Posts Tagged ‘מודיעין’

הסוד של השבט

1 בנובמבר 2011

 לפני שנתיים, השתתפתי בסיור בברלין מטעמה של איזושהי קרן אירופית לטיפוח עיתונאים צעירים מהמזרח התיכון (אותה קרן ששיגרה אותי לאחרונה לבריסל). ביום האחרון של הסיור, נלקחנו למוזיאון השטאזי במזרח העיר. מזרח גרמניה היא המדינה המודרנית היחידה שפורקה פשוטו כמשמעו, מה שאיפשר כידוע את המצב יוצא הדופן של חשיפת חלק מסודות משטרת הביטחון שלה. מדריך צעיר, מזרח גרמני אנטי-קומוניסט, הוביל אותנו לאורך התצוגה, שכללה בעיקר אמצעי ציתות ומעקב שונים שהיו בשימוש השטאזי. כל זה הסעיר מאוד עיתונאית ציונית אחת מהקבוצה הישראלית. היא עמדה מזועזעת מול מכשירי ההקלטה המוצפנים בתוך עטים, מנענעת בראשה, לוחשת "Oh my god" בקול רועם. לשיא של ריגוש היא הגיעה מול אחד המוצגים – אבן שבתוכה הוסתר מיקרופון. בשלב זה היא ספקה כפיים, פלבלה בעיניה והזדעקה על רשעותו  חובקת הכול של הארגון.

נעמדתי לידה, וכאשר המשכנו הלאה שאלתי אותה בזהירות מה גורם לה לזעזוע גדול כל כך, והאם אינה חושבת שהשב"כ והמוסד משתמשים כיום באמצעים מתוחכמים הרבה יותר. העיתונאית הסתכלה בי מופתעת, חשבה לרגע ואז אמרה: "כן, אבל אל תגיד את זה כאן. יש כאן פלסטינים, והם יודעים עברית".

זאת היתה אמירה קצת מגוחכת, אבל אופיינית למדי למנטליות הנפוצה בישראל, מדינה שבה לומדים התינוקות לשתוק עוד לפני שהם לומדים לדבר. האליטה הישראלית גדלה סביב סודות צבאיים, שנוכחים תמיד בסביבה. השתיקה והסוד הם למעשה מה שבונה את תחושת השייכות שלנו, ואפילו את האזרחות שלנו.

בימים האחרונים, בעקבות העונש המזעזע שהוטל על ענת קם, חשבתי לעצמי מאיזה גיל מוקדם עניין הסוד נוכח בחיים שלנו. בבית הספר שבו למדתי היו שני אחים שאביהם היה קצין בכיר ביחידת עלית כלשהי. כבר כשהיו בכיתה ב' או ג', נשמעו לחישות שהילדים האלה יודעים את "הסוד הכי גדול של צה"ל". הם היו ילדים רגילים, אבל היתה מסביבם איזו הילה. ביום שבו נרצח אבו ג'יהאד, הם באו לבית הספר שתקנים מעט יותר מהרגיל. המורים הגברים, יוצאי הצבא, עמדו בהפסקה ליד החלון של הקומה השנייה והביטו בהם בהערצה, בעוד הם הסתערו זה על זה בפראות מסוימת במגרש הכדורגל שבחצר.

בערבה, באזור שבו גדלתי, היו המון בסיסים סודיים שהיו מזוהים באופן כללי עם ישות מופשטת שתוארה בתור "המודיעין". זה הוסיף לנוף איזה מימד של מסתורין, שהתבטא באופן ויזואלי בצפלין הענק שהיה תלוי מעל האופק. הבלון הלבן והבוהק הזה היה העצם הכי בולט בשמיים, אבל היה עטוף במסתורין, לא הוזכר בשום פרסום, לא הופיע בשום תמונה, ובאופן רשמי לא היה קיים. כך גם החיילים הצעירים שחזרו מהצבא, והוריהם הגאים אמרו שוב את אותה מלה: "הוא במודיעין, אנחנו בעצמנו לא יודעים מה הוא עושה".

אם חושבים על זה, אז צעיר בן 18 ששומר מפני משפחתו את המקום שבו הוא נמצא כל השבוע הוא בעצם תופעה די פסיכית. היא אפשרית רק בחברה שמתפקדת למעשה כיחידה צבאית, שנענית כולה לצו הסודיות. לחילופין, אפשר לתאר את החברה הישראלית כמעין שבט, שמתגבש סביב סוד עלום.  הרי הפקודות הצבאיות עצמן לא מספיקות כדי לשמור את הסוד מחוץ לצבא – נדרשת גם יראת הכבוד והצייתנות של האזרחים. הצייתנות הזאת מתבטאת אפילו במקומות כמו ויקיפדיה – פרויקט שאמור להתבסס על הפצת ידע. בדף השיחה על הערך כנף 2 (שבעצמו לא מכיל הרבה מידע), כותב אחד העורכים:

מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים? אתם עוברים על בטחון השדה של מדינת ישראל אין לערוך ערך זה! בפקודה!

ונשאלת השאלה: בתוקף איזו היררכיה מחלק אותו עורך פקודות למשתמשי האנציקלופדיה החופשית? ההיררכיה של ויקיפדיה? כנראה שלא. סביר יותר שהוא מנסה להפעיל את ההיררכיה הלא כתובה שעוברת דרך האוכלוסייה היהודית בישראל: אם שמעתם סוד, הסוד הזה הוא גם שלכם. מה שנקרא: "לא היית אמור לדעת את זה".

מיום הולדתה, החברה הישראלית בנויה במידה רבה על שתיקה – השתיקה על גורלם של 700 אלף הפלסטינים שנעלמו פתאום בשנות מלחמת העצמאות. הסוד הגלוי הזה הפך במשך הזמן לסוד כוחה של ישראל, וספח לעצמו סודות נוספים. מישהו די חכם גילה את האפקט של השתיקה המטאפיסית הזאת, שמקרינה כוח עצום כלפי חוץ וכלפי פנים. כך נולד המיליטריזם הישראלי הדיסקרטי, העמום, הנשגב והיהיר, שהתגלה כחזק הרבה יותר מתהלוכות ומפגנים צבאיים. כך נולדו גם אנשים כמו אהוד ברק, שהשתיקה היא מפעלם העיקרי.

הסוד מעניק לחיים כאן הילה רומנטית. הוא גם משמש מרכיב משמעותי באבחנה בין האליטה האשכנזית, שיודעת סודות ומסתובבת עם סודות, לבין כל השאר. אל מול הסוד הצבאי, הכול נראה זניח, קטנוני, ילדותי ולבנטיני. במיטבו, הסוד הוא סמוי כל כך שלא יודעים שהוא קיים – כמו הלוחמים של סיירת מטכ"ל שמסתובבים כמו סתם חיילים בצנחנים, בלי תג. בתוך הסוד הגדול והמפעים (טילי יריחו) נטמעים כל מיני סודות קטנים ומלוכלכים (האשה הפלסטינית ששברת לה את הלסת). לגבי כולם נוקטים באותה מדיניות: שתיקה. זה פועל מצוין, וגם בונה את אותה גבריות מקומית שזכתה לתהילה בעולם כולו.

ישראל היא כמו אותם גברים, שנראים נורא חכמים בגלל שהם שותקים כל הזמן. כאשר הם פותחים את הפה מתברר שהם די סתומים. כשבכירי השב"כ או חיל האוויר מחליטים להתמודד בכנסת, מתברר פתאום מה רמת האינטליגנציה של האנשים המופלאים האלה. חשבו למשל על גדעון עזרא.

כבר כתבתי פעם, שהעיתונות בישראל נועדה בעיקר להסתיר מידע, כלומר לסתום את החורים במידע שיש לציבור באמצעות מידע לא רלוונטי. לא התעסקתי אף פעם בדברים סודיים במיוחד בתור עיתונאי, אבל הייתי במקרה משכתב זוטר בדסק החדשות של הארץ ביום של התקיפה בכור הסורי. אני זוכר איזה מאמץ היו צריכים עורכי החדשות והגרפיקאים להשקיע כדי להסתיר את העובדה שהצנזורה פסלה להם חצי מהידיעות והפרשנויות. הקורא קיבל עיתון מלא טקסט ותמונות, אבל בעצם כל מה שהיה בו זה צנזורה. העיתונאים בישראל מופקדים על הסוד יותר משהם מופקדים על המידע.

*

המחיר של המצב הזה, של קוד הסודיות, מורגש בתקופות כמו התקופה העכשווית. מכל מה שקורה במישור המכונה "מדיני-בטחוני" שומעים רק איזה רחש, לחישות, שמתבטאות באופן קריפטי, אולי מהופך, בנאומי ראש הממשלה ובמאמרים בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. בינתיים מפורסמות גם כל מיני ידיעות על זה שישראל מגדילה את ארסנל צוללות המכה השנייה שלה. אבל מה אפשר להגיד על כל זה? ברור שאלה עניינים גורליים ביותר, אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. בד בבד, איך אפשר לנהל דיון על נושאים כמו שביתת המתמחים או הקסאמים בדרום, כשמתחת לרגליים חותרת צוללת אטומית בדרך ליעד לא ידוע? למעשה, תושבי ישראל עכשיו הם כמו אסיר, או כמו חייל בטירונות, שלא יודע מה יקרה איתו אפילו עוד שעה.

אם לנסח בפשטות את משמעות המעשה של ענת קם, שהופך אותו לכל כך מעורר הערכה, הרי זו ההפרה של קוד השתיקה הזה. קם לא מסרה מידע לשום גורם זר, אבל היא לא קיבלה על עצמה את הכללים של הסוד, שאותם מקבלים על עצמם רוב ילדי האליטה. בכך היא תרמה תרומה עצומה לנורמליזציה ולאזרוח של החברה הישראלית, ועל כך היא גם נענשה.

קשה לשכוח את החגיגה של הח"כים מהימין כשהוסר צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם לפני שנה וחצי. אבל בין הדברים שנאמרו אז היו מרכיבים מעודדים. למשל בהודעה לעיתונות של אורי אורבך, שאמר כי צה"ל צריך לסנן גורמים מסויימים מהשמאל הקיצוני שעלולים לנצל לרעה את תפקידם הסודי לצרכים פוליטיים. "הצבא חייב לבחון היטב את מי הוא מגייס ובידי מי הוא מפקיד את בטחון אזרחי ישראל", אמר אורבך.

אם הצבא אכן יגלה חשדנות בגיוס אנשים בעלי עמדות מסוימות, זאת יכולה להיות ברכה די גדולה. הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה. אם אתם פוחדים שאחשוף סודות – אל תספרו לי אותם.

"זו כל הזהות שלך": מפגש בקפה Shisha, גטינגן

9 בפברואר 2011

עידן בריר

[הדברים הבאים נכתבו כמכתב אחד משרשרת מכתבים  שכתבתי לבני משפחתי ולחבריי ב-2008, מעין יומן מסע במהלכה של נסיעה בת כחודש ימים בגרמניה, למחקר אודות הקהילה היזידית במדינה. הנסיעה נערכה בשלהי שנת 2008 ובמהלכה שהיתי כשבועיים בעיר גטינגן, שבה שוכנת אחת האוניברסיטאות החשובות במדינה. על חלק מקורותיי בעיר ובעיקר על מפגש אחד, מעניין במיוחד, תוכלו לקרוא כאן]

שלום לכולם,

מצטער שבימים האחרונים לא יצא לי ממש לעדכן אתכם באופן סדיר בקורותיי. הימים הראשונים בגטינגן היו ימים של עבודה קשה. מכיוון שפרופ' קריינברוק אמר לי כי הוא חוזר מנסיעת עבודה רק ב-30 לספטמבר, נותרו לי כמה ימים פנויים לשרוף. ביום ראשון, הרגשתי שאין לי ממש כוח להתחיל לעבוד על המאמר והעדפתי לצאת לראות את העיר. מסתבר שבגרמניה, כל יציאה חטופה לעיר הופכת לסדרת מפגשים מן הסוג השלישי. יצאתי מן האכסניה לאוטובוס ועליתי לאוטובוס הראשון שהגיע. אלא שבהיותי ישראלי, שכחתי שיום ראשון הוא היום החופשי בגרמניה ותדירות האוטובוסים בו יורדת אל המינימום, לכן חיכיתי כ-50 דקות בתחנה לאוטובוס שבימי השבוע עובר כל 4 דקות.

הגעתי לעיר כדי לגלות כי היא מלאה באנשים שגודשים אותה בסופי השבוע  וכולם הולכים בכיוון שלי – לכיוון הכיכר הראשית, כיכר ה-Markt שבה הופיע חקיין גרמני של פול מקרטני. מזמן כבר לא הייתי במקום כל-כך צפוף, ולכן אילצתי את עצמי לחפש מקומות רגועים יותר בהם יש בירה טובה, אווירה טובה ומישהו שאוכל לדבר איתו בשפה ששנינו מבינים.

התחלתי להסתובב בעיר מתוסכל וחיפשתי מקומות עד שעיניי נחתו על שלט עליו היה כתוב "Shisha". הבנתי מייד שמדובר במסעדה של ערבים ומיהרתי להיכנס למקום שאוכל לפטפט בו קצת בשפה מוכרת. לצערי לא היה שם יותר מדי עם מי לדבר באותו יום – יום ראשון, עשר דקות אחרי הפתיחה, אבל הבירה הייתה מצוינת, הנרגילה הייתה במקומה והאווירה הייתה נעימה והחלטתי לחזור לשם גם ביום שלאחר מכן, עד שאמצא מישהו לדבר איתו.

למחרת, כאשר הגיעה השעה לצאת, כמובן ששכחתי את הכעס שלי מן הלילה הקודם והלכתי באופן אוטומטי לתחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע תוך כמה דקות, אבל כאשר עליתי וביקשתי לשלם לנהג, נתקלתי בסירוב: הנהג לא מוכן לקבל ממני כסף. ברגע הראשון שמחתי, וחשבתי שהתמזל מזלי, אבל מהר מאוד הבנתי שבסך הכל מדובר בעוד המצאה גרמנית טיפוסית: נהג האוטובוס אינו לוקח כסף ישירות מן האנשים; הנוסעים צריכים לשים את הכסף על מגש מיוחד לכסף והנהג לוחץ על המתקן שמחזיר עודף וגם הפעם, הוא לא מגיע למגע ישיר עם ידו של הנוסע, אלא מפיל את המטבע לתוך מגש ייעודי לעודף. זה נשמע הזוי והאמינו לי שבמציאות זה אפילו עוד יותר הזוי. החלטתי שבאמת נמאס לי ואת הדרך חזרה אעשה ברגל. הפעם גם התכוונתי לעמוד בהחלטתי!

כדי להירגע, הלכתי משם למקום של הערבים, והזמנתי לי את הבירה והנרגילה שלי. אחד החבר'ה היה סקרן לדעת מי אני, מאיפה אני ואיך אני מדבר ערבית. מהר מאוד הסתבר שהאיש, שמו מכּרם, הוא ערבי מכפר יאסיף שעזב את ישראל כשהיה בן 19, התחתן עם גרמניה והיום הוא כבר בקושי זוכר עברית. לידו ישב בחור בשם אבּראהים מלבנון ולידם ישב ועישן בשרשרת בחור בשם אחמד, פלסטיני מרמאללה. ישבתי ודיברתי איתם והשיחה התגלגלה לנושאים שונים, מגוונים ודי צפויים – אולמרט, שרון, לבני, ברק, נתניהו, שחיתות בישראל, תפקידה של גרמניה בהתבססותה והתחזקותה של מדינת ישראל ועוד ועוד.

אחרי שכולם הלכו לדרכם, נותרנו סביב השולחן רק אני ואחמד הפלסטיני. השיחה שהתפתחה בינינו הייתה מעניינת באמת.

מדובר בבחור בן 30 מביר זית שבילה בסך הכל 9 שנים בכלא הישראלי בשני גזרי-דין שונים. בפעם הראשונה שנכנס לכלא הוא היה בן 16 וישב 4 שנים בכלא עופר. לאחר מכן, במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא נעצר במבצע "חומת מגן" ונכנס למעצר מנהלי של חמש וחצי שנים, במהלכן הוא עבר שורת חקירות על שלל עניינים.

אחמד מספר שאחרי שנעצר לקחו אותו כפוּת לקציעות שם השאירו אותו כמה חודשים בבידוד. לאחר מכן לקחו אותו למנהלי נוסף במגרש הרוסים (אל-מַסְכּוּבִּיַה) ותוך כמה שבועות העבירו אותו לכלא הסודי של השב"כ,  שם הוא ישב שמונה ימים (למרות שבמתקן הזה, לפי הסיפורים, אתה לא יושב שמונה ימים, אלא במקרה הטוב עומד שמונה ימים, במקרים טובים פחות, אתה בתנוחות אחרות). את סיפור שמונת הימים האלה ואת מה שהוא עבר במהלכם הוא סיפר לי לאורך שעתיים בערך בפירוט ובפתיחות מדהימים שאני יכול רק להצטער שלא הקלטתי אותו.

מכיוון שאינני זוכר את כל הפרטים (היו ה-מ-ו-ן פרטים) ומכיוון שאינני רוצה להלאות אתכם, אספר שהבחור היה כפות לכיסא 3 ימים רצופים כשאזיקים לוחצים את פרקי ידיו בחוזקה וכאשר שיחררו אותו סיפרו לו שהדבר גורם לשיתוק זמני בגוף. הוא מאשר שאכן זה מה שקורה… את הימים הבאים העביר בלי תנועה, כפות לכיסא מתקפל שגורם לחצים בבטן כך שקשה מאוד לנשום. סיפרו לו תוך כדי שהוא יושב במתקן סודי ושאף אחד לא יודע שהוא שם. סיפרו לו שפרסמו ידיעה בעיתונים הישראליים שהוא ברח ממגרש הרוסים ונעלם ואיש אינו יודע שהוא במתקן הסודי, ובגלל זה הם יכולים לעשות לו מה שהם רוצים. מה שנקרא "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

אחרי כמה שעות הוא אומר שהעבירו אותו למקום אחר, כנראה אשקלון, אבל הוא לא בטוח, אבל יחד איתו הגיע לשם גם החוקר שלו. החוקר ישב איתו וביקש ממנו לצייר את מעגלי הזהות שלו. אחמד צייר לו ציור של מעגלי הזהות, שמבהיר את העניין ואת אותו ציור הוא צייר גם לי על מפית, ואמר: אני קודם כל בן אדם – אחמד, אחר-כך אני ערבי, אחר-כך אני פלסטיני, אחר כן אני תושב ביר-זית וכן הלאה.

החוקר קרע לו את הציור וזרק אותו לפח. הוא לקח דף ואמר לו שלדעתו המצב פשוט בהרבה. בכלל לא מדובר במעגלי זהות, אלא בעיגול אחד בלבד. הוא צייר לו עיגול וכתב בפנים "טרוריסט" ואמר לו – זו כל הזהות שלך. בוא תחסוך לנו את בלבולי המוח וספר לנו את כל מה שאנחנו רוצים לדעת. חשוב לי לציין, שאמנם אני מביא את הסיפור כפי ששמעתי אותו, אך כאשר אני אומר "את כל מה שאנחנו רוצים לדעת", אתם יכולים להבין שהוא לא סיפר לי מה בדיוק הם רצו לדעת. ייתכן מאוד שיש לו הרבה מה להסתיר, על אף כנותו ופתיחותו…

מכיוון שהוא לא דיבר ולא סיפר כלום, שלחו אותו שוב לבידוד, הפעם בתוך ארון סגור, מלא במים עד הברכיים. בעניין הזה הוא לא הרבה בפרטים, ורק אמר שמשך השבועיים שהוא היה בארון הוא עשה את צרכיו על עצמו ובכה להם (תחשבו כמה לא פשוט לשמוע כזה וידוי ממישהו שגילה גאוותנות ויהירות לא מעטה בחקירות שלו) שיוציאו אותו כי הוא לא יכול יותר. שבועיים לא התייחסו אליו והאכילו אותו מחור בדופן הארון והוא אמר שבשל צחנת הצואה והכפור ברגליים הוא פשוט לא היה מסוגל לישון שבועיים. כאשר שיחררו אותו שלחו אותו ישר לבית חולים ברזילי להתאוששות של שבועיים. לי רק נותר לדמיין לעצמי איך נראות רגליים של אדם שיוצא מארון מלא מים וצרכים אחרי שבועיים ומה קורה לעור שלו. המדהים הוא שגם אחרי כל זה, הוא עדיין לא דיבר.

סיפוריו של אחמד נמשכו בפירוט לא-יאומן, יותר משעתיים. אני האזנתי בצמא לכל סיפוריו על העינויים שעבר בכלא ושחבריו לכלא עברו – דברים שכוללים מים; חשמל; שילוב של השניים; צרכים; קשירות, מקומות קטנים וסגורים; דיס-אינפורמציה; שקרים על מצב המשפחה והקרובים וכיוצא באלה. לאחר מכן דיברנו אחמד ואני, שני אויבים שנפגשים רחוק ממקום הסכסוך, כבני-אדם ולא עוד כאויבים. דנו באפשרות, הבלתי מתקבלת על הדעת בעיניו, לשלום בין ישראל והערבים בימי חיינו.

גיליתי עד כמה סוגיית השיבה מהותית לאלו שאינם נמצאים במולדתם וכמה השיבה היא עניין "חי", אפילו בעבור בחור שיצא ממולדתו הרבה אחרי 1948, בהסכם משנת 2005 שלפיו הוא ישוחרר מן הכלא וייצא מייד לחו"ל. לטענתו, יבוא יום וארצות הברית תיחלש, כדרכה של כל אימפריה, ואיתה תיפול גם ישראל ואז הערבים יוכלו לעשות כרצונם – לשוב לאדמתם, להקים בה מדינה ואז לקבוע שכל יהודי-פלסטיני (מה זה בדיוק?!) יישאר וכל שאר היהודים יחזרו איש-איש לארצו. הוא אפילו נתן לי את זכות הבחירה, אם ארצה לחזור למצרים, לרומניה או לברזיל, ארצות מוצאם של הוריי, ואמר שאני בר-מזל שיש לי בחירה כל-כך מגוונת.

הבחור, איש-שמאל פלסטיני בכל רמ"ח איבריו, ללא שום נגיעה לדת או לארגונים דתיים (אני מזכיר לכם שהוא מוכר בירה!), המחיש לי בדבריו עד כמה התהום בינינו רחבה ועד כמה הבסיס הנתון להידברות קטן עד לא קיים. אינני יכול להכחיש שהשיחה הזו לא הייתה לי קלה. הבנתי גם עד כמה הגלות הופכת את האדם לקיצוני – ישנם גולים שמוותרים על כל שאיפותיהם לחזרה ומתמכרים לנוחות של הגולה, רחוק מן הבעיות הפוליטיות; מנגד, ישנם גולים שמתמכרים בגלות לסוגיה שבגללה הם יצאו לגלות והופכים לקיצוניים שבקיצוניים.

אינני יכול גם להכחיש שהשיחה עם אחמד עזרה לי להבין גם הרבה דברים על מצבם של גולים, נושא שאעשה בו שימוש כזה או אחר בעבודה שלי על הגולים היזידים. בין כל הדברים, יצאתי במובן מסוים מורווח.

אינני סנגורו של אחמד ואם לומר את האמת, הוא אדם שגם במציאות אחרת, בעולם אחר ובזמן אחר, אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כבן אדם, הסיפורים שלו פשוט צמררו אותי וגרמו לי למחשבות רבות-רבות, שאותם אני בוחר דווקא לשמור לעצמי. אספר לכם רק שהמחשבות על שיחתנו העבירו לי את ההליכה ברגל לאכסניה במהירות לא-תאומן.

פלפלים צהובים, בדואים עם צו פינוי

15 בינואר 2011

 לפני שנתיים, אבא שלי נקבר בערבה, בבית קברות עם שלושה קברים ליד ספיר, היישוב שבו גרה המשפחה שלי כשהייתי ילד. כשהייתי בן 15 עזבנו את הערבה ועברנו לבאר שבע. אחרי האירוע המוחי שאבא שלי עבר לא יכולנו לחיות שם יותר. מאז, ועד ההלוויה, כמעט לא הייתי שם.

לפני כמה ימים, כשחשבתי בפעם המי יודע כמה על האפשרות לחיות מחוץ לישראל, אמרתי לעצמי פתאום שבעצם לא ממש גדלתי בישראל. אם לצירוף מחוז מרוחק או אזור ספר יש משמעות בישראל, הערבה היא אולי המקום היחיד שראוי לכינוי הזה: לא כל כך מבחינה חברתית (האוכלוסייה של המושבים שם היא מבוססת למדי), אלא פשוט מהבחינה הגיאוגרפית, שמכתיבה גם ריחוק מנטלי ואוטיזם מסוים. כל מה שמצפון לדימונה נקרא אצלנו "הצפון", והאבחנה בין נהרייה לתל אביב היתה מבחינתי די מטושטשת. בטלוויזיה קלטנו לפעמים רק את ירדן. למעשה, הזדהיתי יותר עם בית המלוכה ההאשמי מאשר עם ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר.

עכשיו, כשבתקשורת מדברים שוב על מלחמת המפרץ, אני נזכר שאז ב-91' הסקאדים היו מבחינתנו שמועה רחוקה. הצבא חילק מסיכות, אבל לפחות אצלי במשפחה לא לבשנו אותן אפילו פעם אחת. גם לחוויות אחרות שאיתן חיים בישראל, כמו עולים מרוסיה או פיגועים, היינו חשופים במידה די מינימלית שם במדבר. הדבר הכי קרוב לפיגוע היה מה שקראו "חדירות מירדן" – ואז הילדים ממושב פארן לא היו מגיעים לבית ספר, כי כביש הערבה היה חסום. והיו כמובן שטפונות שחסמו את הכביש, ופעם אחת התהפכה משאית עם ברום ליד עידן. סגרו אותנו בבית ספר מחשש שענן הגז יגיע, ועמדנו ליד החלון בתקווה כמוסה שהענן יתקרב ויחנוק אותנו. ובשמים היה תלוי בלון ענק של המודיעין, שהיינו רואים בשקיעה בתור כתם ליד האופק.

זה היה עולם די שונה. אם לישראל היו קולוניות, אבל קולוניות ממש, נגיד באפריקה או באוסטרליה, קרוב לוודאי שהן היו נראות בערך כמו הערבה: מין שלוחה של ארץ האם הציונית במרחב זר, עם מחנות צבאיים וילדים בכיתה ה' שרוכבים על טרקטורונים. הערבה היא לא עמק יזרעאל: אמנם היו שם לא מעט חקלאים צרובי שמש שאימצו לעצמם מין מראה שורשי, אבל אף אחד לא ניסה אפילו לטעון שיש איזה קשר היסטורי הדוק בינך לבין האדמה שעליה אתה יושב. אולי חוץ מאבא שלי, שניסה מדי פעם לחדש את הפולחן של האלות האדומיות עתר ואלת – פרויקט שלא התקבל בהתלהבות יתרה ביישוב שבו גרנו. אבל בשביל לטעון לקשר כזה היה צורך בהרבה דמיון רומנטי, שחסר לרוב החקלאים שם, אלה שהתעניינו בעיקר בצבירת פועלים תאילנדים והתעשרות ממכירת פלפלים צהובים.

ובכל זאת, רחוקים ואקזוטיים ככל שיהיו, היישובים בערבה הם בסופו של דבר פרויקט שהונדס ותוקצב היטב ממשרדים של החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית ושל משרד הפנים והביטחון בירושלים ובתל אביב. וגם אם מאז הפלייסטוקן, האזור הזה אף פעם לא היה מיושב בצפיפות (אני מניח שב-48' היו בו הרבה פחות תושבים מאשר בכפר סומייל, למשל), ברור שגם בו חיו אנשים שלא חיים שם היום. או במלים אחרות: היו בו בדואים, ועכשיו כבר אין. ובעצם יש, משפחה אחת, המשפחה של עלי עיד אל-עמרני, שיושבת בכמה אוהלים ליד עין חצבה.

כאן אנחנו מגיעים לנושא של הפוסט הזה.

כמה שבועות אחרי שאבא שלי נקבר, הגיע אליי באימייל מין עלון, "משולחן המועצה", שנכתב על ידי ראש המועצה ומופץ בין תושבי היישובים באזור. בין הדיווחים המצחיקים על "מעשה ונדליזם חמור של השחתת תמונת נשיא המדינה שמעון פרס" בבית הספר, ועל אירוח "ברוב פאר והדר" של אותו נשיא המדינה (שהגיע לערבה לראשונה מאז 1984), הופיע התיאור התמציתי שלהלן:

בדואים – קיימנו סידרת דיונים, על מנת לנסות ולגבש פיתרון הולם להתיישבות הבדואים מול עין חצבה. במסגרת הפגישות הרבות נפגשנו, גיל סלוין ואני עם דודיק שושני, שעסק רבות בנושא מטעמו של אריאל שרון וטיפל בזמנו בהצלחה בכל הקשור לפנוי ישובים והקמתם מחדש באזור תל מלחתה (בסיס נבטים).  ברגע שנקיים דיון מכריע, אדאג לעדכן אתכם על מנת שתוכלו להיות מעורבים.

 *

ילד בדואי במדבר יהודה. נטמעו בבית הספר האזורי

 בכמה וכמה אופנים, הבדואים מילאו תפקיד די משמעותי בחיים של המשפחה שלי. היינו נוסעים למאהל של עלי פעם בכמה חודשים. מכביש הערבה פונים מערבה בדרך עפר עד שמגיעים לאוהלים שלהם. שם, בין גרוטאות של מכוניות, רבצו כמה עשרות גמלים, ומאחורי גדרות מאולתרות גם כבשים ועזים. תמיד אמרו שהמשפחה של עלי חיה עדיין כמו "בדואים אמיתיים", רק מהצאן והגמלים, ולא כמו הבדואים ליד דימונה ובאר שבע שחיים מחקלאות ומכל מיני עבודות. אחרי שהיינו יורדים מהאוטו, אמא שלי ניגשה אל פריגה באוהל של הנשים, ואבא שלי ואנחנו לאוהל של הגברים. שם היינו יושבים לכמה שעות, שותקים חלק גדול מהזמן. לפעמים היינו משאילים עז לכמה חודשים, למטרות שתקצר היריעה מלפרט כאן.

תמיד קיבלו אותנו במאור פנים, אם כי אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה של המפגשים האלה; בסופו של דבר היתה שם לא מעט מבוכה. פעם אחת באנו בטעות בעיד אל-פיטר, ואם אינני טועה, הם שחטו טלה. זה היה לא נעים, כאילו באמצע הארוחה של פסח תיפתח הדלת ויגיע בלי הודעה מוקדמת איזה נודניק לא קרוא עם כל המשפחה שלו. ובכל זאת הם צירפו אותנו לארוחה. כולם אכלו בשתיקה את הבשר החם, המבושל כמעט בלי מלח.

היו שם עלי אל-עמרני עצמו, שכבר היה זקן למדי. והיו סולימאן ומוחמד, הבנים, וזיד, וחאמד (כמה מהם מתוארים בפוסט הזה בבלוג של נעם איתן – שחי תקופה כלשהי עם המשפחה של עלי, ובינתיים הפך כנראה לחסיד ברסלב). והיו עוד כל מיני קרובי משפחה אחרים שאת חלקם לא הכרנו, ואת חלקם הכרנו כי אמא שלי היתה במשך כמה שנים מורה אחראית על כיתת הילדים הבדואים בבית הספר האזורי. בכיתה הזאת למדו כמה ילדים בדואים בגילאים שונים – האחים חאלד וסברי, ומזייד (שאחר כך הפסיק ללכת לבית ספר והסתובב עם הגמלים, ובסופו של דבר נהיה כנראה שומר באחד המושבים) ופאטמה ועאידה, שהיתה תלמידה במיוחד טובה.

אחר כך, כשעודה וסולימאן ("סולי") הגיעו לגיל בית ספר, הטמיעו אותם בכיתה שמתחתיי: שני ילדים בדואים בבית הספר האזורי. אני זוכר שסולי היה רץ מעולה, וממש הצטיין ב"מרוץ העמק הנעלם" של המורה לספורט נועם נייס, אבל אחרי שהוא היה מגיע לקו הגמר לפני כולם כמה ילדים מושבניקים היו מחכים לו שם צוחקים ואומרים לו "סולי, תראה ת'שיניים" כמו שאומרים לעבד או גמל. נדמה לי שהוא הלך אחר כך ל"יחידה מובחרת".

בתור ילד, באינטראקציה הזאת עם הבדואים היה משהו מסעיר בעיניי. הצטערתי שבכיתה שלי אין ילד בדואי, ובטקסים של יום השואה הייתי מסתכל תמיד מה סולי עושה בצפירה. וכשהכיתה מתחתיי הגיעה לגיל ההתבגרות, היתה לי מין פנטזיה שלסולי תהיה חברה מחצבה או מפארן. אבל זה לא קרה, למיטב ידיעתי.

*

עלי, פריגה, סולימה, מוחמד, זיד, זיאד, פאטמה, חמאד, סלימאן, ושאר בני המשפחה שעדיין חיים מופיעים בשורת הנתבעים בפסק הדין הזה, שניתן בבית משפט השלום בבאר שבע באפריל 2006. התובעת היא מדינת ישראל. כך נאמר בהכרעת הדין:

התובעת מבקשת כי בית המשפט יורה לנתבעים להתפנות מהקרקע ולהשיבה לתובעת כשהם פנויים וריקים מכל אדם, חפץ ובעלי חיים השייכים להם, כמו כן מבקשת התובעת להורות לנתבעים להימנע מכניסה למקרקעין או לתפוס בהן חזקה.

במרכז טענות הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, טוענים כי רישום המקרקעין נעשה שלא כדין וכי המדינה ביצעה הרישום מבלי לשמוע את טענתם, שהרי הם מתגוררים ושוהים בקרקע עשרות שנים ואף עוד מטרם קום המדינה, ועל המדינה היה ליזום פנייה על מנת לקבל את תגובתם. כמו כן טענו כי הגישו תביעות לגבי המקרקעין לפקיד ההסדר ועד למועד הגשת התביעה דנן, סברו כי בקשתם נדונה.

לאחר שמיעת הראיות וניתוח העובדות אל מול המצב המשפטי החלטתי לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד מן הטעמים שיפורטו להלן.

*

בדואים מעבר הירדן בעת ביקור של הנציב העליון הרברט סמואל, 1921

מתברר שביולי האחרון עלי אל עמרני מת, בגיל 84. בסמיכות אליו מת אחיו, חליל סעידין. הוא נקבר בעין תמיד, לא רחוק מהמאהל.

באופן כמעט מיידי, הוצאו צווי פינוי נגד "התיישבות הבדואים", כפי שמכונה המאהל בהודעות המועצה האזורית.

מהפרסומים בנושא, כולל מספר כתבות, נודעו לי כמה עובדות שהבנתי בזמנו רק במעורפל. מתברר שהמשפחה של עלי היא לא אחת ממשפחות הבדואים שחיו בערבה לפני 48' (אלה, למיטב הבנתי, גורשו כולן). היא הגיעה מירדן, בצד השני של נחל ערבה, ושוכנה במקום על ידי שלטונות הביטחון הישראליים, לאחר שעלי החל לעבוד בשביל ישראל. כפי שהסביר אחד מוותיקי מערכת הביטחון שבוחש בנושא:

"עלי עיד קשר את גורלו עם המדינה והחליט במודע – ובלא לקבל או לדרוש כל תמורה – לשמש סוכן מטעמהּ. סוכן למטרות מודיעין ומשימות מיוחדות במדינות המרחב…

בשל אופיו של אבי המשפחה ומשום מעורבותו עם זרועות המדינה, הקפיד ראש המשפחה עלי עיד להיבדל, ומנגד, יתר הבדווים בנגב הקפידו להתבדל ממנו. זו הסיבה שגם לאחר שישה עשורים מדובר במשפחה מורחבת המונה כמה עשרות נפש בסה"כ".

וראש המועצה מוסיף:

פגשתי את עלי בשנת 1996 בעת ביקורו של אריק שרון ,שר התשתיות, בערבה. בביקור זה שינה אריק שרון את לוח הזמנים על מנת להיפגש עם עלי.

בשורה התחתונה, הזכות הזמנית לשבת על כמה דונמים בערבה ניתנה רק כמין טובה אישית של הפטרונים ממערכת הביטחון לבדואי הזקן שעבד בשבילם. בשנייה שהוא מת, סר חינה של המשפחה בעיניי בכירי משרד הביטחון, וכל הגברים, הנשים והילדים מיועדים לפינוי מיידי אחרי שישבו במקום 60 שנה. כיוון שהערבה היא כאמור אזור די פרוע, ונמצאת רחוק מעין התקשורת (שממילא לא מתעניינת בערבים), הרשויות לא ניסו אפילו להסתיר את הפרוטקשן המושחת הזה. כך מתאר ראש המועצה עזרא רבינס באחד התזכירים שלו בנושא:

בשנת 2008 נפגשתי עם נציגי משרד הפנים, מינהלת הבדואים, נציגי המינהל והסיירת הירוקה. בפגישתי עם נציגי מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, נחשפתי להתבטאויות, ואני מצטט במדויק "עכשיו, כשרבין ז"ל ואריאל שרון אינו מתפקד, אנחנו יכולים לגרש את המשפחות". התבטאות נוספת, רק לאחרונה, "עכשיו, כשהאבא נפטר, אנו יכולים לפנות את בני המשפחה".

 

 *

  

הפלוגה הבדווית משבט ערב-אל-הייב במצעד צה"ל, יוני 1949

בשבועות האחרונים מתנהל בעניין מאבק, בעיקר בזכות כמה תושבים מהערבה שמיודדים איתם או שמתקוממים על העוול. יש לציין שלמשפחתו של עלי יש גם תומכים בין ותיקי מערכת הביטחון (כלומר, אלה שלא עסוקים כרגע במניעת פינוי הבית של אלירז פרץ). חלקם מפרסמים טקסטים נרגשים על כך ש"פועלו של עלי מתואר במספר ספרים, אם כי הצנזורה מונעת לפרסם חלק גדול מהמעשים".

לשיא של אוריינטליזם הגיע יעקב חבקוק, ותיק מערכת הביטחון ועורך האוטוביוגרפיה של ראש עיריית רמת גן צבי בר, שמוצג במקומות מסוימים כ"אנתרופולוג". במכתב פומבי שפירסם על הנושא, חבקוק מסביר שאין מה לחשוש, ומשפחתו של עלי אינה מהווה איום דמוגרפי או טרוריסטי:

מדובר במשפחה "עקרה", כמוהָ כעץ נוי שאינו נותן פרי. נדמה לי שלא אטעה אם אציין שהריבוי הטבעי של המשפחות הגרות במושבי המועצה גדול מהריבוי הטבעי של משפחת אל-עמראני. משפחה בדווית אחרת, צפונה יותר, הייתה מתרבה בקצב רצחני ומחזיקה כבר מאות נפשות!
זאת ועוד, מי שחשש שהמשך הימצאותם של בני המשפחה באזור יביא לקן של אסלאם או לאבן שואבת של בדווים מהנגב שיירדו לערבה, אינו יודע היכן האו חי. אין, לא הייתה וכנראה שגם לא תהיה במשפחה כל נטייה לחזרה אל האסלאם כמו גם לקליטה של גורמים מחוץ למשפחה. בדווים לא מתחתנים עם בני משפחת אל-עמראני, כך שאין מי שיצטרף אליהם. 

מצד שני, יש בערבה גם אנשים הגונים והומאניים שפשוט מזדהים עם חבריהם הבדואים ומתקוממים. במצגת שהוכנה על הנושא על ידי ידידיה של משפחת אל-עמרני, כתבו ש"המשפחה היא חלק מהנוף האנושי של האזור, וקבלת המשפחה וחיבוקה היא צו אנושי ומוסרי" – דברים שרחוקים להיות מובנים מאליהם בישראל של היום. גם ראש המועצה עזרא רבינס כתב בעניין כמה משפטים יפים:

בשנים האחרונות התגייסנו באזור לסייע לנזקיים באזורים מוכי אסון בעולם. צעקתם נשמעה ונראתה על מסכי הטלוויזיה. כאן מדובר בדוגמה הפוכה, בחצר האחורית שלנו. הם לא צועקים, לא מתלוננים. השבוע רואיין אחד מבני המשפחה בכלי התקשורת ואמר "אנחנו לא כועסים על מדינת ישראל, אנחנו מאוכזבים". בשבילנו, זה אומר הכול.

   *

הפגנה של בדואים מהכפר אל עראקיב. ההנחה היא שמצבו הטבעי של בדואי הוא להיות מגורש

יש משהו אירוני, אבל יותר מזה עצוב, בעובדה שהבדואים מהערבה, שנחשבו להתגלמות האותנטיות והראשוניות ופירנסו כמה רומאנים של סופרים-הרפתקנים, מתגלים בסופו של דבר כקבוצת פליטים/בני-חסות/בני-ערובה חסרי אונים של מערכת הביטחון. זאת החליטה יום אחד לזרוק אותם במקום כלשהו במדבר, ואחרי זה להעיף אותם משם.

צו הפינוי אמור להתממש כל יום – אולי הוא מוצא לפועל ברגעים אלה. אני מניח שילדיה של פאטמה אל-עמרני, שלומדים בבית הספר היסודי בספיר, פשוט לא יופיעו יום אחד בבית ספר.

על כך אמר שלמה ציזר, ראש אגף הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל:

"עלי הלך לעולמו, ואנחנו מוקירים אותו, אבל לא יכול להיות שיתפסו עליו טרמפ".

הנחת היסוד היא שהמצב הבסיסי של ערבי היא להיות מגורש. כשמדובר בבדואים, לשאוף להישאר במקום שבו חיית בלי שיגרשו אותך נחשב מבחינת הרשויות כ"לתפוס טרמפ". איזו חוצפה יש לבדואים האלה, שמעזים לבקש שישאירו אותם במקום שבו הם חיים כבר 60 שנה. עניינים כאלה הרי נסגרים בהסכמים בסגנון פיאודלי בין פטריארכים עם רובים.

באמת, מדינה נפלאה, מוסרית, טהורת כפיים. כל הכבוד לצה"ל.

ילדים בבית הספר האזורי - מתוך המצגת שהכינו ידידיה של משפחת אל-עמרני