הקרנבל של צעירי הבורגנות

עודד היילברונר

I

האם שקיעת מחאתם של הצעירים הבורגנים התל-אביביים קשורה לאופיים הקרנבלי והלא אלים של מחאתם? מחאת הצעירים הבורגנים  (שרק מיעוטם  בעלי תודעה אנטי-בורגנית)  ברחבי העולם במערבי ואף זאת התל-אביבית נעזרת (כמעט) תמיד בתרבות הויזואלית. מופעי הרחוב של מחאה זאת הנם קרנבליסטים באופיים: הם כוללים מוסיקה, כרזות, מסכות, ריקודים, אופנת רחוב, מסיבות עיתונאים מתוקשרות ומופעי סטנד-אפ המלווים ברטוריקה לוחמנית כנגד חוסר הצדק, אכזריות ועיוותי השלטון הקיים. למרות התנגדותם לתרבות הקפיטליסטית הנצלנית הם נעזרים בה תדירות להפצת הצהרותיהם ופרסום מעשיהם.

סמלים ודמויים ממלאים תפקיד מרכזי במחאה. בניגוד להפגנות ומחאות של הסובלים האמיתיים,שבעבר, או לפחות עד שנות ה-60 של המאה ה-20 מחאותיהם היו בעלות אופי מהפכני ולעיתים אף היוו חזרה גנרלית למהפכה אלימה, בקרנבל הבורגני מופעי אלימות כמעט ואינם מורגשים. המוחים מתנגדים להפעלת כוח ויש לקחת את איומיהם לנקוט ב"פעולה ישירה" רק באופן סימבולי. ההצגה חשובה מהפעולה.

ניצול התרבות הוויזואלית ואופיים הקרנבליסטים של ההפגנות מאפשרים לבורגנים הצעירים לא רק להצליח בהפצת המחאה אלא אף להציגה כמחאת מצוקה אותנטית שמייצגת את רצון העם ("הדורש צדק חברתי") ואת השכבות הנמוכות שכוחם המחאתי הולך ופוחת בעשורים האחרונים עקב חוסר יכולתן לקרוא, לערוך וליזום שינוי עמוק. זאת, בשל זרותם לתרבות הרשתות החברתיות הויזואליות ולשולטים ברשתות התקשורת. וכך, אין זה פלא כי במרבית הקריאות למהפכות, לשינויים ולרפורמות שאנו מכירים בעשורים האחרונים במזרח אירופה, במערב ולאחרונה בארצות ערב היתה מעורבת בורגנות צעירה, ולעתים זו עמדה בראש המאבק.

צעירי הבורגנות שדורשים שינוי רואים עצמם כאוונגרד המוביל את המחנה. אוונגרד זה יהיה בדרך כלל בעל תודעה אוניברסאלית, שמאלית בתפיסותיו הפוליטיות, בעל סף אלימות נמוך. בין שורותיו יהיו בעיקר סטודנטים, אינטלקטואלים ומספר מועט מבני המעמדות נמוכים. מקורותיו המודרניים בתנועות הפוטוריזם והדאדא האירופאים וממשיכי דרכם הסיטואציוניסטים הצרפתים. זו האחרונה הנה דוגמא לתנועה בורגנית אנטי-בורגנית שפעלה באמצע המאה הקודמת בצרפת, ובין אוהדיה היו אף אחדים ממנהיגי הפאנק האנגלי. הם ראו בעצמם אוונגרד אנטי-קפיטליסטי שעשה שימוש נרחב בתרבות הקפיטליסטית להפצת משנתו. הסיטואציוניסטים חסרו כח משיכה המוני,אך השפעתם מכרעת להבנת הדינמיקה של מחאת צעירים בורגנים החל מהסטודנטים של פאריז ב-1968 דרך מחאת הפאנק של צעירי לונדון, ההפגנות נגד הגלובליזציה והמלחמה בעירק בלונדון של ראשית המאה ה-21, ועד צעירי רוטשילד. בכל אלו באו לידי ביטוי יסודות קרנבליסטים-מחאתיים ללא אלימות או בעלי סף אלימות נמוך.

לאוונגרד הקרנבליסטי של הבורגנים הצעירים היו אף בנים חורגים: הקבוצות האוונגרדיות האלימות: קבוצות באדר-מיינהוף והבריגדות האדומות בגרמניה המערבית ואיטליה, וקבוצות מאואיסטיות וטרוצקיסטיות במערב אירופה של שנות השישים והשיבעים. ילדי היטלר, מוסוליני, לנין, מאו וצ'ה ראו עצמם כאוונגרד שיסחוף את המעמדות המדוכאים. מעשי האלימות כנגד סמלי הקפיטליזם המערבי נבעו מעמדות אידיאולוגיות קיצונית בהשפעת האנרכיזם האירופאי, התנגדות לדור הפאשיסטי והנציונל-סוציאליסטי של הוריהם, אך בעיקר ומן האמונה הלניניסטית שאוונגארד אמיתי אינו ממתין להמונים כדי ליצור מהפכה. הפעולה הישירה של מעטים היא זו שתביא בסופו של דבר את ההמון וביחד תתבצע מהפכה. על פי חזונם של חברי באדר-מיינהוף או המאואיסטים הצרפתים קרנבל הראווה האלים היה צריך לפלס את הדרך להמון "המדוכא". אך זה האחרון בושש להצטרף.

כיצד משתלבת "מחאת רוטשילד" בדגם שהוצג עד כה? נתחיל בסוף: מידת ההצלחה של קרנבל המחאה הנוכחי בערי המערב עדיין אינה ברורה. היעדרה של אלימות או סף האלימות הנמוך שהופעל עד כה זיכו אותם בנקודות בתקשורת שנמנעה עד כה לגלוש לעמדת "פאניקה מוסרית" אותה היא בדרך כלל מאמצת כאשר צעירים ממעמדות נמוכים (טדי בויס, פאנק, מודס, chavs באנגליה), או מהגרים (צעירים ממוצא צפון אפריקאי בצרפת או פקיסטנים מוסלמים באנגליה) מביעים במעשים את מחאתם. אף התקשורת הישראלית חבקה את צעיריה הבורגנים,אולי בשל ארגון הקרנבל המחאתי והימנעות מ"פעולה ישירה". ובכך מיישרת התקשורת והמוחים הצעירים קו עם חבריהם ברחבי העולם.

II

 על כל פנים, לסיטואציה בישראל יש קווים יחודיים.

הדעות המגוונות , רובן תומכות ומיעוטן מתנגדות, למחאה החברתית שהתפרצה בקייץ 2011 בתל-אביב והתפשטה ברחבי הארץ יצרו מטבע לשוני בשם "מחאת המעמד הבינוני". באינספור דעות, תגובות מאמרי פרשנות וויכוחים תקשורתיים הועלתה הדעה כי בפעם הראשונה המעמד הבינוני הצעיר הישראלי עולה על הבריקדות ומפגין את מצוקותיו, דורש בריש גלי את זכויותיו ובמקרה הצורך אף מפעיל אלימות נמוכה.

יש דברים בגו. הבורגנות הישראלית (אם בכלל הייתה כאן בורגנות  או אפילו מעמד בינוני בנוסח המערבי, אך זה נושא למאמר נפרד) וצעיריה ידועים בפסיביות שלהם, בעיקר בכל הקשור לתחום החברתי-כלכלי. המעמד הבינוני הישראלי ובעיקר בניו הצעירים היו אדישים לכל מצוקה או עוול בתחומים החברתיים. נוכחותם הבולטת בהפגנת "ה-400 אלף" בככר מלכי ישראל בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובערב" ההוא" ובאותה ככר בנובמבר 1995 הנם כמה מן המקרים הספורים שאינם מעידים על הכלל. למן מהומות וואדי סאליב (1959), ההתנגדות לממשל הצבאי (1964-1965 ), הפגנות סטודנטיאליות של "מצפן" (1969-1970), הפגנות הפנתרים השחורים (1971-1972), הפגנות נגד ממשלת המחדל (1974), ועד הפגנות ככר הלחם, מחאת אמהות חד-הוריות בהנהגת ויקי כנפו (2002-2003 ) והמאבקים נגד גדר ההפרדה בשנים האחרונות  (וזו רשימה חלקית) לא נשמע ברום קולה של הבורגנות הישראלית ושל צעיריה.

ולכן,יש לברך ולהתרשם מן הרוח החלוצית שנשבה ברחובות תל-אביב בקיץ אך גם לעמוד על מקורותיה, כמו גם חולשותיה.

 בהמשך להסבר הקרנבליסטי-ההיסטורי שהוצג בתחילת דברינו, המעמד הבינוני (או הבורגנות כפי שכונתה בעבר) כפורמציה חברתית-תרבותית נכנעה מאז ומתמיד לקריאה לחוק וסדר (שיוצגה בדמות ועדת חקירה, משא ומתן, החלטות בית משפט), בעוד ההמון הצעיר ממעמדות הפועלים השתולל הרחובות על רקע קיפוח ועוול חברתיים ותרבותיים.  רק לעיתים נדירות הצטרפה הבורגנות לתנועות מהפכניות-אלימות, וגם זאת רק בעקבות תנאים קיצוניים של הפסד קשה במלחמה ואיום ממשי על הסדר הקיים (הדוגמאות הבולטת ביותר הנה המפלגה הנאצית בגרמניה והפאשיסטית האיטלקית בהם היו חברים רבים מבני הבורגנות הגרמנית והאיטלקית עוד קודם לעליית המפלגות הללו לשלטון. אף במפלגה הבולשביקית רבים היו מבני הבורגנות הנמוכה הרוסית).

על רקע זה חשוב לזכור כי בישראל מעולם לא יזמה הבורגנות שינוי רדיקלי. רפורמות כן, אך לא "פעולה ישירה" או מהפיכה. המורשת היהודית והציונות והדינמיקה של אורח החיים הישראלי יצרו שלא במתכוון אין ספור מנגנוני פיקוח והתאמה שהשקיטו, ויסתו והעלימו כל רגש של אי-שביעות רצון מצד קבוצות יהודיות שאינן מרוצות או שעומדות על סף מחאה אלימה. שימוש במנגנוני דת ("יהודי לא מרים יד על יהודי", מערכות החינוך הציבוריות, השרות הצבאי, "הטיול הגדול", המדיניות בשטחים הכבושים, אימפריאליזם חברתי,"המצב הביטחוני", אויב חיצוני ועוד אין ספור דרכים – כל אלה שימשו את ההגמוניות השונות בהחנקת כל זיק של מחאה.

יש גם להודות כי הצעירים הישראלים-היהודיים החילוניים מעולם לא מרדו ממש בהוריהם. הדור השני והשלישי של הצעירים המזרחיים המסורתיים והאשכנזים-החילוניים-הצברים חוו ועדיין חווים שיפור ניכר ברמת החיים, לעומת הוריהם שנשאו על גבם טראומות איומות. הצעירים החילוניים ממרכז הארץ מעולם לא נטלו חלק במחאה ציבורית אלימה, בניגוד לאחיהם החרדים או הדתיים-לאומיים שמפעילים אלימות תדירות לבקרים. קרנבל נרות וצבעים המוני ברוח ה-sixties (שסוף-סוף הגיעו לישראל), קבוצות דיון ועצומות, ועוד איך! "פעולה ישירה" והשתלטות על מוקדי כוח ציבוריים,מעולם לא!

נראה כי רק איום קיומי פנימי על המשטר הדמוקרטי-הישראלי בשילוב צניחה ברמת החיים של המעמד הבינוני החילוני הצעיר ותבוסה במלחמה יגרמו לצעירי ישראל להפעיל את הרשתות החברתיות הדיגיטליות ולקרוא למהפכה. יש לקוות כי לא נגיע לרגע זה.

על הכישלון

הגר קוטף

המהפכה תמיד נגמרת בכישלון. סופה של המהפכה הוא השבת הסדר על כנו (שאם לא כן היא נידונה להפוך לטרור מתמשך) – וגם אם זהו סדר חדש ( ורק לעיתים נדירות זהו אכן סדר חדש), סדר הוא האופן בו המהפכה נכשלת והעם חוזר להיות נשלט. אין פה טעון נגד יכולתן של קבוצות עממיות לנהל קהילה שאינה קורסת לתבנית ההובסיאנית. בכיכר תחריר, כמו גם בכיכר העצמאות בניו יורק או בשדרות רוטשילד כמה מן הרגעים הנחגגים והמצוטטים ביותר התרחשו כאשר המפגינות הדגימו עד כמה קהילה שנשלטת אך ורק על ידי עצמה יכולה להתנהל לפי עקרונות של שוויון, כבוד, אי אלימות, ואפילו ״ניקיון״ (מושג שלא אחת שימש כמכבסת מילים לניקוי המרחב הציבורי מנוכחות פוליטית). ובכל זאת, רגע המהפכה – הרגע בו העם לוקח לעצמו את השלטון – יכול להיות רק רגע. העם אינו יכול לנהל מערכים מורכבים כדוגמת מדינות לאורך זמן. העם צריך ללכת לעבודה או לקחת את הילדים לגן. לכן החברות היחידות בהן העם היה יכול להוות את השלטון היו חברות המבוססות על עבדות בהן ה״עם״ היה ישות מוגבלת למדי ביחס לכלל הנשלטים ביחידה הטריטוריאלית.

המהפכה אינה יכולה להצליח כאשר רשימת דרישותיו של העם מתקבלת. העם אינו יכול להציב דרישות לממשלה, והסירוב להציב דרישות שכאלו בתחריר, ברוטשילד או בוול סטריט – הוא חלק מרכזי מהמהפכה. ברגע שהעם מציב דרישות לממשלה מתרחשים אחד משני דברים. או ש"העם" נחשף למעשה כקבוצת אינטרס (או כאסופה של קבוצות אינטרס במקרה הטוב; אנחנו , אבל, לא קבוצת אינטרס. אנחנו ה-99 אחוז….). אז מוצגת רשימת רפורמות – טובות יותר או פחות –  המטיבות עם חלקים – רחבים יותר או פחות – של האוכלוסייה, אשר למעשה מאשררת את הסדר הקיים ואת יחסי השליטה, גם אם במתכונת משופרת. האפשרות השניה היא שהפיקציה המרכזית של הדמוקרטיה – ייצוג – קורסת. הממשלה נחשפת כמי שאינה מייצגת את העם או פועלת בשמו. זו היא האשליה של הדמוקרטיה, שהמהפכה – גם בכישלונה – חושפת. וזו היא למעשה הצלחתה של המהפכה. העובדה שהמהפכה נכשלה  – תמיד כבר –  אינה יכול לבטל הצלחה זו, שאינה אלא הצהרה על הכישלון המובנה לתוך מה שהמהפכה מבקשת להשיג, קרי: שלטונו של העם. או במילים אחרות: אם המהפכה היא הדרישה לשלטונו של העם, לשינוי רדיקלי ביחסי השליטה, כי אז הרגע בו המהפכה נכשלת בעצם פנייתה לסדר הקיים ("דרישות", "משא ומתן") וחושפת בכך שהעם תמיד נשלט (כלומר: שהמהפכה אינה יכולה לשמר את הצלחתה; ששלטון העם אינו אפשרות קוהרנטית), הוא גם הצלחתה של המהפכה: הוא הערעור על המחשבה הדמוקרטית הליברלית, הוא חשיפת השליטה במערומיה.

(והערה בסוגריים: אי האפשרות הקוהרנטית לעיל אינה טענה לוגית אלא היסטורית, והיא נוגעת למושג העם יותר מאשר למושג השליטה. "שלטונו של העם" אינו אפשרות קוהרנטית הן משום גודלו של העם, והן משום ההומוגניות המדומיינת שלו, שבמציאות הטרוגנית צריכה הליות מיוצרת, מדומינת, מיוצגת ומתוחזקת כל הזמן. אם נדמיין "עם" שונה באופן רדיקלי ("עם", למשל, המפורק לקהילות), המבנה החומרי של השליטה – המנגנונים הכלולים בה, הטכנולוגיות שהיא מפעילה, והמחויביוית אותן היא דורשת – יכול לאפשר שליטה אוטונומית של ה"קהילה" בעצמה. אבל לא זו הייתה הקריאה ברובן המכריע של המהפכות לאורך ההיסטוריה, כולל אלו עליהן אנו מדברות כאן).

לחלופין, אפשר, כאמור, להתחיל לערוף ראשים בגיליוטינות. שתי מילים על האפשרות: נדמה לי שהסיבה להתנגד לה היא פרקטית יותר מעקרונית. אלימות אינה זרה להתנהלות הפוליטית (בטח לא במחוזותינו – יהיו אלו ישראל או אמריקה) ואני לא משוכנעת שיש הצדקה עקרונית לחוס דווקא על בעלי השררה והכוח. הסיבה, דומני, היא פרקטית ושוב כפולה. ראשית, היסטורית, העם, בתפקודו כעורף ראשים, נטה להפעיל אלימות (גם) נגד השכבות החלשות והפגיעות ביותר בתוכו (חישבו, למשל, על תרבות הלינצ'ים של מתנגדי הפדרציה או על ההתקפות על היהודים בשלהי רפובליקת ווימאר). בשביל שהאלימות תהיה צודקת יש הכרח שה״עם״ יהיה מוגדר כראוי ויזהה את אויביו נכוחה. אבל ההגדרה הזו והזיהוי הזה אינם טריוויאליים או ברורים מאליהם. במובן זה יתכן שהצדק של האלימות יכול להיקבע רק בדיעבד ומעמדה חיצונית (משהו במקביל למודל האלימות האלוהית של בניימין). אבל "בדיעבד" ו"עמדה חיצונית" אינם מהווים נקודות מוצא מועילות במיוחד לניהולו של מאבק פוליטי. בכל מקרה, זהו כבר נושא לפוסט אחר. שנית, ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שלרוב, העם מתעייף בשלב מסוים מהאלימות, ובכל זאת מחפש סדר. וסדר הוא, כאמור, כישלונה של המהפכה.

הוצאתה להורג של מארי אנטואנט, אוקטובר 1793

(ועוד הערה בסוגריים: אי אפשר לפתור סוגייה זו בטענה שהסדר יכול לבוא "מבפנים" – על ידי רגולציה עצמית של הפרט שמייתרת מנגנוני שליטה חיצוניים ("חיצוניים" ברמה זו או אחרת), שמצמצמת בכך אלימות ומאפשרת לקהילה לשמור על עצמה. זהו, הרי, בדיוק המודל הליברלי שממנו אנחנו מבקשות להחלץ: משמוע עצמי (פוקו) שקצהו הוא הפרטת האחריות, ונסיגה של המרחב הפוליטי. מודל של הסדרה עצמית, לכן, אינו מחליף את יחסי הנשלטות של המדינה הליברלית המודנית. הוא התשתית שלהם).

אבל הכישלון הבלתי נמנע הזה- בין אם הוא תולדה של נסיגה מהמודל המהפכני לזה הרפורמטורי ("מו"מ"), בין אם הוא תולדה של האלימות, ובין אם הוא תולדה של עייפות – הכשלון הזה הוא הרגע המכונן של הפוליטי (במובן שהוא בעת ובעונה אחת ראנסיירי ובאטלריאני): הוא הרגע בו מפציעה הליבה של הפוליטי, בו הנחות היסוד ומבני היסוד נחשפים. זה הרגע בו – דרך הכשלון – מציצות לחטף כל האפשרויות שהסדר לא יכול (כרגע) להכיל; אפשרויות שהן בעת ובעונה אחת ההצהרה של הכשלון הבלתי נמנע (מה שאינו יוכל להתקיים) אך גם של האפשרות; אפשרויות שבכך מנכיחות את הכוח והמאמץ שהסדר חייב להפעיל בשביל לדכאן, ומכאן – אפשרויות שהן בכל זאת ברות קיום. ואם כך – אפשרויות שמנכיחות את אי האפשרות הגלומה בסדר הקיים עצמו – את הפיקציה עליה מבוסס הסדר ("ייצוג", "אוטונומיה", "שלטון העם", "דמוקרטיה"). הצלחתה של של המהפכה היא לכן כפולה: בעצם קיומה ובעצם כשלונה; עצם הנכחת אי אפשרותה (אי אפשרותה של הדמוקרטיה במובנה המלא, האידאי, שלעולם לא התקיים – של המהפכה כסדר פוליטי), ובה בעת, הנכחת אפשרותה (היציאה לרחוב, פתיחתו של המרחב הפוליטי, עצם נוכחותו של העם על קו התפר בין שולט ונשלט, על סיפה של הנשלטות).

יש שתי דרכים לקרוא את הטענה שלהלן. האחת היא שהצלחתה של המהפכה היא הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. החיים בארה"ב מדגימים אולי יותר טוב מכל טעון, שברגע שנאטיב החופש ושלטונו של העם משתרש, המרחב הפוליטי משתתק והסדר הקיים הופך לכמעט בלתי חדיר. חיים במקומות אחרים וודאי היו מנכיחים את הטרגדיה מכיוונה השני – כשהמהפכה מצליחה כמהפכה מתמדת, כשלטונו של הטרור, קורה בדיוק אותו הדבר. אבל אפשר לקרוא את הטענה להלן אחרת לחלוטין: עצם קיומה של המהפכה הוא ההצלחה של המהפכה. ההצלחה הזו אינה יכולה להיות מועמדת על "הישגים" (הורדת מחירי הקוטג' במקרה הפחות טוב או ביטול חוק ההסדרים במקרה היותר טוב). ההצלחה היא עצם פתיחתו של מרחב פוליטי שעל פי רוב נשלל מאיתנו – מקום שבו, כפי שארנדט תיארה זו, נשים נפגשות זו עם זו, מהלכות זו בחברתה של זו, ודנות ביחד בתנאי החיים שלהן קהילה, כריבוי (כלומר: כגוף פוליטי). גם אם המרחב אינו יכול להיות מתוחזק כמרחב פוליטי לאורך זמן בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים, הוא יכול להיות מונכח כפוליטי, ולו רגעים, כל הזמן (כלומר המהפכה תמיד יכולה להיות מונכחת כאפשרות). או בפשטות – גם אם לא כולם יכלו להיות כל הזמן ב"רוטשילד", הפגנות כמו זו שבשבת יכולות לשמור את הנוכחות המושהית של המהפכה.

הוצאתה להורג של אולימפ דה גוז', נובמבר 1793

כיכר העיר זה הפייסבוק החדש

טל מסינג ויואב ליפשיץ

אחד השמות ששומעים בעיר האוהלים, על אף שאינה נוכחת במקום, הוא השם של ויקי כנפו. עבור רבים מאנשי האוהלים, ויקי כנפו היא המודל. אנחנו רוצים לדבר על ויקי אחרת, ויקי פדיה שהשנה חוגגת עשור להקמתה.

עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת. היא מושפעת מהאינטרנט, מחשיבה דיגיטלית. אפשר למצוא קווים מקבילים בין הכאוטיות של הרשת, לבין הצורה שבה ההיידפארק נארג.

זהו אינטרנט ללא אנשי אינטרנט. כלומר, ללא מומחים למדיה חברתית, או יועצים פוליטיים, או בלוגרים מתלהמים שמבקשים תרומות על השמעת דעתם, בקיצור ללא יח"צנים למיניהם. אינטרנט נקי, טהור, כמו האינטרנט שהיה אמור להיות לפי חזון הנביאים. מה שאנחנו צופים בו ברוטשילד הוא העולם הפוסט דיגיטלי. אתם מסוגלים לדמיין את העולם שאחרי האינטרנט 2.0? זהו העולם של אנשי התחתונים.

לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא הזהות, שמאפשרת את התרבות והתווך שלה. מה רואים בהיידפארק הזה? תווך שממלא את הואקום. אנשים מדברים. צורה כלשהי, אולי מתקדמת ומשונה, של דיאלקטיקה. זה ה-public reason של קאנט, שז׳יז׳ק מדבר עליו עכשיו בהקשר של ויקיליקס (דפני ליף היא ברדלי מאנינג הישראלית?), המקום בו ההיגיון הציבורי נשמע, שלא היה כאן עד עכשיו.

אבל יותר משהם מדברים, אנשי האוהלים נבדלים מאנשי האינטרנט בכך שהם לא עסוקים רק בלדבר עצמם לדעת, הם בעיקר מקשיבים. כשיושבים במעגלים הפנימיים של ההיידפארק אפשר ממש אפשר לשמוע את ה"מוח" של המהפכה הזאת – איך היא חושבת – והאמת היא שיותר משהיא יודעת מה היא עושה, היא רוצה לשמוע. אנשים במאהל פשוט רוצים להקשיב, לשמוע. אין שם אף "מומחה", אקדמאי, או אוטר כלשהו – אין הגות שעומדת מאחוריה – ובמובן הזה, הקלולסיות הזאת מראה דווקא שהם יודעים הכי טוב מה הם עושים: זה פשוט קורה מעצמו. תבונת ההמון קולקטיבית עדיפה על כל ועדת מומחים.

אנשי התחתונים אולי לא קראו את The Wealth of Networks של בנקלר, אבל עושה רושם שדווקא הם, ולא אנשי האינטרנט, נענים בצורה הכי מוצלחת לאתגר הפוליטי שהוא מציב בספר. אי אפשר שלא להסתכל עיר האוהלים ולא לחשוב על זה שמדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי הההוויה עצמה היא דיגיטלית. המסר של האינטרנט הופנם, ולכן אנשי התחתונים אולי לא צריכים את האנשים שמבינים באינטרנט שייעצו להם. הם חיים את הרשת, את השיתופיות והקישוריות.

דוגמא לכך אפשר לראות בצורת השיח שהתפתחה בהיידפארק, שאומרים שהושפעה מהמחאה בספרד ודומה מאוד לשפת הסימנים. שפה גלובלית, מודולרית. אפשר לעשות לייק למישהו על משפטים שהוא אומר, ואפשר גם להגיב. השיחה היא אינטראקטיבית.

בעולם הפוסט דיגיטלי אין היררכיה, אם כי יש כמה צמתים מרכזיים. אחת מהן היא דפני ליף. ליף היא בחורה נחמדה, סטודנטית לקולנוע, שעשתה את זה בשביל עצמה, בלי להתכוון. יותר נכון לומר שהמהפיכה קורית מעצמה, שכבה על גבי שכבה, בלי שאף אחד מתכנן אותה. למהפיכה הזאת אין שם אחד או פרצוף. כלומר, זו עוד הוכחה לכוח המהפכני, המתקדם והכאוטי של האירוע הזה – זה כמו התלקחות ספונטנית, נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם, הנקודה בה כלכלת הביקוש וכלכלת ההיצע מגיעות לשיווי המשקל שלהן. עיר האוהלים הופכת את הכלכלה על פיה: הומלס הופך לדייר, גניבה הופכת לשיתוף, רכוש הופך לעול… אנרכיזם אמיתי.

אגב, בעולם הדיגיטלי עדיין יש היררכיה, והמדיה הדיגיטלית לא יכולה לספר סיפור בלעדיה. כפי שצפינו, טיים אאוט בחר לשים את דפני ליף על שער העיתון. הנה נחמה לעתיד לבוא: בעולם הפוסט דיגיטלי לא קוראים את טיים אאוט. אם האורבניות היא דיגיטלית, לא פלא איפוא שהעולם הפוסט דיגיטלי הוא עולם פוסט אורבני. האם לזה התכוון גיל סקוט הרון כשאמר שהמהפיכה לא תשודר בטלוויזיה? הטלוויזיה לא יכולה לתפוס אירועים כאוטיים.

גם אם האוהלים יתפרקו מחר, גם אם הם ישמידו את עצמם מבפנים או מבחוץ (אף אחד מאנשי התחתונים לא תיאורטיקן פוליטי, אף אחד מהם לא יצליח לאפס את הציוויליזציה), ההישג שלהם, ההישג העל-פוליטי, כבר הושג. מם האוהלים נוצר, הזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית לערי אוהלים נוספות עם מאפיינים מקומיים של הקהילה ממנה היא צומחת (אפילו הוקמה עיר אוהלים חרדית), מוקרנת, מתוקשרת, אנחנו רוצים להיות הם. הם זה אנחנו.

למה זה השטח הכי מעניין, מרגש ואינטנסיבי בישראל עכשיו? כי זוהי באמת הממשות הישראלית – תעלת הניקוז של הכל, שם מה שיכול לקרות קורה. בצורה הכי פשוטה, זה לאו דווקא מאבק מול אחר כלשהו, אלא החייאה עצמית. לידה מחדש. ישראל שואלת את עצמה סופסוף: מה ישראלי בעינייך?

הזיות של מלקט בודד

עומר אורי

1. פעם, לפני אי-אלו שנים, בכיר-לעתיד במערכת ארץ האמורי שאל אותי לדעתי: האם הטבע הוא מושג ריאקציונרי? היום, מהחווה האורגנית הכפרית שבה אני חי ועובד, ביושבי בין אוהל המגורים שלי לשרותי הקומפוסט, תחת עצי האורן ושמי החורף המכוכבים, בידי כוס חליטת זוטא מרעננת, אני משיב על השאלה בחיוב.

בניגוד לתפיסה רווחת, התרומה הפוליטית החשובה של התנועה הירוקה היא דווקא בהפנמת העובדה שהטבע לא קיים יותר. שאנחנו חיים, ונמשיך לחיות, בעולם מעוצב. מתוך כך עולה השאלה הפוליטית הקריטית: איך אנחנו רוצים לעצב אותו?

2. יותר משהטבע הוא מושג ריאקציונרי, הוא פשוט מושג מופרך. אם בכלל יש לאדם טבע שמייחד אותו לאורך כל תולדותיו, הטבע הזה הוא קודם כל הנטייה של האדם לעצב-מחדש שוב ושוב את מנהגיו, אורחות חייו וסביבתו. החל בכמה קופים שהתחילו לעצב לעצמם כלים לפני 2 מיליון שנה, עבור בהגירה מאפריקה לאקלימים ולסביבות הזרות של שאר העולם, דרך תחילת השימוש באש לפני כמה עשרות אלפי שנים, המעבר להתיישבות קבע וביות צמחים ובעלי חיים (10,000 BC בערך), ועד למהפכה התעשייתית של העת החדשה – האדם שוב ושוב יוצר את עצמו, ואת העולם שסביבו, מחדש.

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

3. הפרדוקס של התשוקה אל הטבע: הנטייה של האדם לעיצוב-מחדש חוזר ונשנה של עצמו כרוכה בחוויה של ניכור הולך ומעמיק. ניכור מהמקור ומהשורשים, מהעבר, ניכור מהסביבה הלא-אנושית, ניכור עצמי, ניכור חברתי. זה מוביל לתשוקה אל "הטבע", אל עולם לא מעוצב, עצמי לא מעוצב, חברה לא מעוצבת. אבל מה לעשות שהעיצוב, ההיות-מעצב וההיות-מעוצב הם מטבעו הבסיסי ביותר של האדם? אי אפשר להתנכר אליהם באמת. ואם אפשר, התוצאה היא רק תוספת ניכור, לא הפחתה שלו.

אופק אפשרי ליציאה מהפרדוקס: עיצוב לא מנכר. יש דבר כזה?

4. בל נשכח גם שניכור יכול להיות לפעמים ממש מענג. אחרי הכל, הוא בטבע שלנו!

5. גם מרחב שקט עם עצים ושמיים ואוויר צלול וזמן איטי יכולים להיות ממש מענגים, ולהרחיב את הנפש (את שלי לפחות). איך זה קשור בכלל לטבע?

6. מתבקשת כאן אנקדוטה על אחת מאותן "יציאות אל הטבע" שמתרחשות בעצם בחורשת אורנים שנטועה על חורבות כפר פלסטיני, אבל נראה לי שאני אוותר עליה.

במקום זה, אספר על טיול ליקוט נהדר שהשתתפתי בו באביב שעבר. מדובר בטיולים קבוצתיים של שלושה ימים (ויותר), שיוצאים אליהם בלי אוכל, בלי כסף, בלי מכשירים סלולריים ובלי יעד מוגדר. הרעיון הוא לטעום מעט מגן העדן הלקטי שהיה נחלת האדם כאשר היה חלק אורגני מממלכת מהטבע, לפני נפילתו אל השליטה באש, החקלאות, התיישבות הקבע, המזון המעובד, כל סממני התרבות.

החוויה באמת היתה סוג של גן עדן. אבל שלא במפתיע, רוב האוכל שאכלנו היה פירות שנשרו במטעים תעשייתיים. קשה למצוא בארץ פיסות טבע ללקט בהן, גם אם מתכוונים ל"טבע" במובן המצומצם של טרום-עיבוד-תעשייתי גרידא. העונג שחוויתי שם התקשר לי בעיקר לחוויה המשחררת של ויתור על שליטה לטובת הישענות על נדיבות ידה הרחבה של ההוויה. איך זה קשור בכלל לטבע?

בלילה הראשון של הטיול, כשהייתי ממש רעב ולא היה לי מה לאכול (לוקח קצת זמן לסגל הרגלים תזונתיים שונים), הסתובבתי קצת על החוף של נהריה עד שמצאתי חבורה קטנה ונדיבה שישבה מסביב למדורה, וליקטתי סטייק בפיתה משאריות המנגל שלהם.

 

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

 

7. בדומה לדת, גם לטבע יכול להיות ערך ככלי להגנה עצמית מול מערכי השליטה והכוח: טיול לקטים כחיפוש אלטרנטיבות למירוץ ההישרדות המשעבד בעולם קפיטליסטי; "חינוך טבעי" כנשק בפני מערכת חינוך שעוצבה כדי לייצר חיילים ופועלים יעילים וממושמעים; "רפואה טבעית" ככלי להתגוננות בפני המכניזציה הרפואית והפסיכיאטרית של הגוף, כמו גם בפני היפר-צרכנות של תרופות ושירותים רפואיים; "הגנת הסביבה" כפרספקטיבה לבקר ממנה את הניכוס וההרס של משאבים ציבוריים לטובת המעטים החזקים.

אבל נראה לי שכל הפרקטיקות הללו (ואחרות) יצאו נשכרות ככל שישתחררו מהמשגתן הראשונית במושגי ה"חזרה לטבע", ויתחילו לתפוס את עצמן דווקא כטכנולוגיות עתידניות, מהפכניות. זה לא אומר לוותר על השאיבה ממימי הידע המסורתי רב השנים. זה רק אומר לחפש את הלגיטימציה לא בעבר המדומיין, אלא בעתיד פוטנציאלי.

8. דרך אגב: העולם הקטן, הצפוף והמעובד שלנו מוקף ביקום שלם של טבע זר ובלתי-נגוע, שעל המתרחש בו איננו יודעים דבר כמעט.

[הערת המביא לדפוס: הכותב ביקש להתנצל: אין לו אינטרנט באוהל, אז לפעמים לוקח לו כמה ימים להגיע לרשת]