Posts Tagged ‘מהפכת האוהלים’

רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

7 בדצמבר 2011
.
(כולל נספח)
.
 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.
אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.
אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.
על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.
.

.
נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.
בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.
אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?
כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.
.
.
קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.
היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.
הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.
הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.
המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.
מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.
באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –
.
פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.
.
אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –
.
הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.
.
ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".
המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.
אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!
.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.
בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.
אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –
.
אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.
.
אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".
כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.
אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.
.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:
.
דמוקרטיה רדיקלית
.
25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.
26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.
27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.
35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)
.
וולונטאריזם והדרכת העם
.
מהי מטרתנו?
השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.
מי עלול להתנגד לנו?
העשירים והמושחתים.
מה האמצעים שישתמשו בהם?
השמצה וצביעות.
אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?
בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.
מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?
העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.
מה המסקנות מזה?
שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.
מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?
עוניו.
מתי אם כן יחונך העם?
כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.
ומתי יהיה הדבר הזה?
לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)
.
שלטון המידה הטובה
.
 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)
.
"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים
.
מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:
סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:
בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]
סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.
(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)
.
התנגדות לכיבוש
.
"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].
בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."
(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)
.
פולחן היישות העליונה והטבע
.
"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.
כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.
(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)
.
סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.
סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.
.
בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.
(מתוך החוק של 7 במאי 1794)