"לא חשוב על מה אתם נלחמים, העיקר שאתם נלחמים לצדנו"

אלירן בר-אל

בפוסט שלו עפרי אילני העלה מספר נקודות מעניינות וחשובות הסוללות דיון מתבקש. על השתיקה הישראלית בקשר למתרחש סביבנו במצרים ובסוריה, על השבר במחשבה של השמאל הליברלי, ועל הנחיצות בתנועה עולמית אחת, או אידיאל אוניברסלי חדש שיקבץ תחתיו כל אדם בעולם. אך בדיוק משום החשיבות של משמעות הדברים שעלו, יש לחדד כמה דברים, על מצרים ובכלל.

ראשית, מיותר (וכדאי בכל זאת) לציין שיש הרים וגבעות של כתיבה על האביב הערבי ויחסיו לישראל. בנוסף מתקיימים ימי עיון וכנסים רבים, ומוקמים צוותי חשיבה וניתוח המוקדשים במיוחד לבחינת ההשפעות של האירוע על ישראל והאזור. עם זאת, אסכים לגמרי שהצמצום בכתיבה הרווחת שוכן בממד האיכותי ולא הכמותי שלה. חד גוניות הכתיבה מתבטא בניסיון להבין מהו בסופו של דבר השיפוט של האירוע – האם זה טוב לנו, לישראל, לישראלים ולמערביים, או שזה רע לנו. רק לאחר מכן מועלות שאלות לגבי מדיניות ומעשים. מסתבר שכל צד, טוב או רע, מחיל סכמות ביצוע שונות הנובעות מהשיפוט הראשיתי, אחריו כולם תרים במבטם על המתרחש במצרים או בסוריה מאז 2011.

הפילוסוף החברתי סלבוי ז'יז'ק שואל במאמרו המוקדם על "רפובליקת הגלעד של מזרח אירופה", מדוע היה המערב כה מוקסם מהמתרחש בפולין, הונגריה, סלובניה ואחרות (אז, ב-1989)? התשובה לכך מנוסחת דרך הקשר הזה בין החוקר לנחקר, ממנו מתעלמת גישת המבט הרווחת על האביב הערבי. אז כמו היום, המערב מצא במזרח אירופה את מקורותיו האבודים, את האישוש לחוויה האותנטית של המצאת הדמוקרטיה. אך הבדל אחד מהותי נותן כעת אותותיו, הוא הסביבה הכלכלית בין 1989 לבין זו שפועלת (בקושי) היום.

הניגוד האידיאולוגי שמצטייר כדומיננטי בכתיבה הרווחת על האביב הערבי הוא בין הצלחה דמוקרטית לכישלון אסלאמיסטי. ניגוד זה נשען על שני יסודות רעיוניים המבססים את ליבת הסדר המודרני כולו – הכלכלי: שאלת חלוקת הקניין ויחסי הייצור; והפוליטי: שאלת הדת והמדינה ויחסי הייצוג. הצד הפוליטי מצטייר כסתירה בין חילוניות לדתיות ואילו הצד הכלכלי מתואר כסתירה בין חופש וכפייה. בקצרה, אלו הן הטענות המוכרות לפיהן במערב מתקיימים חופש וחילוניות, לעומת המזרח שבקרבו תמיד ישכנו כפייה ודתיות. אך כאמור, אלו רק ניגוד אידיאולוגי וסתירות משניות שביחד משמרים את הדימוי הנצחי של ישראל וכותביה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

המתח הפוליטי של הסדר הקיים נובע מהניסוח הנוצרי של 'מדינת-הלאום המודרנית'. כסט מוסדי המארגן תחת היגיון היררכי פעולות, ערכים ומנהגים שונים, המדינה המערבית דורשת יחד עם הפרדת רשויות גם את הפרדת הדת והמדינה. לפיכך, כל היאחזות של כוח דתי בשלטון פוליטי תחשב אוטומטית ככישלון מסוכן כמו שקרה באיראן (1979) וגם במקרה של מצרים, תוניסיה או סוריה; או אף, העולם הערבי כולו?

המתח הכלכלי, מצדו, עונה למסמנים כגון 'צדק חברתי' ו'יוקר המחיה' של כלכלות המערב, למן ארה"ב, אנגליה, יוון, ספרד, אירלנד וכלה בישראל. מאז שנת 2008 חוות כלכלות ארה"ב ואירופה משברים פיננסיים חוזרים ונשנים, המתווים מדיניות חירום המוכרת מההיגיון הצבאי: איחוד שורות (בין ימין ושמאל) וחילוץ כוחות (כתספורות בחובות).

השאלה הפוליטית בין חילוניות לדתיות נוסחה גם צבאית (לאחר מלחמת שלושים השנים) וגם פילוסופית. מגדולי הטוענים בשבחה היה עמנואל קאנט. כמי שניסה להשאיר את "הדת בגבולות התבונה בלבד", קאנט היה המנסח העיקרי של הצורך להפריד בין החילוני והדתי. המרחב המדיני-ציבורי, כך קבע, הנו מרחב של תבונה ולכן עליו להיות נייטרלי, חילוני ופיזי. הגל, שקם להתגבר עליו, הבהיר שכל רציונאל נייטרלי נשען על אמונה, ושההפרדה הקאנטיאנית לא קיימת באמת. ובכלל, זה דיון נוצרי מובהק. ביהדות ובאסלאם, שם קובע המעשה ולא האמונה, הפרדה כזו היא לכל היותר מזויפת. בעקבות הקשר הגורדי בין הציונות לנצרות, כינונה של מדינת ישראל לא יכול היה להיות קרוב יותר למערב, בהשוואה גורפת למדינות ערב. נדמה שכל מדינת ישראל הוקמה כבבואה של הפנטזיה למערב שמחוץ למערב.

נוסף למתח בין דת וחילון, המתח האחר עליו נשענת כתיבת אירוע האביב הערבי הוא בין המערב למזרח. בין תפיסת המערב כמוצלח ועשיר בעל כלכלה חופשית, לבין ראיית המזרח כנכשל ועני בעל כלכלה מושחתת. למרות שמדי פעם לפעם עולה לכותרות 'מושחת סדרתי' אחר, גם המוחים המערביים כבר מזהים את הדפוס השיטתי שמייצר את השחיתות. אולם, מדדי החירות המערביים מתרכזים בהיבט התרבותי-פוליטי ולא בכלכלי. כל שנדרש ממדינה כדי להראות יציבות ולהיות 'תקינה' או 'מפותחת' הוא פעילות עקבית בשוק העולמי (לצד בחירות פרלמנטריות). היחסים החברתיים-כלכליים שתומכים בפעילויות האלו אינם מהווים את המדד לחירות, ולכן מתפשט הניצול בכלכלות המערביות ואנו כולנו עובדים יותר (זמן וכמות) ומרוויחים פחות (כסף ואיכות).

עצם הטענה השגורה שישנה הפרדה בין האירועים במזרח ובמערב נשארת כבולה בניגוד האידיאולוגי של הצופה במציאות ושיפוטו הראשוני. יש לטעון בניגוד לכך שאירועים אלה הם חלק מאותו תהליך. המאבק כעת הוא לקרוא את שתי המגמות ביחד, הן הכלכלית והן הפוליטית, כסימנים לדעיכת הסדר הגלובלי, וכן הסדר המקומי – הוא סייקס-פיקו. הסכם זה משנת 1916 חילק את שטחי המזרח התיכון לאזורי השפעה בין מעצמות המערב. מדינות אזור הסהר הפורה הן כולו, כפי ששם זאת ההיסטוריון פרומקין, "הילדים של אנגליה וצרפת". מדינות מומצאות, ולאומים מפוברקים עם מסורות מתחדשות הן תכונות איזוריות ולא רק מדינתיות.

המושגים (כאידיאות ומימושן) של מדינת הדמוקרטיה הייצוגית, וכן של הקפיטליזם הניאו-ליברלי מתפוררים למול עיננו. ממזרח, כמרחב לא-מערבי הכולל למשל גם את ברזיל, מאז שנת 2011 ישנן מחאות פוליטיות שמגדירות מחדש את המושג דמוקרטיה ואת שאלת היחסים החברתיים-פוליטיים בניסיון לענות לשאלת הייצוג; מהמרחב המערבי ישנן מחאות כלכליות שמנסות להגדיר מחדש את המושג קפיטליזם ואת שאלת היחסים החברתיים-כלכליים בניסיונן להידרש לשאלת הייצור. במרחב המזרחי מוחים טורקים, ברזילאיים, הודים, מצרים וסורים על סוגיות של שוויון פוליטי (שכמובן, כולל גם השלכות כלכליות), ודורשים שינויים פוליטיים; במרחב המערבי המחאות דורשות שינויים כלכליים, ולא את הפלת המשטר הפוליטי. תהליך כפול זה משפיע באופנים שונים על היחס הגיאופוליטי של ישראל.

המאבק להבנת המחאות איננו רק מאמץ תודעתי, שבמסגרתו הוגים וחוקרים אומרים לנו מה מתרחש שם, במצרים או בסוריה. זהו גם מאבק אונוטולוגי על הדבר עצמו ובתוך המחאות עצמן. במקום להניח שמישהו אחר יודע מה באמת מתרחש, חוקר או משתתף אחר, יש להניח שמבחינה ממשית גם המוחים עצמם לא יודעים עד הסוף מה הם עושים. בעבור מה הם מוחים, מהן הדרישות שלהם וכיוצא באלה. מבחינה זו המאבק כבר מתרחש, גם אצלנו בישראל, על הדרך להמשיג ולהבין את המציאות סביבנו כחלק ולא כשלם. במקום לחפש אידיאה חדשה אחת או תנועה אחת אחרת, ובמקום לדחות ולו במעט ולחכות לתנאים 'נכונים' יותר, יש לראות שדווקא כעת, בכל מקום סביבנו, ישנן הזדמנויות ליצור ריבויים של חברים חדשים. ולצדם, כן, גם אויבים חדשים. כמו שיודע כל ילד מתבגר שנכנס לחצר המשחקים של בית הספר בפעם ראשונה, חובה עליו להפעיל מסך בערות והשעיית שיפוט, ולהכריע בדרך של קפיצת אמונה או הימור מחושב לאיזה צד ללכת ועם מי להתחבר.

פוליטיקה של הפחתה (Subtraction), ולא של הוספה, חותרת נגד הדחף העכשווי להתבדל ושואפת לסולידריות מעשית מגוונת. היא שוברת את הדיכוטומיה בין (הדמיון של) פוליטיקת הזהויות לבין (השוני של) פוליטיקת ההבדל. יש להביא לביטול מאפייניו הספציפיים של כל מאבק כדי להגיע להבדל המינימלי בינו לבין מאבקים אחרים. הוא מינימלי מפני שהוא משותף לכל אחד פחות הזהות הייחודית לו. באופן גנרי, זה שמשותף בכך שכולם – סונים, עלאווים, קופטים ושיעים – כאחד חדש, נמנעים מביטויים והצגתם של הייחודים שלהם במרחב המשותף.  יש לחזור ולומר, "לא חשוב על מה אתם נלחמים העיקר שאתם נלחמים לצדנו, כרגע, נגד הדיכוי והניצול". מה שמכריע הוא שיתוף הפעולה הרגעי, כחיבור הטרוגני חוצה גבולות שנוצר ומאז מניב חיבורים אפשריים חדשים, ואפשרויות של דברים חדשים.

לא צריך לייחל למשהו אחר חוץ מהכאן ועכשיו, אלא יש לבחור ולהחליט לקחת צד אחר, של האחר, בדיוק כדי להציל את העצמי (האישי והקולקטיבי) הישראלי. ישנה כבר תנועה אחת, של ריבויים, למען שינוי הסדר הקיים – אם בכלכלה נגד הקפיטליזם ואם בפוליטיקה נגד הדמוקרטיה. מעבר לגלובליות של המחאות, גם במישור האזורי הסדר שהטביע את חותמו על טריטוריית המזרח התיכון נראה כמתפרק והיחסים שהחזיקו אותו ככזה מתפוררים גם כן. אך כמה מאתנו מסוגלים לפעול ולחשוב מחוץ למונחים של הפרדת דת ומדינה או מחוץ ליחסים של בעלות פרטית? כבר אין אפשרות לחשוב באותה דרך פשטנית של ביקורת האידיאולוגיה המרקסיסטית הרואה בדת "אופיום להמונים", ובמדינה ישות אחידה ורציפה. השאלות שחייבות להישאל כעת הן מן היסודיות ביותר לתרבות המערבית, ואינן קשורות ישירות להתרחשות האביב הערבי דווקא במדינות מוסלמיות. כל מי שחרד לגבי ה'כאן' (ישראל בפרט והמערב בכלל) חייב כיום להיות חרד לגבי ה'שם'.

מתחת לאלמנט הדתי שמנסים בכתיבה הרווחת להבליט כגורם מסביר, נמצא האלמנט האוניברסלי בעצמו בתור הסינגולריות המצרית. לכן כל אחד מאתנו שצפה במתרחש במצרים, בעיקר בראשית 2011, הבין על מה הם נאבקים. גם מבלי להיות מומחה למזרח התיכון יכול היה המתבונן באירוע להבין שמתרחש דבר מה בעל השפעה עולמית. מכאן, ולמרות ההרגשה הנפעמת, קמו 'בבוקר למחרת' המוני הכותבים והמשיכו לסקר ולנתח את "המהפכות הערביות" או את "הטרור האסלאמי" ובכך לשמור על ההבחנה שבין דת ומדינה, לפחות מהצד שלהם כמובן.

מיעוט הכתיבה שעוסקת בקשר בין המחאות באביב הערבי לבין המחאות בישראל ובעולם המערבי נועד בדיוק כדי להסוות את הניסיונות לערער את היסודות הרעיוניים של התרבות המערבית. אחרת, המכונה הכלכלית שהיא אזרחי המערב ועם ישראל, "שלא סוגרים את החודש", עלולה להפסיק פתאום. היא עלולה לעצור, ולחשוב על המשך דרכה כיהודית, כציונית אולי (לא) כדמוקרטית. תכונות אלה יעמדו במבחן כל רגע בעתיד הנראה לעין ביחסי ישראל עם הפלסטינים בגדה ובעזה, עם המצרים והסורים, עם ארה"ב ואירופה, טורקיה ואיראן, סעודיה וירדן. בכל אחת מהמדינות הללו ישנן כעת פצעים פתוחים ומחלת ההתעוררות נראית מדבקת בהחלט. קשרים בלתי צפויים הם היחידים שניתן לסמוך עליהם, ומיני קליקות ישנות, בין מושגים במחשבה ובין קבוצות בחברה, מאבדים אחיזתם במציאות המתהווה.

ארץ האמורי בן שנתיים: העולם שאחרי (0)

ובינתיים, ארץ האמורי בן שנתיים. אנחנו מתחילים את שנת הפעילות השלישית בסימן משבר מסוים, מבחינת תנאי האפשרות לפעילותו של הבלוג במצב ההוויה הנוכחי. פתחנו את הבלוג מתוך תקווה להגיד דברים חדשים בשאלות פוליטיות ותרבותיות שעומדות על הפרק, ואם אפשר גם להעלות שאלות שלא נידונות בדרך כלל. עד לאחרונה, נראה היה שאנחנו מצליחים. אבל אחרי כמעט 300 פוסטים, 10,000 תגובות, כ-800 אלף צפיות, ובעיקר "ערב האמורי" אחד, אנחנו בטוחים פחות מבעבר האם אפשר כרגע להגיד דברים חדשים מהסוג הזה, האם אנחנו אלה שמסוגלים לעשות את זה, ולא פחות מכך – האם זה בכלל נחוץ. יכול להיות שהדברים שצריך להגיד הם דווקא הדברים הישנים והנכונים תמיד: כל בני האדם נולדו שווים; לאהבה אין מגדר; שתי מדינות לשני עמים; הפאשיזם לא יעבור; אסור לסגור את ערוץ 10; וכו' וכו'.

ועם זאת, כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, עדיין נראה שאין מישהו ראוי יותר מאיתנו להתעמת עם התהפוכות שיעברו על הפלנטה שלנו בשנה הקרובה. בסופו של דבר, מעולם לא היינו אופטימיים יותר. בשנת הפעילות הראשונה של הבלוג, הרבינו לעסוק כאן בנושא הקטסטרופה, והקץ הקרוב של החיים בצורתם המוכרת. בשנה האחרונה, גישתנו השתנתה. התברר שמה שעומד על הפרק אולי אינו קטסטרופה, אלא מהפכה או תפנית מסוג אחר, שתביא לעולם חדש וטוב יותר.

ואולי התפנית היא הקטסטרופה. בסופו של דבר, המושג Revolution התייחס בראשית העידן המודרני לשינויים טבעיים, כגון תנועות הכוכבים והתהפוכות של איתני הטבע – מה שכונה לפעמים natural revolutions. בהנחה שהטבעי והפוליטי הם מערכת אחת, קטסטרופה סביבתית או גרעינית אינה ניתנת להפרדה ממהפכה משטרית. הידלדלות משאבי האנרגיה, עליית המחירים שהיא גורמת, והמהפכה שמתפרצת בעקבות עליית המחירים, הן כולן היבטים שונים של אותה תופעה, ולא תופעות נפרדות. הקטסטרופה יכולה לממש בשבילנו את המהפכה, אם נחזיק חזק ונדע לרתום את האנרגיה העצומה שלה למטרות הנכונות. אמנם, הקטסטרופה עשויה כמובן לגרום להרבה סבל. אבל גם המהפכה גורמת סבל – זאת המשמעות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

נכתב כאן לא מעט על האפשרות, או אי-האפשרות, לדמיין עולם שונה לגמרי, או לנסח שיטה כלכלית ופוליטית חדשה לגמרי. בשנה האחרונה, נדמה שדלתות התודעה מתחילות להיפתח. לרגעים נראה שקווי המתאר של העולם הבא מצטיירים כבר מתוך הערפל. לכן אנחנו פותחים את השנה השלישית בפרויקט מיוחד בנושא "העולם שאחרי". בראש ובראשונה, אנחנו מקווים לצייר כאן סקיצות של העולם שאחרי הקפיטליזם. אבל כיוון שהמושג "קפיטליזם" מסמן כיום את כלל ההוויה שבה אנו חיים, העולם שאחריו הוא עולם אחר גם במובנים נוספים. כאמור, זה גם העולם שאחרי הקטסטרופה; העולם שאחרי הציונות; העולם שמעבר למיניות; והעולם שבו תיאטרון הבימה כבר לא יהיה קיים.

הפרויקט יימשך לאורך השבועות הקרובים. אנחנו מזמינים כותבות אורחות לשלוח טקסטים מכל הסוגים שיתפרסמו במסגרת הפרויקט: הצעות לשיטה כלכלית חלופית; איפיונים של קריסת השיטה הנוכחית; תחזיות לעתיד הרחוק והקרוב; מניפסטים, הספדים לעולם הישן ושירי אהבה לעולם המחר.

להתראות בעולם הבא.

* תודה לגור אילני על עיצוב הבאנר המיוחד, כמו גם הבאנר הרגיל

"את ספר המוות צריך לקרוא רק פעם אחת"

מצאתי השבוע חוברת קטנה שקניתי לפני עשר שנים בהודו. זה היה בדלהי, בבית החולים לציפורים של הג'יין, שהוקם ב-1956 ליד המקדש הגדול שלהם. למי שרגיל לבקר בבתי חולים, המקום הזה הוא די מבלבל: בניין די גדול, מודרני, עם אחיות ורופאים, ובתוכו מאושפזות בשורות אלפי יונים בדרגות שונות של פציעה. נוכחות חייתית חשופה, רפרופים נואשים וריח חזק של נוצות בתוך סטריליות רפואית חמורה. מעין לול תעשייתי מהופך, שבו חמלה רציונלית מחליפה את תאוות הבצע הרציונלית. הסבל של כל כך הרבה יצורים חיים נעשה איכשהו חשוף, מלחיץ.

בלובי מכרו כמה ספרים, רובם בהינדי או סנסקריט. קניתי חוברת אחת באנגלית, עם תצלום של צעיר לא נאה בלי חולצה על העטיפה. Perception of Death: A Formula of Revolution in Life, מאת מוּני טארון סגאר. 

מתברר שבחוגי דת הג'יין טארון סגאר הוא מפורסם למדי, ומכונה "הקדוש המהפכן". הוא נולד ביוני 1967, ונחשב לנזיר (מוני) הצעיר ביותר בתולדות הג'יין מאז מהווירה, מייסד הדת: הוא פרש מחיי העולם ב-1982, בהיותו בן 15. הוא חוצה ברגל את הודו לאורכה ולרחבה ומלמד את תורת מהווירה. כמו שאפשר לראות בקליפים, אלפי אנשים מתקבצים בדרשותיו, ביניהם פוליטיקאים. הוא טוען שתורת מהווירה, מייסד הג'ייניזם, אינה שייכת רק למאמיני הג'יין אלא לעולם כולו, לכן דרשותיו מושכות גם הינדואים, סיקים ומוסלמים. הוא ידוע בדרישתו המתריסה להעביר את שטחי שריפת הגופות למרכז העיר.

דרשותיו של טארון סגאר עוסקות בנושאים ארציים, והוא נמנע ממעשי פלאים ומחלוקת קמעות, אף על פי שחסידיו רצים אחריו כמו משוגעים. הוא משלב בדרשות מציווייהם של פטנג'לי, בודהה ואושו, ולכן הואשם לא פעם במסחור הדת הג'יינית הנעלה. ב-2007 נעצר עיתונאי מרקסיסט שלעג לו בחשד להסתה דתית. חוץ מזה הוא גם נלחם נגד "תרבות הכלבים" המשתלטת על הודו, ומחליפה את תרבות הפרות. יש לו גם הסברים מעניינים למה אסור לאכול ירקות שורש.

בימים אלה של מבוכה רוחנית ועמידה בפני האבדון, אני מביא כמה קטעים מתורגמים מהדרשות שלו בעיר מירוט באוטאר פראדש. הסגנון של טארון סגאר יומיומי מאוד, והתכנים הלקוחים מהחיים המודרניים נעים בין הטריוויאלי למורבידי. מזכיר קצת את ישו.

בעיני, יש כאן גם מודל מעניין של מנהיגות. מנהיגים לא צריכים ללבוש חליפות. למעשה הם לא צריכים ללבוש בגדים בכלל.

אגב – הוא לא עירום. הוא לובש את האקאשה.

 

מהפכה לאנושות הגוועת

באתי למירוט שלכם, אבל אל תטעו: לא באתי כשליח של שלום. באתי כשליח מהפכני ולא כשליח של שלום. זכרו, באתי כשבידי חרב המהפכה ולא מסר של שלום, כי שלום אינו אפשרי במצב הנוכחי של המדינה והחברה. מהפכה ירוקה היא הכרחית לארץ הזאת, כך אני מאמין. אני ממליץ על מהפכה של שלום וחמלה ולא מהפכה של דם ואלימות. בארץ זו ובעולם היו מהפכות רבות עקובות מדם. אבל כעת מה שנחוץ הוא מהפכה שתיתן חיים לאנושות השוכבת על ערש דווי. מהפכה שתחייה את האבנים. מהפכה שתעניק חיים לאיש הנחבט במיטתו בחושך.

*

המקדש ואתר השריפה

הודו היא מדינה חילונית. לכל אחד יש רשות לבחור את הדת שבה יבחר. אתה אזרח חופשי של הודו החופשית.

לא אתערב בחופש שלכם, אבל אומר דבר אחד. טוב ללכת למקדש. עוד יותר טוב לחוג סביב המזבח מול אלוהיכם שלוש פעמים. זוהי חובה לחוג סביב האל, כי המעגל הוא אות פלאית של הכנעה. התחילו לחוג סביב זה שאותו אתם מבקשים להכניע והוא יהיה נתון לשליטתכם. כשילד רוצה גלידה מאמו הוא חג סביבה, סביב המקום שבו היא יושבת, והוא מכניע אותה ומקבל כסף לגלידה. […]

אנו חגים סביב אלוהינו כדי שהוא ייכנע, כך שמעגל השוטטות שלנו בעולם יעצור או ייקטע. לכן הקפותיכם במקדש הן טובות מאוד, אבל עשו דבר אחד נוסף. חוגו סביב אתר שריפת הגופות פעם ביום, באופן עקבי. הקפה של אתר השריפה תביא למהפכה כזו בחייכם שאלפי הקפות שהשלמתם במקדשים לא הביאו לחייכם עד כה.

*

המוות דומה לאחותכם הצעירה

קבלו זאת כאמת גמורה שאין דבר מוחלט בחיים מלבד המוות. המוות הוא לגמרי מוחלט. […] מי שנולד עשוי לזכות להשכלה או לא לזכות, אבל בטוח שהוא יזכה למות. כיוון שהמוות הכרחי אין טעם לפחד ממנו.

המוות הוא נקטר, החיים מופיעים מתוכו. המוות הוא מקדש שבו מאיר אלוהי החיים. אושו אמר שהמוות הוא ספר החיים הגדול ביותר. אי אפשר לשחרר מישהו מחייו בלי לעבור דרך המוות. ואני אומר: יש רק ספר אחד ששווה לקרוא בחיים והוא ספר המוות. […] חיו בכך שתקבלו את המוות כאחותכם הצעירה, ואם תעשו כך היו בטוחים שהיא תכרוך צמיד על שורש כף ידכם בחג רקשה בנדאן.

הייתי בקוטה. בזמן האנאנד יטרה שאלתי שאלה: למה אתם חיים. הרבה אנשים הביעו את מחשבותיהם, כל אחד אומר דבר אחר, אבל מה שנאמר על ידי צעיר אחד היה נכון ככל שדבר יכול להיות נכון. כששאלתי אותו למה הוא חי ענה אותו צעיר: "אני חי כי אני לא יכול להתאבד". 85 אחוז מהאנשים שחיים היום כבולים ככה לחיים, אבל אין להם לא טעם, לא טקס, לא ריקוד, לא סקרנות ולא שבר בחייהם. אבל שימו לב: אלה אינם חיים. כאשר אדם שוכב בבית חולים ומושך את החיים, מה שהוא עושה זה לא למשוך את החיים, אלא למשוך את המוות.

לכו לבית חולים, ותראו אנשים רבים תלויים. לאחד כבלו את הידיים ולשני את הרגליים. חמצן מוזרם לאחד, וגלוקוז לאחר. למישהו החליפו את הלב בלב של חזיר. למישהו אחר מזרימים אוכל דרך צינור. האם אלה חיים? זה לכלוך.

*

הכניסו את המוות לחייכם

שערכו של הגוף, שלמענו אדם מבצע אינספור חטאים בחייו, אינו עולה על קומץ אפר – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. לכן רק באתר השריפה ניתן להבין את האמת הזאת.

שהגוף ניצב על סף המוות בכל רגע ורגע – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. את שבירותו של הגוף ושל העולם הזה אפשר להבין רק באתר השריפה. לכן אני אומר: הקיפו את אתר השריפה פעם ביום.

וכאשר תראו גוויות שרופות ואיברים חרוכים למחצה באתר השריפה תבינו שלא ניתן לברוח. שזה יהיה גם מצבכם יום אחד. לכן אני אומר שוב ושוב: אתר השריפה צריך להימצא בכיכר הראשית, בלב העיר, ולא בשוליה – כך שבכל פעם שנעבור במקום סואן זה ניזכר במותנו, בכך שנביט במטה העליון של המוות. אם ברצונכם להיפטר מחטאי העולם חיו בכך שהמוות יהיה נוכח למול עיניכם. תוכלו להסתיר את חטאיכם מהעולם אך לא תוכלו להסתיר אותם ממחשבותיכם, כי הן עדוֹת להם.

*

בית הוא המקום שבו אנו מתים

הבית שבו אתה גר אינו נעלה על אתר השריפה. איש אחד בא אליי אחרי שבנה בונגלו נאה עם מיזוג אוויר. הוא השקיע בזה 2.5 עד 3 מיליון רופי. הוא אמר: "אנא, תן שם לבונגלו שלי, תן לו שם יפהפה". אמרתי לו: "אני קדוש, השכל שלי פועל במהופך. אל תשאל אותי, כי אתה לא תאהב את השם שאתן. השם יהיה נחמד ורב משמעות, אבל אתה לא תאהב אותו".

"אתה הגורו שלי, כיצד יכול להיות שהשכל שלך פועל במהופך?", הוא אמר.

"לקדושים יש שכל מהופך כי אורח החיים שלהם הפוך מזה של אנשים ארציים. בלילה כאשר אתה ישן הקדושים נשארים ערים, בחייך יש הנאות והקדושים חיים גלמודים. אתה מעריץ את שיערך, הקדושים תולשים את שערם. אתה לובש בגדים צבעוניים, הקדושים לא לובשים בגדים בכלל. לכן אני אומר שלקדושים יש שכל מהופך כי חייהם נעים בכיוון ההפוך. לכן אני אומר: אל תבקש ממני לבחור לך שם". הוא אמר: "לא, אתה תצטרך לבחור לבונגלו שלי שם". אמרתי: "טוב, אבל תצטרך להבטיח שתקבל את השם שאבחר, ותשמור אותו". הוא אמר – כן, אני אשמור אותו ואני שאלתי שוב: "האמנם?", הוא אמר: "כן, כן, אני אתן לבונגלו את השם שתבחר". אמרתי: "בסדר, תקרא לשם מרגהט" (אתר לשריפת גופות). האיש נתקף צער וזעם ואמר: "אדם גדול ומלומד כמוך מדבר בשפה כזאת?". […]

חייך נגרעים כל רגע במקומות האלה ובבניינים האלה. כולם מוכנים למות בארמונות והבניינים האלה – לכן הארמונות אינם אלא אתר שריפה.

*

קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם

קיראו את עצמכם פעם אחת בלבד. אין צורך לקרוא את הוודות, הפוראנות, האופנישדות או ספרי הדת כדי להבין את החיים ואת הכל יכול שיושב בתוככם. לקרוא את האוטוביוגרפיה של עצמנו זה לקרוא את ספר המוות, ואת המוות צריך לקרוא פעם אחת בלבד.

אולי קראתם את האוטוביוגרפיה של גהנדי, ויווקאננד, נהרו וטולסטוי, אך אני אומר לכם: קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם, ובעודכם יושבים לבדכם, חייכם יתמלאו בריח נעים של בושם. האוטוביוגרפיה של גהנדי או נהרו לעולם לא תביא למהפכה שתביא האוטוביוגרפיה של עצמכם.

*

תודעת המוות היא המהפכה בחיים

הפלא אינו המוות, אלא החיים.

את הזמן שבו תפרח ציפור החיים מכלוב הגוף איננו יודעים. לכן עשה ללא דיחוי בעודך בחיים את מה שראוי לעשות.

כאשר אלונקת המת עוברת מול דלת ביתך, אל תסגור את הדלת, אל תחסום את הילדים ואל תתפוס את ידם, אלא שלח אותם החוצה לעמוד ואמור להם: "בני, גם אני וגם אתה נצטרך לעזוב את העולם בדרך זו. לפני שהדבר יקרה עלינו להיכנע לאל הכול יכול ולמות מוות אציל, מוות דתי". תובנה כזו שתוענק לילד בעודו צעיר תהיה כהקדשה שתוליך אותו לחיים טובים ותציל אותו מנפילה. […]

כך אני רואה את מותי בכל רגע ורגע. בכל רגע אני שומע את צליל צעדיו של המוות, אך כיוון שאני נישא מעל ביצת התשוקות הארציות אני פורח כמו הלוטוס. […]

לכן יש רק נוסחה אחת למהפכה בחיים והיא תודעת המוות. ולמוות אין מועד קבוע או מוזמן.

Nothing left to do but run, run, run

מהרגע שבו התחילה מחאת האוהלים, רבים מאיתנו חיכו בדריכות ובדאגה לרגע שבו יתרחש אירוע כלשהו, שידחק את הנושא מהכותרות ובעקבות כך מהדיון הציבורי. בינתיים התחלף יולי באוגוסט, ובסביבה קרו כמה אירועים – כמו תקרית הירי בגבול לבנון או הרקטות שנורו על חוף אשקלון. אף על פי כן, נראה שהמחאה עומדת היטב במבחן, ורפובליקת האוהלים רק מתחזקת והולכת. והנה, בסוף השבוע הנוכחי נראה שמשהו קורה. אבל המשהו הזה לא בא מהגבול, אל דווקא מלב האימפריה, מטבור העולם – וול סטריט. שלשום נפלו הבורסות בחדות, ומיד אחר כך הודיעה סוכנות S&P על הורדת דירוג האשראי של ארה"ב, בפעם הראשונה בהיסטוריה. על אי-הוודאויות שמתקבצות בתקופה הזאת נוספה גם סיטואציה פיננסית חסרת תקדים, שיכולה כנראה להוביל רק לכיוון אחד: משבר גלובלי חמור יותר מהמשבר של 2008. 2012 תהיה כנראה שנה אפוקליפטית.

מהרגע הראשון, התנופה וחוסר הבושה היו האיכויות העיקריות של מחאת האוהלים. כבר בערב הראשון, כשראש העיר הגיע לביקור, הוא לא התקבל בתשואות אלא בזעם. גם כשראש הממשלה ניסה לזרוק איזו עצם לסטודנטים, אנשי האוהלים לא התקפלו אלא המשיכו בתנופה. לעומת זאת, באותם רגעים שבהם תנועת המחאה התבצרה במקום, התנצלה או נסוגה, נחשפו מיד כל החולשות שלה. לכן יש מקום לשאול בכל רגע מה הפאזה הבאה. אפשר להתאהב בפאזה הנוכחית ולהתגונן בפני הכוחות שמאיימים עליה; אבל ההתבצרות היא מסוכנת. עדיף בהרבה להמשיך בתנופה. מה שאי אפשר היה לדמיין לפני חודש התממש לפני שבוע. לכן צריך להמשיך ולהפעיל את הדמיון.

כמו שעיר האוהלים גלשה במהירות לזירות חדשות – מעבר לכיכר הבימה, מעבר למרכז תל אביב, ומעבר לתל אביב ולגוש דן – השלב הטבעי הבא הוא שהיא תגלוש לזירה הפלנטארית. אלא שכאן אנחנו נתקלים בעובדה מעניינת: מחאת האוהלים כבר גלשה לזירה הפלנטארית. למעשה, ההתפרצות שלה כאן אצלנו היא רק חלק מהגלישה הזאת.

העובדה הזאת ידועה. כולם יודעים שסימני הידיים המפורסמים, אלה שאומצו אפילו על ידי ציפי ליבני, הועתקו מתנועת ה-15 במאי של מדריד. ברור שההשראה של תחריר היתה מהרגע הראשון מהיסודות היפים והאופטימיים במאבק הזה. ובכל זאת, רק לרגעים אנחנו זוכרים שהמאבק הזה הוא חלק מהתרחשות גלובלית עצומה שקורית עכשיו במקומות רבים בעולם, בעצם בכל העולם.

מהסיקור המועט שקיבלה ההתקוממות הזאת בתקשורת העולמית, ביחס לעניין האובססיווי הרגיל בכל התרחשות "פוליטית" שקורית אצלנו, אפשר להסיק כמה מסקנות. אחת מהן היא זו: העובדה שהמחאה לא סוקרה רק מוכיחה כמה הרבה מחאות כאלה יכולות לקרות וקורות בכל מקום בעולם בלי שבכלל נדע עליהן. דור שלם של האנושות למד מהערבים לצאת לרחובות. זהו דור שלם שאין לו בעצם שום אלטרנטיווה אחרת.

והחזית מתחממת. בלילה שבין חמישי לשישי, התרחשו עימותים נרחבים ברחובות מדריד בין המשטרה למפגינים מתנועת ה-indignados  – תנועת האוהלים הספרדית. בסנטיאגו, צ'ילה, נעצרו 874 סטודנטים (!), במחאה שהתחילה בתור kiss-in של סטודנטים לבושים בתלבושות של גיבורי על. מי שמסתכל בדף של ה- indignados  בפייסבוק יכול לראות כמה פעילויות מתרחשות בכל אירופה. אמש, פרצו בטוטנהאם מהומות נרחבות, כולל ביזה של חנויות.

לכאורה, במבט הגלובלי הזה יש כדי להסיט את תשומת הלב מהשאלות החשובות שעולות במחאה הזאת, שנוגעות דווקא לחיים כאן. אבל ההתבשמות ב"הכרזת העצמאות השנייה של ישראל" מציבה אותנו שוב כאי מנותק מהעולם. ובלי מעטפת גלובלית, לא הרבה יכול להשתנות. כדאי לזכור שכל המערכת הכלכלית הנוכחית בישראל מבוססת במידה רבה על שוק הנדל"ן הגואה, והיא בעצם לא ממש יכולה להתנתק ממנו.

יובל שטייניץ ומרב ארלוזורוב כבר מגייסים את "הצונאמי הכלכלי" המסתמן נגד הדרישות של תנועת המחאה. מה שצריך זה עוד קיצוצים, עוד הפרטה, הם אומרים. קולות כאלה רק יתחזקו ככל שהמשבר הכלכלי יתרחב. אם תנועת המחאה תרצה להמשיך לחיות, היא תצטרך לרכב על הצונאמי, ולא להירמס על ידו. אבל במקרה הזה, אפשר להיות אופטימיים. אנחנו גם ככה ברחובות. האוהלים כבר נטויים ומחוזקים. מתוכם, נצטרך להילחם בזאבים שיבואו לזנב בנו בתקופת המשבר, ולקבוע את הסדר העולמי שיבוא אחריו. לפני הימים הטובים עוד יבואו ימים רעים. אבל בסופם, צריך להבטיח שתהיה כאן אנרכיה ולא פיאודליזם.

הקונטקסט הגלובלי המשתנה מלמד משהו גם על שאלת "הדרישות". הדיון הכלכלי בדבר השינויים הנדרשים היה מבוסס עד עכשיו על ההנחה שחלק ניכר מהמשתנים בכלכלת ישראל ישארו יציבים. זה לא המצב. למרבה הצער או השמחה, תסריט של 50 שנות סוציאליזם ממלכתי הוא בלתי סביר במצב הנוכחי. אי אפשר לחזור אחורה לשנות ה-70. אין מצב סטאטי. מסביב יהום הסער. אנחנו חיים בתקופת רבת תמורות, והיא תימשך עוד הרבה זמן. המאבק לא ייגמר – הוא פרמננטי.

מי שמטיל ספק ביכולת של דפני ליף "לשנות משהו", צריך לזכור שתנועות מחאה גדולות ונואשות הרבה יותר, שהפילו משטרים פוליטיים, מתקשות "לשנות משהו משמעותי". אנחנו בתוך מערכת גלובלית. בבוקר שאחרי המהפכה, קרן המטבע עדיין קובעת את גורלך. למעשה, המאבק לא יוכרע רק כאן, הוא לא יכול להיות מוכרע רק כאן.

אני לא יודע מה המשמעות האופרטיווית של כל זה. בשורה התחתונה, ברור שהמאבק צריך להתנהל כאן. אבל כדאי לדעתי להיות מודעים יותר לקונטקסט העולמי. וכאשר חברינו הפזורים בעולם משקיפים בעיניים פעורות לרווחה על ההתרחשויות כאן, אפשר לומר להם: הפיצו את בשורת האוהלים במקום מושבכם!

לכן, הפגנת האוהלים בברלין היא יותר מבדיחה, ומחאת האוהלים מול הבית הלבן היא יותר מפיקנטריה. גם עיר האוהלים שאמורה לקום בוול סטריט ב-17 בספטמבר נשמעת כמו רעיון מלהיב להפליא. כמו שכתבו כאן יואב ליפשיץ וטל מסינג, מם האוהלים נוצר, והזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית. ישראל היא בסך הכול חוליה. אבל היא יכולה להיות חוליה אסטרטגית. שהרי, ישראל היא פורטל חשוב של הכוח האמריקאי. אם נשיא ארה"ב בא לבקר כאן פעם בשנתיים, אין סיבה שאנשי האוהלים לא יחזירו לו ביקור פעם אחת. ובכלל, לפני שמפילים את ישראל באמצעות הקפיטליזם, למה לא לנסות להפיל את הקפיטליזם באמצעות ישראל? זאת יכולה להיות בשורה טובה שבאה מהמזרח, מערבים ויהודים גם יחד. כמו שאמר לי מישהו בזמן הליכה בשדרה: הים התיכון חוזר למרכז.

*

ניסיתי לשכוח את מה שזכרתי מ"שר הטבעות", אבל יש קטע אחד שאני לא מצליח לשכוח. זה קורה בסוף הכרך הראשון, כשפרודו בורח מפני בורומיר. הוא עונד את הטבעת, נעלם, ונמלט במעלה השביל לפסגת הגבעה. וכאשר הוא יושב שם, הוא מביט למטה ורואה את הארץ התיכונה כולה פרוסה לרגליו –

ואולם, בכל אשר הביט ראה אותותיה של מלחמה. הרי הערפל המו כתל נמלים; אורקים הגיחו מתוך אלפי חורים; תחת צמרות יער אופל נאבקו בני-לילית ובני-אדם וחיות טרף. אש אחזה בארץ בני-ביאורנינג. ענן רבץ על מוריה. עשן היתמר בגבול לוריין.
פרשים דהרו על ערבות רוהאן; זאבים פרצו מאיזנגארד. ספינות מלחמה הורדו למים בנמלי האראד. גברים חמושים יצאו ובאו ממזרח: חוגרי חרב, נושאי חנית, קשתים על גבי סוס וקרונות משא. כל חילו של השר האפל הוזעק. ואז, בפנותו דרומה, ראו עיניו את מינאס תירית.

באותו רגע מבין פרודו שהמשימה שלו תכריע את גורל העולם כולו. כך גם אנחנו צריכים להבין. לא רק אנחנו בסכנה. מינאס תירית בסכנה. העולם בסכנה. ורק אנחנו יכולים להציל אותו.

מכתב לגיא פינס

1. מכתב

לכבוד:  גיא פינס
חדשות הבידור
ערוץ 10
גבעתיים

היי גיא,

זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.

לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".

לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.

עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.

גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.

 האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?

האם לא שמעת שהבידור מת?

לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.

לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.

האם לא שמעת שהציניות מתה?

הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?

יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".

נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!

 2. וידוי

אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.

אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.

מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.

את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.

אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.

רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.

אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלת המלחמה.

3. ספטמבר ואנחנו

הַבִּיטוּ, הוֹ נִרְפִּים, מִתַּחֲנוֹת-רַכֶּבֶת נִפְלָטִים!
הִנֵה הַשֶּמֶש תְלַהֵט כָּאן בְּרֵיאוֹת שָרָב!
תִשְטוֹף אֶת הַשְדֵרוֹת אֲשֶר מָלְאוּ בַּרְבָּרִים שועֲטִים.
הִנֵּה הָעִיר יָפָה, שוֹכֶנֶת מַעֲרָב!

לְכוּ! אוּלַי תִדְעַך הָאֵש, תִהְיֶה נִמְנַעַת,
ופְּנוּ אֶל הָרְצִיפִים, אֶל הַרְחוֹבוֹת הרְחָבִים!
מֵעַל גַגוֹת בָּתִים שְמֵי רוֹך תְכֶלְתָּם נוֹגַהַת,
מָקוֹם בּוֹ הֶאֱדִימוּ הַפְּצָצוֹת כַּכּוכָבִים!

(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)

לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.

 אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.

כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.

לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.

מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.

אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:

התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)

גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871

מדיניות ההפרדה: הצד השני של רמת החי"ל

 דנה רוטשילד

בואך חג הפסח השגתי שידה חדשה. בעבודה העתיקו את המשרדים מרמת החי"ל קרוב יותר למרכז, ואת הפסיליטיז שלא עברו איתנו, או נתרמו לעמותת ילדים בסיכון, העמידה החברה לרשותנו. הימים שלפני המעבר התאפיינו בניסיונות עיקשים להיפטר משמטעס – לא ייאמן כמה מתנות קטנות ו/או בינוניות צוברים עובדי חברה שמתייחסת יפה לעובדיה בזמן קצר, וכולן די מוצלחות – ספלים, שאריות ממשלוחי מנות עצומים של פורים, נעלי בית שהבוס שלי קיבל באיזו נסיעה והיו בול במידה שלי. כאלה דברים. במקביל ובאופן בלתי תלוי, קיבלתי מהורי סמארטפון ליומולדת. כך שביום הלפני אחרון במשרדים הישנים השתרכתי למכונית עם שתי שקיות נייר (זה אקולוגי!) ענקיות.

בגדול, זה עניין של חינוך. מכיוון שהמכונית אינה שלי (אלא של אחותי שבגולה), לא חניתי בחניון כמו כולם אלא בשכונה שמעבר לכביש. נווה שרת. זה האריך לי את הדרך בשתי דקות, אבל חסך ממני התעסקות בניירת, או התמודדות עם היותי הבעלים של משהו.

כך או כך, כשהגעתי למכונית ראיתי שבסמוך לה התגודדו כמה אנשים, בעיקר נשים, גהרו על מה שהיה מונח מסביב לכלוב המחזור הצהוב (לבקבוקי פלסטיק וקופסאות) ועשו מה שעשו. השעה היתה שמונה וחצי והייתי הרוגה. בכל זאת הסתקרנתי. כששאלתי מה הולך שם השיב לי הגבר היחיד, חרדי, מן הסתם, שלקראת חג הפסח ערך בית הכנסת הסמוך גמ"ח. ואלו השאריות. אכן, היו אלו ארגזי ירקות ועוד כל מיני. את מה שקרה בשתי הדקות הבאות אפשר לתאר כנפילה איטית של אסימון, או הכרה בנעיצה של מרפק בבטן. התנעתי את המכונית, נזהרתי על הילדות שמפשפשות בשאריות, יצאתי מהחנייה, הגעתי לכיכר העגולה שממנה פונים לכביש הראשי, ורק אז תפסתי לעצמי את הראש, קיללתי את עצמי, והמשכתי את הסיבוב בכיכר, בחזרה לחנייה.

נדמה שמעולם לא הרחתי את סופה של מדינת ישראל כה קרוב אלי. לא ככה.

מן הסתם, השארתי שם את כל השלל (להוציא הגריל האקולוגי). אתם מבינים? רק כביש אחד הפריד בין "קטר ההייטק של המשק הישראלי" לאנשים שמחפשים אוכל בזבל. פחות מחמישים מטר בין הוויכוח על אנדרואיד מול אייפון לרעב. רעב של ממש. תזכורת: מדובר בנווה שרת, שכונה בצפון תל אביב. אין כאן בדווים, זה לא סלאמס קלאסי. היו שם רוסיות וחרדיות. נכון, אלו אולי לא האוכלוסיות הכי חזקות, ובכל זאת – הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה.

כאמור, זה עניין של חינוך. הצעד הראשון בדרך לסוציאליזם עובר דרך ההבנה שהמיקום שלך בשרשרת המזון הוא שרירותי. גם הסבים שלי היו מהגרים. גם הסבים שלי היו דוסים. גם אני יכולתי להיות כאן, בצד השני של הכביש, עם התפאורה הדיקנסיאנית הזו, בוהה בפועלי ההייטק ותוהה מאיפה הם משיגים ירקות לחג. השלב הבא יהיה אינתיפאדה חברתית. הגורם הריבוני שאמור למנוע התרחשות כזו – קרי, מדינת ישראל – נעדרה לגמרי מהסצינה כולה. רוב העובדים בקריית עתידים אף פעם לא חצו את הכביש לתוך השכונה. האבסורד הוא שעובדים איתי אנשים מקסימים וטובי לב (בחיי!), שלפחות לחלקם יש בתזונה של תודעה חברתית. אלא שחלק מהארכיטקטורה של של החברה הישראלית דהיום עובדת כך שהם לעולם לא ייתקלו בכאלה מופעים של עוני. אם פעם היה צריך להרחיק לעיירות פיתוח או לשיכונים כדי להיחשף למשהו כזה, היום המרחק הצטמצם לאפס – מעבר לכביש, כאמור – ובו בעת הפך בהדרגה לבלתי נראה, עד שהוא מוטח לך בפרצוף.

מה כן היה שם, במגרש החנייה? אם לשפוט לפי הטוקבקים בדהמארקר, די ברור לגולשים שהחרדים אשמים בכל תחלואי הכלכלה הישראלית. הם אלו שאוכלים את כל תקציב המדינה, ובגללם אין חינוך/בריאות/פנסיה.תשתיות/דירות במחיר סביר/תחבורה/סוף לשחיתות. אלא שתקציב הישיבות הוא משהו כמו מיליארד שקל – כסף קטן במונחי תקציב המדינה, ויתור על שניים-שלושה מטוסי הקרב חדשים סוגר את החור הזה בקלות. לאן הולך שאר הכסף? את המסים שלנו אנחנו לא משלמים לחרדים, אלא למדינה. ובכל זאת, המדינה לא היתה שם, ואת החלל שנפער במגרש החנייה מילאו, בהתנדבות ובחינם, החרדים. הגמ"ח הזה לא היה מבצע סגור בבני ברק, ההיפך – היו שם רוסיות ובחורות בלבוש חושפני (!), אבל החרדים היו שם גם בשבילם.

הבועה של שינקין, זו שנוהגים לקלס כל אימת שמדובר על ניתוק, לא מאפשרת כזו אפתיה. בגדול, אפשר לומר שזה עניין ארכיטקטוני. כל עוד מגדלי היוקרה לא ישבשו לגמרי את המרקם הסביבתי, אפשר יהיה לראות את הרחוב כמעט מכל חלון, וברגע שרואים משהו בזירה הציבורית, כבר אי אפשר עוד להדחיק אותו.

ברמת החי”ל, להבדיל, אותה "בועה תל אביבית” קיימת ממש. למעשה, היא בנויה כבועה – אין שום יכולת לראות החוצה, ואין שום יכולת לראות פנימה. מה שמתנהל בחברה הישראלית נמצא לאורך כל שעות היום סמוי מעין. איך ידעו אלה שבפנים על חייהם של אלה שבחוץ אם אי אפשר לראות אותם.

מיותר לציין שככל שאלו הופכים רחוקים מעיניהם של אלו, מבחינה כלכלית הם הולכים ומתקרבים – המדיניות הכלכלית של ישראל דוחקת את רוב מעמד הביניים לקטגוריות המקובלות של עוני, אבל מדיניות ההפרדה שומרת את כולם תחומים היטב בגבולות הגזרה שלהם. סולידריות זו לא מילה שמופיעה הרבה בטוקבקים בדהמארקר. אפילו לא חמלה (כל שכן בגרסה החרדית שלה).

מקור: הוועד נגד הריסת בתים

הנצורים והצודקים

 לדנה ר.

כשהגעתי לבאצ'ו אמרו לי שהקומנדנטה בחצר. על הקיר, ליד איפה שהיו פעם השירותים, היתה פרוסה מפה ענקית של המזרח התיכון. הקומנדנטה נופפה בידיים, מסמנת בקווים גסים צירים וחיצים לכיוון המפרץ הפרסי וים סוף. כמה קצינים במדים בלויים, כנראה משוררים צעירים לשעבר, עמדו מולה והנהנו. אחר כך כשהיא ראתה אותי היא אמרה להם משהו והם הצדיעו ב"כף החתול" והתפזרו.

– "מה המצב, קולונל?", היא שאלה אותי.
– "הכול סבבה, בגבולות האפשר. מה זה המפה הזאת? חשבתי שאנחנו שולטים רק במרכז תל אביב".
– "אתה יודע, קולונל, צריך לייצר תנועה. חוץ מזה, אומרים שהסינים שוקלים לתת לנו את דרום עיראק, ואולי גם את פרנצלאוורברג. הם מאוד מרוצים מהביצועים שלנו".

הסתכלתי עליה וחייכתי. כמו כולנו, גם הקומנדנטה הזדקנה באיזה עשר שנים מאז שהתחילה המלחמה. עור הפנים שלה כבר לא היה צעיר כמו פעם, ובאור הכתום של בין הערביים אפשר היה לראות שקמט עמוק נחרץ במצחה. מרחוב זמנהוף, מחוץ למפקדה, נשמעה קבוצת פיונרים צעירים שרה את ההמנון המלחמתי החדש:

למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים ישיבו מלחמה / למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים – ישיבו מלחמה!

– "חמודים. ילדי הקהילה. הם כבר לא יזכרו את העולם הישן של ההטרונורמטיוויות. כלומר, בהנחה שהכול ילך כמו שצריך".
– "בהחלט, קומנדנטה. אנחנו מחזיקים מעמד כבר יותר זמן מהרפובליקה של בוואריה, וזה ממש נפלא שאפשר כבר ללכת בחוץ בלי לפחוד מהפגזות. הייתי עכשיו בחזית הצפונית – גילמן שוב בידינו. כוחותינו מבוצרים בקפיטריה של משפטים, ואוטוטו אנחנו כובשים מחדש את נפתלי. האויב שם בדה-מורליזציה גמורה. מתברר שהבריגדה של יוצאי ארגון הנוער הגאה יודעים להילחם די טוב כשצריך. היה צריך רק להעיף את החבר'ה של יניב ויצמן ולדאוג לחינוך הפוליטי שלהם…".
– "אין לי זמן לעניינים מוניציפליים, קולונל", קטעה אותי הקומנדנטה. "מה עם הקבינט החדש? הכנת כבר רשימה?".
– "Jawohl, קומנדנטה. הנה, את יכולה לקרוא. לדעתי אפשר להביא את זה לאישורה של הוועדה המהפכנית כבר מחר".
הקומנדנטה הסתכלה בדף. כמו שחששתי, היא לא נראתה מרוצה.
– "אומואים, משוררים, בלוגרים, יוצאי 8200, אומואים, אומואים, אומואים. כמה אפשר, קולונל? מה עם קצת מגיהות? ערבים?".
היא נעצרה לרגע.
– "זה לא מספיק! ומה עם מומחים צבאיים? מודיעין יש לנו הרבה. יותר מדי. אי אפשר לבנות צבא על מש"קי חינוך. אתה לא מבין שבלי שריון אנחנו אבודים? אמרת שלפחות התותחנים עומדים לעבור לצד שלנו. מה קורה עם זה?".
– "בינתיים הצלחתי לגייס רק את מערך הנ"מ, קומנדנטה. יש לי שם קשרים".
– "תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק? מה אנחנו צריכים נ"מ? למישהו בסביבה יש דלק למטוסים? די אני מתה. שמעת על פיק אויל, כאילו? יו נואו בנאדם, לי יש דרכון רומני. אני רצינית, תיכף אני אומרת לכם ביי ביי, ברוך השם יש לי איפה לישון בברלין".
היא קרעה את הרשימה לשתי חתיכות וזרקה אותן עליי. מסתבר שהקומנדנטה הפכה לאשה קשה.
– "לפקודתך, קומנדנטה. אני אשלח כמה אימיילים. נראה מה אפשר לעשות".
– "ותבדוק מה עם קווי האספקה. בלי דלק נסתדר, אבל בלי קלונקס לא נחזיק מעמד שעתיים".

כאשר שואלים אותי איך קרה שאנחנו – קבוצה קטנה של משוררים שלא פירסמו אף ספר, פילוסופים שלא הגישו את העבודות הסמינריוניות, עיתונאים שהפכו ליחצ"נים – הצלחנו להשתלט על מה שנשאר מהישות הציונית ולהקים את הרפובליקה העממית, אני עונה בדרך כלל שהכול עניין של מוכנות נפשית. כשהכול קרס, התברר שכמו שחשבנו, לאף אחד אין מושג מה לעשות. שבוע של הפגנות אלימות, וליברמן לא היה איתנו. גם לא גל אוחובסקי. החונטה הציונית התמוטטה תוך כמה ימים.

בשבילנו, לעומת זאת, האפוקליפסה לא היתה בגדר הפתעה. ידענו שהקטסטרופה כבר התחילה. ידענו שהכול מסביב מונח על כרעי תרנגולת. ידענו שמרקס צדק – וגם חיים דעואל לוסקי. מסביבנו נערמו עיי חורבות, ואנחנו הלכנו עם האופניים בשדרות בן ציון, נחושים ומפוכחים. רוח האפוקליפסה חלפה על פנינו, הניפה לאחור את שערותינו, אבל אנחנו נותרנו ללא פגע. לכל היותר, כאמור, עור הפנים שלנו קצת נסדק.

ברור שמכאן עד ניצחון פוליטי עוד היו חסרים כמה שלבים. אבל כיוון שנותרנו יציבים ובתנועה, הכול מסביב התגלגל לטובתנו. בעין חרוד, יוליה שמאלוב הקימה תוך זמן קצר מדינה פאשיסטית-ריאקציונרית-הומופובית שהשתרעה מזרחה עד איתמר ודרומה עד ראשון. היא ניסתה לייסד שם משטר פמיליסטי פסאודו-תנ"כי. כך נהרו לתל אביב גם כל ההומואים של ראשון ונס ציונה – אוכלוסייה גדולה למדי, ודי בלתי נסבלת, שעד לאותו זמן בכלל לא הכרנו. היינו צריכים למצוא להם מקומות לישון, אבל איכשהו הסתדרנו עם זה. באמצעותם הקמנו את "הבריגדה המהפכנית על שם יונה וולך" ואת פלוגת הקומנדו "הראל סקעת". בינתיים, שמאלוב התחילה לחוקק כל מיני חוקים זוועתיים, ומרחבי הארץ הגיעו אלפי פמיניסטיות מהגל הראשון והשני – כל אלה שהצביעו לציפי ליבני בבחירות האחרונות לפני הקריסה. כך נולדה הדיוויזיה המשוריינת "ג'ודית באטלר" ויחידת המודיעין העילית "מרשה פרידמן".

פתאום נשמעו צעקות מכיוון בית הקפה. זינקתי פנימה, מחפה על הקומנדנטה. מישהו הסתער על סליל התיל שהיה מונח לאורך רחוב קינג ג'ורג' וניסה להגיע לבאצ'ו.
"חבורת מזדיינים! תחזרו לגילמן! מי נתן לכם לנהל מדינה! בן דרור ימיני צדק!".
הוא עצר, שלף אקדח וירה פנימה. הכדור ניקב את המיכל של גלידת הדבש עם הצנוברים ואחר כך המשיך וחתך לי את השרוול. אחד הקצינים שישב על הבר הרים את הקלצ'ניקוב שלו וירה באוטומט דרך החלון. הפאשיסט נפל שדוד על המדרכה. רק עכשיו אפשר היה לראות מי זה: משורר צעיר, אבל לא מהסוג שאנחנו אוהבים.
הקומנדנטה התקרבה לחלון, סידרה את המשקפיים והסתכלה החוצה. משום מה, היא פרצה בצחוק צווחני.
"איך אמרו בבוכנוואלד? לכל אחד מה שמגיע לו".
היא נעשתה הרבה יותר קשוחה, אמרתי לעצמי.
"לחיי הקומנדנטה שלנו!", צרחתי והנפתי כוס של דיאט קולה. ארבעת הקצינים הצדיעו ב"כף החתול" וקראו "מיאו".

מאיפה היה לנו נשק? לא ממש היה לנו. חוץ מכמה טנקים שהצלחנו לגנוב מהתערוכה של יום העצמאות 2011, היו לנו רק אופניים וכמה חסק'ה – שאותן כינינו "יחידת הצוללות 'אנני ספרינקל'". אבל למען האמת, כמעט לא היינו צריכים להילחם נגד הציונים. האיראנים כבר טבחו בהם כמו שצריך. אנחנו, לעומת זאת, עשינו מהלך מבריק. ברגע שבו השתלטנו על הבאצ'ו, הטלפון הראשון שהרמנו היה לסינים. הזמנו אותם להיכנס למזרח התיכון, והם די התלהבו מההצעה. אמרנו שאנחנו מייצגים כל מיני קבוצות עממיות כמו "המיושנות החדשה", "הוועד המרקסיסטי-ז'יז'קיסטי", "סודאנים תומכי הבונד" ו"מזוכיזם או ברבריות", והם לגמרי קנו את זה – היה ברור שאין להם מושג מהחיים שלהם.

ככה ניהלנו משא ומתן מזהיר והצלנו בשלב הראשון את המשולש שבין המרסנד, הבאצ'ו וקפה נח. אחר כך סומנו קווי הפסקת אש מסודרים, לפי תוצאות הבחירות לעירייה של 2008 – אנחנו קיבלנו כמעט את כל השכונות שהצביעו לדב חנין. מעבר הגבול לצד של הפאשיסטים הוקם ב"קפה אדר" ההיסטורי. בהמשך התברר שגם עם האיראנים יש מה לדבר. הם פשוט רצו שנתאסלם, אבל אחרי איזה אקט פורמלי מותר היה לעשות כמעט הכול, חוץ מאלכוהול ומין אנאלי. מה לא עושים כדי להציל את המולדת. "תסבלו קצת. ממילא, למי יש זמן לסקס", אמרה הקומנדנטה.

עם זאת, ידענו שהרפובליקה לא תחזיק מעמד בכוחות עצמה. קיוויתי ליצור ראש גשר לאוטונומיה הטבעונית של "הדרום" – ממלכה אגדית למחצה, שממנה הגיעו רק כמה שדרים לא ברורים.

נשאלת השאלה – מה עם הקומוניסטים? במצב שנוצר אחרי הקריסה, הם היו לכאורה הכוח המאורגן ביותר שההמונים בתל אביב היו מוכנים לקבל. אלא שלמק"י היתה בעיה. מתברר שבוועידה ה-22, שהתכנסה ב-1993 אחרי נפילת ברה"מ, הוחלט שהפרולטריון הישראלי אינו בשל למהפכה. היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה ב"מטריאליזם ואמפיריקו-קריטיציזם" של לנין שיש לתפוס מיד את השלטון; אך מולם התייצבו אחרים שמצאו ב"תיאוריות על הערך העודף" של מרקס הוראות הפוכות. בינתיים, החלטת הוועידה עמדה בתוקפה, ולכן הקומוניסטים לא יכלו לתמוך בתפישת השלטון, עד לכינוס ועידה חדשה. למזלנו, אי אפשר היה לכנס ועידה, כי דרכי הגישה לבת ים היו חסומות – כך שתמר גוז'נסקי היתה מנועה מלהגיע. הקומוניסטים בתל אביב המתינו לכיבוש בת ים, ובינתיים תמכו בנו מבחוץ. ממילא, הקומנדנטה לא רצתה אותם בוועדה המהפכנית – היא אמרה שהם משעממים אותה עם המרקסיזם האורתודוכסי שלהם.

בתוך הבוטקה של השירותים היתה עכשיו תחנת אלחוט. נכנסתי פנימה וניסיתי לשדר שוב לכיוון דרום.
– "חברים! הרפובליקה העממית של הבאצ'ו פורשת לכם שלום וקוראת לכם להתייצב איתנו במאבק נגד אויבי הרוח האנושית! אנא, השמיעו את קולכם, עבור".
למשך כמה רגעים לא נשמע קול, מלבד הדים עמומים של הפגזות במרחק. פתאום בקע קול מהמקלט.
– "כאן הרפובליקה המשוחררת של התרנגולות ובנות האדם. האם אתם אוכלים ביצים?".
הסתכלתי על הקומנדנטה. היא עשתה 'לא' עם הראש.
– "שלילי, חברות. קדימה לניצחון, למען תבוסת כוחות האופל הריאקציונריים עבור!".
שוב השתררה שתיקה, ואז התפוצץ המקלט בעצמה מחרישת אזניים.
– "שקרנים! זוללי עוגות! בולסי גלידות! הלוואי שהפאשיסטים יהרגו אתכם! סוף!".

נדמה לי שהחוורתי. שריקת פגז פילחה את האוויר, והסתיימה בפיצוץ מחריש אזניים לא רחוק מאיתנו, אולי בכיכר מסריק.
– "אנחנו מחוסלים, קומנדנטה. הרי זה הכול הצגה. מה נעשה בלי הקאדרים של הטבעונים? מה יש לנו כאן? כמה היפסטרים?".
הקומנדנטה תקעה בי חיוך עקום.
– "תנוחי, קולונלית. חשבתי על הכול. בזמן שאתם הסרחתם בעיתונות, אני כידוע חציתי את הקווים להייטק וכתבתי קוד. עכשיו יש לי סוד בשבילך: יש לנו נשק שאף אחד לא שמע עליו. אני קוראת לו הנשק הסודי".
הבטתי בה כלא מאמין.
– "קומנדנטה, את מצליחה להדהים אותנו כל פעם מחדש. אנחנו לא ראויים…".
היא טפחה לי על הכתף בפטרונות.
– "הקומנדנטה לא פראיירית. סבתא שלי מקירליבבה".

חילופי העונות / התנצלות / שובו של הסוריאליסט

1.

מה אפשר להגיד על מלחמת עזה השלישית, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה השנייה? מה אפשר להגיד על מלחמת עזה 2.5, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה 1.3, ושאי אפשר יהיה להגיד על מלחמת עזה 5.1? אנחנו רוצים להאמין שכל מלחמה כזאת לפחות מקרבת את הקץ. אבל בכלל לא ברור אם זה נכון. לא בכדי, נשלח סטנלי פישר לסין: גאוני הפיננסים של ישראל שכללו לכדי אמנות את היכולת לגייס עוד קצת קרדיט, כדי שיוכלו לחזור שוב ושוב על ההפרעה הטורדנית האלימה שלהם. הנה, החזרה בתשובה של גולדסטון סיפקה לצבא קרדיט לעוד מלחמה וחצי. כלומר, לא מלחמה אחת, אלא קצת יותר – שולי הרווח שהם אמנותו של הקפיטליסט המוצלח.

וגם אם הסיבוב האחרון קרה אחרי המהפכה במצרים ולפני המהפכה בסוריה, הוא נראה בדיוק כמו הסיבוב הקודם והסיבוב שלפניו. מספיק לשבת בארכיון ולפתוח עיתונים מלפני עשור, שני עשורים או שלושה כדי להגיע למסקנה העגומה: אם יש הישג מטאפיסי אחד לציונות, הרי הוא הפרכתה של הקביעה העתיקה על פיה אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

האם משהו באמת ישתנה, או שהכול יישאר אותו דבר? עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו: עונה חדשה של כוכב נולד, עונה חדשה של האח הגדול, עונה חדשה של הישרדות, עוד עונה חדשה של כוכב נולד. נזכרתי אתמול בשיחה שהייתה לי עם אותו ריאקציונר שהזכרתי בתחילת הפוסט הקודם. זה היה ב-2004. המשבר הכלכלי של תחילת העשור כבר נגמר, והריאקציונר ממש אהב את כוכב נולד. כשהתחילה העונה השנייה, עלה חשש שההתלהבות פוחתת והרייטינג נופל, אבל בזכות הראל סקעת הוא התאושש במהרה. ישבנו במשרד, והוא קרא את נתוני הרייטינג, חיכך ידיים ואמר בסיפוק: "עכשיו אפשר לומר בוודאות שיהיו לפחות עוד עשר עונות של כוכב נולד". כיוון שהייתי אז מרכסיסט יותר טוב מאשר היום, חרחרתי בזלזול. "הטעות הכי גדולה שלך היא המחשבה שהכול יישאר אותו דבר", אמרתי לו. "היציבות שאתה חי בה היא מדומה. אתה מדבר על עשר עונות של כוכב נולד? חכה שנתיים, ותראה שהכול במקום הזה יהיה שונה, שונה לגמרי, עד כדי כך שאתה בכלל לא תזכור מה זה כוכב נולד". הוא הביט בי בבעתה.
והנה, העונה התשיעית של כוכב נולד כבר התחילה. האם תהיה עונה עשירית? אני חושש שכן. קל יותר לדמיין את סופה של מדינת ישראל מאשר את סופו של כוכב נולד.

2.

בעקבות המהומה שהיתה כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני מרגיש צורך להסביר משהו. כשכותבים פוסט כל שבוע, הכתיבה הופכת לסוג של מדיטציה. יש בעלי בלוגים שתוקפים בכל פוסט שוב ושוב את נתניהו או את ליברמן. לי זה נראה קצת חסר טעם. יותר מכך: זה נראה לי כמו כניעה לדינמיקה הכללית של כפיית החזרה שתיארתי קודם. על קירות הסורבון ב-68' נמרחה הכתובת: "השעמום הוא קונטר-רבולוציונרי".

אחת הדרכים שבה אנחנו מנסים כאן לא לחזור על עצמנו, היא להכניס לדיון עוד ועוד תכנים, במאמץ לתחח אותו, או להזרים אליו קצת חמצן. הואשמנו ב"עידוד לפאסיוויות". זאת נראית לי האשמה מוזרה בהתחשב בכך שבמדור "נתזים", למשל, אנחנו מנסים לקושש מתוך מאות אלפי ידיעות שמתפרסמות ברחבי העולם מדי שבוע כמה ידיעות אופטימיות ממקומות אחרים שמספקות השראה פוליטית, ואולי גם עידוד. אגב, אנחנו עושים את זה באופן די אקטיווי.

דרך נוספת לשמר את התנועה המחשבתית היא לערער שוב ושוב על הנחות היסוד. אבל כשפועלים ככה, מגיעים לפעמים למקומות שלא צפית מראש. וכך, יש אנשים שאהבו את ההתקפה את הסטרייטים, אבל לא אהבו את ההתקפה על ההומואים. יש כאלה שהזדהו עם המלחמה נגד מחזירי המנות, אבל לא הזדהו עם המלחמה נגד רביב דרוקר. או שהזדהו עם הביקורת על המחנה הציוני, אבל לא עם הביקורת על המחנה הלא-ציוני.

אבל לא נורא. עם פוסטים באינטרנט אפילו לא עוטפים דגים בשוק. אין ברירה אלא להמשיך הלאה. כמאמר השיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע ליום הזוהר".

מקס ארנסט, כל העיר

 

3.

כיוון שרבים מקוראי הבלוג הזה נמצאים מעבר לים, אני חושש שחלקם לא שמעו על ה"האו", היבבה החדשה של הדור הבא. אני מפנה אליו גם כאן כשירות לציבור. ה"האו" עצמו נפתח בנימה די סוריאליסטית, עם שורה כמו "צבים מוטנטיים שהוכנסו למיקרוגל של הקיום, הפוכים על גבם, ברגלים מפרפרות, מתפגרים משיעמום ברחובות חד סטריים". אחר כך הוא הולך לכיוונים אחרים. אבל עכשיו, בבלוג "שתף", העלו אבנר עמית וגבריאל בורדון תרגום לחמישה קצרצרים מתוך 'השדות המגנטיים' של אנדרה ברטון ופיליפ סופו.
בקיצור, מתברר שהסוריאליזם הגיע לתל אביב. אמנם, באיחור של כמעט מאה שנה, אבל בהתחשב בכך שממילא הכול מחזורי, הרבה יותר מעניין להיתקע בטרנד של ראשית המאה הקודמת מאשר בטרנד של הקיץ הקרוב.
שמחתי, גם כי בדיוק התעסקתי בנושא, לצורך משהו שיתפרסם בקרוב, ושעוסק בין השאר ביחסיהם של הסוריאליסטים עם המהפכה. זאת פרשה די מעניינת, שמטבע הדברים גם נכתב עליה לא מעט. אבל נראה לי שאפשר גם לחשוב דרכה על שאלות שעלו כאן לאחרונה.
ב-1925, כמה שנים אחרי "השדות המגנטיים", פירסמו המשוררים הסוריאליסטים הצהרה מיליטנטית בשם "הסוריאליזם בשירות המהפכה". היא כוללת שורות כמו "אנו נחושים לחולל מהפכה"; "החברה תיתקל בנו בכל אחד מצומתי המחשבה שלה", ולבסוף:

הסוריאליזם אינו צורה שירית.
הוא זעקת הרוח השבה אל עצמה ודעתה נחושה לשבור את אזיקיה.
ואם יהא צורך, בפטישים ממשיים!

(תרגום: הלית ישורון, בתוך האנתולוגיה השימושית "דאדא וסוריאליזם בצרפת)

קשה להגיד שמישהו נבהל מהאיום. קריאת הקרב ההיסטרית של קבוצת המשוררים מתוארת לרוב כסוג של "העכבר ששאג". ז'אן פול סארטר כתב על כך ב-1948 את הדברים הבאים, שאצטט בהרחבה מסוימת –

…הסוריאליזם מכריז על עצמו כמהפכן ומושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית. זו הפעם הראשונה מאז הרסטורציה שאסכולה ספרותית מזדהה במפורש עם תנועה מהפכנית מאורגנת. הסיבות לכך ברורות: סופרים אלה, שהם גם אנשים צעירים, רוצים בעיקר לאיין את משפחתם – את הדוד הגנרל, את בן-הדוד הכומר –  כפי שבודלר, ב-1848, ראה במהפכת פברואר את ההזדמנות להעלות באש את ביתו של הגנרל אופיק [אביו החורג – ע"א]…  ומלבד זאת, הם מתמרדים כנגד האילוצים החיצוניים: המלחמה שזה אך הסתיימה, המלחמה על הצנזורה שלה, השירות הצבאי, המיסים, בתי הדין הצבאיים, שטיפת המוח; הם כולם אנטי-דתיים… וסולדים ברוחב לב מן הקולוניאליזם ומלחמת מרוקו. שאט נפש זה, שנאה זו, עשויים להתבטא במופשט, בתפישה של השלילה היסודית, שמני-וביה – ובלי שיהיה צורך להעמיד זאת כמטרה בפני עצמה – תגרור את שלילת המעמד הבורגני… אלא שזה גם הביטוי המותיר את העולם לחלוטין כמות שהוא. הם אמנם מצרפים לזה כמה מעשי אלימות פה ושם, אולם הפגנות לא סדירות אלה מצליחות לכל היותר לעורר שערורייה… התוצאה היא איפה שהם מייחלים כי יימצאו לצדם אחרים שיטלו על עצמם לבצע בכוח הזרוע את ההרס המוחשי, בעוד הם מייחדים עצמם לניסיונות הרוחניים… החורבן המוחלט שהוא [הסוריאליסט] חולם עליו איננו מזיק לאיש, דווקא משום שהוא שלם.
(תרגום: אליה גילדין, שם)

הסוריאליסט התל אביבי אפילו לא נלחם בדודו הגנרל. במקרים מסוימים, הוא בעצמו היה קצין עד לא מזמן. על כל זה כבר נכתב כאן הרבה. אבל ככל שהאבחנה הזאת מדויקת, ונכונה גם לתקופות ולמקומות אחרים, אני מוצא את עצמי מזדהה כרגע יותר עם הסוריאליסטים, "האינטלקטואלים הבורגנים" לפי סארטר, מאשר עם העמדה שלו עצמו. נראה לי שבחשבון ההיסטורי, המפעל הפוליטי של סארטר לא הגיע הרבה יותר רחוק מהמפעל של הסוריאליסטים.

כלומר, אם הסוריאליסט שלנו יושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית, וגם יתאפק לפחות שנתיים (ליותר מזה קשה לצפות) מתחילת פעילותו הסוריאליסטית ועד שייקטף על ידי איזשהו משרד פרסום – אז יופי, גם אם העולם יוותר לחלוטין כמות שהוא. כפי שכתב הוגה מפורסם אחר שאני נבוך להזכיר את שמו, אם יש לסוריאליסט תכונה חשובה אחת, הרי זה הפסימיזם. "ופירושו של דבר: פסימיזם לכל אורך הקו".

אם כבר, מה שהייתי מצפה מהסוריאליסט, במובנו הרחב של הביטוי, זה שיהיה קצת נגד תל אביב, ולא רק בעדה. אה, כן, ולא בגלל שברלין יותר טובה. כי כמו שברלין היא יותר מכל דבר אחר המקום שבו יושב שר האוצר של גרמניה, כך תל אביב היא לא רק בירת התרבות, מקדש הפתיחוּת ומעוז החופש. היא לא רק העיר שבה דגלי הגאווה מתנופפים ברחוב הראשי והשירה מודפסת על תחנות האוטובוס (אגב, המיזם הזה הספיק להידרדר במהירות: כרגע מה שמודפס על התחנות הוא שורות הפתיחה של עוץ לי גוץ לי).

אין מה להיות מאוהב כל כך בתל אביב, כי יותר מכל דבר אחר, תל אביב היא המקום שבו יושב הרמטכ"ל. אגב, האיראנים מזכירים את זה שוב ושוב, ובנקודה הזאת הם לגמרי צודקים.

 

יואש פלדש, דיוקן דניאל ק.

גרד אלברטוס מת

תרגם מגרמנית: יוסי ברטל

תרגום השיר מספרדית: מתן קמינר

הדימויים הויזואליים מתוך הסרט Deutschland im Herbst

הטקסט שלהלן נכתב בגרמנית ב1991 על ידי קבוצה מארגון "התאים המהפכניים". הוא עוסק בעיקר בשאלת המאבק האלים והסולידריות עם פלסטין ועם עמי העולם השלישי בכלל.

גרד אלברטוס עבד כנראה יחד עם החזית העממית – המפקדה הכללית, והוצא להורג על ידי הארגון כשהיה בלבנון או בעזה. הסיבות למותו לא הובהרו עד היום, אך נטען שהיותו הומו או החשש שקיים קשרים מיניים עם ישראלים הובילו את חברי הקבוצה להחלטה להורגו.

הטקסט, שנכתב על ידי התא מדיסלדורף, מתרכז בעיקר בקשר בין התאים המהפכניים לבין החזית העממית לשיחרור פלסטין, איתם חטפו יחד את המטוס לאנטבה ("מבצע יונתן"), ועם החזית העממית לשיחרור פלסטין, המפקדה הכללית (של אחמד ג'יבריל).

ה"תאים המהפכניים" היתה קבוצה שקמה בראשית שנות השבעים ועסקה בפעילות ישירה די אלימה כנגד השלטון הגרמני, הקפיטליזם והאימפריאליזם. הם פעלו יחד עם סיעת הצבא האדום (רא"פ, הידועים גם בתור באדר-מיינהוף) ותנועת השני ביוני, על אף שחלקו על עמדות פוליטיות רבות של שתי הקבוצות האחרות. צורת הארגון שלהם הייתה בתאים, ללא הנהגה מרכזית או היררכיה ברורה אך תוך כדי שמירה על תקשורת בין התאים השונים.

בשונה מקבוצות אחרות בסביבה זו, הת"מ תמכו פחות ברצח של פוליטיקאים והאמינו יותר בטקטיקה של סבוטאז'. מתוך הת"מ התפלגה קבוצת נשים שקראה לעצמה "צורה האדומה" על שם ספר ילדים אנרכיסטי מפורסם. בראשית שנות ה-90 הפסיקו הקבוצות השונות של התאים המהפכניים לבצע פעולות מיליטנטיות.

רוקו דלטון, ששירו מובא בפתיחה, היה משורר אל-סלוודורי אשר נרצח בשנות ה70 על ידי הקבוצה שבה עבד (צבא העם המהפכני) בהאשמה שהיה סוכן של הסי.אי.איי. הסיבות האמיתיות לרציחתו נבעו מתוך מאבק כוחות בתוך הארגון.

את המאמר במלואו בגרמנית אפשר לקרוא כאן. לנוסח מלא של המאמר בעברית אפשר לשלוח לי מייל – הכתובת שמורה במערכת הבלוג.

י. ב.

דצמבר 1991

חדשות רעות בחתיכת עיתון

היום, כשמתים לי החברים

רק שמותיהם מתים.

בבור האלים הזה, איך אפשר לצפות

להגיע מעבר לאותיות,

הנוֹרוֹת בזוהר שחור ועדין

כמו חצים אל תוך הזיכרונות הכי אינטימיים?

רק מי שחי מחוץ לכלא

יכול לתת כבוד לגוויות, להתמרק

בחיבוק מכאב המתים,

לחרוט בציפורן ודמעה על המצבות.

לנו אסור; לאסירים לא נותר אלא לשרוק

עד שההד ישתיק את הידיעה.

 

גרד אלברטוס מת.

הוא הוצא להורג כבר בדצמבר 1987, לאחר שנשפט למוות על ידי קבוצה המשייכת את עצמה להתנגדות הפלסטינית ואשר למענה עבד. הידיעה על מותו הגיעה אלינו רק זמן רב לאחר מכן. עד אז שיערנו שגרד נמנע לחזור ממסעו אל הקבוצה מפני ששמע על גל הפשיטות, המעצרים והחיפושים בדצמבר  1987וחשש להיעצר בשובו לגרמניה. ניסיונותינו לקבל מידע על דבר הימצאו נשארו ללא מענה או שאיששו השערה זה. במשך הזמן המתמשך של היעדרותו, היינו בטוחים, כמו רוב חבריו וחברותיו, שהוא ניצל את ההזדמנות להתחמק מהמעקב וההצקות המשטרתיות שהחריפו מאז תקופת מעצרו. היינו משוכנעים שהוא ירד למחתרת ומצא מקום בטוח בחברת קבוצה אליה היה קרוב פוליטית.

גרד ישב בכלא בזמן שלאחר אנטבה. הוא היה תחת מעקב משטרתי כאשר ניסה להצית בית קולנוע בו הוקרן הסרט על חטיפת המטוס ("מבצע יונתן" של מנחם גולן – י"ב) והוא נעצר יום לאחר מכן, בינואר 1977. בית המשפט בדיסלדורף שפט אותו לחמש שנות מאסר באשמת הצתה וחברות בארגון הטרור "התאים המהפכניים". כשהשתחרר בסוף  1981 הוא פגש אותנו במצב שונה לחלוטין. הוא מעולם לא קיבל את השבר שאותו ביצענו עם החלק הזה של ההיסטוריה.

הוא חלק את הביקורת של חברים/ות אחרים שעימם היו קיימות מחלוקות קשות – מחלוקות שהובילו עד לכדי פילוג לאור ההתנתקות הגמורה שלנו מהקשרים הבינלאומיים. הוא חש שהצטמצמות להקשר המקומי היא חולשה וראה בהדגשת ההבדלים פיצול. המחיר אותו שילמנו לחיזוקה של האוטונומיה שלנו תוביל לדעתו להעלמות בחוסר משמעות. הוא טען שהויתור מרצון חופשי על ההוצאה לפועל של אנטי-אימפריאליזם מעשי הפכו את היומרות המהפכניות שלנו לפארסה והיוו בו זמנית ויתור על דרישות פרקטיות – למשל שמירת האפשרות של שחרור האסירים, היכולת לסגת למדינה שלישית או קיומה של דרגת פעילות קבועה. לדעתו הייתה זאת אשליה להאמין שהת"מ יוכלו לענות בכוחות עצמם על המשימות אשר הצבנו לעצמנו. בנוסף, סבר שהשבר יוביל להפסד ברדיקליות הסובייקטיבית, ושגם כך לשבר שאותו חווינו אחראית רוח הנכאים שלנו יותר מאשר הכרח אמיתי. למען היתרון המוטעה של "תיק נקי" הבאנו את הת"מ לרמת מיליטנטיות של סיעת שמאל קטנה, ואת יומרות הגרילה זרקנו מהסיפון. ה"ביקורת העצמית" שלנו בנושא אנטבה ולאחריו היוותה מסמך של מוסר כפול וכוזב, אשר התאפשרה רק בגלל שתפישתנו התעלמה לחלוטין ממציאויות אחרות. זאת הייתה משאלת לב מוטעית וציניות כלפי סבל ממשי כאשר אנו רוצים כמהפכניים לשמור לפני הכול על ידיים נקיות. פוליטיקה לא עובדת בקני המידה של מוסר בין-אישי. השבר, כך ניבא, יקדם את הסוף המהיר של הת"מ.

בניגוד להחלטתנו, גרד המשיך להחזיק ברעיון של זיקה ישירה להתנגדות הפלסטינית. בין השאר גם כי משכו אותו הסולידריות אותה חווה במקום והרדיקליות הסובייקטיבית שם. הוא היה מודע לכך שהנחישות של המאבק הושגה דרך צורות יחסים מצ'ואיסטיות עמוקות, ולכן אף נמנע מהבחירה הסופית להעביר את חייו למסגרות שלהם. הוא ניסה לממש באישיותו את השונות של קביעת המטרות והדרישות. למרות הסתירות שנוצרו בינינו לבין גרד, חשנו שמדובר גם בעצמה, שהוא מסוגל לחשוב בניגודים ולשאת את המתחים שיצרו האמביוולנטיות והשבירות של הסוביקטיוויות המטרופולית. במקום בו אנו נסוגונו למשטח הבטוח לכאורה של הפרקסיס הפוליטי גרד חיפש פתרונות מקיפים יותר. במקום בו ספקות, שאלות וחוסר ביטחון עיכבו אותנו, הוא פרץ קדימה כשבפיו המוטו "לעזאזל, חייבים להמשיך". הוא שמר על הקשרים הישנים בגלל שכך רצה ומכיוון שהרגיש אחריות כלפי החברים/ות שם, אבל אולי גם מתוך הציפייה שלא נאמרה, שיום אחד נראה זאת לטובה והוא יוכל לשוב ולחבר את הקשרים שנותקו. הוא נחלץ מניסיונותינו להכריח אותו להתחייב להחלטותינו. הוא דבק בדרכו שלו – נגד דרישות טוטאליטריות של קבוצות, נגד כל ניסיונות ההשתלטות מכל הצדדים. הוא סירב לפסוע היכן שהתלם הצר של מחויבות הפך למשטור. היו לנו קשיים עם התנהגות זו, אך כנראה שדווקא בגלל כך אהבנו אותו. הדרך והאופן בה הוא חי את אמונתנו תמיד ריתקה אותנו, בדיוק בגלל שהיא הייתה זרה לנו בצורתה.

הוא לא כפה על עצמו שום דבר, גם כשהיה נראה לו כדבר הנכון. מי שהכיר אותו ידע על אלפי המעללים בהם לקח חלק בלא שהגביל את עצמו רק לפרויקט אחד. הוא חשד עמוקות בפוריטניות ובנוקשות של שמאלנים אחדים, אשר יום אחד גם יקוננו על כך שהקריבו פרק שלם מחייהם למען המהפכה. מה שבהתבוננות שטחית יכול היה ליצור  רושם של הפכפכות היה החשק לחיות בתוך הסתירות. רצון זה נולד מתוך הידיעה שקו ישר הוא אולי מתמטית הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אבל מבחינה פוליטית בהחלט לא הדרך הטובה או המהירה ביותר להצלחה. מה שנופל לצדדים בדרך הישרה יוכל להוכיח את עצמו מאוחר יותר כהכרחי וחסר תחליף. היישוב של ניגודים לכאורה והשכנוע העצמי של להיות נגד כל מה שמדיר אחרות או אחרים היה תשובתו לשאלה איך, תחת תנאים מטרופוליים, מתאפשרים בכלל חיים באנטגוניזם ליחסים השולטים.

את ההבנה הזאת הוא לא הטיף אלא חי בהפגנתיות בכל מקום. ניתן לדמיין זאת רק אם נשווה לנגד עיננו את מגוון הפעילויות שהרכיבו את חייו לאחר היציאה מהכלא. הוא עבד כפקיד בשביל ה"ירוקים" בפרלמנט האירופי וערך כתבות בשביל הרדיו המערב-גרמני בהן הוא עסק בנושאים כמו הארכות מעצר ללא משפט, הימורים אסורים או אפילו התריאטלון. הוא היה מעורב ב"קבוצת הכלא" כתב לחברים אסורים וביקר אותם, השתתף בהקמת העיתון "ברוכשטוקה" (פיסות שבר) ושמר על קשרים עם חבריו למאסר שכבר שוחררו.

הוא חי בצורה מופגנת כהומו, הוא אירגן הרצאות על איידס ונהנה מהסצנה ההומואית באיביזה. הוא פירסם ספר על הפוליטיקה של ישראל ולקח על עצמו משימות אשר נבעו מקשריו הבינלאומיים. הוא חי במרכזה של הסצנה הפוליטית של דיסלדורף אך נמלט ממנה כאשר המצב החוקי נעשה דוחק מדי. הוא ביקר את חוסר ההחלטיות של הת"מ ועזר לנו ללא תנאים כאשר היה זה ביכולתו. הוא עורר ציפיות אצל רבים ובאופן בלתי נמנע הגשים רק את חלקן. מי שרצה לקבל את כולו, היה צפוי תמיד לאכזבה.

גרד נסע לפגישה עם הקבוצה בנובמבר  1987 לפי דרישתו. העמדתו למשפט לאחר הגעתו לבטח תפסה אותו לגמרי לא מוכן. אילו היה מודע לאיזושהי טעות או מחדל כנראה שלא היה נוסע לשם ללא חשש: הוא הרי הכיר וקיבל את הקודקס והחוקים של הקבוצה ולא השלה את עצמו לגביהם.

איננו רוצים להעלות ספקולציות בקשר לסיבות אשר הניעו את אלו אשר אחראים למותו. הדבר היחיד שברור הוא שקני מידה אשר נובעים משני עולמות שונים התנגשו אחד בשני. תחת תנאים אשר מוכתבים על ידי היגיון המלחמה, מוענקת חשיבות למחויבות ללא תנאים ולמוכנות לקבלת מרות זוכות, בעוד השקפות ודרכי התנהגות שלא תואמים את המבנים המורגלים נתקלים בדחייה וחשד. הגבולות ברורים במקום בו החיים היומיומיים נקבעים על ידי תקיפות צבאיות, מצב חרום תמידי, עוצר, מעצרים ועינויים. יש שם מקום מועט לאמביוולנטיות אשר מאפשר המוצא המטרופולי. השאלה של המימוש העצמי נשמעת שם כמעט מגוחכת. החיפוש, הניסוי והמאבק אחר דחפים חדשים אשר לא רק מורשה אלא אף דרוש פה, מוחשד שם במהרה כחוסר נחישות, כהססנות וכסטייה. מדובר גבול דק מפריד בין פקפוק בנאמנות להאשמה בבגידה אשר מלווה בתוצאות רצחניות.

עם זאת אנחנו חושבים שהסבר שכזה הוא מוטעה, שטחי וקצר ראיה. הוא מכשיר הסכמה מודעת עם הכורח של הנסיבות ומכריז עליהם כקורבנות של פעולות אשר הם בעצמם ביצעו. החוויה של זוועות האויב אינו פוטר אף אחד מהמחויבות לתת בכל רגע דין וחשבון על השיטות והאמצעים בהם הוא נוקט. ניסינו למצוא הסבר לתהליכים אשר מבחינתנו הם בלתי נתפשים, בעזרת הסברה שתחת תנאי המלחמה חל פיחות בערך החיים, אך סברה זאת היא ציניות אשר מתבדה אל מול התמונות הנוראות שמגיעות משם. הבנה זאת תציע גם במקרה הקונקרטי שמה שנופל באחריות של קבוצה אחת נכון למעשה לכלל ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת אין לנו כל סיבה לבצע הכללה. אנחנו מחזיקים בעמדה, שזה מוטעה להחיל על מצבה של תנועה שלמה מסקנות אשר נובעות מהשיטות והאמצעים של קבוצה אחת.

 המוכנות להרוג חבר אינה מצדיקה את עצמה בשל הקושי של התנאים. היא מהווה ביטוי של פרוגרמה פוליטית אשר תוכנה היחיד היא ההשגה של הכוח ושפתו, שפת הצוררים העתידיים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תנועות וארגונים מהפכניים אשר נאלצו להילחם תחת תנאים ברוטלים דומים בלי שאימצו את שיטות היריב (עליהם הם עירערו). אין זה טיעון נגדי לומר שמדובר רק בחלק קטן מאוד מהכלל, בעוד שרוב המפלגות הבולשוויקיות והתנועות לשחרור לאומי עקבו אחר המוטו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושהכול כשר כנגד האויב. מדובר בויכוח פוליטי אשר נקודת ההתייחסות ההיסטורית שלו נמצאת בקומונה הפריזאית כמו גם במהפכת אוקטובר או במלחמת האזרחים בספרד: במקום בו הניצחון מהווה אמת המידה היחידה משוחררים לא רק הכוחות הטובים ביותר אלא גם הרעים ביותר.

מי שרוצה להשיג את הכוח (ויעלה כמה שיעלה) ולהגן עליו בכל מחיר, חותר תחתיו באותו הרגע."סטייתה של המהפכה" כתבה רוזה לוקסמבורג לבולשוויקים "גרועה יותר מכשלונה". הטיעון של ההצלחה, אשר על צדקתו התעקשו במשך עשרות שנים הקומוניסטים האורתודוקסים כנגד ה"מפסידנים הרומנטיים" מהקבוצות הליברטריות מוכיח בימים אלו את קוצר ידו. איננו רוצים להתעלם יותר מכך שמדובר פה בשחרור קיטור בעולם של גברים, שמדובר במבצרי כוח אבסולוטים וספירות של השפעה אשר מבודדים את עצמם אחד כנגד השני אל מול התנגדותו של העם, ושקיומה של זהות הומואית בעולם שכזה נתקלת תמיד בחשד. אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו הרבה יותר כחלק מהמסורת של האנרכיסטים בספרד מאשר של הקומינטרן, ובשל כך אנחנו נמנעים מכל הדיבורים היופימיסטים אשר מסתמכים על חוקי מלחמה. חוקים מסוימים אולי ניתנים להסבר במקומות אחרים, אבל רק מפני שהם יוצרים לעצמם תחולה אשר קדמה לה החלטה פוליטית מודעת. איננו מסוגלים לאמץ חוקים אלו לא רק מפני שאנו נאבקים תחת תנאים שונים אלא מפני שהם עומדים בניגוד קוטרי לשאיפות ולאוטופיות שלנו. המוות של גרד הבהיר עוד פעם שעולמות מפרידים בין המחשבות שלנו לשלהם, וגישור ביניהם איננו אפשרי.

הביקורת אותה אנו מוכרחים לקבל היא שרק עכשיו, לאחר שנפגענו בעצמנו מהאלימות בתוך השורות,  אנחנו זועמים, בעוד שקודם לכן הנושא היה טאבו מבחינתנו. אין לנו הצדקה לכך. רק מותו של גרד הפך אותנו לרגישים לממדיה של הטרגדיה של מענה באמצעים צבאיים על שאלות פוליטיות בתוך אירגונים מהפכניים. מותו של גרד היווה עילה להיזכר בכל האלפים, בחברים הידועים כמו גם בחסרי השם אשר סבלו או איבדו את חייהם בגלל שהואשמו בבגידה או רק בגלל שנפלו בין אבני הריחיים של מאבק כוחות פנים אירגוני.

עם זאת, מותו איננו השגה כנגד פרקסיס מהפכני בכללותו. הידיעה על האלימות בין השורות מהווה לנו סיבה לעצור, להתאבל ולהתייאש אבל לא כהזדמנות מבורכת להיכנע ולהשלים עם הנסיבות. מי שחושב שכעת לאחר שאחד משלנו נפגע, נחבור אל אלו אשר בשבילם הטרור תמיד היה האמצעי הנורמלי של העסק הפוליטי טועה לחלוטין. אנחנו סולדים מאותם בורגנים עם זחיחות ליבם והצביעות שלהם,  אשר מחטטים כעת בהנאה רבה בפצעיהן של תנועות מהפכניות ומתוכם מנסים לאתר את עקבות התנוונותן המוסרית. הם עושים זאת בעודם מתעלמים בידיעה ברורה מהררי גופות עליהם מונחים השפע המערבי המכובד בעיניהם והמערכת הדמוקרטית אשר באה כעת כקריאת קרב לגדולה מחודשת.

המחלוקת שרציחתו של גרד עוררה מתרחשת בצד הזה של הבריקדות. היא תעסוק בקשר בין פוליטיקה למוסר, בניגוד בין ריבונות לאומית ושיחרור חברתי ובהבדל בין אלימות מהפכנית וטרור. לרשותנו תעמוד אותה ירושה לניניסטית אשר התחפרה בראשנו ואשר השפיעה בחוזקה על החשיבה הפוליטית שלנו. הנסיגה אל ההיסטוריה כמו גם הזיקה האמפתית למאבקים ברחבי העולם לא יכולים לפתור את הקשיים שמולם אנו עומדים.  דווקא מכיוון שהפוליטיקה המהפכנית במדינה כמו גרמניה היא כה מבודדת, היא חייבת לשמור לעצמה באופן תמידי מיקום חברתי אם היא רוצה להיות יותר מביטוי הרגישויות הסובייקטיביות של שחקניה או ההשתקפות החלשה של המבנים האידיאולוגיים. ברגע שאנחנו לא מתייחסים למציאות קונקרטית אלא לדרישות אשר מוצאם בתנאים אחרים, הופכות במהרה כל המילים היפות והעמדות הטובות ביותר לנייר פסולת, ועל כך מעיד גם הפרק ההוא בהיסטוריה שלנו.

ב1973 צוטטו חברי הת"מ בראיון: "ישנו עוד חלק של הפוליטיקה שלנו שאותו (…) חברים רבים לא מבינים ולא מקבלים, וגם ההמונים לא מבינים ולא מתעניינים בו לעת עתה. ועם זאת אנו כנכון עומדים מאחוריו. חלק זה של המאבק מתייחס לאינטרנציונליזם אשר עיקרו הוא הסולידריות עם החברים בתנועות הגרילה בחו"ל ועם העמים הנאבקים של מדינות אחרות." מה שנוסח בראיון כניסיון למציאת תשובה להתפתחויות המהפכניות הלא-סימולטניות ברחבי העולם היה למעשה גם הניתוק מהתהליך החברתי המקומי […]. העובדה ששתקנו במשך שנים על אנטבה מגולמת כבר בהיגיון של הטיעון. בד בבד היתה השתיקה גם הוידוי שתמרנו את עצמנו למבוי סתום: מה שעשינו ברמה הבינלאומית לא היה המימד האנטי-אימפריאליסטי של מה שלמענו נאבקנו בגרמניה אלא עמד בניגוד בולט אליו. היינו חייבים להחליט. מי שעקב אחר הפרקסיס שלנו בשנות ה-80, יודע להיכן נפלה ההחלטה.

 

הדור שלכם

(דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר)

"מהי תרבות הצעירים העכשווית? האם היא באמת שטחית ופסיבית?" כך שואלת הההזמה לכנס תרבות הצעירים בשנקר, תוך התייחסות למאמרו של גדעון עפרת על "הזן החדש של הצעירים". גם אני, כמו אנשים אחרים לפניי, רוצה לנסות להשיב למאמר. אבל בשונה מהנימה האפולוגטית שהיתה לכמה מההרצאות של נציגי הדור הצעיר עד כאן, אני רוצה ברשותכם לעבור להתקפה. בשביל להבין את דור הצעירים, צריך לדעתי להחזיר מבט, כלומר להסב לרגע את המבט אל דור האם, דור ההורים – זה שמסתכל עלינו.
אני רוצה להתחשבן עם הדור הזה, באותו אופן שבו נהוג להתחשבן בתרבות שלנו עם דור הסבים.

כיוון שההגדרה של "הצעירים" היא מאוד רחבה, אני אשתמש לצורך העניין בהגדרה רחבה לא פחות של דור האם. אני מתכוון לאנשים שנולדו משנות ה-50 עד שנות ה-70, ואולי בניסוח אחר – אלה שהגיעו לבגרות ממלחמת 67' עד מלחמת לבנון הראשונה, וקצת אחריה.

אני מפנה את הדברים לדור של גדעון עפרת, ולכן אקרא לקבוצה הזו "הדור שלכם".

מה זאת אומרת להתחשבן עם דור ההורים שלנו כמו שמתחשבנים עם דור הסבים? זאת אומרת, שבשני העשורים האחרונים, התרבות הישראלית מרבה להתעסק בחיסול חשבונות עם הסוציאליזם, ההסתדרות, הקיבוצים וכו' – מפעלים שהוקמו על ידי דור הסבים או הדור שלפניו. היחס לרעיונות ולמוסדות של אותו דור נע בין התעלמות או זלזלול קנטרני, לבין התחשבנות תוקפנית יותר.

הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא התלונות החוזרות ונשנות על הלינה המשותפת בקיבוצים, ועל החיים הקיבוציים בכלל. התלונות האלה לא באות מהדור הצעיר. הן מין המנון של דור האשכנזים שנולד אחרי הקמת המדינה, ושעזב את הקיבוצים ואת ישראל הסוציאליסטית בכלל. הפונקציה שלהן הוא לאשרר את המערך החברתי הנוכחי, ולהראות שכל אפשרות אחרת וכל עולם ערכים אחר הם מסוכנים ו"לא טבעיים".

באותה מידה, ואם להיות כנים, אפשר לומר את זה גם על ההתחשבנות מצד שמאל עם דור תש"ח. קל להאשים את דור תש"ח – אנשים שרובם מתו, או שנתמכים על ידי מטפל פיליפיני – בגירוש הפלסטינים ב-48'. אבל בפועל, חלק גדול מהמתחשבנים חיים בעצמם בבתים או ביישובים שבהם חיו פלסטינים לפני 48', ולא היו מוכנים בשום מחיר שאותם פלסטינים יחזרו לבתים האלה. עם זאת, קל יותר להינות מהשלל, ובו זמנית לחשוב "זה לא אנחנו עשינו".

אנחנו חיים בתקופה של רגישות עזה, ולפעמים די מסרסת, לפגיעה ברגשות של קבוצות שונות. אבל נראה לי שפגיעה ברגשות של דור שלם לא נכללת בדברים שצריך להימנע מהם. בכל מקרה, המטרה היא לא  לפגוע במישהו – ממילא מדובר במיליוני אנשים מקבוצות שונות שלמזלם או חוסר מזלם נולדו בתקופה הנידונה – אלא לנצל את הדיון הדורי כדי להעלות נקודות למחשבה.

אני לא טוען באמת ש"הדור שלכם" הוא יותר גרוע או יותר טוב מכל דור אחר. מה שמייחד אותו, זה שתמיד הוא זה שישפוט את האחרים. בני הדור שלכם הם הסובייקט הקולוניאלי של החברה הישראלית: הם שופטים את האחרים, אף אחד לא שופט אותם.

זה דור שמתחשבן עם כולם, אבל אף אחד לא מתחשבן איתו, בגלל שהוא מחזיק בעמדות שמהן אפשר להתחשבן. גם הילדים שלכם לא ממש מתחשבנים איתכם –  זה לא כל כך מעניין אותם. מסיבה זו, הדור הזה הוא הדור השקוף ביותר – כיוון שהוא נמצא בכל מקום, לפעמים לא זוכרים שהוא קיים.

אחרי ההקדמה הזאת, אחזור למאמר של גדעון עפרת.

התלונה הגדולה הראשונה של עפרת על הצעירים נוגעת לשפה שלהם.  גדעון עפרת כותב בין השאר:

"שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות האֶס אֶם אֶס… קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב משמעות, קונוטציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת.

והוא ממשיך:

וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוּכר לנו. הן הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי פּוֹד" והטלפון הסֶלולרי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות זוטא מציצניות מסוג ה"יוּ טיובּ".

הקטע הזה מזכיר לי כתבה שראיתי באיזה יום שישי לפני כעשר שנים, אולי ביומן של ערוץ 1, שעסקה בש"ס. בכתבה ראיינו את נתן זך. זך התלונן שש"ס מחנכת לבערות, ומחריבה את כל ההישגים של היהדות החילונית והתרבות המערבית. בסוף הוא אמר שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לעצמך בן תרבות בלי שקראת את היגל ושופנהאוור.

כידוע, כשכשבנאדם יוצא לרחוב בתל אביב, כל האנשים מסביבו מתווכחים על היגל ושופנהאוואר.

להזכירכם, היצירות העיקריות של היגל בכלל לא תורגמו מעולם לעברית, וכך גם שופנהוואר. אני מעריך שיש בישראל לכל היותר כמה עשרות אנשים שמחזיקים בבית את "העולם כרצון וכדימוי" של שופנהוואר. כשהסבים מתים, הדור שלכם נוהג להוציא את הספרים האלה ולזרוק אותם לרחוב.

מתי נזכרים בהיגל ושופנהאוור? נזכרים בהם כשמדברים על ש"ס. פתאום הם "שלנו". אבל זה מאוד נוח לזך לעשות איזו אידיאליזציה של "היהדות החילונית" שאליה הוא משתייך.

אותה תופעה ניכרת ביחס של הדור שלכם לצעירים.

רק כשאתם מדברים על הצעירים, פתאום מטריד אתכם ש"הם לא יודעים כלום". אבל מה אתם יודעים? רק כשמדברים על הצעירים, אומרים שהם לא קוראים ספרים. ואתם קוראים ספרים?

מה הדור של גדעון עפרת קורא?

נדמה לי שהוא קורא את דה מרקר.

הטענה השנייה של גדעון עפרת היא שהדור הצעיר "לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם".

הוא ממשיך וכותב:

"אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האוטוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות ה-60) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות".

אז השורה התחתונה היא כמובן: יותר סמכות לדור שלכם – שגם ככה מחזיק כמעט בכל הסמכויות. אבל לפני המסקנות, בואו נסתכל על ההנחות של הטענה הזאת. האם "הרס האוטוריטות" הוא מפעל חייכם הגדול? איפה ראיתם בישראל הרס של אוטוריטות?

איפה ראיתם בישראל את מסורת שנות ה-60?

על מה מדבר גדעון עפרת?

הוא כותב:

"[זהו] דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם".

מה שעולה מהמשפט הזה הוא קצת לא הוגן: הדור שלנו מואשם שהוא נטש את הערכים לפני שחווה אותם, כי הוא לא יכול היה בכלל לחוות אותם. אתם, לעומת זאת, נטשתם את הערכים למרות שכן חוויתם אותם, או לפחות יכולתם לחוות אותם. אבל כדי להצדיק את מצבכם הנוכחי, אתם קוראים לתהליך שעברתם "התפכחות".

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמר של יצחק לאור על המשורר אברהם שלונסקי. לאור שואל מדוע שלונסקי נשכח בתרבות העכשווית, וקובל על "הפיכת הבערות לדגל". הוא מסכם ש"באמת הכול נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם".

נכון שאחד המאפיינים הבולטים של התרבות העכשווית בישראל היא שהיא חסרת זיכרון. אבל השכחה של העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו היא לא הפרויקט שלנו, אלא שלכם.

לאור גם לא לגמרי צודק בטענה שאין בקרב הצעירים אנשים שמנסים להתעניין בהיסטוריה של חברתם. דווקא יש צעירים שמנסים להתעניין. אבל לטוב ולרע, אנחנו לא מסוגלים להבין מה שהיה כאן לפני שנות ה-80. אנחנו כאילו לא יודעים את השפה. נולדנו בארץ שבה השפה הזאת כבר לא דוברה. אתם לעומת זאת נולדתם בארץ שבה השפה הזאת דוברה, אבל שכחתם אותה.

לא מזמן, נתקלתי בבית אריאלה בכרך של "מעריב" משנות השישים. דפדפתי למאי 68', לראות איך מהפכות הסטודנטים בפאריס ובאירופה הוצגו בעיתונות הישראלית.

ובכן, שליח מעריב בפאריס היה אורי דן, כתב החצר של אריאל שרון. בכתבה נרחבת, הוא מתאר בזלזול את עצרות הסטודנטים ומגיע למסקנה שמדובר בחבורת ליצנים, שלדבריו, "חיים בכוכב אחר".

לצידו מתפרסם מונולוג מאת דב ינאי, שכיהן באותו זמן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. ינאי מסביר למה הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שלא מצטרפים לתנועה המהפכנית העולמית. הוא טוען שהסטודנטים בישראל פשוט לא צריכים לצאת נגד הממסד.

"הסטודנטים במדינות רבות מוכנים ומזומנים לקעקע את המימסד, בעוד שהסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין להרוס, הוא רוצה כי הממסד ישמע אותו. לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי אחרי חודשיים על יד גשר דמיה [בשטחים (ע"א)], שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות! לאור מצבנו המיוחד מקבלות הרבה בעיות הנראות חשובות נורא – ממדים גמדיים".

בהערת אגב מעניין לציין שכיום דב ינאי הוא מהבעלים של קבוצת ג'נסיס לייעוץ ניהולי בארץ ובעולם ושל מכון אדם מילוא לגיוס כוח אדם ומיקור חוץ, וגם מבעלי השליטה ב"אינטגרה אמינות עובדים בע"מ", חברה המספקת מבדקי אמינות ממוחשבים ושירותים אחרים שנועדו למנוע עבריינות תעסוקתית במקום העבודה".

אז זהו, שהדור שלכם באמת הושפע ממה שקרה בעולם מאז שנות ה-60, ובאמת למד הרבה מהעולם:

הוא למד להשקיע בבורסה.

הדור שלכם הוא הדור הקונפורמיסטי ביותר שהיה כאן. זה דור שמצד אחד עבר גלובליזציה, והתחיל בגיל צעיר לנסוע לפאריס ולניו יורק, ומצד שני האופקים שלו צרים יותר מכל דור אחר.

זה דור שהכניס לשפה את הביטוי "זה לא עניין פוליטי" ו"אני לא בנאדם פוליטי".

הוא הדור של המצב הקיים, הוא לא מכיר שום דבר חוץ מהמצב הקיים, והוא גם יפול יחד עם המצב הקיים.

איזה דמויות מרדניות או חתרניות יש בדור הזה? הרבה פחות מאשר בדור הפלמ"ח למשל. אין לו מקסים גילן, אורי אבנרי, גם לא ס' יזהר. אפילו לא שמעון פרס.

המעשה האמיץ ביותר שאנשים בדור שלכם העזו לעשות הוא לחזור בתשובה.

בדור שלכם מי שגילה שמץ של מרדנות נדחק מהר מאוד לשוליים. יותר מזה: חנקתם גם כל רעיון מרדני שהגיע מהדור שלפניכם או מהדור שאחריכם. לעומת זאת, אימצתם את כל צורות הקונפורמיזם של הדור שלפניכם – ושל הדור שאחריכם.

אני לא מדבר רק על דור המנהיגות שהצמחתם – נתניהו, ברק, חיים רמון, משה שחל – דור מנהיגות שהוא אולי העלוב ביותר מאז המלך רחבעם. והוא עוד ממשיך להידרדר.

הדור שלכם אוהב להתלונן על אבדן הערכים. אבל הוא שכח כל צורה של אידיאל שהדור שלפניו ידע, אבל לא למד שום דבר חדש. חוץ מדבר אחד: לקנות בתים.

ביקרתי פעם חבר בשוהם. אבא שלו, בן 55 בערך, ישב איתנו והתחיל לגולל את השקפת עולמו. קודם כל, הנאום נפתח כמובן בזה שכל המשפחה של ההורים שלה קבורים בערמה בטרבלינקה.

ככה הדור שלכם מעגן בשואה את כל ההוויה שלו, למרות שהוא לא הריח מימיו ריח של משרפה.

משם הוא התקדם הלאה, אבל העצה העיקרית שלו לחיים היתה אחת: לקנות בתים. היו אמר לי: הדור שלכם לא יודע לקנות בתים. בגילכם כבר קנינו בתים והתחלנו לשלם משכנתא.

ואכן, הדגל האמיתי של הדור שלכם הוא לקנות בתים.

אם הביטלס שרו על דור הפרחים את השיר "She's leaving home bye-bye", עליכם היה צריך לשיר: "She's buying home, bye-bye".

אני לא טוען שלא עבדתם: בוודאי שעבדתם, וכל העבודה שלכם הפכה לבתים. מבחינה זו הנוף הבנוי, ובעצם הנוף בכלל של ישראל העכשווית הוא כולו העבודה של הדור שלכם. אבל בתים, גם אם הם נראים יציבים, הם בני חלוף.

בסוף כותב גדעון עפרת:

"הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת".

אני מבין קצת בזואולוגיה, אבל אני לא כל כך יודע על מה הוא מדבר. אנשים שאני מכיר סביבי עבדו קשה מאוד כל שנות ה-20 לחייהם.

בנוסף, לא נעים להגיד, אבל הדור שלכם הפריט את מדינת הרווחה שממנה הוא נבנה. הזרמתם אותה לכיסים שלכם, לבתים שלכם בראשון או בשוהם או ברמת השרון. עכשיו אתם מתלוננים שהצעירים "ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם".

לסיום:

ראיתי פעם סרט גרמני קצר, שבמרכזו עמדה זקנה נרגנת שישבה באוטובוס העירוני והתלוננה על המהגרים שמסביבה. היא היתה מוצגת באופן מאוד שלילי, וגם הצעירים התייחסו אליה בחוסר כבוד מופגן.

חשבתי על זה שהגרמנים, בזכות ההיסטוריה שלהם, פטורים מלרכוש כבוד לזקנים. זאת עמדה מוזרה, שלא ממש מוכרת לנו.

כשאתם תהיו זקנים, אני מאמין שדווקא נקום לכם באוטובוס. אבל למעשה, אין לכם מה לדאוג. אתם לא תסעו באוטובוס:

יש לכם אוטו.