Posts Tagged ‘מהפכת 68'’

הקרנבל של צעירי הבורגנות

6 בדצמבר 2011

עודד היילברונר

I

האם שקיעת מחאתם של הצעירים הבורגנים התל-אביביים קשורה לאופיים הקרנבלי והלא אלים של מחאתם? מחאת הצעירים הבורגנים  (שרק מיעוטם  בעלי תודעה אנטי-בורגנית)  ברחבי העולם במערבי ואף זאת התל-אביבית נעזרת (כמעט) תמיד בתרבות הויזואלית. מופעי הרחוב של מחאה זאת הנם קרנבליסטים באופיים: הם כוללים מוסיקה, כרזות, מסכות, ריקודים, אופנת רחוב, מסיבות עיתונאים מתוקשרות ומופעי סטנד-אפ המלווים ברטוריקה לוחמנית כנגד חוסר הצדק, אכזריות ועיוותי השלטון הקיים. למרות התנגדותם לתרבות הקפיטליסטית הנצלנית הם נעזרים בה תדירות להפצת הצהרותיהם ופרסום מעשיהם.

סמלים ודמויים ממלאים תפקיד מרכזי במחאה. בניגוד להפגנות ומחאות של הסובלים האמיתיים,שבעבר, או לפחות עד שנות ה-60 של המאה ה-20 מחאותיהם היו בעלות אופי מהפכני ולעיתים אף היוו חזרה גנרלית למהפכה אלימה, בקרנבל הבורגני מופעי אלימות כמעט ואינם מורגשים. המוחים מתנגדים להפעלת כוח ויש לקחת את איומיהם לנקוט ב"פעולה ישירה" רק באופן סימבולי. ההצגה חשובה מהפעולה.

ניצול התרבות הוויזואלית ואופיים הקרנבליסטים של ההפגנות מאפשרים לבורגנים הצעירים לא רק להצליח בהפצת המחאה אלא אף להציגה כמחאת מצוקה אותנטית שמייצגת את רצון העם ("הדורש צדק חברתי") ואת השכבות הנמוכות שכוחם המחאתי הולך ופוחת בעשורים האחרונים עקב חוסר יכולתן לקרוא, לערוך וליזום שינוי עמוק. זאת, בשל זרותם לתרבות הרשתות החברתיות הויזואליות ולשולטים ברשתות התקשורת. וכך, אין זה פלא כי במרבית הקריאות למהפכות, לשינויים ולרפורמות שאנו מכירים בעשורים האחרונים במזרח אירופה, במערב ולאחרונה בארצות ערב היתה מעורבת בורגנות צעירה, ולעתים זו עמדה בראש המאבק.

צעירי הבורגנות שדורשים שינוי רואים עצמם כאוונגרד המוביל את המחנה. אוונגרד זה יהיה בדרך כלל בעל תודעה אוניברסאלית, שמאלית בתפיסותיו הפוליטיות, בעל סף אלימות נמוך. בין שורותיו יהיו בעיקר סטודנטים, אינטלקטואלים ומספר מועט מבני המעמדות נמוכים. מקורותיו המודרניים בתנועות הפוטוריזם והדאדא האירופאים וממשיכי דרכם הסיטואציוניסטים הצרפתים. זו האחרונה הנה דוגמא לתנועה בורגנית אנטי-בורגנית שפעלה באמצע המאה הקודמת בצרפת, ובין אוהדיה היו אף אחדים ממנהיגי הפאנק האנגלי. הם ראו בעצמם אוונגרד אנטי-קפיטליסטי שעשה שימוש נרחב בתרבות הקפיטליסטית להפצת משנתו. הסיטואציוניסטים חסרו כח משיכה המוני,אך השפעתם מכרעת להבנת הדינמיקה של מחאת צעירים בורגנים החל מהסטודנטים של פאריז ב-1968 דרך מחאת הפאנק של צעירי לונדון, ההפגנות נגד הגלובליזציה והמלחמה בעירק בלונדון של ראשית המאה ה-21, ועד צעירי רוטשילד. בכל אלו באו לידי ביטוי יסודות קרנבליסטים-מחאתיים ללא אלימות או בעלי סף אלימות נמוך.

לאוונגרד הקרנבליסטי של הבורגנים הצעירים היו אף בנים חורגים: הקבוצות האוונגרדיות האלימות: קבוצות באדר-מיינהוף והבריגדות האדומות בגרמניה המערבית ואיטליה, וקבוצות מאואיסטיות וטרוצקיסטיות במערב אירופה של שנות השישים והשיבעים. ילדי היטלר, מוסוליני, לנין, מאו וצ'ה ראו עצמם כאוונגרד שיסחוף את המעמדות המדוכאים. מעשי האלימות כנגד סמלי הקפיטליזם המערבי נבעו מעמדות אידיאולוגיות קיצונית בהשפעת האנרכיזם האירופאי, התנגדות לדור הפאשיסטי והנציונל-סוציאליסטי של הוריהם, אך בעיקר ומן האמונה הלניניסטית שאוונגארד אמיתי אינו ממתין להמונים כדי ליצור מהפכה. הפעולה הישירה של מעטים היא זו שתביא בסופו של דבר את ההמון וביחד תתבצע מהפכה. על פי חזונם של חברי באדר-מיינהוף או המאואיסטים הצרפתים קרנבל הראווה האלים היה צריך לפלס את הדרך להמון "המדוכא". אך זה האחרון בושש להצטרף.

כיצד משתלבת "מחאת רוטשילד" בדגם שהוצג עד כה? נתחיל בסוף: מידת ההצלחה של קרנבל המחאה הנוכחי בערי המערב עדיין אינה ברורה. היעדרה של אלימות או סף האלימות הנמוך שהופעל עד כה זיכו אותם בנקודות בתקשורת שנמנעה עד כה לגלוש לעמדת "פאניקה מוסרית" אותה היא בדרך כלל מאמצת כאשר צעירים ממעמדות נמוכים (טדי בויס, פאנק, מודס, chavs באנגליה), או מהגרים (צעירים ממוצא צפון אפריקאי בצרפת או פקיסטנים מוסלמים באנגליה) מביעים במעשים את מחאתם. אף התקשורת הישראלית חבקה את צעיריה הבורגנים,אולי בשל ארגון הקרנבל המחאתי והימנעות מ"פעולה ישירה". ובכך מיישרת התקשורת והמוחים הצעירים קו עם חבריהם ברחבי העולם.

II

 על כל פנים, לסיטואציה בישראל יש קווים יחודיים.

הדעות המגוונות , רובן תומכות ומיעוטן מתנגדות, למחאה החברתית שהתפרצה בקייץ 2011 בתל-אביב והתפשטה ברחבי הארץ יצרו מטבע לשוני בשם "מחאת המעמד הבינוני". באינספור דעות, תגובות מאמרי פרשנות וויכוחים תקשורתיים הועלתה הדעה כי בפעם הראשונה המעמד הבינוני הצעיר הישראלי עולה על הבריקדות ומפגין את מצוקותיו, דורש בריש גלי את זכויותיו ובמקרה הצורך אף מפעיל אלימות נמוכה.

יש דברים בגו. הבורגנות הישראלית (אם בכלל הייתה כאן בורגנות  או אפילו מעמד בינוני בנוסח המערבי, אך זה נושא למאמר נפרד) וצעיריה ידועים בפסיביות שלהם, בעיקר בכל הקשור לתחום החברתי-כלכלי. המעמד הבינוני הישראלי ובעיקר בניו הצעירים היו אדישים לכל מצוקה או עוול בתחומים החברתיים. נוכחותם הבולטת בהפגנת "ה-400 אלף" בככר מלכי ישראל בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובערב" ההוא" ובאותה ככר בנובמבר 1995 הנם כמה מן המקרים הספורים שאינם מעידים על הכלל. למן מהומות וואדי סאליב (1959), ההתנגדות לממשל הצבאי (1964-1965 ), הפגנות סטודנטיאליות של "מצפן" (1969-1970), הפגנות הפנתרים השחורים (1971-1972), הפגנות נגד ממשלת המחדל (1974), ועד הפגנות ככר הלחם, מחאת אמהות חד-הוריות בהנהגת ויקי כנפו (2002-2003 ) והמאבקים נגד גדר ההפרדה בשנים האחרונות  (וזו רשימה חלקית) לא נשמע ברום קולה של הבורגנות הישראלית ושל צעיריה.

ולכן,יש לברך ולהתרשם מן הרוח החלוצית שנשבה ברחובות תל-אביב בקיץ אך גם לעמוד על מקורותיה, כמו גם חולשותיה.

 בהמשך להסבר הקרנבליסטי-ההיסטורי שהוצג בתחילת דברינו, המעמד הבינוני (או הבורגנות כפי שכונתה בעבר) כפורמציה חברתית-תרבותית נכנעה מאז ומתמיד לקריאה לחוק וסדר (שיוצגה בדמות ועדת חקירה, משא ומתן, החלטות בית משפט), בעוד ההמון הצעיר ממעמדות הפועלים השתולל הרחובות על רקע קיפוח ועוול חברתיים ותרבותיים.  רק לעיתים נדירות הצטרפה הבורגנות לתנועות מהפכניות-אלימות, וגם זאת רק בעקבות תנאים קיצוניים של הפסד קשה במלחמה ואיום ממשי על הסדר הקיים (הדוגמאות הבולטת ביותר הנה המפלגה הנאצית בגרמניה והפאשיסטית האיטלקית בהם היו חברים רבים מבני הבורגנות הגרמנית והאיטלקית עוד קודם לעליית המפלגות הללו לשלטון. אף במפלגה הבולשביקית רבים היו מבני הבורגנות הנמוכה הרוסית).

על רקע זה חשוב לזכור כי בישראל מעולם לא יזמה הבורגנות שינוי רדיקלי. רפורמות כן, אך לא "פעולה ישירה" או מהפיכה. המורשת היהודית והציונות והדינמיקה של אורח החיים הישראלי יצרו שלא במתכוון אין ספור מנגנוני פיקוח והתאמה שהשקיטו, ויסתו והעלימו כל רגש של אי-שביעות רצון מצד קבוצות יהודיות שאינן מרוצות או שעומדות על סף מחאה אלימה. שימוש במנגנוני דת ("יהודי לא מרים יד על יהודי", מערכות החינוך הציבוריות, השרות הצבאי, "הטיול הגדול", המדיניות בשטחים הכבושים, אימפריאליזם חברתי,"המצב הביטחוני", אויב חיצוני ועוד אין ספור דרכים – כל אלה שימשו את ההגמוניות השונות בהחנקת כל זיק של מחאה.

יש גם להודות כי הצעירים הישראלים-היהודיים החילוניים מעולם לא מרדו ממש בהוריהם. הדור השני והשלישי של הצעירים המזרחיים המסורתיים והאשכנזים-החילוניים-הצברים חוו ועדיין חווים שיפור ניכר ברמת החיים, לעומת הוריהם שנשאו על גבם טראומות איומות. הצעירים החילוניים ממרכז הארץ מעולם לא נטלו חלק במחאה ציבורית אלימה, בניגוד לאחיהם החרדים או הדתיים-לאומיים שמפעילים אלימות תדירות לבקרים. קרנבל נרות וצבעים המוני ברוח ה-sixties (שסוף-סוף הגיעו לישראל), קבוצות דיון ועצומות, ועוד איך! "פעולה ישירה" והשתלטות על מוקדי כוח ציבוריים,מעולם לא!

נראה כי רק איום קיומי פנימי על המשטר הדמוקרטי-הישראלי בשילוב צניחה ברמת החיים של המעמד הבינוני החילוני הצעיר ותבוסה במלחמה יגרמו לצעירי ישראל להפעיל את הרשתות החברתיות הדיגיטליות ולקרוא למהפכה. יש לקוות כי לא נגיע לרגע זה.

הדור שלכם

14 במרץ 2011

(דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר)

"מהי תרבות הצעירים העכשווית? האם היא באמת שטחית ופסיבית?" כך שואלת הההזמה לכנס תרבות הצעירים בשנקר, תוך התייחסות למאמרו של גדעון עפרת על "הזן החדש של הצעירים". גם אני, כמו אנשים אחרים לפניי, רוצה לנסות להשיב למאמר. אבל בשונה מהנימה האפולוגטית שהיתה לכמה מההרצאות של נציגי הדור הצעיר עד כאן, אני רוצה ברשותכם לעבור להתקפה. בשביל להבין את דור הצעירים, צריך לדעתי להחזיר מבט, כלומר להסב לרגע את המבט אל דור האם, דור ההורים – זה שמסתכל עלינו.
אני רוצה להתחשבן עם הדור הזה, באותו אופן שבו נהוג להתחשבן בתרבות שלנו עם דור הסבים.

כיוון שההגדרה של "הצעירים" היא מאוד רחבה, אני אשתמש לצורך העניין בהגדרה רחבה לא פחות של דור האם. אני מתכוון לאנשים שנולדו משנות ה-50 עד שנות ה-70, ואולי בניסוח אחר – אלה שהגיעו לבגרות ממלחמת 67' עד מלחמת לבנון הראשונה, וקצת אחריה.

אני מפנה את הדברים לדור של גדעון עפרת, ולכן אקרא לקבוצה הזו "הדור שלכם".

מה זאת אומרת להתחשבן עם דור ההורים שלנו כמו שמתחשבנים עם דור הסבים? זאת אומרת, שבשני העשורים האחרונים, התרבות הישראלית מרבה להתעסק בחיסול חשבונות עם הסוציאליזם, ההסתדרות, הקיבוצים וכו' – מפעלים שהוקמו על ידי דור הסבים או הדור שלפניו. היחס לרעיונות ולמוסדות של אותו דור נע בין התעלמות או זלזלול קנטרני, לבין התחשבנות תוקפנית יותר.

הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא התלונות החוזרות ונשנות על הלינה המשותפת בקיבוצים, ועל החיים הקיבוציים בכלל. התלונות האלה לא באות מהדור הצעיר. הן מין המנון של דור האשכנזים שנולד אחרי הקמת המדינה, ושעזב את הקיבוצים ואת ישראל הסוציאליסטית בכלל. הפונקציה שלהן הוא לאשרר את המערך החברתי הנוכחי, ולהראות שכל אפשרות אחרת וכל עולם ערכים אחר הם מסוכנים ו"לא טבעיים".

באותה מידה, ואם להיות כנים, אפשר לומר את זה גם על ההתחשבנות מצד שמאל עם דור תש"ח. קל להאשים את דור תש"ח – אנשים שרובם מתו, או שנתמכים על ידי מטפל פיליפיני – בגירוש הפלסטינים ב-48'. אבל בפועל, חלק גדול מהמתחשבנים חיים בעצמם בבתים או ביישובים שבהם חיו פלסטינים לפני 48', ולא היו מוכנים בשום מחיר שאותם פלסטינים יחזרו לבתים האלה. עם זאת, קל יותר להינות מהשלל, ובו זמנית לחשוב "זה לא אנחנו עשינו".

אנחנו חיים בתקופה של רגישות עזה, ולפעמים די מסרסת, לפגיעה ברגשות של קבוצות שונות. אבל נראה לי שפגיעה ברגשות של דור שלם לא נכללת בדברים שצריך להימנע מהם. בכל מקרה, המטרה היא לא  לפגוע במישהו – ממילא מדובר במיליוני אנשים מקבוצות שונות שלמזלם או חוסר מזלם נולדו בתקופה הנידונה – אלא לנצל את הדיון הדורי כדי להעלות נקודות למחשבה.

אני לא טוען באמת ש"הדור שלכם" הוא יותר גרוע או יותר טוב מכל דור אחר. מה שמייחד אותו, זה שתמיד הוא זה שישפוט את האחרים. בני הדור שלכם הם הסובייקט הקולוניאלי של החברה הישראלית: הם שופטים את האחרים, אף אחד לא שופט אותם.

זה דור שמתחשבן עם כולם, אבל אף אחד לא מתחשבן איתו, בגלל שהוא מחזיק בעמדות שמהן אפשר להתחשבן. גם הילדים שלכם לא ממש מתחשבנים איתכם –  זה לא כל כך מעניין אותם. מסיבה זו, הדור הזה הוא הדור השקוף ביותר – כיוון שהוא נמצא בכל מקום, לפעמים לא זוכרים שהוא קיים.

אחרי ההקדמה הזאת, אחזור למאמר של גדעון עפרת.

התלונה הגדולה הראשונה של עפרת על הצעירים נוגעת לשפה שלהם.  גדעון עפרת כותב בין השאר:

"שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות האֶס אֶם אֶס… קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב משמעות, קונוטציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת.

והוא ממשיך:

וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוּכר לנו. הן הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי פּוֹד" והטלפון הסֶלולרי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות זוטא מציצניות מסוג ה"יוּ טיובּ".

הקטע הזה מזכיר לי כתבה שראיתי באיזה יום שישי לפני כעשר שנים, אולי ביומן של ערוץ 1, שעסקה בש"ס. בכתבה ראיינו את נתן זך. זך התלונן שש"ס מחנכת לבערות, ומחריבה את כל ההישגים של היהדות החילונית והתרבות המערבית. בסוף הוא אמר שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לעצמך בן תרבות בלי שקראת את היגל ושופנהאוור.

כידוע, כשכשבנאדם יוצא לרחוב בתל אביב, כל האנשים מסביבו מתווכחים על היגל ושופנהאוואר.

להזכירכם, היצירות העיקריות של היגל בכלל לא תורגמו מעולם לעברית, וכך גם שופנהוואר. אני מעריך שיש בישראל לכל היותר כמה עשרות אנשים שמחזיקים בבית את "העולם כרצון וכדימוי" של שופנהוואר. כשהסבים מתים, הדור שלכם נוהג להוציא את הספרים האלה ולזרוק אותם לרחוב.

מתי נזכרים בהיגל ושופנהאוור? נזכרים בהם כשמדברים על ש"ס. פתאום הם "שלנו". אבל זה מאוד נוח לזך לעשות איזו אידיאליזציה של "היהדות החילונית" שאליה הוא משתייך.

אותה תופעה ניכרת ביחס של הדור שלכם לצעירים.

רק כשאתם מדברים על הצעירים, פתאום מטריד אתכם ש"הם לא יודעים כלום". אבל מה אתם יודעים? רק כשמדברים על הצעירים, אומרים שהם לא קוראים ספרים. ואתם קוראים ספרים?

מה הדור של גדעון עפרת קורא?

נדמה לי שהוא קורא את דה מרקר.

הטענה השנייה של גדעון עפרת היא שהדור הצעיר "לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם".

הוא ממשיך וכותב:

"אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האוטוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות ה-60) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות".

אז השורה התחתונה היא כמובן: יותר סמכות לדור שלכם – שגם ככה מחזיק כמעט בכל הסמכויות. אבל לפני המסקנות, בואו נסתכל על ההנחות של הטענה הזאת. האם "הרס האוטוריטות" הוא מפעל חייכם הגדול? איפה ראיתם בישראל הרס של אוטוריטות?

איפה ראיתם בישראל את מסורת שנות ה-60?

על מה מדבר גדעון עפרת?

הוא כותב:

"[זהו] דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם".

מה שעולה מהמשפט הזה הוא קצת לא הוגן: הדור שלנו מואשם שהוא נטש את הערכים לפני שחווה אותם, כי הוא לא יכול היה בכלל לחוות אותם. אתם, לעומת זאת, נטשתם את הערכים למרות שכן חוויתם אותם, או לפחות יכולתם לחוות אותם. אבל כדי להצדיק את מצבכם הנוכחי, אתם קוראים לתהליך שעברתם "התפכחות".

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמר של יצחק לאור על המשורר אברהם שלונסקי. לאור שואל מדוע שלונסקי נשכח בתרבות העכשווית, וקובל על "הפיכת הבערות לדגל". הוא מסכם ש"באמת הכול נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם".

נכון שאחד המאפיינים הבולטים של התרבות העכשווית בישראל היא שהיא חסרת זיכרון. אבל השכחה של העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו היא לא הפרויקט שלנו, אלא שלכם.

לאור גם לא לגמרי צודק בטענה שאין בקרב הצעירים אנשים שמנסים להתעניין בהיסטוריה של חברתם. דווקא יש צעירים שמנסים להתעניין. אבל לטוב ולרע, אנחנו לא מסוגלים להבין מה שהיה כאן לפני שנות ה-80. אנחנו כאילו לא יודעים את השפה. נולדנו בארץ שבה השפה הזאת כבר לא דוברה. אתם לעומת זאת נולדתם בארץ שבה השפה הזאת דוברה, אבל שכחתם אותה.

לא מזמן, נתקלתי בבית אריאלה בכרך של "מעריב" משנות השישים. דפדפתי למאי 68', לראות איך מהפכות הסטודנטים בפאריס ובאירופה הוצגו בעיתונות הישראלית.

ובכן, שליח מעריב בפאריס היה אורי דן, כתב החצר של אריאל שרון. בכתבה נרחבת, הוא מתאר בזלזול את עצרות הסטודנטים ומגיע למסקנה שמדובר בחבורת ליצנים, שלדבריו, "חיים בכוכב אחר".

לצידו מתפרסם מונולוג מאת דב ינאי, שכיהן באותו זמן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. ינאי מסביר למה הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שלא מצטרפים לתנועה המהפכנית העולמית. הוא טוען שהסטודנטים בישראל פשוט לא צריכים לצאת נגד הממסד.

"הסטודנטים במדינות רבות מוכנים ומזומנים לקעקע את המימסד, בעוד שהסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין להרוס, הוא רוצה כי הממסד ישמע אותו. לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי אחרי חודשיים על יד גשר דמיה [בשטחים (ע"א)], שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות! לאור מצבנו המיוחד מקבלות הרבה בעיות הנראות חשובות נורא – ממדים גמדיים".

בהערת אגב מעניין לציין שכיום דב ינאי הוא מהבעלים של קבוצת ג'נסיס לייעוץ ניהולי בארץ ובעולם ושל מכון אדם מילוא לגיוס כוח אדם ומיקור חוץ, וגם מבעלי השליטה ב"אינטגרה אמינות עובדים בע"מ", חברה המספקת מבדקי אמינות ממוחשבים ושירותים אחרים שנועדו למנוע עבריינות תעסוקתית במקום העבודה".

אז זהו, שהדור שלכם באמת הושפע ממה שקרה בעולם מאז שנות ה-60, ובאמת למד הרבה מהעולם:

הוא למד להשקיע בבורסה.

הדור שלכם הוא הדור הקונפורמיסטי ביותר שהיה כאן. זה דור שמצד אחד עבר גלובליזציה, והתחיל בגיל צעיר לנסוע לפאריס ולניו יורק, ומצד שני האופקים שלו צרים יותר מכל דור אחר.

זה דור שהכניס לשפה את הביטוי "זה לא עניין פוליטי" ו"אני לא בנאדם פוליטי".

הוא הדור של המצב הקיים, הוא לא מכיר שום דבר חוץ מהמצב הקיים, והוא גם יפול יחד עם המצב הקיים.

איזה דמויות מרדניות או חתרניות יש בדור הזה? הרבה פחות מאשר בדור הפלמ"ח למשל. אין לו מקסים גילן, אורי אבנרי, גם לא ס' יזהר. אפילו לא שמעון פרס.

המעשה האמיץ ביותר שאנשים בדור שלכם העזו לעשות הוא לחזור בתשובה.

בדור שלכם מי שגילה שמץ של מרדנות נדחק מהר מאוד לשוליים. יותר מזה: חנקתם גם כל רעיון מרדני שהגיע מהדור שלפניכם או מהדור שאחריכם. לעומת זאת, אימצתם את כל צורות הקונפורמיזם של הדור שלפניכם – ושל הדור שאחריכם.

אני לא מדבר רק על דור המנהיגות שהצמחתם – נתניהו, ברק, חיים רמון, משה שחל – דור מנהיגות שהוא אולי העלוב ביותר מאז המלך רחבעם. והוא עוד ממשיך להידרדר.

הדור שלכם אוהב להתלונן על אבדן הערכים. אבל הוא שכח כל צורה של אידיאל שהדור שלפניו ידע, אבל לא למד שום דבר חדש. חוץ מדבר אחד: לקנות בתים.

ביקרתי פעם חבר בשוהם. אבא שלו, בן 55 בערך, ישב איתנו והתחיל לגולל את השקפת עולמו. קודם כל, הנאום נפתח כמובן בזה שכל המשפחה של ההורים שלה קבורים בערמה בטרבלינקה.

ככה הדור שלכם מעגן בשואה את כל ההוויה שלו, למרות שהוא לא הריח מימיו ריח של משרפה.

משם הוא התקדם הלאה, אבל העצה העיקרית שלו לחיים היתה אחת: לקנות בתים. היו אמר לי: הדור שלכם לא יודע לקנות בתים. בגילכם כבר קנינו בתים והתחלנו לשלם משכנתא.

ואכן, הדגל האמיתי של הדור שלכם הוא לקנות בתים.

אם הביטלס שרו על דור הפרחים את השיר "She's leaving home bye-bye", עליכם היה צריך לשיר: "She's buying home, bye-bye".

אני לא טוען שלא עבדתם: בוודאי שעבדתם, וכל העבודה שלכם הפכה לבתים. מבחינה זו הנוף הבנוי, ובעצם הנוף בכלל של ישראל העכשווית הוא כולו העבודה של הדור שלכם. אבל בתים, גם אם הם נראים יציבים, הם בני חלוף.

בסוף כותב גדעון עפרת:

"הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת".

אני מבין קצת בזואולוגיה, אבל אני לא כל כך יודע על מה הוא מדבר. אנשים שאני מכיר סביבי עבדו קשה מאוד כל שנות ה-20 לחייהם.

בנוסף, לא נעים להגיד, אבל הדור שלכם הפריט את מדינת הרווחה שממנה הוא נבנה. הזרמתם אותה לכיסים שלכם, לבתים שלכם בראשון או בשוהם או ברמת השרון. עכשיו אתם מתלוננים שהצעירים "ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם".

לסיום:

ראיתי פעם סרט גרמני קצר, שבמרכזו עמדה זקנה נרגנת שישבה באוטובוס העירוני והתלוננה על המהגרים שמסביבה. היא היתה מוצגת באופן מאוד שלילי, וגם הצעירים התייחסו אליה בחוסר כבוד מופגן.

חשבתי על זה שהגרמנים, בזכות ההיסטוריה שלהם, פטורים מלרכוש כבוד לזקנים. זאת עמדה מוזרה, שלא ממש מוכרת לנו.

כשאתם תהיו זקנים, אני מאמין שדווקא נקום לכם באוטובוס. אבל למעשה, אין לכם מה לדאוג. אתם לא תסעו באוטובוס:

יש לכם אוטו.