בשבחי הפרוגרסיביות

ניב סבריאגו

"אחרי חמש כוסות, התחלתי להרגיש פיכח."

לחשוב שאנשים שמחשבתם פשוטה עובדים אלים בפסלים, אחר כך לומדים לעבוד אל יחיד, חסר גשמיות, ואז מתקדמים לחילוניות המתאפיינת ברציונליות (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה בברית בין הבתרים או במעמד הר סיני.

לחשוב שקבוצות אנשים חיות בתחילה באנרכיה, אחר כך מתארגנות בדיקטטורות מסוגים שונים, ואז מתקדמות לדמוקרטיה (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה ביציאת מצרים.

לחשוב שחלה התקדמות תמידית ביכולות האנושיות, התפתחות המשכית בחכמה וברווחה, צבירה קבועה של ידע, שאנשים לא היו תמיד מוכשרים מחשבתית כמו היום, משוכללים רגשית כמו היום, מורכבים חברתית כמו היום, שאיזשהו שינוי אפשרי בלי שיכחה, בלי איבוד, בלי זניחה של כל מה שלא מתיישב עמו, של מה שהיה ידוע ומוכר היטב במקומות שונים בזמנים אחרים, דומה לאמונה בביאת המשיח.

לחשוב שהאדם הוא החיה התבונית ביותר, מעין שיא או קץ של ה"אבולוציה" (כהבנתה העממית), שהוא שולט בעולם ומכתיב את יעדו, ששאר החיות הן למעשה שלבים קודמים בהתפתחות הביולוגית, דומה לאמונה שהאדם הוא נזר הבריאה, צלמו של האל ובן בריתו.

לחשוב שכל תרבות חוץ מהחילונית היא "מסורתית", שהתרבות הזאת מהווה פריצת דרך ייחודית וחסרת תקדים, ושתפיסותיה ודרכי חשיבתה מאפיינות את השלב הסופי והעליון שאליו שואפת כל תרבות, דומה לאמונה בסנה הבוער או בעם הנבחר.

חרף האמונה הרווחת, כל התפיסות האלה מצטרפות "רק" לאסתטיקה אידיאולוגית. הן אינן מבוססות על איסוף עדויות או על חקירה בהתאם למתודה המדעית. בהתאם למתודה המדעית, אין להן בסיס עובדתי מוצק או תוקף ודאי. חלקן מנחות מדי פעם את המחקר המדעי, אבל הן אינן מוכחות בידיו. זה כמובן לא פוסל אותן כמערכת אמונית, אבל למרבה האירוניה מערכת אמונית שמאמיניה היו פוסלים נחרצות את סיפור הבריאה, יציאת מצרים, ביאת המשיח וכל השאר מחמת היותם "לא-רציונליים" או חסרי ביסוס עובדתי – בדיוק התכונות שמגדירות את תפיסותיהם שלהם, המושתתות לרוב במובלע על אותם מקורות מקראיים (החילוניות כסובלימציה של הפרוטסנטיות). ומכאן הסתירה העמוקה שבבסיס המערך האמוני הזה, סתירה שמערערת אותו וגורמת לו להיות מפוקפק ותמוה בהשוואה למערכות אמוניות אחרות. לא בטוח שכדאי לוותר עליו (לא בטוח שאפשר לוותר עליו), אבל מוטב שלא לנהוג בעיוורון לגביו (不昧).

מכלול התרבות החילונית מקיים את עצמו מאסתטיקה של נארטיבים, תמיד נוסקים מעלה, תמיד מבטיחים, לרוב גם פונקציונאליים ואינסטרומנטליים, המשמשים להעלאתו העצמית – וכדאי להבין זאת במטרה להתקדם.

אבל אמונה מתכחשת כזאת, המעמידה פנים שאינה מאמינה בדבר, ובו זמנית גם רואה בעיקרי אמונתה סימן מזהה ובלעדי לתבונה ולנאורות, כלומר להשגת היעד המבוקש, בלי לבקש לבחון אותם או להרהר בהם, בלי לבדוק מה הם משרתים ולוודא למי הם מועילים, כלומר מהם אופני הניצול שהם מכשירים ודרכי השליטה שהם מאפשרים, מהם גבולות הדמיון שהם מתווים ודפוסי החשיבה שהם מחייבים, גוררת בהכרח הכשלה וסיכול של כל תקווה לתבונה ולנאורות ממשיות – כלומר לידיעת חמלה.

*

       "כל תלמיד בית ספר הוא אסיר פוליטי" (ז'אן-לוק גודאר)

…ואולי הדיסוננס הקוגניטיבי שמאפשר להאמין בעיקרי האמונה האלה ובד בבד גם שלא מאמינים בדבר הוא למעשה קורת היסוד, ופעולת ההכרה בו, המיישבת אך לא ממוטטת אותו, דומה לפתיחתה של דלת – האמונה הקנאית המתכחשת לעצמה מוחלפת אז באמונה ערה שאינה יודעת במה היא מאמינה, וה"מאמין" החדש-ישן שפסע מבעד לדלת, נותר תלוי כך בין השמים לבין הארץ, בלי אפשרות להתקדם קדימה או לחזור לאחור, משולל הבטחות, ולכן כשיר אולי להצצה, ראשונית ומעורפלת, באסתטיקה אחרת.

למה עיתונאים הם שמאלנים?

תומר פרסיקו

רביב דרוקר כתב לא מזמן בבלוגו ש –

מה שבאמת מפריע לימין זה שגלי צה"ל שמאלנית. אז נכון, אם תשימו קלפי בגל"צ 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל – מרכז (אם מישהו עוד מבין היום את ההבדלים בעמדות בין הליכוד לקדימה). אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, "מעריב", "ידיעות" ו"הארץ" (טוב, שם זה יהיה 95%). אגב, תוצאות דומות יהיו ב-CNN, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וכו'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות, תקראו לזה איך שתרצו.

אני לא יודע אם זה מה שבאמת מפריע לימין. אני חושב שמה שבאמת מפריע לימין הוא שהמשטר הצבאי בשטחים הכבושים הפך לגרוטסקה מכוערת ועתידו נגזר לשבט. אבל לא נאריך בזה. מה שאני רוצה להאריך בו כאן הן אותן "סיבות עומק" שמביאות "לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות."

ראשית נבהיר שהדעות בהן מחזיק אדם לא אמורות למנוע ממנו להיות עיתונאי טוב, משום שכדי להיות עיתונאי טוב צריך תכונות אופי מסויימות, לא דעות מסויימות. צריך, למשל, סקרנות, חריצות, רצון להיטיב ויושרה. זו אחרונה אמורה למנוע מדעותיו של אדם להשפיע על מלאכתו. כאשר הדעות אכן משפיעות על הכתיבה, אולי מעבר לרמה מסויימת בלתי נמנעת, זו כבר עיתונות מוטה, וזה לא כל כך טוב. לכן מה שאני רוצה להסביר כאן אינו מדוע מותר להטות את הכתיבה על פי הדעות, כי זה לא דבר שכדאי לעשות לדעתי – בפשטות, יותר מדי מזה הופך עיתון לבטאון. מה שאני כן רוצה לנסות להסביר כאן הוא, כאמור, למה מקצוע כמו עיתונאות מושך אליו, או לפעמים יוצר, אנשים בעלי דעות שכיום מוגדרות כ"שמאליות".

כמובן, גוונים רבים לשמאל וברור שהתקשורת לא ממש שמאלנית. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינת היחס שלה לכוחות הביטחון, ופעמים רבות גם לא מבחינת ייצוג האזרחים הערבים שלה ובתוכה. היא לא מעלה את שאלות העומק שתקשורת שמאלנית היתה מעלה, ולרוב לא מסבירה את משברי ההווה בצורה שתקשורת שמאלנית היתה מסבירה אותם.

אבל הבא נניח לכל אלה, ונחזור להגדרתו של דרוקר את אנשי בהתקשורת כאוחזים לרוב ב"עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות". אני חושב שזה בגדול נכון, ואני רוצה לתת שלוש סיבות בסיסיות לדעתי למצב הזה, ולהציע אותן בדירוג עולה מהפרוזאית ביותר למהותית ביותר. אז הנה:

א. הסיבה התועלתנית

תקשורת היא עניין דינמי. היא מדווחת על דברים שקורים, לא על משהו שלא קרה. זה נשמע די ברור, אבל מה שיוצא מזה הוא שאמצעי תקשורת תמיד ינסה למצוא התפתחות ותנועה, ולא יציבות. לכן, באופן טבעי, עיתונים ועיתונאים מעדיפים התקדמות, ולא שמרנות. המדיה תעדיף לראיין פוליטיקאי שמכריז שיש לו תוכנית חדשה לפתור את כל בעיות המזרח התיכון, מאשר פוליטיקאי שמודיע שהסכסוך הוא בלתי פתיר ואין מה לעשות. אלא אם כן אותו פוליטיקאי שני אומר את זה לראשונה. אבל בפעם השניה שהוא יאמר את זה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן עיתון באופן טבעי יפרסם יותר הצעות מקוריות וחדשניות, שבאופן טבעי אינן שמרניות.

ב.  הסיבה הגיאוגפית-דמוגרפית:

יואב קרני כתב לא מזמן בבלוגו המצויין:

הדמוקרטיה המודרנית נולדה בעיר. ברוב לשונות אירופה, המלים ”עיר“ ו“אזרח“ נובעות מאותו השורש עצמו. בחירות, אוטונומיה, זכויות הפרט התחילו בערים, עוד בתקופה שמכנים לפעמים, במידה ניכרת של חוסר דיוק, ”ימי הביניים החשוכים“. הכפרים התפרצו מפעם לפעם בחמת זעם נגד הסדר הפוליטי והחברתי — אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל זמננו, נקל לראות שהאזורים הכפריים נוטים להזדהות עם היסודות השמרניים בחברה. הכפר הצרפתי שנא את המהפכה הצרפתית, וגם התקומם נגדה. משאל-עם בצרפת של 1793 היה שולח אל הגיליוטינה לא את המלך ואת המלכה אלא את תלייניהם. הערים נוטות להיות פתוחות יותר, נסיוניות יותר, רדיקליות יותר. הן מוצאות את עצמן לא פעם בעמדה של בדידות מזהרת, עיינו ערך ”תל אביב“. עריה הגדולות של אירופה תמיד נטו להיות שמאליות יותר משאר חלקי המדינות.

למה זה ככה? זה ככה מפני שבעיר את מאבד את המסורת. זה ככה מפני שבעיר אדם יוצא מתוך המרקם המשפחתי, החמולתי, השבטי, אפילו האתני שלו. הוא פוגש דעות אחרות, אנשים אחרים. הוא נחשף להשקפות עולם אחרות, לצורות חיים חדשות. ומה לעשות, קשה יותר להיות הומופוב / גזען / אנטישמי / שונא-חילונים או חרדים כשאתה עובד איתם או שכן שלהם באותו בניין. זה לא בלתי אפשרי כמובן, אבל זה יותר קשה. כי אתה רואה שהם בסך הכל אנשים די חביבים. שאם דוקרים אותם הם נדקרים והם מדגדגים אותם הם צוחקים. שהם טמבלים בדיוק כמו כל השאר.

פיטר ברגר כתב על הפלורליזם שמולידה המודרנה בהקשר להשפעתה על הדת:

המודרניות אינה תהליך מחלֵן מעצם טבעה, הגם שזו הייתה השפעתה במקרים מסוימים. אני סבור שהטעות הזאת נובעת מבלבול בין מושגים: אם יש למודרניות תוצאה בלתי נמנעת, אין היא החילון דווקא כי אם הריבוי. המודרניות יוצרת שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם בתוך חברה מסוימת. הריבוי הזה אכן מציב אתגר בפני כל המסורות הדתיות, הנאלצות להתמודד עם עובדת קיומם של "אחרים" – ולא בארץ רחוקה אלא ממש על מפתן ביתן.

אמצעי התקשורת עובדים מתוך ערים, ועיתונאים הם עירוניים. הם משכילים והם נחשפים להמון המון אנשים ששונים מהם. זה גורם להם להיות יותר ליברלים ופתוחים.

ג. הסיבה הקוגניטיבית

וזו הסיבה העמוקה ביותר. חשיבה אנליטית, שמנסה לבחון תופעות כדי להבין ולדווח עליהן, נוטה לאונינברסליזציה, לאנטי-מהותנות ולהנחה אפריורית של שוויון. למה? מפני שהיא רציונלית ונטורליסטית.

העניין הוא כזה: כדי להבין משהו באמת עלינו להשעות את ההנחות המוקדמות שלנו עליו. עלינו להתייחס אל התופעה כאילו היא ניצבת מולנו לבחינה ראשונית, תמימה. זה כמובן ידוע לכולנו. כך אם מישהו חושב ש"בידוע שעשו שונא ליעקב", הוא לא יחפש את הסיבות המטריליסטיות (בלשון מרקסיסטית) לסכסוך היהודי-ערבי. אם מישהו חושב שמזרחיים נוטים לגסות ואלימות, הוא לא ישקול ברצינות את מחאתם של הפנתרים השחורים. אם מישהו חושב שהומואים הם אנשים שנכנס בהם השטן, הוא לעולם לא יוכל להתייחס לרצון שלהם כלגיטימי.

אותן סיבות מטראליסטיות לעניין הן העובדות האמפיריות שמביאות לקיומו. כמובן שפרשנותן תלויה בהשקפת עולם, אבל זו מראש תבטל אטביזם ומהותנות. ואטביזם ומהותנות עומדים בבסיס תפיסות גזעניות, אתנוצנטריות ולאומניות. במילים אחרות, הניסיון להבין את המציאות בצורה רציונלית גורם לאדם להתייחס לכולם כשווים (מבחינה פוטנציאלית) ושונים רק משום תנאי החיים שלהם – שאותם הוא מנסה להבין. ולהתחייחס לכולם כשווים… טוב, זאת כבר ממש שמאלנות, לא?

בכלל, הדרישה להתבסס על עובדות, להיות פתוחים לביקורת עצמית ולביקורת הבאה מבחוץ, להסיק מסקנות אך ורק על סמך עדויות מספקות, להתנגד למהותנות, אטביזם, חשיבה מיתית או חשיבה מאגית – במילים אחרות, לחשוב בצורה רציונלית – מטה את החשיבה לכיוון "שמאלני". יש להניח שמבחינת הכנסייה (או כל אדם מסורתי ושמרן) נחשבו קופרניקוס, גלילאו וניוטון למקבילה השמאלנית של תקופתם, מפני שערערו על הדוגמות ההגמוניות על ידי פנייה לאמפיריקה.

החשיבה הרציונלית נוטה לאוניברסליזציה מטבעה, משום שהיא משווה בין תופעות על ידי בחינתן כפי שהן מוצגות, תוך כדי הנחות יסוד נטורליסטיות (וגם משום שהאינדוקציה מנפה את הייחודי כדי להגיע לעקרוני). ההנחה המוקדמת שלה היא שאין מהויות נסתרות, שניתן לגלות בעזרת החושים בלבד את הסיבות שבעתים מתרחשים תהליכים. זו צורת החשיבה שהולידה את המהפכה המדעית, וזו צורת החשיבה שהעיתונאי החוקר מאמץ בבואו לחקור סכסוך אזורי או קשרי הון ושלטון.

אני מקווה שמיותר לציין שיש ימנים רציונליים. אפשר הרי להתנגד לנסיגה מהשטחים די בקלות מסיבות בטחוניות. אבל אי אפשר להאמין שרק ליהודים יש 'נפש אלוהית' ולגויים אין ולהיות עיתונאי טוב – אלא אם כן אנחנו משעים את האמונה הזאת כשאנחנו מדווחים על המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי. ואם השענו את האמונה הזאת פעם ועוד פעם והצלחנו להסביר היטב את המציאות, ייתכן ונגיע למסקנה שאין לה כל ביסוס. מכאן, ה' ישמור, הדרך לשמאלנות כבר לא כל כך ארוכה.

לסיום

כמובן שייתכנו סיבות אחרות לריבוי ליברלים בתקשורת. למשל שיטת חבר מביא חבר. למשל קו מסויים שבעלי עיתון מסויים החליטו עליו מראש. כאן הבאתי רק מספר סיבות די בסיסיות כאמור, שעולות מבחינה רציונלית של המקצוע והמצב. כמובן, אם אתם מאמינים שהתשקורת מלאה ב'ערב רב' ששונאים את עולם התורה ואת עם ישראל, זה לא ממש ישכנע אתכם.

לידיעת השמאל-מודרנים: היופי כבר כאן

איתמר טהרלב

פעיל שמאל ותיק סיפר לי לפני כחודש כמה בעייתי לארגן סמינרים של "שמאל", כאשר הצד הישראלי ברובו צמחוני בעוד שהצד הפלסטיני איננו כזה. תמונת התשליל נוגעת להיבטים נוספים, ביניהם: עישון סיגריות, יחס  לדת, לבוש ותספורת וסוג גבריות.

בהכללה סוציולוגית גסה, בין הירדן לים, רוב החיים בו- היהודים הנוצרים והמוסלמים- אינם צמחוניים, הינם מעשנים אקטיביים ופסיביים, מסורתיים לא חילוניים (למשל לא יאכלו חזיר), דומים מאוד פיזית והתנהגותית, ולא מצביעי שמאל.

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם. מפגשים אלו יכולים להצטייר כמעשה דתי, במובן הדתי המערבי-נוצרי: מעין חוב לדת שצריך לפרוע.

במחנה קלנדיה שומעים אייל גולן 

 השמאל-מודרני הישראלי מתקרב לפלסטינים ומנסה לייצר התחברות וחתירה למגע עימם במפגשי השלום. אלו מפגשים שאמורים לכאורה לאתגר את התפיסה הקיימת, המנסה להפריד בין ישראלים לערבים. אך באותו הזמן, השמאל-מודרני יטהר את המרחב והפועלים בו דרך החלוקה של מערביים ומזרחיים. כך מעולם לא תישָּׁמַע מוזיקה מזרחית בשיח ג'ראח או במועדון "הקצה". כאשר אגיע ביום חמישי לאותו מועדון "הקצה", יעירו לי למה התלבשתי כמו "ערס"(כך קרה), אבל השמאל-מודרנים יחפשו במקביל להוסיף חברים פלסטינים מזרחים בפייסבוק, כי ככה עושים מודרנים: "לאהוב ערבים ולשנוא מזרחים" או במילים אחרות "לאהוב מזרחים ולשנוא מזרחים", בדיוק באותו זמן.

גם מזרחים שפעילים בהפגנות שמאלניות תמיד יטשטשו את הזהות שלהם בשביל לא לבלבל את המודרנה הפושה בשמאל: הם יגדלו ראסטות, יעשו תספורות של חצי קרחת, ילבשו מכנסיים קצרים, ירכיבו משקפיים גדולות ועוד כל מיני דברים בשביל לא להיות דומים בטעות לפלסטיני הממוצע וכך ליצור בלבול מתבקש בסדר.

ברונו לאטור, אולי גדול האנתרופולוגים החיים כיום, מדבר על המודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שמעמיד פנים שאינו יודע על כך.

במכונית עם מודל ישראלי עברנו את המחסום מתוככי הממלכה-ספק גטו לבית לחם, אני ושני חברים ערבים ישראליים, שהם גם חבריי לעבודה, בדרך למפגש מאורגן ומאושר (מול כוחות הביטחון יש לחתום על טופס ויתור) על ידי עמותת המפגש הבין דתי. בעמותות רבות למען השלום רוב המשתתפים הינם מהשמאל החילוני הלבן, אך בעמותה הזו לא כך הדבר. אולי מאחר וזו עמותה ענייה שעניינה דיבור דתי נמצאים בה בעיקר מזרחים. אם כבר ישנם אשכנזים הם לרוב דתיים (או דתיים לשעבר ולפיכך אינם חלק הכרחי מההגמוניה הישראלית מודרנית, בדומה למזרחים). אני מודה שחששתי בתחילה, אך לאחר שהגענו הבנתי שמראי החיצוני, סגנון לבושי והערבית הסבירה שלי (Thanks Mom and Dad!) מייצרים תחושת נוחות ומקומיות שמשתלטת עליך כאילו אתה ממש חלק מהסדר של הדברים.

 מה שלא עוזר לי ולחבריי בכניסה למועדונים בשטחי 48' המולבנים הוא יתרון חברתי עצום בשטחי 67'. "בשטחי 67' למראה ולאופי שלנו יש ערך", כך הסברתי לחבר ערבי-יהודי קרוב מהשכונה שהצביע בבחירות האחרונות לליברמן. בשטחי 67', מזרחים נחווים על ידי פלסטינים בתור "ערבים על חצי קלאצ'" שרק טכנית רובם עדיין אינם דוברי ערבית באופן מלא. גם אם אינם מלהטטים בערבית, הם עדיין מפורשים כערבים פוטנציאלים וכך מוזמנים אינספור פעמים, בסבלנות עקשנית, לחזור ולדבר ערבית ובעצם לחזור ולדבר עם הוריהם, סבתותיהם ועם עצמם. אולי בשונה מחוויות של אשכנזים עם ערבית, מזרחים, אם כבר, לומדים ערבית גם בשביל לדבר טוב יותר עם משפחתם ולא בהכרח בגלל פוליטיקה או על פוליטיקה. ובאמת, מאז שהתחלתי (או חזרתי) לדבר ערבית עם הוריי זכור לי שמשהו לא מוסבר באווירה ובתקשורת בינינו התחיל להשתנות.

 אם להרחיב על הנקודה המזרחית שמדוברת לעיתים בבלוג, טרם הציונות יהודי האסלאם בעיקר היו לא מודרניים במונחיו של לאטור, שכן הם לא עסקו בהפרדה בין צרפתיות לערביות או בין דת לחילון. הם היו הכול ביחד: ערבים-צרפתים, מסורתיים וכו. יהודי ארצות האסלאם, שהגיעו ברובם יותר משכילים ואף "מערביים" יותר מיהודי מזרח אירופה, במקביל להיותם מסורתיים וערביים יותר, "טוהרו" על ידי המדינה המודרנית הישראלית ממאפייניהם החזקים והמבלבלים. "גם ערבי וגם מערבי, גם חילוני וגם דתי" היה כנראה יותר מדיי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה. עזיזה כזום (וגם ברוך קימרלינג, אללה ירחמו) עושים מהטענה הזו דברים מעניינים נוספים.

במקביל לטיהורים שהופעלו על מזרחים, המדינה המודרנית הכליאה אותם  לערביות פלסטינית מבחינה מעמדית (אפילו היום, באגד ירושלים, ישנם נהגים פלסטינים ויהודים מזרחים עם אותו צווארון כחול, נסו את קו 19 או את שוק המוניות בירושלים), תוך שהיא מתכחשת במודרניות מרהיבה לכל המהלכים שעוצבו על ידה.

פעם היו איכרים בפולין, היום עושים לנו דאווינים של מודרנים 

אולי המעניין מכל הוא שמדינת ישראל במובן מסוים מיזרחה את כולם (מזרחים ואשכנזים) שלא בכוונה, או כי "מעולם בעצם לא היינו מודרניים לפי לאטור". פה טמון יופי מסוים: כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, כינוס רוב מזרחי באוכלוסייה, תרבות מזרחית דתית-יהדות, ומגורים פיזיים במזרח התיכון, שהוא כאמור מאוד מאוד מזרחי. זאת אומרת שהציונות טיהרה את יהודיה, תוך שיפוי כלכלי לחלק מסוים אך גם מחקה את היידיש, הערבית, הספרדית, הצרפתית ומקביל הכליאה אותנו למציאות מזרחית (ולנו יש פלאפל) ומודרנית.

במקביל לעובדה שהציונות יצרה ליהודים סיטואציה מזרחית אירונית וצפופה, אליה המונים מתכחשים או מתנגדים בחירוף, במציאות הלא מודרנית מוגברים עוד ועוד חיבורים והכלאות "זרות" למודרנה. למרות התאווה לטיהור וניקיון, המציאות עצמה תמיד היברידית וכך, אני מכיר ערבי ישראלי שרכש דירה בכפר אלעיזרייה (שטח B )הסמוך למעלה אדומים וקיבל אישור לגור שם לאחר שהוכר כמתנחל בבית משפט ישראלי, לאור התקדימים של האזרחים היהודיים של זמן 67'.

פלסטינים כיום מתגוררים בפסגת זאב, גילה, גבעה צרפתית ומעלה אדומים (וכמובן חיפה, לוד, עכו רמלה) ולומדים במכללת אריאל. הילדים ההיברידיים של ההכלאות בשטח ממשיכים להגיח בדמות בנות יהודיות שרוצות לשכב עם ערבים ואפילו שיר עם כמה גרסאות על העניין, או מזרחים ופלסטינים שעוברים מסיבות גיבוש בבתי הכלא בישראל לעבירות קלות, בבתי החולים, בסופרים של רמי לוי עם מוזיקה מזרחית ברקע, אירועים מזרחיים כמו חתונה ביפו חיפה וירושלים (אף פעם לא בתל אביב שהיא מקדש מודרני), או סתם שותפים לעבודה במהלך שכנראה יגדל עד שלבסוף מתפרצים, יוצאים מאחורי הקלעים ומאיימים על החוקה המודרנית עצמה, וזו קורסת ולנו נהיה יותר קשה להסביר מה קורה פה. 

המשך קיומו של השמאל-מודרניזם, הפועל כמטהר אוויר בישראל, מוטל בספק מכמה בחינות:

השמאל-מודרני, אם יפעל לתיקון מעמדי כלל-חברתי, יבטל את מקורות הכוח שלו. למשל, הוא יכול בקלות יחסית, באמצעות קשריו, לפעול לביטול המבחן הפסיכומטרי הטאוטולוגי הפוגע בשכבות החלשות ובמצוינות הצמאה למגוון, אך אז הפריוילגיה שאיפשרה לו לטהר, להפריד ולסדר תפגע, כי  גילמן ייכבש על ידי "ברברים" והוא ייעלם כולו.

 או, שלא יפעל לתיקון מעמדי כמו תמיד, אך אז הוא לא בדיוק שמאל, אלא שלוחה של המודרניזם שסופו להיבלע.

לחלופין, נאמר ויהיה שלום. אז תתקיים "ערביזציה של המרחב", תהיה חלפנות תרבותית בין מזרחים למזרחים וירידת מחסומים תרתי משמע. יהיה קשה לדמיין פה מערב מודרני, מונוליתי, חילוני ולבן, שמהווה את צינורות ההזנה של פעולת השמאל המודרניסטי.

לכן אולי נראה כי השמאל המודרני בישראל בעיקר מושך זמן בין הפגנה להפגנה (או בין הלוויה להלוויה) כדי ליהנות, במקביל להיראות סובל וצודק, להנפיק דרכונים, להפוך להיפסטר ולהיות בברלין כמה שיוכל, על חשבון השיטה המודרנית שמסדרת לו את החיים ומכערת את כל השאר.

גם בלי "שלום" העלייה של המזרח כבר מתרחשת על רקע עליית המוזיקה המזרחית ובדמות ברואים היברידיים מגניבים של המציאות ה לעולם-לא-מודרנית. לפחות בירושלים, בפלאפונים של ערבים יש מוזיקה מזרחית בצלצול השיחה, רצון לגור איתנו בעיר אחת ואין סוף חוגים ללימוד ערבית מדוברת למתחילים. זה מזכיר לי את  דבריו של תום שגב מלפני שנה, שמדובר בכלל בתהליך עולמי שכן "האדם הלבן מאבד את השליטה על ההיסטוריה האנושית", או בהשאלה- על ניסוח המודרניות, וכך הוא חוזר סופסוף להיות אדם חי.

 כאמור, גם אם לא יהיה "שלום", הקשר למזרח יוסיף להתחזק, הרי שמזרחים וערבים יחזקו את הקשרים בשקט, מתחת לפני השטח, למרות הטיהורים ( למשל  וגם.)

 קובי פרץ. דו קיום לא מודני

מה יעשה אז השמאל המודרני? האם ייאלץ למצוא לעצמו מתנ"ס פעילויות אחר שבו ימשיך לדבר מול המראה? יעבור לקדימה? ישכפל את עצמו בעוד מפלגת שמאל חדשה?

בישראל נראה שתהליך קריסת הדיכוטומיות והמודרניות מואץ יותר, בשל התנאים הייחודיים של גלי היופי ההיברידיים המאיימים לפרוץ, ואולי כבר לא ניתנים לעצירה.

 כך גם האלימות, החזירות הקפיטליסטית והפשיזם הגואים בחברה הישראלית כיום הם תוצאה ישירה של מודרניזם יתר, דרך הפרדה שהשמאל המודרניסטי "החברתי" מקיים ומוביל בקנאות בין מזרח למזרח, אז נוצר וואקום שבו משגשגת האלימות. כי במציאות אי אפשר להיות גם שמאל וגם מודרניסט, דבר שפועל לבסוף נגד החברה.

ואולי, בעומק הקיום, השמאל הישראלי המודרני מודע לפרדוקסים הללו מקיים ומפעיל את החוקה המודרנית הפועלת לטובתו ולרעת כולם כפרקטיקת שליטה. השמאל המודרני בישראל הוא באופן אירוני חזית הקולוניאליזם המערבי שכן הוא מונע בלהיטות יתר "מהשמאל האמיתי" להתרחש ולהתחבר, דרך הטיהורים הקפדניים שהוא מבצע כל הזמן, בין מזרח למזרח שהוזכרו. לכן עיקר המאמצים של השמאל הזה כיום אינם להשגת שלום, אלא לקידום פרויקט הטיהור הקולוסאלי שמבטיח, בינתיים, את קיומו  העשיר והנפסד, שמירת ערך הנדל"ן בקווי 48', את טיסותיו לחו"ל בקיץ "לשיחות שלום" ועבודות בעמותות נקיות למען ה(ת)שלום. זהו אותו פרויקט טיהור שיחני וממשי המפריד בין יהודים וערבים או בין מזרחים למזרחים, בין רציונאליות ומסורת, בין חרדים לסטודנטים, בין הומואים לסטרייטים.

 

 

 חלום השלום, של "מזרח תיכון חדש" הוא בסופו של דבר חלום קפיטליסטי, או שאולי בעצם לא היה יכול להיות מעולם אחרת, שהרציונאליות מסדירה אותו: כסף זר, מוח יהודי (מערבי) ידיים מזרחיות. הפרויקט הזה קשור בהשתקה והדחקה אדירה של ההיברידיות של המציאות העזה המאיימת לבלוע את כל הדיכוטומיות המוצגות ושתביך את הסדר הכלכלי הנוח של מוזמני עמותת כנס דה מארקר. לכן, כל ניסיון לבחון מחדש את שורשי הסדר המודרני יתקל באלימות, המבקשת לשמר את הסדר הקיים באמצעות הגדלת הפער בין הפרדיגמה והמציאות החריפה.

דומה שבפני השמאל המודרני שתי אפשרויות מבחינתו: או שיצטרך להוציא עצמו מהסדר השמאלי של הדברים או שיוותר על השאיפה האנוכית למודרניזם ויצטרף למציאות. אולי כמו ששלי יחימוביץ הפגינה חוסר מודרניות כשאמרה פעם בכתבה בעיתון "הארץ" טרם כניסתה לפוליטיקה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אבל שונאת מזרחים" (ופה אולי צריך בזהירות לאמץ עמדה פוסט מפלגתית, לא מודרנית, או שבטית). זאת, בשונה מתנועת השמאל הלאומי, המודרני אולי גם כן, שהתחיל לדבר על מזרחים רק אחרי שהצהיר שהוא "לא אוהב ערבים".

 כמו שלי יחימוביץ', ג'מאל זחאלקה יוצא גם כן לא מודרני, באופן מעניין בדרך שבה מדבר על יהודים מזרחים (תראו מדקה 2:30):

במפגש האחרון בבית לחם היינו רוב מזרחי. אפשר לחשוב שהמודרניות השמאלית כבר מתאיידת, נעלמת והפכת להיות קול שקוף ומארגן המדבר מתוך ארגונים, דרכונים זרים, סטאטוסים, חו"ל ועמותות עם ראשי תיבות בלטינית. השמאל המודרני, או המודרניזם עם זרועו השמאלית, הופך לרוח וצלצולי מטבעות מתוך המכונה נטולת עשן הסיגריות ונטולת המוזיקה המזרחית, אך הלעולם "מודרנית".

איתמר.