התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית

1.

החזרה שלי מהודו היתה משמחת אך גם מעוררת בחילה במיוחד. לא רק בגלל הווירוס האלים שתקף את מערכת העיכול שלי, בעודי תלוי בין שמיים לארץ, אלא גם בגלל החברה המפוקפקת שהקיפה אותי בזמן ההפסקה הארוכה בעמאן.

הם היו שלושה, בני ארבעים בערך. אחד בסנדלי שורש, שני בחולצה גזורה. השלישי היה שונה קצת, מעין סחי עם נגיעות היפסטריות. ואכן, מסתבר, הוא “ירד לנגב מתל אביב”. בא לעשות יין בחוות בודדים שהקים. “יין מעולה", הם מספרים. בשלב כלשהו השיחה הגיעה לשמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. “יש לו אינטגריטי. הוא צנוע, לא משחק איתך משחקים". וגם: “ריפמן מזמבר את הבני דודים". המסונדל היה נלהב במיוחד, במיטב עולם הדימויים הכפרי: “צריך לטפח אותו, לדשן אותו. הוא מראה להם מאיפה הדג משתין. גם את פיני בדש. ועכשיו גם ישראל חסון". לזכותו (לא) ייאמר שהוא אוהב לאכול עם הפועלים הבדואים שלו: “שמע, שולחן הם יודעים לפתוח".

רצתי (שוב) לשירותים.

לראשונה בחיי חזרתי אל הארץ השלמה מצד מזרח. במקום ים ועזריאלי ראיתי את גאון הירדן, והמדבר הרחב, ואת ראמאללה (או שכם?), והתנחלויות מבוצרות בפסגות ההרים. ואז, אחרי שנחתתי, שמעתי על השמדת הכפר הבדואי אל–עראקיב. בינתיים השמידו אותו עוד פעמיים.

2.

באתר המועצה האזורית רמת הנגב יש רשימה של חוות בודדים, עם לינקים לאתרי האינטרנט שלהם. קריאה חטופה מגלה תבנית דומה: לרוב מדובר בזוג, גבר ואישה, שנפגשו באחת החוויות המכוננות של "ישראל היפה" – תנועת הנוער, היאחזות הנח"ל בסיני (או סתם בסיני), איזה בית ספר שדה, טיול לאוסטרליה. הם ישראלים יפים, לא מכוערים, לא מתנחלים חלילה, "משלנו", בקיצור – כל מה שהשמאל–מרכז הנוסטלגי מתגעגע אליו, מה שהיה פה לכאורה לפני 67 (והיות שרובם נולדו לא הרבה לפני 67, זה מעלה את החשד שהנוסטלגיה היא מנגנון לסימון גבולות חברתיים כאן ועכשיו).

הם למדו לאהוב את המדבר, "לא לאלף אותו”, הם עשו ילדים, ואז הם החליטו "להגשים חלום”. למרבה המזל הנגב ריק – לא משנה אם זה "ואדי נסתר" או גבעה הצופה על "נוף הרים קסום". אבל הוא לא תמיד היה ריק: יש בו "שרידים מתקופת הברונזה התיכונה", "טרסות עתיקות" או "חווה נבטית". והמתיישבים מתחייבים כמובן לשמר את ה"מורשת”, תחת "שמיים זרועי כוכבים".

מפריחים את השממה

קחו למשל את בני הזוג חנה ואיל יזרעאל. שנים של טיולים בשבילי הנגב ובמדבריות סיני, אוסטרליה ומרוקו "יצרו את הפנטזיה", וב-1998 הם הקימו את חוות כרמי עבדת. איל, ששירת בצנחנים, הספיק לפתח את תוכנית הלימודים "קצין שומר טבע", ואילו חנה, מחברת הספר "צב לא מצחצח שניים”, עוסקת בהנחיית קבוצות ולומדת "תראפיה בציור אנתרופוסופי". בחווה הם מקפידים לא להעסיק עובדים זרים אלא רק "ישראלים בוגרי שירות צבאי מלא". לזכותה של משפחת יזרעאל ייאמר אולי שהם היחידים שטורחים להזכיר את "השכנים הבדואים", ומציינים אגבית שהם "שותפים לעבודות הזמירה והבציר".

3.

אני כותב את הפוסט הזה כדי להגיד דבר פשוט, שמרגיש לי כמעט מובן מאליו: אני לא מתכוון לשתות את היין המורעל של חנה ואיל יזרעאל, ולא את הגבינות המסריחות של חוות קורנמל (או: “אינטרפטציות אישיות לגבינות צרפתיות מוכרות"). “שמני הריפוי העדינים" של חוות אורלייה מגעילים אותי, וכך גם "הבקתה האפריקאית המפנקת" של חוות זית המדבר. מעתה אתנהל בחשדנות גם מול קיבוצי רמת הנגב (רביבים למשל, או שדה בוקר), בהם נבחר ריפמן ברוב סוחף של 92%, למרות שהוא אוהב להצהיר שהלוואי שבנגב לא היו בדואים.

ב-2003 קבעה הממשלה כי "התיישבות יחידים היא אמצעי לשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל", ואילו ביולי האחרון החזון הזה זכה להשלמה. עשרות חוות בודדים הוכשרו בחוק שיזמו הח"כים ישראל חסון ושלמה מולא, למרות שרבים מהמבנים והצימרים הוקמו בניגוד להליכי תכנון מקובלים (אך עם סיוע שקט של הרשויות). בוועדת הכלכלה של הכנסת, מספר ארז צפדיה, התפתלו עד שמצאו את הניסוח הנכון, זה שיכשיר את חוות הבודדים אבל יאפשר למדינה להמשיך להתנכל לכפרים בדואים לא מוכרים, ולעתים אף להשמיד אותם לחלוטין, כמו באל–עראקיב.

הצימר של הזוג יזרעאל. לחיות עם המדבר, לא לאלף אותו

חוות הבודדים הן סמל חי ורוטט להיעלמות הקו הירוק ולזליגת מדיניות האפרטהייד משטחי 67 ל"שטח ישראל". גם בצד הזה של הקו הירוק מתנהל טיהור אתני איטי – שעלול להסלים אם תגבר הסכנה המדומה – וגם בו מוקמות התנחלויות.

זה ביטוי נוסף למציאות הדו לאומית בין הים לנהר, לעובדה שישראל היא כבר, דה פקטו, מדינה דו לאומית. החזון הפוליטי המתבקש הוא להפוך אותה ממדינת אפרטהייד דו לאומית למדינה דו לאומית דמוקרטית.

אבל היות שהתגשמות החזון עדיין רחוקה, יש כמה משימות פוליטיות דחופות יותר. כמי שתומך בחרם סלקטיבי על מוסדות ועסקים ישראליים – במאמץ לסיים את המציאות הבלתי נסבלת הזו — אני לא רואה שום סיבה שהקריטריון היחיד לסלקציה יהיה הקו הירוק. את חוות הבודדים, שיכונו מעתה "התנחלויות רמת הנגב" – אני מתכוון להחרים, וכך, למשל, גם כל ישוב בגליל שיוסיף סייג לתקנון שלו בניסיון למנוע מערבים לגור בו.

יכולים לשאול אותי: מן הסתם חלק מתושבי מצפה אביב שבמשגב לא תמכו בשינוי התקנון לפיו רק נאמני "החזון הציוני" יוכלו להתקבל ליישוב. למה להחרים את הצימר שלהם? ותשובתי: טוב לדעת. אם משפחה מסוימת במצפה אינה תומכת בכך אז שתטרח להצהיר על זה, לפחות לרמוז לזה, באתר האינטרנט שלהם. כך יחולל החרם הסלקטיבי שינוי מבורך: פוליטיזציה של שיח התיירות המתפייט – אחד המנגנונים הבולטים להדחקת הנוכחות הערבית בגליל ובנגב. אולי יום יבוא ואפילו נירה רוסו תטרח לציין אם ארוחת הבוקר הנפלאה שסעדה במשגב הוכנה ביישוב ציוני טהור (או מטוהר).

חרם סלקטיבי, בניגוד לחרם כולל, הוא הזמנה לשיחה פוליטית, לא השתקה שלה – אבל רק אם הסלקטיביות שלו דינאמית וגמישה, ואינה מתנהלת לאור קריטריונים קשיחים שאבד עליהם הקלח. אני יכול להעלות על הדעת סיטואציה שבה לא אחרים עסק בהתנחלות "אמיתית", בשטחים, אם בעליו יפגינו גישה דמוקרטית לשכנים שלהם וישתפו אותם בבעלות ובהנהלה של העסק, לא רק כשואבי מים (ואולי יש ניצנים כאלה). כל עוד אני לא מחרים מישהו בגלל מהותו — כמו הרוח הנושבת מהקריאה לחרם כולל — אלא בגלל תכונות או פעולות מסוימות שהוא יכול לשנות, אז יש על מה לדבר.

ריפמן. מזמבר את כולנו

השאלה המתבקשת הבאה מתייחסת אליי: למה לא להחרים אותי? להם יש את ריפמן, לי יש את ברקת, ואפילו חולדאי הוא לא מציאה כזאת גדולה. אם הוא כזה ליברל אז זה רק מפני שהוא אינו נדרש להתמודד עם ה"אתגרים" בנגב ובמזרח ירושלים. והרי יש אנשים שכבר מחרימים אותי, או לפחות יחרימו את היין שאייצר ביקב בוטיק שלי, אפילו אם אקים אותו בכיכר רבין. בביקורים בחו"ל קרה לי הרבה שחשתי עוינות מאנשים בשל עצם היותי ישראלי.

ותשובתי: אדרבא. בואו נדבר על זה. אם אני מוחרם בשל עצם העובדה שאני חי כאן, או מפני שאני לא מצטער שסבא וסבתא שלי באו לכאן, אז השיחה תיגמר מאוד מהר. אבל אם יש משהו שאני יכול לעשות בנדון – או לא לעשות – אז אשתדל לבחון את הדרישות ברצינות. שיחה כזו מתייחסת אליי (מכוננת אותי) כסובייקט פוליטי, ולא כמי שמצטמצם למהות ציונית אובייקטיבית וקבועה. אין לי עניין בפוליטיקה המחייבת אותי להתנער מהזהות שלי כדי לקחת בה חלק.

הוויתור, מצד אחד, על הבחנה קשיחה, וההימנעות, מצד שני, מוויתור על כל הבחנה – יכולים לעורר שיחה פוליטית חדשה, עם קואליציות חדשות. זה מצריך כמובן ניסוח של הבחנות חדשות, כאלה שאף פעם לא ירגישו “נקיות” ובטוחות כמו הקו הירוק הישן והטוב. הן יהיו הקשריות וזמניות ופתוחות להסתייגויות. אבל דווקא בשל כך, מי שעושה אותן לא יוכל להתנער מאחריות על השיפוט הפוליטי שלו. שהרי יש משהו מאוד פשוט בשימוש בקריטריון מופשט כמו הקו הירוק. זה מאפשר לנו לשפוט את המקרה באופן כמעט אוטומטי, "מרחוק", בלי תשומת לב לפרטים; וההנחה היא שכל מי שעושה את השיפוט חייב להגיע לאותה מסקנה, אלא אם כן הוא טיפש או רשע או לא רציונאלי. האומץ לעשות הבחנות חדשות, מבלי להציג אותן כמובנות מאליהן, מזמין אחרים לשיחה — להסתייג מחלק מההבחנות, להוסיף הבחנות משלהם.

כמובן, התנאי לכךֿֿ הוא לראות ישראלים אחרים – ולא רק לא–ישראלים – כרלוונטיים לשיחה הפוליטית. במובן זה, אתקשה לשכנע את מי שרואה ביהודים בישראל, בעם הציוני היושב פה, תאונה זמנית ומצערת, כזו שיש להיפטר ממנה כקולקטיב פוליטי (ולקבל אותם רק כיחידים נושאי זכויות). אתקשה לשכנע גם את מי שרואה בשמאל היהודי בישראל רפלקס מותנה, לא יותר מתגובה על מה שקורה בחו"ל ובשטחים, או על מעשי השלטון (כך טען פעם יצחק לאור שוודאי צודק מבחינה אמפירית. השאלה היא האם זה חייב להישאר כך ומה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל. כתבתי על זה כאן).

אפשר לטעון שהשותפות של הישראלים לשיחה, או שלי כישראלי, היא לא ממש חשובה. הקריאה ל-BDS היא יוזמה פלסטינית, וקשה להלין על כך שהיום – אחרי 62 שנות דיכוי – נמאס להם לעשות הבחנות. מה גם שהשמאל הישראלי לא ממש הוכיח את יכולתו לשנות משהו בציבור היהודי. אולי הפוליטיקה הלגיטימית היחידה שנותרה לישראלים היא לתמוך בחרם מרחוק, להוות לכל היותר הוכחה חיה לזה ש"יש ישראלים שתומכים", או לזה שיוזמי החרם אינם חלילה אנטישמים.

זו עמדה חזקה אבל אני לא יכול לקבל אותה. אני חי פה, מרגיש חלק מהקולקטיב שהתנחל פה, וחייב לעשות הבחנות. אני רוצה פוליטיקה שעוזרת לי לבקר את הקיים אבל גם להגדיר מחדש את הזהות והאינטרסים שלי, לדמיין חזון חדש שבו גם לי יש מקום. עם כל החשיבות בקמפיין החרם, אני לא רוצה — לא מתחשק לי (וחשק זה עניין חשוב, כתב עפרי) — להיות פוסטר של "ישראלי תומך חרם".

מה שכן, בשיחה על חרם סלקטיבי אין שום צורך להיצמד להבחנה הקשיחה של הקו הירוק, זו שמשרתת כל כך את הממסד הישראלי. התנחלויות רמת הנגב אינן פחות גרועות מאריאל ובנותיה, כנראה הרבה יותר. אין שם רוסים וגם לא משפרי–דיור מהמעמד הבינוני הנמוך, אלא שרידים מדושנים של אצולת הקרקע. מעבר לכל הטיעונים, האנשים אלה פשוט מגעילים אותי: הצירוף בין "ציור אנתרופוסופי" לבין שיתוף פעולה עם טיהור אתני הוא מוטציה ישראלית מעוותת במיוחד, כמעט כמו שר הביטחון הרצחני שלנו וחיבתו למוזיקה קלאסית.