומאושר (מול כוחות הביטחון יש לחתום על טופס ויתור) על ידי עמותת המפגש הבין דתי. בעמותות רבות למען השלום רוב המשתתפים הינם מהשמאל החילוני הלבן, אך בעמותה הזו לא כך הדבר. אולי מאחר וזו עמותה ענייה שעניינה דיבור דתי נמצאים בה בעיקר מזרחים. אם כבר ישנם אשכנזים הם לרוב דתיים (או דתיים לשעבר ולפיכך אינם חלק הכרחי מההגמוניה הישראלית מודרנית, בדומה למזרחים). אני מודה שחששתי בתחילה, אך לאחר שהגענו הבנתי שמראי החיצוני, סגנון לבושי והערבית הסבירה שלי (Thanks Mom and Dad!) מייצרים תחושת נוחות ומקומיות שמשתלטת עליך כאילו אתה ממש חלק מהסדר של הדברים.

 מה שלא עוזר לי ולחבריי בכניסה למועדונים בשטחי 48' המולבנים הוא יתרון חברתי עצום בשטחי 67'. "בשטחי 67' למראה ולאופי שלנו יש ערך", כך הסברתי לחבר ערבי-יהודי קרוב מהשכונה שהצביע בבחירות האחרונות לליברמן. בשטחי 67', מזרחים נחווים על ידי פלסטינים בתור "ערבים על חצי קלאצ'" שרק טכנית רובם עדיין אינם דוברי ערבית באופן מלא. גם אם אינם מלהטטים בערבית, הם עדיין מפורשים כערבים פוטנציאלים וכך מוזמנים אינספור פעמים, בסבלנות עקשנית, לחזור ולדבר ערבית ובעצם לחזור ולדבר עם הוריהם, סבתותיהם ועם עצמם. אולי בשונה מחוויות של אשכנזים עם ערבית, מזרחים, אם כבר, לומדים ערבית גם בשביל לדבר טוב יותר עם משפחתם ולא בהכרח בגלל פוליטיקה או על פוליטיקה. ובאמת, מאז שהתחלתי (או חזרתי) לדבר ערבית עם הוריי זכור לי שמשהו לא מוסבר באווירה ובתקשורת בינינו התחיל להשתנות.

 אם להרחיב על הנקודה המזרחית שמדוברת לעיתים בבלוג, טרם הציונות יהודי האסלאם בעיקר היו לא מודרניים במונחיו של לאטור, שכן הם לא עסקו בהפרדה בין צרפתיות לערביות או בין דת לחילון. הם היו הכול ביחד: ערבים-צרפתים, מסורתיים וכו. יהודי ארצות האסלאם, שהגיעו ברובם יותר משכילים ואף "מערביים" יותר מיהודי מזרח אירופה, במקביל להיותם מסורתיים וערביים יותר, "טוהרו" על ידי המדינה המודרנית הישראלית ממאפייניהם החזקים והמבלבלים. "גם ערבי וגם מערבי, גם חילוני וגם דתי" היה כנראה יותר מדיי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה. עזיזה כזום (וגם ברוך קימרלינג, אללה ירחמו) עושים מהטענה הזו דברים מעניינים נוספים.

במקביל לטיהורים שהופעלו על מזרחים, המדינה המודרנית הכליאה אותם  לערביות פלסטינית מבחינה מעמדית (אפילו היום, באגד ירושלים, ישנם נהגים פלסטינים ויהודים מזרחים עם אותו צווארון כחול, נסו את קו 19 או את שוק המוניות בירושלים), תוך שהיא מתכחשת במודרניות מרהיבה לכל המהלכים שעוצבו על ידה.

פעם היו איכרים בפולין, היום עושים לנו דאווינים של מודרנים 

אולי המעניין מכל הוא שמדינת ישראל במובן מסוים מיזרחה את כולם (מזרחים ואשכנזים) שלא בכוונה, או כי "מעולם בעצם לא היינו מודרניים לפי לאטור". פה טמון יופי מסוים: כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, כינוס רוב מזרחי באוכלוסייה, תרבות מזרחית דתית-יהדות, ומגורים פיזיים במזרח התיכון, שהוא כאמור מאוד מאוד מזרחי. זאת אומרת שהציונות טיהרה את יהודיה, תוך שיפוי כלכלי לחלק מסוים אך גם מחקה את היידיש, הערבית, הספרדית, הצרפתית ומקביל הכליאה אותנו למציאות מזרחית (ולנו יש פלאפל) ומודרנית.

במקביל לעובדה שהציונות יצרה ליהודים סיטואציה מזרחית אירונית וצפופה, אליה המונים מתכחשים או מתנגדים בחירוף, במציאות הלא מודרנית מוגברים עוד ועוד חיבורים והכלאות "זרות" למודרנה. למרות התאווה לטיהור וניקיון, המציאות עצמה תמיד היברידית וכך, אני מכיר ערבי ישראלי שרכש דירה בכפר אלעיזרייה (שטח B )הסמוך למעלה אדומים וקיבל אישור לגור שם לאחר שהוכר כמתנחל בבית משפט ישראלי, לאור התקדימים של האזרחים היהודיים של זמן 67'.

פלסטינים כיום מתגוררים בפסגת זאב, גילה, גבעה צרפתית ומעלה אדומים (וכמובן חיפה, לוד, עכו רמלה) ולומדים במכללת אריאל. הילדים ההיברידיים של ההכלאות בשטח ממשיכים להגיח בדמות בנות יהודיות שרוצות לשכב עם ערבים ואפילו שיר עם כמה גרסאות על העניין, או מזרחים ופלסטינים שעוברים מסיבות גיבוש בבתי הכלא בישראל לעבירות קלות, בבתי החולים, בסופרים של רמי לוי עם מוזיקה מזרחית ברקע, אירועים מזרחיים כמו חתונה ביפו חיפה וירושלים (אף פעם לא בתל אביב שהיא מקדש מודרני), או סתם שותפים לעבודה במהלך שכנראה יגדל עד שלבסוף מתפרצים, יוצאים מאחורי הקלעים ומאיימים על החוקה המודרנית עצמה, וזו קורסת ולנו נהיה יותר קשה להסביר מה קורה פה. 

המשך קיומו של השמאל-מודרניזם, הפועל כמטהר אוויר בישראל, מוטל בספק מכמה בחינות:

השמאל-מודרני, אם יפעל לתיקון מעמדי כלל-חברתי, יבטל את מקורות הכוח שלו. למשל, הוא יכול בקלות יחסית, באמצעות קשריו, לפעול לביטול המבחן הפסיכומטרי הטאוטולוגי הפוגע בשכבות החלשות ובמצוינות הצמאה למגוון, אך אז הפריוילגיה שאיפשרה לו לטהר, להפריד ולסדר תפגע, כי  גילמן ייכבש על ידי "ברברים" והוא ייעלם כולו.

 או, שלא יפעל לתיקון מעמדי כמו תמיד, אך אז הוא לא בדיוק שמאל, אלא שלוחה של המודרניזם שסופו להיבלע.

לחלופין, נאמר ויהיה שלום. אז תתקיים "ערביזציה של המרחב", תהיה חלפנות תרבותית בין מזרחים למזרחים וירידת מחסומים תרתי משמע. יהיה קשה לדמיין פה מערב מודרני, מונוליתי, חילוני ולבן, שמהווה את צינורות ההזנה של פעולת השמאל המודרניסטי.

לכן אולי נראה כי השמאל המודרני בישראל בעיקר מושך זמן בין הפגנה להפגנה (או בין הלוויה להלוויה) כדי ליהנות, במקביל להיראות סובל וצודק, להנפיק דרכונים, להפוך להיפסטר ולהיות בברלין כמה שיוכל, על חשבון השיטה המודרנית שמסדרת לו את החיים ומכערת את כל השאר.

גם בלי "שלום" העלייה של המזרח כבר מתרחשת על רקע עליית המוזיקה המזרחית ובדמות ברואים היברידיים מגניבים של המציאות ה לעולם-לא-מודרנית. לפחות בירושלים, בפלאפונים של ערבים יש מוזיקה מזרחית בצלצול השיחה, רצון לגור איתנו בעיר אחת ואין סוף חוגים ללימוד ערבית מדוברת למתחילים. זה מזכיר לי את  דבריו של תום שגב מלפני שנה, שמדובר בכלל בתהליך עולמי שכן "האדם הלבן מאבד את השליטה על ההיסטוריה האנושית", או בהשאלה- על ניסוח המודרניות, וכך הוא חוזר סופסוף להיות אדם חי.

 כאמור, גם אם לא יהיה "שלום", הקשר למזרח יוסיף להתחזק, הרי שמזרחים וערבים יחזקו את הקשרים בשקט, מתחת לפני השטח, למרות הטיהורים ( למשל  וגם.)

 קובי פרץ. דו קיום לא מודני

מה יעשה אז השמאל המודרני? האם ייאלץ למצוא לעצמו מתנ"ס פעילויות אחר שבו ימשיך לדבר מול המראה? יעבור לקדימה? ישכפל את עצמו בעוד מפלגת שמאל חדשה?

בישראל נראה שתהליך קריסת הדיכוטומיות והמודרניות מואץ יותר, בשל התנאים הייחודיים של גלי היופי ההיברידיים המאיימים לפרוץ, ואולי כבר לא ניתנים לעצירה.

 כך גם האלימות, החזירות הקפיטליסטית והפשיזם הגואים בחברה הישראלית כיום הם תוצאה ישירה של מודרניזם יתר, דרך הפרדה שהשמאל המודרניסטי "החברתי" מקיים ומוביל בקנאות בין מזרח למזרח, אז נוצר וואקום שבו משגשגת האלימות. כי במציאות אי אפשר להיות גם שמאל וגם מודרניסט, דבר שפועל לבסוף נגד החברה.

ואולי, בעומק הקיום, השמאל הישראלי המודרני מודע לפרדוקסים הללו מקיים ומפעיל את החוקה המודרנית הפועלת לטובתו ולרעת כולם כפרקטיקת שליטה. השמאל המודרני בישראל הוא באופן אירוני חזית הקולוניאליזם המערבי שכן הוא מונע בלהיטות יתר "מהשמאל האמיתי" להתרחש ולהתחבר, דרך הטיהורים הקפדניים שהוא מבצע כל הזמן, בין מזרח למזרח שהוזכרו. לכן עיקר המאמצים של השמאל הזה כיום אינם להשגת שלום, אלא לקידום פרויקט הטיהור הקולוסאלי שמבטיח, בינתיים, את קיומו  העשיר והנפסד, שמירת ערך הנדל"ן בקווי 48', את טיסותיו לחו"ל בקיץ "לשיחות שלום" ועבודות בעמותות נקיות למען ה(ת)שלום. זהו אותו פרויקט טיהור שיחני וממשי המפריד בין יהודים וערבים או בין מזרחים למזרחים, בין רציונאליות ומסורת, בין חרדים לסטודנטים, בין הומואים לסטרייטים.

סמי זיבק. יותר מדי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה

 חלום השלום, של "מזרח תיכון חדש" הוא בסופו של דבר חלום קפיטליסטי, או שאולי בעצם לא היה יכול להיות מעולם אחרת, שהרציונאליות מסדירה אותו: כסף זר, מוח יהודי (מערבי) ידיים מזרחיות. הפרויקט הזה קשור בהשתקה והדחקה אדירה של ההיברידיות של המציאות העזה המאיימת לבלוע את כל הדיכוטומיות המוצגות ושתביך את הסדר הכלכלי הנוח של מוזמני עמותת כנס דה מארקר. לכן, כל ניסיון לבחון מחדש את שורשי הסדר המודרני יתקל באלימות, המבקשת לשמר את הסדר הקיים באמצעות הגדלת הפער בין הפרדיגמה והמציאות החריפה.

דומה שבפני השמאל המודרני שתי אפשרויות מבחינתו: או שיצטרך להוציא עצמו מהסדר השמאלי של הדברים או שיוותר על השאיפה האנוכית למודרניזם ויצטרף למציאות. אולי כמו ששלי יחימוביץ הפגינה חוסר מודרניות כשאמרה פעם בכתבה בעיתון "הארץ" טרם כניסתה לפוליטיקה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אבל שונאת מזרחים" (ופה אולי צריך בזהירות לאמץ עמדה פוסט מפלגתית, לא מודרנית, או שבטית). זאת, בשונה מתנועת השמאל הלאומי, המודרני אולי גם כן, שהתחיל לדבר על מזרחים רק אחרי שהצהיר שהוא "לא אוהב ערבים".

 כמו שלי יחימוביץ', ג'מאל זחאלקה יוצא גם כן לא מודרני, באופן מעניין בדרך שבה מדבר על יהודים מזרחים (תראו מדקה 2:30):

במפגש האחרון בבית לחם היינו רוב מזרחי. אפשר לחשוב שהמודרניות השמאלית כבר מתאיידת, נעלמת והפכת להיות קול שקוף ומארגן המדבר מתוך ארגונים, דרכונים זרים, סטאטוסים, חו"ל ועמותות עם ראשי תיבות בלטינית. השמאל המודרני, או המודרניזם עם זרועו השמאלית, הופך לרוח וצלצולי מטבעות מתוך המכונה נטולת עשן הסיגריות ונטולת המוזיקה המזרחית, אך הלעולם "מודרנית".

איתמר.