Posts Tagged ‘מועמר קדאפי’

בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

15 בנובמבר 2011

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.

הכוונה הקדושה

6 באפריל 2011

מה למדנו השבוע? שריצ'רד גולדסטון הוא יהודי טוב, יודוציוני. משלנו. הוא יורה ובוכה, מפרסם דו"חות ומתמלא חרטה, נואם ושותק ונבוך ובסוף גם שובר שתיקה – באותו מאמר מוזר (ודי מופרך) שפרסם לפני שבוע בוושינגטון פוסט. ואז הוא שב ושתק, לא עונה לשאלות העיתונאים (ועכשיו שוב נשבר). כי הלא גולדסטון, מתפייט אלון עידן, הוא "אציל נפש", יש בו "ענווה וענייניות". הוא מעז – לא רק לנצח אלא גם להודות בתבוסתו הוא אמיץ מספיק כדי "לחשוב מחדש". גולדסטון הוא איש כבוד, כמובן. יש לו כוונות.

ואכן, כבר כמה ימים יש הרבה דיבורים על הכוונה – מה שהיה או לא היה ל"ישראל", אותה ישות אמורפית, כאשר חייליה ירו לתוך ריכוזי אוכלוסייה, מטווחים מקרוב ומרחוק מיליון וחצי אזרחים החיים תחת מצור. כן, זו הממשות מחוץ לתיאטרון הפנימי של "הכוונות" – תיאטרון למוזמנים בלבד.

כל כך הרבה מדברים על הכוונה, שהיא נראית ממש כמו עובדת טבע, כאילו לכולם יש כוונות, ולא רק למי שנולדו למעמד בעלי הכוונות, נשואי ובהירי הפנים, אנשי הכבוד, שהם רק חלק זעיר יחסית מאוכלוסיית הכדור.

למעמד בעלי הכוונות שייך, בין השאר, ניקולא סרקוזי, ידידו של הרודן התוניסאי זין עבאדין בן עלי ומארחו הנלהב של מועמר קדאפי. כבעל כוונות מותר לו להתחרט על תמיכתו בדיקטטורים, ועל מעשיה של המעצמה הקולוניאלית שלו. גם אנחנו, קוראי וכותבי הבלוג הזה, שייכים למעמד בעלי הכוונות – כמו גולדסטון, אנחנו מבקרים ומוקיעים, מוקעים, שותקים, שוברים, בוכים. חלקנו, כשהיו בצבא, ידעו לבחון את מעשיהם מול הצו הקטגורי של קאנט. וקאנט, איזו הקלה, לרוב סיפק את הסחורה. ואחרי הצבא, הבנו (הבנתי) שצריך להתחרט. שהרי אנחנו בעלי כוונות. מותר לנו. זה אפילו משתלם. לחיילים שלא חשבו על קאנט (אולי לא שמעו עליו), שחשבו על דברים אחרים, לא היו כוונות. ואולי היו להם, חלילה, אפילו כוונות רעות – הם ירו סתם כי התחשק להם, כי הם סאדיסטים. לא כמונו.


אני מציע את החלוקה הבאה, שתיקרא מעתה "הירארכיית הכוונות": למטה למטה ניצבים "הפראים" – להם אין כוונות. הם פועלים ואלימים מכוח איזו הכרחיות פנימית. אלה הם רוב עמי אפריקה, מג"בניקים, ולעתים גם פלסטינים (לפחות לפי אתר האינטרנט של משפחת מוזס, שכינה אותם השבוע "אוכלוסיית מפלצות").

קצת מעל נמצאים "המניאקים" – אלה בעלי הכוונות הרעות. הם בבסיסם פראים, אבל מסיבות פניםמערביות צריך לייחס להם כוונות, רק צריך לדאוג שהן יוצגו כרעות באופן מהותי, אפילו אכזריות. לכאן משתייכים ערבים, אפריקאים ושחורים אחרים כולל 23 הנאשמים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאפריקה.

במעלה ההירארכיה תמצאו, כמובן, את בעלי הכוונות, בהם נציג מובהק של המשטר הפלילי הבינלאומי, כבוד השופט ריצ'רד גולדסטון. בעלי הכוונות זכאים לקשת רחבה של כוונות. הם יכולים להיות טובים, ולפעמים גם רעים. אבל אז שמורה להם הזכות להתחרט. הם יכולים לשרת את האפרטהייד אבל לטעון (בצדק מסוים) שרק ניסו (והצליחו) "לשנות מבפנים". תמיד אפשר לטעון ש"החיים מורכבים". שלא במקרה, אין ולו אדם לבן אחד בין 23 האנשים שהואשמו בבית הדין בהאג מאז הקמתו. וזה למרות הסיוע המאסיבי של פרנסואה מיטראן למשטר ההוטו ברואנדה, האסון הקולוסאלי בעיראק, או העובדה שבימים אלה ממש, כותב פיטר סינגר, חיים של בריטי אחד שווים לחייהם של 32 אפגנים (ואילו אמריקאי אחד = 144 אפגנים). גם הפרשה החדשה שנחקרת בהאג, המצב בלוב, לא תשנה את התמונה.

במסגרת דת זכויות האדם, שגולדסטון הוא אחד ממשרתיה בקודש, לא מספיק ליחס כוונות רק לבעלי הכוונות. שהרי כוונות הן עניין אוניברסאלי, כלל אנושי, עובדת טבע. זה מקור הלגיטימציה שלהן. במלים אחרות, יש לייחס כוונות גם לפראים, שבזאת מועלים למעמד המניאקים. זה מסביר למה כל מיני "קצבים אפריקאים" (שהם פראים בבסיסם) הופכים לבעלי אחריות פלילית, לנאשמים עם כוונות, כשזה משרת את האינטרס המערבי. הם הופכים למניאקים. ממש כמו חמא"ס – שגם אותו העלה גולדסטון ל"מעמד המניאקים", כאשר דרש שיחקור את הכוונה לפגוע באזרחים בשדרות. גולדסטון (שהוא איש עניו, יהודי תמים בסך הכל) מופתע מכך שחמא"ס לא ביצע חקירות. למרבה המזל, ארגון חמא"ס אישר את מעמדו כמניאק מן המניין – צריך לייחס לו כוונות כדי שלא יגידו שאנחנו מצפים לאחריות רק מאנשים לבנים, אבל לשמחתנו הכוונות תמיד מתבררות כרעות.

והאם לישראל היו "כוונות"? היה את אלי ישי למשל, שקרא להחריב את עזה. אבל זו היתה רק "התבטאות חסרת אחריות” (ישי, אחרי הכל, הוא סוג של מג”בניק). לישראל יש "כוונות" אבל אלה כוונות טובות, שהרי ישראל יודעת "לבצע חקירות". גם אם יש לפעמים כוונות רעות, אפשר להיטהר, שהרי יש מנגנון, פרוצדורה, משפטנים יהודים בסטנפורד, היסטוריה, צדק, השואה. המון דיבורים בתיאטרון הפנימי. ובחוץ יש את הממשות – 1400 הרוגים. טנקים ומטוסים מול אוכלוסייה חסרת ישע. 44 שנים בהם מיליוני אנשים משוללים כל זכויות פוליטיות.

למה צריך כוונות כשהכול ידוע והרשות נתונה? שנה אחרי המלחמה בלבנון שוחחתי עם מכר מתקופת הצבא, שהיה במילואים באותו קיץ מדמם. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה המפקדים שלו נלחצו – בבור הפיקוד, בו נכחו דרך קבע שר הביטחון והרמטכ"ל, ולפעמים אפילו ראש הממשלה, רצו להמשיך את המלחמה. ובמלחמה כזו, שבה יש מרכיב מרכזי של הפצצות מהאויר, צריך לספק כל הזמן "יעדי טרור" להפגזה. אלא שהיעדים עמדו להיגמר. מה עושים? מורידים את הרף המודיעיני – הן מבחינת כמות המידע הנדרשת כדי לאשר שאתר מסוים הוא אכן "יעד טרור" והן מבחינת הזמן שעבר מאז התקבל המידע הזה. המשמעות היא שהופצצו בנייני מגורים בבירות למרות שהמידע האחרון שהגיע על היותם "יעדי טרור" היה לא עדכני או בעל איכות מפוקפקת.

אותו מכר כמובן התייסר, שהרי הוא משתייך, כמוני, למעמד בעלי כוונות. יש לו נפש יפה. אבל האמת שלא התיאטרון הפנימי שלו, ולא התיאטרון הפנימי של אהוד ברק, נראים לי מעניינים במיוחד. בממשות הופצצו בנייני מגורים. הרבה אנשים מתו, לא רק כי גרו ליד מפקדה של חזבאללה, אלא לפעמים מפני שגרו במקום בו היתה מפקדה של חזבאללה. אז היתה או לא היתה כוונה? תלוי את מי זה משרת.


מה המסקנה? יש לי שתיים כאלה, לעת עתה. קודם כל, שאת גולדסטון ובית הדין בהאג והחוק הבינלאומי צריך לקחת בערבון מוגבל. מותר – אפילו חשוב – להשתמש בהם. אבל חשוב לזכור, כל הזמן, ששיח הכוונות משרת, בראש ובראשונה, את הסדר הבינלאומי הקיים. אסור להזדהות איתו. הקרימינליזציה של הפוליטיקה מעמידה אל עמוד הקלון שעירים לעזאזל מאפריקה – או את חמא"ס – ומותירה את הלבנים להתעסק (ולהתבשם) בכוונותיהם.

אני כותב את זה כי בימים אחרי חרטת גולדסטון עמוד הפייסבוק שלי הסגיר איזו מבוכה. היו אף מי שהציעו לגולדסטון "ללכת לתלות איזה כושי". זה קצת לא הוגן, שהרי גולדסטון פעל בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת הרים תרומה חשובה לסוף האפרטהייד. מה שכן, העלבון מגולדסטון מלמד כנראה על הציפיות הגבוהות שהיו לנו ממנו.

זה הזכיר לי את המבוכה המסוימת שהשתררה כאשר התברר שאנשי הספינה מרמרה הגיבו באלימות קלה להתקפה של השייטת. גם אז הדריך את הנבוכים איזה שיח שלום מערבי, לפיו מותר להתנגד לכוח רק אם אתה בלונדיני ושוכב ללא ניע על הסיפון. בשני המקרים מדובר באירוע שאינו מתנהל לפי הקונבנציות של דת זכויות האדם, ובמקום להגיב לכך במסגרת השיח הזה, מוטב להיזכר באמיתות בסיסיות החורגות ממנו – ראשית, כאשר תוקפים אותך מהאויר מותר להרביץ, ושנית, העובדה שלמאן דהו היתה או לא היתה כוונה להרוג אזרחים, אינה רלוונטית כאשר בפועל נהרגים מאות אזרחים.

במלים אחרות, אני מציע לא לקחת את גולדסטון ללב, ובטוח לא להיכנס למבוכה, שהרי מה שצריך להדריך את השמאל זה לא שופט מיוסר מדרום אפריקה, שנעלב כי הורחק מהבר מצווה של הנכד, אלא הממשות – הדיכוי העמוק, ההרג היומיומי. ואם יש סיכוי לשינוי, הוא נעוץ בנחישותם של המדוכאים להתקומם.

]

המסקנה השנייה שלי היא די פסימית: נדמה לי שאלוף בן צודק בפרשנות האופטימית שפרסם השבוע (בהמשך לזאת) – מאחורי הקלעים מעמדה של ישראל במערב השתפר בחודשים האחרונים. המהפכות הערביות ואיהיציבות בלבנון הוכיחו שישראל היא, אכן, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – במובן המיוחד שבו אובמה, קלינטון, סרקוזי או מרקל תופשים דמוקרטיה – קרי: בסיס יציב לשמירה על האינטרסים הפרטיקולאריים של הממסד הפוליטי והצבאי במערב תוך שימוש ברטוריקה אוניברסאליסטית (זכויות אדם, משפט בינלאומי וגולדסטון).

המערב צבוע, זה ידוע. אבל לפעמים נדמה שהצביעות הזו עשויה להוביל ללחץ על ישראל לסיים את הכיבוש — ולו בשל האיום להוריד את ישראל למעמד המניאקים, כלומר לשפוט את אנשיה בהאג. התקווה הזו נראית לי כרגע קלושה. ריצ'רד גולדסטון הוא רק משל. חרטתו הפאתטית משהו משקפת את האופן בו, בחשבון אחרון, המשפטיזציה של הפוליטיקה הבינלאומית משרתת את הנאהבים, הנעימים, המתחרטים, הענווים, הלבנים – בעלי הכוונות הקדושות.