Posts Tagged ‘מהפכה’

טכנולוגיות לקריעת האופק

20 בפברואר 2011

באחד העמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", פורסמה לפני כמה ימים ידיעה של צפריר רינת שעניינה ההתפתחויות האחרונות במפלגת "התנועה הירוקה". ברגע הראשון משכה את תשומת לבי התמונה, שבה נראתה ההנהגה החדשה של המפלגה: פרופ' אלון טל, מנהיג האגף הימני שניצח בפריימריז של התנועה לפני כמה חודשים, ורחלי תדהר-קנר, שנראתה לי איכשהו מוכרת. כשהסתכלתי טוב הבנתי שאני מכיר את היו"ר החדשה די טוב: הרי זו לא אחרת מ"רחלי הקטנה" ממחזור ט"ז, שלמדה שנתיים מעליי בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. אני זוכר די טוב איך בסוף טקס ההשבעה האימתני שערכו לנו הי"בניקים ממחזור ט"ו כשהגענו לפנימייה, בהתאם לאחת המסורות האטוויסטיות של המוסד הזה, חיכתה לנו רחלי עם ביסקוויטים ותה, ועזרה לנו לנקות את הבוץ הלבן, שהיה מעורב כמיטב המסורת בצואה של צבועים (או ככה לפחות אמרו לנו).

אז מתברר שרחלי הפכה לפוליטיקאית! באופן כלשהו שמחתי, כי בחירתה מגשימה את החזון שתמיד היה לבית הספר הזה: לעצב אליטה סביבתנית קנאית שתשתלט בשלב מסוים על מוקדי הכוח במדינה. עכשיו, אחרי שהתנועה הירוקה קנתה את עולמה כשהכשילה את מינויו של פושע המלחמה גלנט בזכות ערוגת זיתים, יש סיכוי גדול שגם רחלי תיכנס לכנסת, והחזון הזה עשוי להתממש.

אני בעצמי, כיוצא שדה בוקר שהאמונה הירוקה בוערת בחזו, שקלתי בנקודה מסוימת לפני הבחירות האחרונות להצביע לתנועה הירוקה בראשות הרב מלכיאור, אם כי בסוף שיניתי את דעתי. על כל פנים, כותרת הידיעה בהארץ שהיתה צמודה לתמונה בישרה על רכיב חדשני שייכנס כנראה למצע של התנועה: צמצום קצב גידול האוכלוסייה. כפי שכותב רינת, האמצעי המרכזי שמציע פרופ' טל הוא צמצום קצבאות הילדים:

טל הזהיר כי אם תימשך המגמה הנוכחית, לא תוכל ישראל לתת לתושביה רמת חיים נאותה ולשמר משאבי טבע. "כיום אנחנו מסבסדים את ההתאבדות האקולוגית שלנו", הוא טוען. "אם תהיה אוכלוסייה של 20-30 מיליון תושבים בין הירדן והים, לא יהיו טבע ונופים שעליהם נוכל לשמור".

מה יש להגיד? אידיאולוגיה של צמצום ילודה היא בהחלט מרכיב חדשני בשיח הפוליטי בישראל. אבל בנקודה זו, ובהתחשב בעמדות שהביע טל לאחרונה, יש מקום לשאול האם צמצום האוכלוסייה שעליו מדברת התנועה הוא לא שם נרדף לצמצומן הסלקטיווי של אוכלוסיות מסוימות. מעניין לציין גם שחלקים מההנהגה של התנועה מעידים על עצמם שיש להם שלושה ילדים לפחות, בלי עין הרע.

(ועוד הערה: יש דרך יעילה, זמינה ואפילו די מהנה שאני מכיר באופן אישי להיות בלתי פורה מבחינה ביולוגית: קוראים לזה הומוסקסואליות. אולי כדאי להציע לתנועה הירוקה להכניס הטפה להומוסקסואליות למצע שלה. אפשר כבר להתחיל ללמד את זה בתיכון לחינוך סביבתי.)

אבל אני רוצה ברשותכם להניח לרגע, ולו באופן טקטי, לשאלת הילודה, ולעבור לנושא אחר: המהפכה.

*

הדבר הכי בלתי נתפש שעשתה המהפכה במצרים הוא להחזיר לעולם את התקווה לשינוי פוליטי, ולמעשה להחזיר לעולם את הפוליטיקה בכלל. רבים כתבו בימים האחרונים שהדי נפילתו של מובראק נשמעו לא רק ברחבי המזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה. נראה שהמפגינים בקהיר, באלכסנדריה ובסואץ שברו לראשונה זה שנים את אותה תחושה של הידרדרות סטיכית, דטרמיניסטית, שמונעת על ידי תהליכים גלובליים שבעצם איש לא ממש שולט בהם, ושחלשה על ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות (בנוסף אולי לבחירה של ברק אובמה – בלי קשר למה שיצא ממנה). והרי, נראטיב ההידרדרות משותף לכל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו חיים: האקדמיה, העיתונות, החינוך ובקיצור פרויקט המודרניות כולו.

כבר שנים אני מתאר את עצמי בתור מי שחי בתוך ספינת נייר שטובעת בתוך אמבטיה שטובעת בתוך ספינה שבעצמה טובעת. תמיד חשבתי שכל המישורים של הקיום שלי קשורים למערכות שמצויות בשקיעה מהירה (אולי חוץ מארץ האמורי, וגם לגבי זה יש ויכוח).  כמו שכתב כאן אסף, ברגע אחד, מתברר פתאום שהכול, ממש הכול אפשרי. המעגל לא מצטמצם, אלא מתרחב. אני מעז לומר שבמונחים קוסמולוגיים, כאילו היקום שינה כיוון, הפסיק להתכווץ והתחיל להתפשט. מבחינה פוליטית, תרבותית וקיומית, מה שקרה במצרים ושקורה ברגעים אלה במדינות אחרות הוא לא פחות ממפץ גדול חדש, שיברא אינספור עולמות חדשים.

ובכל זאת, למדתי כאמור בבית ספר סביבתי, ומשהו כנראה נצרב לי בראש. ובבוקר שאחרי, ניקר בראשי המשפט הדבילי מהפרסומת: ישראל עדיין מתייבשת.

אני יודע שזה נשמע כמו ניסיון לא מוצלח להשבית את השמחה. כתבתי כבר כאן, שכולנו עייפים מלשמוע על ההתחממות העולמית. אולי זה נשמע כמו עניין לגמרי לא רלוונטי, או שאפשר לדבר עליו בזמן אחר. ובכל זאת: אם לא יהיו מים בנילוס, שום מהפכה לא תציל את מצרים. לפני כמה חודשים טענתי שהקטסטרופה כבר התחילה – במובן הסביבתי והפוליטי – ושבתוך הקטסטרופה לפוליטיקה יש משמעות חדשה לגמרי. אני עדיין דבק בעמדה הזאת.

אבל איך היא כל זה מסתדר עם מצב הפוסט-תחרירי? איך המהפכה בכלל אפשרית בתוך אופק קיומי שהולך ומצטמצם, הולך ונסגר, בגלל תהליכים גלובליים כמו שינוי האקלים והידלדלות המשאבים?

אפשר לציין בעניין הזה גם את המחאה על מחירי הדלק – אותה מחאה שהביאה את נתניהו לנאום לאומה בדיוק באותו ערב שבו נאם מובארק את נאומו האחרון. המחאה הזאת לא הצליחה לרגש אותי במיוחד, וזאת לא רק בתור אדם שמחשיב את זהותו הראשונית ביותר ל"חסר רישיון נהיגה". דווקא בסוגיית מחיר הדלק – אולי הסוגיה היחידה שתוכל אי פעם להצית מהפכה אלימה באומת בעלי המאזדה שנקראת ישראל – נראה לי שנתניהו די צודק. שהרי, אם הנהגים יציצו מעבר לחרטום של האוטו שלהם, הם יראו שמחירי הנפט עולים בכל העולם. בין אם המס על הדלק יעלה או יירד, במוקדם או במאוחר המחיר ימשיך לעלות, פשוט כי אין מספיק נפט כדי להזין את הציוויליזציה התעשייתית האינפלציונית שלנו. כך שרפובליקת הנהגים שלנו פשוט מתנהגת כמו ילד קטן, שמתקומם על כך שלא מספקים את רצונותיו בלי להתייחס בכלל לתמונה הכללית שלא ממש תלויה בהורים שלו.

מה שבמיוחד מצער, הוא שגם המהפכות במצרים ובתוניסיה פרצו במידה רבה בגלל עליית מחירי המצרכים הבסיסיים. ושוב: גם אם תהיה במצרים חירות פוליטית, ואפילו צדק סוציאלי מסוים, הקרקעות הפוריות ימשיכו להצטמצם. ואפילו במצב פוליטי היפותטי שבו כלל המשאבים הטבעיים של העולם יחולקו באופן שוויוני יותר בין הצפון והדרום – כלל המשאבים הוא בכל מקרה מוגבל, ונעשה מוגבל יותר ויותר מדי יום.

**

כך שנשארות לכאורה שתי אפשרויות: אחת היא ללכת בדרכם של תדהר-קנר וטל מהתנועה הירוקה, ולדרוש מהמדינה לנהל טוב יותר, ובקשיחות רבה יותר, את הקיום הביולוגי של נתיניה. זאת הדיקטטורה האקולוגית שסביבתנים מסוימים מפנטזים עליה, הגילום השלם ביותר של מה שכינה פוקו "ביו-כוח" – צורה מודרנית של מדינה שמפעילה את כוחה על "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים". באופן כזה, האזרחים יהפכו יותר ויותר מסובייקטים פוליטיים לתרנגולות בלול מתועש, שצריכות לקבל את הכמות האופטימלית של מים ותערובת כדי שלא ימותו וימשיכו להטיל ביצים. לצורך הישרדות, נעבור כולנו אינסטרומנטליזציה מוחלטת. אבל זה, בעצם, בדיוק ההיפך ממה שמבשרת המהפכה במצרים. כי תמיד יהיו את אלה שמנהלים את הלול ואת אלה שמנוהלים בתוכו.

האפשרות האחרת היא להתפתח מבחינה טכנולוגית. שהרי, מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו'. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג'ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ"ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

"יום הזעם", "יום העזיבה", קריאות ה"סלמייה", הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

***

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

כמובן שהטכנולוגיות הפוליטיות החדשות שמומצאות ועוד יומצאו לא חייבות להיות סטנדרטיות. הן יכולות למשל להיות טכנולוגיות רוחניות – כאלה שישנו את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הסביבה שלנו במובן הרחב ביותר.

מבחינה זו, אני תומך אם כבר דווקא בזרמים השוליים וההזויים יותר בתנועה הירוקה, שהתמודדו בפריימריז האחרונים לרשימה: למשל הרב אוהד אזרחי, חוקר קבלה ומיניות מקודשת שעוסק בקשר בין יהדות שמאניסטית לאקולוגיה; או ידידי לקט העשבים שימי רף.

לטוב ולרע, בכל אותם תחומים של "אקולוגיה עמוקה", אפשר ללמוד הרבה מהניסיון הגרמני. בועז נוימן כתב לפני זמן מה על האקולוגיה הנאצית, אבל בגרמניה הומצאה גם מפלגת הירוקים, שבשנותיה הראשונות עשתה ניסויים מעניינים בקשר בין סביבה לפוליטיקה.

בעניין זה אני לא יכול להימנע מלצטט כמה שורות של גרמני בשם מרטין היידגר, מתוך המאמר "השאלה אודות הטכניקה"  (1962. תרגום: אדם טננבאום). דרך אגב, אלה הן אולי השורות הכי ברורות ופשוטות שכתב היידגר בחיבור כלשהו:

כיום החקלאות היא תעשיית מזון ממוכנת. האוויר מוצב למען פליטת חנקן, האדמה מוצבת למען מחצבים, המחצבים, לדוגמא, למען אורניום וזה האחרון – למען אנרגיית הגרעין שאפשר לשחררה למען השמדה או שימוש אזרחי… הדיבור הרווח על החומר האנושי, על מצבת החולים של קליניקה, תומך בכך. היערן, המודד ביער את העץ הכרות, ולמראית עין צועד באותו האופן ובאותן דרכי יער כסבו, זומן כיום על ידי תעשיית העץ, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא. הוא זומן לזמינות של תאית, המאותגרת מצדה על-ידי הביקוש לנייר, המוקצב לעיתונים ולירחונים מאויירים, ואלה אף מציבים את דעת הקהל לבליעת המודפס, כדי להיעשות זמינים לעריכת דעות מזומנת. עם זאת, דווקא משום שהאדם מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע – היינו, אל הזימון – לעולם אין הוא הופך למשאב סתמי. בהפעילו את הטכניקה, האדם נוטל חלק בזימון כאופן של חשיפה.

בכל מקום שבו האדם פוקח את עיניו ואת אוזניו, פותח את לבו, משחרר את עצמו לקראת הרהורים ושאיפות, עיצוב ומעשה, בקשה והודיה הוא כבר מוצא את עצמו מובל אל הלא-מוסתר.

ובאמת, אם משלבים בחשיבה הסביבתית את הטכנולוגיות הרוחניות-פולטיות שהזכרתי קודם, יכול להיות שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי להציל את הסביבה הוא להפסיק לחשוב עליה בתור סביבה, כלומר בתור סך מסוים של משאבים מוגבלים. כי אם נחשוב על העולם בתור לול עם כמות מוגבלת של תערובת לעופות, נהפוך מיד בעצמנו לעופות בלול.

****

בקיצור, פתרנו גם את הבעיה של "ישראל מתייבשת". האופק פתוח, בלי תירוצים, פתוח ממש, פתוח לגמרי.

אני מוצף באופטימיות טוטאלית.

ט-ו-ט-א-ל-י-ת.

במרחק שתי תקוות: פרשנויות וידיעות על המהפכה במצרים

11 בפברואר 2011

את העדכונים על המהפכה במצרים השוטפים תמצאו בקו חוץ; כהשלמה, קיבצנו מגוון נקודות מבט על האירועים מרחבי העולם והאזור:

מגזין הרשת Gayegypt.com, יחד עם שאר קהילת הלהט"ב שעל גדות הנילוס, מתייצבים בגאווה מאחורי המהפכה המצרית. להזכירכם: להומואים המצרים אין דבר להפסיד מלבד כבליהם. וקצת תמונות כאן וכאן

למי שעוד לא ראו: הריאיון היפה עם הלוחמת הפמיניסטית המצרית בת השמונים נוואל אל סעדאווי

כתבת וידיאו של ניו יורק טיימס חושפת: המהפכה במצרים לא היתה אלא פרויקט גמר של חבורת סטודנטים היפסטרים לאמנות מקהיר

מצגת: כל מה שרציתם לדעת על האחים המוסלמים בתמונות – מחסן אל-בנא ועד ועד סעד אל קטאני

עיתון Al-Ahram Weekly, שהיה עד לפני שבועיים שופר רמוס למדיי של השלטון המצרי אל העולם דובר האנגלית, שינה את פניו ונעשה די אופוזיציונרי. בין השאר: איך תסבירו לילדכם מה זה מהפכה? גמאל נקרומה (הבן של) מראיין את הודה עבד אל-נאצר (הבת של) על הדמיון בין מהפכות הדה-קולוניזציה למהפכת תחריר; כוכבי הקולנוע המצרי מגיבים על האירועים; ופרשנות על אפשריותה של מהפכה בסוריה

שליח "קפטן אינטרנט" דיווח כבר ב-2007 על סצנת הבלוגרים האופוזיציונרים בקהיר

אלג'זירה על המנהיגים האפשריים של מצרים. או כמו שאמר ש. פרס: "איבדנו מנהיג וגילינו דור"

טריילר של הסרט בית יעקוביאן שפחות או יותר חזה את המהפכה, והפתיחה הפרובוקטיווית של הסרט

סין חוסמת את מלת החיפוש  egypt מחשש לטייננמן חדש סגנון תחריר

והאם עמרו מוסא, הפרצוף ממהדורות "יומן" של שנות ה-90, יהיה בסופו של דבר הנשיא הבא של מצרים?

המהפכה במצרים הצליחה להשיג עוד מטרה קדושה: מלחמת הכול בכל בימין האמריקאי. מיודענו המניאק גלן בק יצא במתקפה על המהפכה במצרים והזהיר מקונספירציה להקמת "חליפות איסלאמו-קומוניסטית" בתמיכת השמאל האמריקאי. הארכי-מניאק ביל קריסטול, שמרן חדש מהסוג הישן, הביע תמיכה מסויגת בעם המצרים וטען שבק נדחק לשוליים ההזויים בתגובה, בק האשים את קריסטול שהוא "כבר לא מבין מה זה אומר להיות שמרן" (!) ולא מבין ש"אנחנו נלחמים בכוחות האופל על פני כדור הארץ". בחזון האימים של בק, כוחות האופל מקימים חליפות במזרח התיכון ואירופה, בעוד סין משתלטת על אסיה וניו זילנד ורוסיה על מזרח אירופה והולנד (!?)

עזמי בשארה בקדיתא.נט על העידן החדש של העמים הערביים

בעל הטור התורכי צ’ינאר אוסקאי במבט מאיסטנבול על המהפכה במצרים – באתר "זווית אחרת"

עוד דיווח בעל טון קונספירטיווי מבטאונה של התנועה הארמסטרונגיסטית "כנסיית האל של פילדלפיה", על ההשפעה של גרמניה בתנועת האחים המוסלמים

המפלגה הקומוניסטית המצרית תגמוע היתה חלוצת מחנה הפורשים מהשיחות עם עומאר סולימאן

התיאורטיקן האיסלאמי טארק רמדאן והפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק (איך לא) מתארחים באולפן אלג'זירה ומדברים על המהפכה במצרים והעתיד

סרט קצר על משפטו ומותו של סעיד קוטב, התיאורטיקן והקדוש המעונה של האחים המוסלמים בתקופתו של נאצר, וכן על התיאורייה שלו בדבר דקאדנס וג'הילייה

הסוציולוג עמנואל ולרשטיין, נביא תורת "המערכת העולמית", על המפסידים (אמריקה) והמרוויחים (טורקיה, איראן והעמים הערביים) מהמהפכות במזרח התיכון

זה לא רק מצרים: צעירי העולם פשוט ממציאים מחדש את המהפכה, מסביר פתחי א-שיביבי

ולבסוף: דגימה מפרשנויותיו המאוד-נלהבות של המזרחן גיא בכור (סליחה, הד"ר גיא בכור), הגורו הכריזמטי של המועדון האוריינטליסטי-פרנואידי ג'יפלאנט

עדכונים שוטפים בבלוג קו חוץ

תחריר, אלכסנדרפלאץ

2 בפברואר 2011

או: להתבונן במהפכותיהם של אחרים

בועז לוין

סטטוס של מָכרה בג'ימייל ריגש אותי בבוקר ה28 לינואר. לב קטן ושחור ולצדו שתי מלים בערבית "ליבי בקהיר". ישבתי בבית קפה קבוע הרחק מכל רוח מהפכנית כשבחוץ זרחה שמש חורפית ואירופית אשר הוציאה את הברלינאים ייגעי החורף אל הרחובות (כמובן שלא בכדי להפגין אלא בכדי לשתות קלובמאטה ובמקרים רדיקליים, ביונאדה). במקום להתרכז במשימותיי רותקתי אל המסך, משוטט בין אתרי חדשות ובלוגים שונים ומלקט דיווחים על המתרחש בקהיר. מדי שעה קפצתי לאמורי, מקווה שמשהו יכתוב במהרה וימלל למעני את המתרחש.

מעט מוזר להתרגש ממהפכותיהם של אחרים ורחוקים. בלבי קיוויתי אולי שאיכשהו באמצעות גמל טועה שיחצה מסיני לנגב, נידבק, או יותר נכון יידבקו, תושבי הארץ בשפעת הפוליטית המשונה שתקפה את שכנינו. אבל האמת היא שטרם ניתן לדעת מה תהיה תוצאת האירועים במצרים. האם זו הפיכה שמצביעה אל עבר עתיד מבטיח יותר? או לחלופין, האם גורלה יהיה אלים וחשוך כשל המהפכה האיסלאמית באירן? מדוע, אם כן, אני בכל זאת מתרגש כשאני קורא דיווחים על נפילתה של אלכסנדריה בידי ההמונים? לעתים נדמה שאנו נמשכים אל כל אותן הפיכות מרוחקות בתקווה ליצוק אל תוך חיינו היבשושיים עניין ותכלית. אינטלקטואלים מערביים מואשמים בכך לעתים תקופות וייתכן שבצדק. בכל דור שוכני האוניברסיטאות מוצאים לעצמם מהפכה אקזוטית עמה להזדהות. לא פעם אותם מאבקים שנראים מרחוק כהתגלמות הצדק מתבררים בדיעבד כסבוכים ביותר במקרה הטוב, וכמרחצי דמים הרי אסון במקרה הרע. האם ניתן בכל זאת להגן על כל אותם אינטלקטואלים שנשבו בקסמי מהפכות מרוחקות ( בחבורה המכובדת נמנים בין השאר ברכט, סארטר, פוקו הארדט ונגרי).

עוד בראשית ימי המהפכות כתב קאנט על המהפכה הצרפתית:

The recent revolution of a people which is rich in spirit, may well either fail or succced, accumelate misery and atrocity, it never the less arouses in the hearts of all spectators(who are not themselves caught up in it) a taking of sides according to desires which borders on enthusiasim and which, since its  very expression was not without danger, can only have been caused by a moral disposition within the human race”.

בניסוח זה חשיבותם של האירועים מותקת ממקום התרחשותם אל מרחב הצפייה בהם. גילומה הממשי של המהפכה, בין אם היא צודקת או לא, ריאקציונית או פרוגרסיווית, הופך משני להתלהבות שהיא זורעת בלבם של צופיה המרוחקים. באמצעות הצופים, אותם שופטים חסרי אינטרס, מקבלת המהפכה משמעות אל-זמנית, חוץ-היסטורית.

טקסט יפהפה נוסף שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר הוא ?Useless to Revolt של פוקו. הטקסט פורסם כגילוי דעת בלה מונד לאחר הכזבת המהפכה ועליית שלטון האייתוללות באיראן.

פוקו, בדומה לקאנט, טוען שהרגע בו אדם בוחר לסכן את חייו למען חירותו אינו ניתן לרדוקציה או לקיבוע היסטורי. “Revolts belong to history. but, in a certain way, they escape from it. “ האם ניכוס המהפכה בידי שלטון האייתוללות באמת שלל בדיעבד את לגיטימיות מחאתם של אותם המונים משוללי חירות? בנוסף, האם ניתן לומר לאדם שמוכן להקריב את חייו למען שינוי פוליטי שמחאתו, מרידתו, אינם כדאיים משום שהמצב לבטח לא ישתנה? או כפי שפוקו כותב One does not dictate to those who risk their lifes facing a power. ההתקוממות, היציאה אל הרחוב, הססמאות, הפצועים והמתים, כולם אינם נכסיו הבלעדיים של העתיד לבוא. האם רוח ההמון המתקומם אכן חופפת בשלמותה למשנתה של תנועה פוליטית זו או אחרת, בין אם מוסלמית או ליברלית? אני תוהה האם בכלל ניתן למקם את רגע המהפכה במדויק על סקאלה של עמדות פוליטיות. כמובן שאלו שאלות מעט בעייתיות, אולי אף מסוכנות. לו נמשיך עם הגיון זה בעקביות עלולה להיפער תהום של חוסר הבחנה מתחת לאותן הפיכות שונות בתכלית.  האם אני פשוט מתאמץ להצדיק את תגובתי האינטואיטיבית, ותגובתם של רבים כמותי, לאירועים?

מישל פוקו בטהרן, 1979

 

אם לחזור לקאנט יש לשאול, מבלי להתיק כפי שעושה קאנט את מלוא החשיבות מתפקיד הפעילים אל הצופים, האם לא נגלה בכל זאת דבר מה יסודי במהפכה דווקא באמצעות הריחוק ממנה? אירועי השעה מלמדים שאכן המחזה המהפכני מדביק בהתלהבותו לבבות מרוחקים. אמנם רוח השינוי (עדיין?)לא נשבה אל כיוונו (הן בישראל והן באירופה), אך היא עטה מזרחה מטוניס וכובשת המונים ברחבי העולם הערבי בקצב שלא היה מביך את שפעת העופות. קשה להאמין שאותו צעיר מצרי שהעלה עצמו באש לאחר שצפה מרחוק בבן-בריתו הטוניסאי בוער ומשלהב רבבות, עצר לתהות לגבי עתיד המהפכה. הייתכן שמרחוק ניתן לראות דחיפות אנושית בסיסית, יחידה, א-היסטורית ומשותפת, שנמצאת בכל אותן התקוממויות שונות? האם ייתכן שתוצאת המהפכה ואופיה אינה עקרוניים?

שני הטקסטים הללו פועלים באופן דומה אך כמעט מהופך. קאנט מתיק את חשיבות האירוע ממקום ההתרחשות – אלימה, מונעת מאינטרסים, סימן שאלה היסטורי מרחף מעליה – אל מרחבו הבטוח של הצופה המרוחק – מתבונן, שופט, נצחי ובלתי מעורב. באמצעות חווייתו של הצופה הוא שולף את המהפכה מהכרונולוגיה הלינארית אליה היא נדונה. פוקו לעומת זאת מוצא דרך לזכות את המהפכה מפוטנציאל פשעיה העתידים דווקא באמצעות פעילותם של סוכני השינוי. לטענתו המהפכנים פועלים ראשית מתוך תשוקה לחירות ומתוך התנגדות לכוח. היסטוריזציה של מעשיהם לפני המעשה אינה צודקת, היא מסתירה את פשטותם העקרונית של שני הגורמים הללו: כוח והתנגדות. קאנט ופוקו הצדיקו שניהם את ההתבוננות המרוחקת והמשתוקקת במהפכה באמצעות ניתוקה מעתידה ומהקשרה. הטקסט הראשון פועל באמצעות אימוץ עמדת הצופה ואילו השני מתוך עקרון שלא להכפיף את ההתנגדות הפרטית לגורלה ההיסטורי.

לשתי הטיעונים הנ"ל להגנת ההתבוננות המרוחקת ניתן להוסיף אחד נוסף: כישלונה הידוע מראש של המהפכה. מהפכות תמיד נכשלות, לא מפני שהן אינן מביאות לעתים לשינויים מרחיקי לכת, אלא מפני שהן לעד נידונו להתמסד. הניסיונות המגוונים לשימור המהפכה, המהפכה המתמשכת או הנצחית, בין אם של טרוצקי, מאו או ח'ומייני, טרם צלחו. הרצון להנציח את המהפכה, לגונן על אותה תשוקה המונית ובלתי אמצעית, מצביעה וודאי על יסוד שמתאדה תוך כדי מיסודה. חשבו על כל האידאות שנקברו מתחת למוסדות פוסט-מהפכנים מעופשים. כל משטר מסוג זה הוא בסופו של דבר בגדר הבטחה מהפכנית שהוחמצה. דווקא מהפכות כושלות, התקוממויות רגעיות, הן ש"נצלו" מגורל כישלונן ההיסטורי. במובן זה הצבא האדום הציל למעשה את מהפכת פראג (כפי שז'יז'ק טען בעבר בעקבות האבל). הצבא האדום הקפיא את רגע ההפיכה בשיאה המופשט והבלתי מקובע ובכך חסך את בושת כישלונה, הותיר לה נצחיות מתוקה. מקרה דומה הוא מאי 68'. האיגודים שלקחו את המהפכה מ"ידיהם הרועדות" של הסטודנטים, כדבריהם, אפשרו לאירוע להיחקק בזיכרוננו בסימן עתיד מפוספס ואוטופי. כיום דווקא ריחוקנו חושף לפננו בדיוק את אותו רגע טרומי, אותו זמן-אירוע של אפשרות חסרת גבול המצוי בכל אותן מהפכות בנות זמננו.

לבסוף יש לשאול, מה בנוגע למצב בישראל? בעודי כותב את הטקסט הזה הרגשתי מעט מגוחך. המילה הזו, "מהפכה", נראית כה תלושה לנוכח היומיום הישראלי-תל-אביבי. אך האם ההיאחזות בבלוגים הנרגשים, בעיתונים מלאי הדיווחים, בטלוויזיות הרוחשות ומפרשנות ובקוראים שקוראים בשקיקה וצופים בריתוק, אכן תמימה? הייתכן שזו רק פאטה-מורגנה מִדברית? אולי בכל זאת כל שנחוץ לנו הוא גמל טועה?

על משקל אותה אמירה סארטרופילית ישנה, נדמה לי שאני מעדיף להיתמם עם המצרים מלהיות צודק עם ביברמן.

צ'אושסקו בורח במסוק מבוקרשט, 1989

 

חיל ורעדה

30 בינואר 2011

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים

וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11)

או זאת:

בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11)

או זאת:

2012

מלחמת גוג ומגוג בשער

(משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי)

וגם זאת:

אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד

(אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.

הזיות של מלקט בודד

22 בדצמבר 2010

עומר אורי

1. פעם, לפני אי-אלו שנים, בכיר-לעתיד במערכת ארץ האמורי שאל אותי לדעתי: האם הטבע הוא מושג ריאקציונרי? היום, מהחווה האורגנית הכפרית שבה אני חי ועובד, ביושבי בין אוהל המגורים שלי לשרותי הקומפוסט, תחת עצי האורן ושמי החורף המכוכבים, בידי כוס חליטת זוטא מרעננת, אני משיב על השאלה בחיוב.

בניגוד לתפיסה רווחת, התרומה הפוליטית החשובה של התנועה הירוקה היא דווקא בהפנמת העובדה שהטבע לא קיים יותר. שאנחנו חיים, ונמשיך לחיות, בעולם מעוצב. מתוך כך עולה השאלה הפוליטית הקריטית: איך אנחנו רוצים לעצב אותו?

2. יותר משהטבע הוא מושג ריאקציונרי, הוא פשוט מושג מופרך. אם בכלל יש לאדם טבע שמייחד אותו לאורך כל תולדותיו, הטבע הזה הוא קודם כל הנטייה של האדם לעצב-מחדש שוב ושוב את מנהגיו, אורחות חייו וסביבתו. החל בכמה קופים שהתחילו לעצב לעצמם כלים לפני 2 מיליון שנה, עבור בהגירה מאפריקה לאקלימים ולסביבות הזרות של שאר העולם, דרך תחילת השימוש באש לפני כמה עשרות אלפי שנים, המעבר להתיישבות קבע וביות צמחים ובעלי חיים (10,000 BC בערך), ועד למהפכה התעשייתית של העת החדשה – האדם שוב ושוב יוצר את עצמו, ואת העולם שסביבו, מחדש.

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

3. הפרדוקס של התשוקה אל הטבע: הנטייה של האדם לעיצוב-מחדש חוזר ונשנה של עצמו כרוכה בחוויה של ניכור הולך ומעמיק. ניכור מהמקור ומהשורשים, מהעבר, ניכור מהסביבה הלא-אנושית, ניכור עצמי, ניכור חברתי. זה מוביל לתשוקה אל "הטבע", אל עולם לא מעוצב, עצמי לא מעוצב, חברה לא מעוצבת. אבל מה לעשות שהעיצוב, ההיות-מעצב וההיות-מעוצב הם מטבעו הבסיסי ביותר של האדם? אי אפשר להתנכר אליהם באמת. ואם אפשר, התוצאה היא רק תוספת ניכור, לא הפחתה שלו.

אופק אפשרי ליציאה מהפרדוקס: עיצוב לא מנכר. יש דבר כזה?

4. בל נשכח גם שניכור יכול להיות לפעמים ממש מענג. אחרי הכל, הוא בטבע שלנו!

5. גם מרחב שקט עם עצים ושמיים ואוויר צלול וזמן איטי יכולים להיות ממש מענגים, ולהרחיב את הנפש (את שלי לפחות). איך זה קשור בכלל לטבע?

6. מתבקשת כאן אנקדוטה על אחת מאותן "יציאות אל הטבע" שמתרחשות בעצם בחורשת אורנים שנטועה על חורבות כפר פלסטיני, אבל נראה לי שאני אוותר עליה.

במקום זה, אספר על טיול ליקוט נהדר שהשתתפתי בו באביב שעבר. מדובר בטיולים קבוצתיים של שלושה ימים (ויותר), שיוצאים אליהם בלי אוכל, בלי כסף, בלי מכשירים סלולריים ובלי יעד מוגדר. הרעיון הוא לטעום מעט מגן העדן הלקטי שהיה נחלת האדם כאשר היה חלק אורגני מממלכת מהטבע, לפני נפילתו אל השליטה באש, החקלאות, התיישבות הקבע, המזון המעובד, כל סממני התרבות.

החוויה באמת היתה סוג של גן עדן. אבל שלא במפתיע, רוב האוכל שאכלנו היה פירות שנשרו במטעים תעשייתיים. קשה למצוא בארץ פיסות טבע ללקט בהן, גם אם מתכוונים ל"טבע" במובן המצומצם של טרום-עיבוד-תעשייתי גרידא. העונג שחוויתי שם התקשר לי בעיקר לחוויה המשחררת של ויתור על שליטה לטובת הישענות על נדיבות ידה הרחבה של ההוויה. איך זה קשור בכלל לטבע?

בלילה הראשון של הטיול, כשהייתי ממש רעב ולא היה לי מה לאכול (לוקח קצת זמן לסגל הרגלים תזונתיים שונים), הסתובבתי קצת על החוף של נהריה עד שמצאתי חבורה קטנה ונדיבה שישבה מסביב למדורה, וליקטתי סטייק בפיתה משאריות המנגל שלהם.

 

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

 

7. בדומה לדת, גם לטבע יכול להיות ערך ככלי להגנה עצמית מול מערכי השליטה והכוח: טיול לקטים כחיפוש אלטרנטיבות למירוץ ההישרדות המשעבד בעולם קפיטליסטי; "חינוך טבעי" כנשק בפני מערכת חינוך שעוצבה כדי לייצר חיילים ופועלים יעילים וממושמעים; "רפואה טבעית" ככלי להתגוננות בפני המכניזציה הרפואית והפסיכיאטרית של הגוף, כמו גם בפני היפר-צרכנות של תרופות ושירותים רפואיים; "הגנת הסביבה" כפרספקטיבה לבקר ממנה את הניכוס וההרס של משאבים ציבוריים לטובת המעטים החזקים.

אבל נראה לי שכל הפרקטיקות הללו (ואחרות) יצאו נשכרות ככל שישתחררו מהמשגתן הראשונית במושגי ה"חזרה לטבע", ויתחילו לתפוס את עצמן דווקא כטכנולוגיות עתידניות, מהפכניות. זה לא אומר לוותר על השאיבה ממימי הידע המסורתי רב השנים. זה רק אומר לחפש את הלגיטימציה לא בעבר המדומיין, אלא בעתיד פוטנציאלי.

8. דרך אגב: העולם הקטן, הצפוף והמעובד שלנו מוקף ביקום שלם של טבע זר ובלתי-נגוע, שעל המתרחש בו איננו יודעים דבר כמעט.

[הערת המביא לדפוס: הכותב ביקש להתנצל: אין לו אינטרנט באוהל, אז לפעמים לוקח לו כמה ימים להגיע לרשת]

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

11 בספטמבר 2010

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי

נתזים (1): על ביזונים ואמהות בנות 14

7 במרץ 2010

הסופרת הפמיניסטית הילרי מאנטל קוראת לנשים ללדת ילדים בגיל ההתבגרות, ומביעה צער על כך שלא ילדה כבר בגיל 14. "לעשות סקס ותינוקות זה מה שנשים צעירות אמורות לעשות. והאינסטינקטים שלהם מדוכאים על ידי האינטרסים של החברה" (המוכתבים על ידי גברים) היא אומרת, ומחוללת סערה.

טובי ליכטיג מבשר בגרדיאן על תחילת הסוף של ספרות השואה, 65 שנה אחרי שחרור אושוויץ. ב"שבוע הספר היהודי" בלונדון היו השנה רק כמה ספרים בודדים על השואה, וזה כולל משהו על החיים בהרי הפירנאים בתקופת המלחמה. ליכטיג מציין ש"זה מובן שיהודים מסוימים מתחילים להתעייף מלכתוב (ולקרוא) סיפורים על איך הסבים שלהם סבלו".

אולי בהשראת הנוער היווני, בקולג'ים ובאוניברסיטאות בארה"ב מתחיל לבעבע מרד סטודנטים די עיקש, שהגיע לשיאו בברקלי, במחאה על הקיצוצים, אפליה ועוד. מישהו יכול לדווח מהשטח?

מפלגות הפיראטים הן מהחידושים הפוליטיים המרעננים של השנים האחרונות באירופה, שמבטאות (לטוב ולרע) את האופקים הפוליטיים של דור שיתוף הקבצים. בשוודיה, מפלגת הפיראטים היא כיום המפלגה השלישית בגודלה, וגם בגרמניה היא צוברת תאוצה. אבל יש בעיות: ה"טאצ" מדווח על מחלוקת משמעותית ראשונה בתנועה התוססת. כצפוי בתנועה של גיקים, במפלגה הפיראטית יש דומיננטיות די מוחלטת לגברים. הפיראטית לנה סימון עוררה מהומה כשפתחה רשימת תפוצה לנשים בלבד, בטענה שהן מושתקות בתנועה. "אנחנו פוסט-ג'נדר", אמרו לה. הרי כמו שהיו אומרים פעם, "באינטרנט, אתה יכול לדבר עם בלונדינית ממנהטן ובעצם זה יהיה הבן של השכנה ממול".

ובינתיים, הנושא החם באופק הפוליטי הרחב יותר הוא העלייה הצפויה של מפלגות ימין קיצוני בכמה מדינות באירופה. בפוקוס נמצאת כרגע הולנד, שבה "מפלגת החירות" הפאשיסטית של חירט וילדרס חוללה רעידת אדמה בבחירות המקומיות. וזאת רק ההתחלה: בקרוב באוסטריה, איטליה, דנמרק ועוד כמה אומות מתורבתות. מפלגות הימין-מרכז ברחבי אירופה נענות לאתגר ומתיישרות ימינה. "ארץ האמורי" כבר משנסת מותניים למאבק!

בארה"ב שוקלים להחזיר את הביזונים (שרעו פעם במיליוניהם במרחבי היבשת, הגיעו לסף הכחדה מוחלטת אבל ניצלו באמצעות גרעיני רבייה) להסתובב חופשי במישורים. אנחנו בעד, אבל אם כבר שיחזירו גם את האינדיאנים.

ב"די צייט" מדווחים על בעייה רווחת בקרב צעירים גרמנים: חוסר יכולת להגיד "לא" לבוס. בדורנו נטול הקביעות, אפשר להגדיר את זה כבעיה פוליטית.

ספר חדש של ג'ונתן ליונס מראה "איך הערבים שינו [לטובה!] את הציוויליזציה המערבית". המסקנה: המערב השכיח במכוון שהערבים לימדו אותנו אפילו איך לענות לשאלה "מה השעה?".

מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?

11 בפברואר 2010

יש איזו תבנית חוזרת בכמה מהשערוריות התקשורתיות של התקופה האחרונה. כבר מהפרומו הראשון לתוכנית "המקור", שבו הופיעו פניו הסמוקות של עמיר בניון, משהו בסיטואציה נראה לי מוכר. פאנל של אשכנזים משתוממים עומדים בצד אחד של המסך. בצד השני יש דמות מוכרת, לא אשכנזית, שפשוט חוטפת עליהם חררה. הקריינים של הפרומו חוגגים:
מה קרה למורן מזוז?
מה קרה לג'מאל זחאלקה??
מ-ה ק-ר-ה  ל-ע-מ-י-ר  ב-נ-י-ו-ן???
תמיד זה יהיה "הקטע שעמיר בניון לא היה רוצה שתראו", או "מורן מזוז יוצאת משליטה!".  והיא אכן יוצאת משליטה – השאלה מהשליטה של מי.
זה צפוי לקרות שוב ושוב בתקופה הקרובה, עד שבסוף התבנית המוכרת של אולפן טלוויזיה פשוט לא תוכל לתפקד יותר, כי הקוד הבסיסי שלה יפסיק לפעול. המוכפף-המרואיין מתנפל על המדיום עצמו, מפנה את האצבע אל המראיינים או השופטים; אותם שופטים שאמורים להיות שקופים, או לפחות צבעוניים-שקופים, כמו החלון במרכז שירות הלקוחות של אורנג'.
יתכן שמקור ההשראה הוא דווקא דודו טופז, לא בדיוק בלתי-אשכנזי, אבל גם במקרה שלו התבנית הבסיסית של הסיטואציה בעצם אינה שונה בהרבה: מרד אלים נגד קובעי הטעם שמנפץ, אם אפשר לומר כך, את מסך הטלוויזיה עצמו. אזרחי רומניה ידעו שהמשטר הקומוניסטי נפל רק כשהמפגינים ברחוב פשוט פרצו לאולפן החדשות והתיישבו בכיסא של הקריינים. אבל בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה קורית בפועל בטלוויזיה, לא בטוח שצריך שמחוץ לאולפן ייצאו המונים לרחובות. כשהמרואיינים יעיפו באלימות את המראיינים (וזה כולל גם את הפרשנים ואת המרואיינים-פרשנים), זאת כבר תהיה המהפכה.
אני די נהנה לשמוע את רביב דרוקר מפטפט. הוא נעים לי בעיניים. אבל גם די ברור לי שזה רק בגלל שאני אשכנזי. יחד עם ירון לונדון אושרת קוטלר, דרוקר הוא הנציג המובהק ביותר של המעמד המכונה בבריטניה "Chattering classes" – אותם אלה שנהנים מהפריווילגיה לשבת באולפן ולהביע דיעה על ה-כ-ו-ל. בין אם הבעיה נוגעת לחייהם של פלסטינים, אתיופים או רוסים – הפאנדיטים של הפטפוט לא יהססו להכיל את כל נקודות המבט, להבין את הכול ולייצג את הכול.

אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב (ערוץ 10)

"אנחנו על הכיפאק, יש לנו את גלי צה"ל ואת ערוץ 2. אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב", אמר עמיר בניון באבחנה מדויקת להחריד, "אבל זה ייגמר, זה ייגמר מהר וייגמר בקרוב". מה מהות התחזית של בניון? לא במקרה, הוא מזכיר את בג"ץ, מזכיר את הרשות הפלסטינית, אבל בעיקר הוא מדבר על המדיה עצמה, על האירוע הטלוויזיוני שמתרחש בעודו מדבר. ושוב – בעולם שבו המדיה משמעותית לא פחות מהמערכת הפוליטית עצמה, "המעמד המפטפט" הוא לא רק מטאפורה או ייצוג: אלה באמת השליטים (והמעבר הקל והחלק של עיתונאים לכנסת הוא אחת ההוכחות לכך).
 בשונה מהקמפיינים של "העם נגד תקשורת עוינת", המוכפפים העכשוויים למדו שאין טעם לתקוף את התקשורת מחוץ לתקשורת. המרד קורה רק בזמן השידור. מה שצריך זה להגיע לשידור הטלוויזיוני עצמו, ולשבור את הכללים. הם חייבים להיות סמוקים, זועמים, לעצום עיניים, לצעוק מחוץ לפריים, מאחורי המצלמה (כמו זחאלקה).  כי כל עוד הם מדברים בנימוס, בתוך המסגרת, הם לא מפילים את המעמד המפטפט – הם מצטרפים אליו.
אין לי שום אשליות לגבי מה שיהיה אחרי שהמהפכה באולפני הטלוויזיה תושלם. כמו מהפיכות אחרות בחברה הישראלית, אף אחד לא מבטיח שמהמהפכה הזאת לא יצמח פאשיזם כזה או אחר. יכול להיות שגם עורכי "ארץ האמורי" ייתלו – ואם לא בכיכר העיר אז באחת הסימטאות הצדדיות (ולא יעזור אם הם יצעקו: 'עזבו אותי, ראיינתי פעם את סמי שלום-שטרית! אני מתנגד להגמוניה האשכנזו-ציונית! תקחו את גל אוחובסקי!). אבל זה לא משנה. המהפכה הזאת כבר קורית, בחודשים האחרונים. היא לא תשודר בטלוויזיה – היא כבר בטלוויזיה.