אני לא כאן

לירון מור

נדודים, זרות הלשון, חוויות מיעוט, העדר שליטה בשפת הבירוקרטיה והחוק – עבור חלקנו אין באלו משום חידוש רב עם המעבר לארץ אחרת והם גם אינם מייצרים תוגה רבה כל כך. חווית ההגירה שלי איננה חוויה של סבל ואבדן. היא חוויה של חדווה וגילוי, והיא איננה, לדעתי, חשובה או מושכת לב פחות בשל כך.

גל כץ הציע במאמרו להוציא מחשבון את גולי ה"רילוקיישן": אנו העוברים לארץ אחרת בשל חיפוש אחר חיים טובים יותר, בשל הזדמנויות, רובן ככולן כלכליות. תחת זאת דומה שהוא מתמקד בדמותו הרומנטית של היהודי הנודד: קוסמופוליטי מחד, סובל ונקי כפיים מאידך. המאמץ להפוך את הגלות העכשוויות לחוויה של מיעוט נרדף נערכת בשני שלבים: ראשית מוצגת תוגת האליטה האשכנזית שנחרבה, לא פחות, כשאיבדה מכוחה והפכה למיעוט בארצה. שנית, כאשר אותה אליטה מנצלת את הפריבלגיות שעודן, מעשה קסם, בידיה ובורחת מהחורבן אל מקומות אחרים, היא מוצגת כמי שהופכת למיעוט זר בקרב חברת רוב, מיעוט סובל המתקשה למצוא את מקומו ודווקא בשל כך מממש את ייעודו מימים ימימה, כך שבכוחו כעת ללמדנו כיצד לחיות טוב יותר, כיצד להיות חיות פוליטיות טובות יותר במקומותינו. כמו גל, אני מאמינה שיש טעם בחיפוש אחר המשמעות הקולקטיבית והתפקיד הפוליטי של העזיבה הזאת, אולם אני מסרבת להתנות אותה בעמדת פתיחה פריבילגית, גם אם זאת נמצאת כבר בתהליכי התפוררות ושקיעה ואינה אלא נוסטלגיה מחממת לבב לימים שהיו ואינם (נקודה שאני לא בהכרח מסכימה עמה, אולם זהו כבר וויכוח אחר).

ראשית, רבים מן העוזבים לא השתייכו מעולם לאותה אליטה המרגישה בבית בשפה – זאת המדוברת ממש, אך בעיקר זאת של האקדמיה, של הכוח, של החלונות הגבוהים. הפסדנו משהו, בוודאי – רשתות תמיכה מסוגים שונים, קלות מבע מסוימת, הבנה אינטואיטיבית כמעט של הלכות העיר ומקומותיה; אבל עם המעבר, כשהזרות לבשה צורה מעט אחרת, לצד ההפסד והקשיים שבמעבר לשפה אחרת הרווחנו גם לא מעט. אף על פי שאני מסכימה עם גל שהזהות של אותו מקום שעזבנו היא משתנה ובלתי יציבה, וזוהי אולי הסיבה בשלה אנחנו קשורים אליו בעבותות, אין זה בהכרח אותו "מאבק מאסף" של מיעוט המאבד משליטתו הקושר אותנו למקום שעזבנו אלא דווקא איזו הסתכלות אל העתיד, איזו צפיה לקראת מה שעוד אפשר לשנות בו: תקווה ליצירה במקום פחד מאובדן.

שנית, כשאני כותבת, כמו גל, מניו יורק, אני מתקשה שלא לשים לב לעובדה שרבים מסביבי הינם, הפלא ופלא, זרים, בדיוק כמוני אם לא יותר. חלקם לא נאבקים בתוגת המבטא משום שאינם דוברים כלל את השפה האנגלית. חוויות ההגירה או הזרות בניו יורק (כמו גם בברלין ובמקומות רבים אחרים) היא דווקא חוויתו של הרוב. קשיי אבדן השליטה בלשון הינם חוויה הנחלקת עם רבות. על כן, במקום דמותו של היהודי הגולה, הסובל, הנרדף, אולי עדיף להציב את דמותה של מהגרת העבודה למול עינינו. אנחנו, גולי "הפזורה העברית החדשה", אפילו כשאנחנו חובשים את ספסלי האקדמיה, איננו אלא חלק מתופעה עולמית רחבה בהרבה: נדודים בעקבות חיים כלכליים טובים יותר במרחבים העצומים של הגלובליזציה. איננו עם סגולה, איננו מיעוט ייחודי, איננו סובלים יותר מכולם. לא. אנחנו פשוט חלק מתופעה עולמית של נוודות שאי אפשר להתעלם ממנה. במקומות מסוימיים בעולם היא חריפה הרבה יותר – מקומות בהם עשרות ומאות שנות כלכלה קפיטליסטית-אימפריאליסטית הותירו את הארץ מרוששת כל כך עד שאין מנוס מלרעות בשדות דשנים יותר; במקומות אחרים, אלו המכונים "מפותחים", יצרה הכלכלה הליברלית מצב של נדודים תמידיים, לפחות מדירה לדירה, שכן השתקעות הפכה לדבר שהינו לחלוטין מעבר לכוחותינו. ההתעלמות מהכלכלה הזאת לטובת דימוי רומנטי של חווית "התמעטות" מחדש מפספסת משהו מרכזי בפוליטיקה של זמננו.

מעבר לכך, ואם לנסות להבין איזה ערך פוליטי יש לפזורה העברית העכשווית, חשוב לציין שהזרות כאן, לפחות בחוויה שלי, מתקבלת בסקרנות עצומה. באקדמיה האמריקאית, למשל, היא נחגגת כל כך עד שלא אחת שאלתי את עצמי אם אין זו פשוט התנהגות פוליטיקלי קורקטית ואולי אפילו התנהלות שאיננה אלא צדו השני של מטבע הגזענות. ועם זאת, בניגוד לאקדמיה הישראלית שמתעלת את כולנו לכתוב ולהתנהג כאשכנזים טובים, האקדמיה האמריקאית – שוב, לפחות בחוגים בהם הסתובבתי – צמאה לצורות כתיבה ומחשבה אחרות כאילו הלכה במדבר ארבעים שנה. ואם ביחס לאקדמיה האמריקאית ניתן אולי לטעון שהסקרנות שלה מגלמת גזענות מהופכת ו/או במסווה, יהיה זה קשה לומר זאת ביחס לאנשים ברחוב. בשכונה שבה אני גרה כרגע האנשים שאני פוגשת בחנויות וברחוב דוברים בעיקר ספרדית (ובמידה פחותה, ערבית), לעתים בשילוב עם אנגלית, לעתים לא. ספרדית וערבית הן שתי שפות שאינני דוברת, אבל אני מסוגלת להבין במידת מה, מי מהן פחות ומי מהן יותר. הנקודה היא שהתקשורת עם אותם דוברי שפות זרות קלה יותר לעתים מהתקשורת עם דוברי אנגלית ולו מפני שסקרנותם של "הזרים" עצומה. הרצון להכיר, ולא כל כך הרצון לדעת, מדהים אותי בכל פעם שאני קונה פחית קולה. וכל שזה מצריך זה הימנעות מהתגובה האוטומטית של ה"נו אספניול". אפשר לטעון בנקל שהסקרנות הזאת היא נחלתם של הקצוות כאן באמריקה – האקדמיה מחד, שכונות הזרים מאידך – אבל השוליים האלה, המאפשרים התנסות ביחסים מסוג אחר, רחבים כאן בהרבה מאשר בישראל של היום: האקדמיה הישראלית סקרנית פחות וקנאית יותר להוכחת מערביותה ואילו שכונות הזרים בארץ מצומצמות בגטאות באופן שיוצר אנטגוניזם קיצוני כלפיהם ומחסל את הסקרנות להכיר.

ערכם של הנדודים הללו אינו נעוץ אם כן באיזו חוויה מחודשת של הווייתנו האירופית כמיעוט נרדף, אלא בחווית הזרות שלנו כזרים בין זרים, כמיעוט בין מיעוטים. אם יש משהו ללמוד מהחוויה הזאת ואולי אף לייבא בחזרה הוא האופן בו הוויתור על המקום, על הכאן שלנו, על ה"נו אספניול", מאפשר חיבור עם מהגרות אחרות מתוך עניין אמיתי ומתוך סולידריות. כל עוד אנחנו במקומנו לא נהיה אצל האחר והוא לא יהיה אצלנו. דרושה הזחה קלה, פינוי מקום – לא שלם, לא מוחלט, כי הרי לא ויתרנו על השימוש בעברית או על הביקורים בארץ, למשל – כדי לאפשר לסולידריות להפציע. חווית המיעוטיות הזאת שונה מחווית ההיעשות-מיעוט שגל מציע. ראשית מפני שהיא איננה כרוכה בהכרח בנקודת מוצא פריבילגית בה מותנה אותו ויתור על כוח המאפשר את הענווה שמציע גל. היא איננה מצייתת למודל הקונברסיו הימי-ביניימי לפיו בכדי להפוך לקדוש – כלומר, בכדי להעיד על אדיקות דתית, על ענווה, ועל ידי כך לזכות בסמכות מסוג מסוי – אדם זקוק להון ולכוח התחלתיים שעליהם באפשרותו לוותר (ועל כן מנשים נמנעה האפשרות להפעיל קונברסיו שכזה). נהפוך הוא, החוויה המוצעת כאן פתוחה גם עבור מי שמראש היתה בעמדת מיעוט, במידה כזאת או אחרת, ובתנאי שיש לה האמצעים והיכולת לעזוב והסקרנות לפנות מקום. שנית, מפני שאין בה דבר פאסיבי: פינוי המקום הזה איננו אי-עשייה. נהפוך, הוא אקטיבי במובהק.

היטיבה לבטא זאת דליה רביקוביץ' בשיריה השופעים מאמצים לצאת מתוך עצמה, תוך כדי גיוס כל משאביו של העצמי הזה – פינוי מקום בתוך כל מה שמייצר את עצמיותה – בכדי להבין את האחרת ולייצר עמה סולידריות. דוגמא מובהקת לכך היא השורה הפותחת את שירה "רחיפה בגובה נמוך" עליו נכתב לא מעט. להלן השורות הפותחות את השיר.

אני לא כאן
אני על נקיקי הרים מזרחיים
מנומרים פסות של קרח
במקום שעשב לא צמח וצל רחב נטוש על המורד
רועה קטנה עם צאן עזים
שחורות
הגיחה שם
מאהל לא נראה
לא תוציא את יומה הילדה הזאת
במרעה…
והקטנה השכימה כה לקום אל המרעה
גרונה אינו נטוי
עיניה לא קרועות בפוך, לא משקרות
אינה שואלת, מאין יבוא עזרי

…

"אני לא כאן" כותבת רביקוביץ' בפתח נסיונה להזדהות ולהבין ילדה פלסטינית שנאנסה ונרצחה זה מקרוב. יש בכך בוודאי משום ביקורת על האסקפיזם הישראלי כפי שציינו לפניי, אולם הנוסחא האי-גיונית הזאת – החוזרת בשיר שוב ושוב, הן כפשוטה והן בצורות אחרות – צופנת היגיון מורכב מזה (וראו בהקשר זה מאמרה של דנה אולמרט "'אני לא כאן': העמדה הפוליטית והאיום על הזהות בשירת דליה רביקוביץ"). הרי כדי לומר שאינני כאן אני צריכה להיות כאן, להיות מסוגלת להצביע באצבעי שלי על אותו כאן שבו אינני. כלומר, אני צריכה לפנות את מקומי כאן בה בעת שאני ממשיכה להתייחס לאותו כאן שהינו מקומי ואיננו מקומי. אותו פינוי מקום אקטיבי, מעבר לאירוניה על מרחקם של הישראלים מאירועים מעין אלה, הוא שמאפשר לרביקוביץ' לנסות ולהבין את דמותה של אותה ילדה פלסטינית, את הדברים שהיא, ואף יותר חשוב, את הדברים שאיננה ולא תהיה, מבלי לרחוץ בנקיון ידיה שלה או להפוך עצמה לקורבן.

במקומות אחרים מפנה רביקוביץ' את מקומה (שבה בעת נותר גם מקומה) באופנים אחרים: ב"דיוקן יהודי" רותמת רביקוביץ' את קטגורית הפליט, היהודי הנודד הגלותי, ומפנה אותה עבור קבוצות שונות של פליטים מבלי לרדד אותם אלו לאלו ותוך כדי שהיא שומרת בקנאות על חווית הזרות והפליטות שלה עצמה: סופו של השיר מתווה את דיוקן פניה של אותה פליטה מרובת זהויות על פי מתאר פניה של רביקוביץ' עצמה. ב"שיר ערש" ( הנקרא "שיר ערש מתורגם מיידיש" בגרסתו המוקדמת) היא עושה שימוש בצורת שיר הערש היידי, בתפקידו כשיר קינה פוליטי, להבנה של, ולהזדהות עם, סבלם של אב ובן במחנה הפליטים ג'באלייה. בכל המקרים הללו, ההזחה של הכאן, ההבנה של האני בזרותו ובגלותו תוך הכנסת הזר אל תוך האני, מאפשרת זיקה לאחר שחורגת מרידודו לשפת האני או מהותרתו באחרותו.

מתוך כך ברור כי החוויה או ההתנסות הזאת איננה כרוכה בהכרח בגלות פיזית ויכולה להוות מצב תודעתי. אולם, פינוי המקום שלי באופן פיזי בארץ שעזבתי, ופינויו כאן באמצעות החיים לצד אחרים מוזחים רבים והסקרנות ביחס אליהם, מאפשרת את הריווח התודעתי של הכאן שלי ביתר קלות. רבות כל כך מהגרות העבודה במדינת ישראל ורבות כל כך הפליטות המגיעות עדייה כדי לחפש בה חיים טובים יותר עד כי גלות ה"רילוקיישן" שלנו ומה שניתן ללמוד ממנה הופכים חשובים יותר מיום ליום ועל כן אין שום סיבה להוציא אותה מן התמונה. יתר על כן, הכללתה בדין וחשבון הניתנים כאן על הפזורה העברית העכשווית מרחיבה את מעגל הפזורים בהם אנחנו מדברים מעבר לאליטה הסוציו-אקונומית, מעבר לאובדן כוחה ולתחושת האשמה שלה בגין עזיבתה.

*

תודותיי לדניאל דרורי, אליק אלחנן, שירה שמואלי ואיתמר מן שהיו שותפיי לדיון בנושא ולמחשבה עליו בימים האחרונים כאן בפזורה.

דימוי: Almerisa מאת רינקה דיקסטרה (מרכז למבקשי מקלט, ליידן, הולנד, מארס 1994). ודיקסטרה אומרת:

For me it is essential to understand that everyone is alone. Not in the sense of loneliness, but rather in the sense that no one can completely understand someone else. I want to awaken definite sympathies for the person I have photographe

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

הפרפורמרים

חגי אלעד

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי, ולא רק בגלל שהיא הייתה זו שלראשונה ייצגה אותנו באירוויזיון, אי שם לפני הספירה, ב-1973. פשוט, יש משהו מופלא בשירים של אילנית, משהו שהופך אותם לטקסט שחייבים לבצע בדראג. ברבות השנים, אילנית הפכה לאחת ממבצעוֹת הישראליוּת. נכבשתי בקסמיה, אבל עדיין "בהישמע צפירה עולה, חליל או נֵבל" – במקום לפזם "אני ישראלית", אני קופא ולכל היותר מסוגל לדמיין את אילנית, או איזה גרסה גדולה מהחיים של מי שהיא בעצמה גדולה מהחיים.

אלא שיש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות, ואין מחסור בפרפורמרים, קטנים כגדולים, הנכונים לבצע בכישרון את מה שהחיים שלנו כאן מעולם לא היו, לבצע שוב ושוב זהות ישראלית אידיאלית-מדומיינת, שלא רק שאינה ניתנת למימוש במציאות – אלא, שמעולם לא הייתה: חיים את הישראליות כפרפורמנס סימולקרטיבי.

הנה כבר נשמעים להם האקורדים הפותחים: "גירוש זרים יציג אותנו כמו שאויבינו רוצים", כפי שצוטט שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן, בהפגנה בתל אביב נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. הציטוט הקצר הזה של גילרמן הוא ממופעי הישראליות ההדוקים שנוסחו כאן, אך הוא אינו יוצא דופן: הוא דוגמית מייצגת לחיקוי החוזר ונשנה של מה שהיינו אמורים להיות. הוא מבטא את מרכיביה המדומיינים של הזהות הישראלית האידיאלית: הישראליוּת כעמדה מוסרית-מהותנית, הנמצאת תחת מתקפה חסרת יסוד מצד שוחרי רעתה. העובדה שאם ילדי מהגרי העבודה יגורשו, ממש יגורשו (ולא כהצגה!) מישראל למדינות אחרות, על ידי שוטרים ישראליים אשר יפעלו מכוח החלטתה הריבונית של ממשלת ישראל, לא מהווה עילה לבחינה אוחרת, לביקורת מקדימה, או לצרימה בדימויה העצמי של הישראליות. האידיאל המדומיין מוגן תמיד, ולעזאזל העובדות.

אדרבא, האקט הזה, רצוני, ריבוני, לא מדומיין ואנטי-אידיאלי ככל שיהיה, רק משמש כיסוד לביצוע הדרני של מחציתה השנייה של הפרקטיקה – ההתקרבנות, ההתגוננות המתמדת מפני העולם רוחש האויבים, הזוממים תמיד נגדנו. גילרמן מבצע בצורה מושלמת טקסט רהוט, ממנו מודרים כמובן מושאיו המרכזיים (הילדים או משפחותיהם), בו אין מקום למציאות וכל שיש בו הוא חזרה על הטקס החלול המַבנה את חיינו כאן ומקבע את דימוי הישראליות. דימוי, המבטיח עבור כולנו לא רק את זהותנו המנחמת – אלא גם את הזהות בין מחר לשלשום.

למעשה, הטקסט של גילרמן כה מוקצן בהתחסדותו שהמילים קורסות על עצמן. נדרש כישרון בימתי גדול כדי לבצעו באופן אמין – זה, או הזדהות מוחלטת עם הפנטזיה. כך שאם הדברים לא היו נאמרים מהמיית ליבו של מבצעם, לא היה ספק כי מדובר בדראגיסט מוכשר.

גילרמן, כמובן, לא לבד. מ"מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי…ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל" הנעלב של ביניש (בפסיקה שכאילו שבה ופתחה את הכביש לפלסטינים, ובפועל רק משטֵרה מחדש את הרחקתם ממנו) ועד ל"..ירי ארטילרי, סטטיסטי, שיפגע בתמימים. כזאת לא ייעשה במקומותינו" הנבואי של בני בגין – מקיר לקיר, מחומה לחומה, ישראל מונהגת על ידי דור שלם של פרפורמרים ממחזרי מנטרות צדקניות, מופרכות, מרבעות מעגלים (בעיני עצמם), המשוכנעות בצדקתן והמבנות את אשליית מהוגנותו חסרת הברירה של העוול בו, בפועל, אנו בוחרים לחיות מרצוננו החופשי.

אלא שבעוד על פי רוב זהות, מדומיינת ככל שתהיה, היא תוצאה של הבנייה מתמשכת, באמצעות ריטואלים חוזרים אשר לפחות חלקם מעשיים ולא רק מילוליים, הזהות הישראלית הסימולקרטיבית אינה זקוקה למקור בעולם המעשה. עוצמתה כה רבה שהיא יכולה להתקיים בחלל מילולי מושלם, מרחפת שבע אמות מעל ישראל/פלסטין ומהגגת את דימויה העצמי. שהרי למה בדיוק כמהות מילותיהם של גילרמן, ביניש, בגין וכל הדור ההוא? לישראליות הגונה, נורמאלית-הרצליאנית, הנוהגת בכל בני האדם בשיוויוניות, שאיננה מקדשת תפיסה אתנוצנטרית של יהדות ונמנעת מלהגיש את תווית המחיר הקלירקלית של עמדה זו לכל אדם ואדם כאן? יש ישראליות כזו – אלא שהיא קיימת כדימוי עצמי מנותק מהמציאות, שלמרות היותה ביטוי סימולקרטיבי מושלם אין לנו כל קושי לשוב ולבצעה כפרקטיקת חיינו. למעשה, העדר המקור רק מצחצח את ברק הכשפים המנחם שבביצוע החוזר של מה שאינו זקוק לאדמה, חמצן או אמת כדי למשטר את חיינו.

איך אפשר להתעורר מהסיוט? איך חושפים את התפרים הגסים המנסים להטליא דימוי נטול מקור עם מציאות חסרת רחמים? לכאורה – יש דרך להתנגד, דרך אשר מנכיחה את ההתמכרות לביצועה החוזר של פנטזיה וחושפת את המובן מאליו: דראג. דראג כסיכה האחת שמהגדרתה היא מושחזת דיה כדי לנקב את הבועה האלסטית ביותר, וגדולה מהחיים מספיק כדי לצקת מחדש עניין במה שבעצם ידוע מאז ומעולם.

אלא שכל התפקידים הגדולים כבר לוהקו. לכל היותר ניתן להתרווח לאחור ולהמשיך ליהנות כקהל, להביט שמוטי לסת בכוכבי הבמה הגדולים של חיינו – ולהבין בייאוש שלא חשוב כמה כישרון תיאטראלי יגויס, אין אודישן בו ניתן יהיה להתעלות על הדראגיסטיות שכבר התברגו בצמרת: לימור לבנת כשרת תרבות; דוד רותם כיו"ר ועדת חוקה; אביגדור ליברמן כשר חוץ; ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה; רונן שובל כציוני; מיכאל בן-ארי כחבר כנסת; שמואל אליהו כרב. מי ייטיב מאלו לבצע טקסטים במלוא הקיצוניות, הגיחוך והמלאכותיות?

לקיום פרפורמטיבי-סימולקרטיבי יש יכולת התמדה רבת עוצמה, אך גם היא מבוססת על הביצוע הרפטטיבי של מה שלמרות הכל, לכאורה, ביכולתם של המבצעים להפסיקו. ההצגה לא חייבת להימשך. אלא שלא מדובר בפרפורמרים או בהצגה. למשוך את השטיח מתחת לרגליהם? להעלות ביקורת חתרנית באמצעות דימויים מוגזמים, מגחיכים, חושפים? הם כבר משכו את השטיח מתחת לרגלינו ומבצעים את עצמם באופן המוקצן והחושפני ביותר. לימור לבנת מבצעת את לימור לבנת הרבה יותר מגוחך מכל גרסת חיקוי מגחיכה.

שח מט.

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי. בכל פעם שהאקורדים האלו מתחילים להתנגן, אני כבר  יודע למה לצפות. כמו בהודעה של דובר צה"ל, כמו בנאום של ראש הממשלה, החיקוי של מה שלא היה רק הולך ומשתפר. אני מחכה ליום של חסד.

נתזים (20): בעזרת השם יש עובדים זרים

עבודת התזה המעניינת של סופיה אבקסיס "מחליפות חוזה עבודה בחוזה נישואין" (בהנחיית אדריאנה קמפ וחנה הרציג) עוסקת בנישואין בין מהגרות עבודה פיליפיניות לגברים ישראלים". ברוב מוחלט של המקרים, מתחתנות המהגרות, שהינן לרוב נשים פרודות בנות 40 ומעלה, עם גברים משולי החברה הישראלית, במטרה להשיג אזרחות או לפחות להאריך את אשרת השהייה שלהן. היא מתארת את הנישואין, שמאורגנים בעיקר על ידי משרד ההיכרויות היעודי Pionce בתחנה המרכזית תל אביב, כעסקת חליפין, שבמסגרתה מעניקות הנשים את כישורי הטיפול שלהן לגברים מזרחיים ממעמד נמוך, בתמורה לאפשרות קבלת הוויזה. אלא שמדינת ישראל מתייחסת בחשדנות לסוג כזה של נישואין, ותהליך קבלת האזרחות אורך לפחות חמש שנים מרגע הגשת הבקשה אחרי החתונה, ואם הגבר עוזב אותה נשללת ממנה הזכאות. אבקסיס ניסתה לבדוק האם הנישואין אכן מעניקים לנשים הפיליפיניות מעמד לגיטימי והשתלבות בחברה הישראלית.

אבקסיס מציינת שמהגרות העבודה הפיליפיניות מעידות על עצמן לעתים קרובות שהן קורבן של משפחתן, שמקריבות את חייהן ומאמציהן לטובת בני משפחתן. תפישה עצמית זו של הנשים ככנועות ומסורות נמשכת ומגשימה את עצמה גם במדינות שאליהן הן מהגרות. במקביל, משנות ה-80 החלו נשים פיליפיניות להינשא לגברים במדינות עשירות, ולהפוך את נכונותן לטיפול "לנכס שאתו הן מתמקחות בשוק הנישואין הבין-לאומי".

העבודה מבוססת על ריאיונות עם נשים פיליפיניות ועם גברים ישראלים המגיעים למשרד השידוכים. בין השאר, עולה מהריאיונות שהגברים מעוניינים באשה פיליפינית כיוון שהיא אינה נרתעת ממוצאם המזרחי ומהעובדה שאין להם כסף. כך למשל אומר אחד הגברים:

"זה מה שנשאר… אני גרוש, יש לי שתי בנות. אשתי לקחה הכול ואני נשארתי לבד ובלי כלום […]. אז באתי לפה. מה רע בנשים הפיליפיניות? הן אחלה ותאמיני לי חבר שלי נשוי לפיליפינית ואמר לי שכדאי לי ולמה לא. הם רוצות ויזה להמשיך לעבוד ולהישאר פה. כסף היא לא תראה ממני כי אני כולה סדרן בסופר. משכורות לא בשמיים והנה אני פה, לפחות שלא להיות לבד…"

וגבר אחר שמגיע למשרד אומר:

"תראי יש אנשים שמתחתנים בצורה הנורמטיווית ויש אנשים, שמה לעשות, מכוערים, ביישנים, נכים… ומה כולם רוצים? חום ואהבה. […] בעזרת השם יש עובדים זרים…

הנשים הפיליפיניות מסבירות בחלק מהמקרים שבעליהן הראשונים בפיליפינים מנהלים רומן עם אשה אחרת. הן נחשבות בפיליפינים לפרודות, מעמד הכרוך במולדתן בסטיגמה קשה. הן אינן יכולות ואינן רוצות לחזור לחיים שהותירו במולדת, והן מוכנות לאהוב כל גבר שמוכן להינשא להן.

Talila: "The Israelies men prefer the Filipinas because we are number one in cleaning the house…"

Maria: "My husband want me because I am different from the Israeli girl… some of the men that come to "Pionce" married an Israeli girl and as I told you they prefer Filipina, they take us because we know how to love".

ועוד נתזים:

במשחק המקוון Hey Babe נשים טובחות בגברים מטרידים. מה זה אומר על מצב הפמיניזם?

הטרנד המיני המתחזק בקרב אינטלקטואלים הוא Cuckolding: להזמין גברים לוהטים לשכב עם בת זוגם ולהסתכל בעיניים דומעות

באופן מוזר, העולם שלנו נעשה דומה יותר ויותר – תרבותית, פוליטית ומינית – לעולם הקלאסי, טוען ספר חדש. דוגמאות: הריאיון העיתונאי דומה לדיאלוג האפלטוני, פולחן מיתרס דומה לפולחן הביטלס, והחמאם הטורקי (?!) דומה לבתי המרחץ הרומיים

האם המהפכות הטכנולוגיות שעליהן מכריזים כל חצי שנה כל פעם שמשיקים דגם חדש של אייפון או של רשת חברתית הן באמת מהפכות? ואולי הדיבורים הבלתי פוסקים על מהפכה טכנולוגית אינם אלא הסוואה לשמרנות חסרת התקדים של תקופתנו, שבה בעצם שום דבר לא מצליח להשתנות?

וגם: הבלוגוספירה מטפחת את ז'אנר ההומור הסרקסטי, מה שעשוי להיות די מזיק מבחינה פוליטית

הבלוגרית הפלסטינית ליילה אל חדאד חזרה לעזה אחרי שלוש שנים ומדווחת

מצגת מהתערוכה "נוליווד" של הצלם הדרום אפריקאי פיטר הוגו, שנקראת על שם תעשיית הקולנוע המשגשגת של ניגריה. ושימו לב לווריאציה המקומית על דארת ויידר

מתוך התערוכה "נוליווד", פיטר הוגו

הרשויות ההודיות הורסות בימים אלה את Main Bazar או פהארגאנג', אזור התרמילאים המפורסם ליד תחנת הרכבת בדלהי שמשמש תחנה כמעט לכל מי שנוסע להודו. באופן רשמי זה מוגדר "beautification". ישראלי נרגש העלה תמונות של ההריסה בפייסבוק

הניאו-נאציזם משגשג במונגוליה. את תפקיד היהודים ממלאים הסינים

הסופר השוודי הנינג מנקל עלה לכותרות לאחרונה בעקבות השתתפותו בפלוטילה, אבל ספרי הבלש שלו הם דיוקן אמין של מדינת הרווחה השוודית המתפוררת (הכול יחסי כמובן)

התפשטותם של הנישואים החד-מיניים, והתרחבותם של אתרי היכרויות כמו Jake שאינו מאפשר להעלות אפילו תמונות בלי חולצה,  מעמיקה את הפער בתוך קהילת הלהט"ב בין הומואים "נורמטיוויים" להומואים "ישנים", מזהיר יובראג' יושי

יום הולדת 90 להלן תומאס. מזל טוב!

No homo: רציחתו של דה-פארה גיימון, בנקאי שחור מאטלנטה, בזמן קרוזינג, מדגישה את הבעיה החמורה של ההומופוביה השחורה בארה"ב

לא רק הישראלים שונאים את ארדואן: גם איימן זוואהירי, סגנו של בן לאדן כועס על טורקיה בעקבות המשט. הוא דורש מטורקיה לחדש את הסולטנות ולשחרר את פלסטין באמצעות צבא, ולא עם כמה סירות רעועות

דניס קופר מציע 15 שירים אמריקאים שיעזרו לכם להיגמל מארתור רמבו

דוגמנית העל הטרנסקסואלית הראשונה צועדת על במות פאריס

מה בעצם עשו השוטרים בזמן הטבח בברנוער?

במלאת שנה לאירועי ה-1.8.2009, אנו מגישים את המאמר שלהלן כתזכורת לאירועים שקרו באותו ערב בעיר תל אביב

דנה רוטשילד

השאלה האמיתית בסיפור הזה היא איך לעזאזל הצליח הרוצח לברוח. איך קורה שבלב תל אביב, מרחק יריקה משדרות רוטשילד, באחד הרחובות הכי מרכזיים והומים בעיר, יכול בנאדם לרסס בנשק אוטומטי במשך דקות ארוכות ולברוח רגלית מזירת האירוע מבלי שהמשטרה תתפוס אותו בתוך דקות. נכון למועד כתיבת שורות אלו, ביום שלישי בערב, עוד אין להם קצה חוט. ועוד אומרים שהוא לבש שחור ועטה מסכה – עניין די בולט בשטח, אם תשאלו אותי. אז איפה, כוס ראבק, היתה המשטרה? איך זה שבאזור נחמני־רוטשילד כל אידיוט שמעשן בפאב או מסתובב עם הכלב בלי רצועה חוטף רפורט, אבל כשרוצח עם נשק אוטומטי מסתובב ברחוב עם מסכה מתברר שהרחובות שלנו מופקרים לגמרי? איך זה שבאותו ערב בקושי היה אפשר למצוא חצי ניידת בכל השכונה?
לשאלה הזו דווקא יש תשובה, ונדמה שהיא טומנת בחובה הרבה יותר מאשר חשיפת סדר העדיפויות החאפרי של כוחות השיטור בארץ. אתם מבינים, קוראים יקרים, בזמן הירי ומעט לאחריו, במקום לתפוס את הרוצח ולתגבר אבטחה במקומות הומו־לסביים, היו מיטב שוטרינו באזור התחנה המרכזית, נותנים גב לפקחי יחידת עוז, לוכדים ומעמיסים עובדים זרים על אוטובוס של מינהלת ההגירה, נכנסים כמו שצריך בעשרות המפגינים והמפגינות – חלקן לסביות – שהוקפצו למקום עם הישמע דבר הפשיטה. היתה אלימות, זה בטח לא מפתיע אתכם כבר, וגם היו מעצרים, בוודאי תשמחו לדעת. לא רק של מהגרי עבודה, שמהם לא הכי אכפת לכם, בואו נודה על האמת, אלא גם של ישראלים. חלקם הומואים. נו מה. אמרתם סמולנים? אמרתם יפי נפש? אמרתם למה אתם מנפנפים במיניות שלכם ודוחפים אותה לפוליטיקה? אמרתם אם כל כך אכפת לכם מהסודנים לכו תפגינו בעזה, שם יודעים איך לטפל בכם? תודו שאמרתם. אתם תמיד אומרים. אם לא בעל פה אז בלב, לעצמכם. או בטוקבקים, כמובן, אחרת מאיפה הייתי יודעת.

מהתחנה המרכזית לוקח כמה דקות טובות להגיע לרחוב נחמני, גם עם קוז'אקים וסירנות, ובמיוחד אם מדובר במסה של ניידות. זה למה לקח להם זמן להגיב לקריאה, לשוטרים. שתדעו. וזה למה היה כולה שוטר וחצי באזור נחמני מלכתחילה. לתשומת לבם של כל ההומו־לס־בי־טרנס־קווירים והסטרייטים העלק ליברלים שלא מבינים איך המאבקים האלה קשורים זה לזה, ומתעקשים ש"נטייה מינית זה א־פוליטי". אתם יודעים, כמו שווייץ. נייטרלית. הכול בניוטרל.
אחר כך, כשצצו כל אלה שתמיד מצטטים את דבריו של הכומר הגרמני והפעיל האנטי נאצי מרטין נימלר, עם ה"כשהם באו לקחת את היהודים לא התנגדתי, כי לא הייתי יהודי… וכשבאו לקחת אותי, לא נותר מי שיתנגד", וחתמו במוסר ההשכל "היום זה ההומואים, מחר זה אתם", חייכתי חיוך מריר. עכשיו אתם נזכרים? איפה הייתם בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות? זה גם לא מפתיע שרובם לא זוכרים את הציטוט הנכון, ומתחילים ישר מזה שלקחו את היהודים – הרי מה הפאנץ' ליין מבחינתם? זה שהרגו יהודים, השאר על הזין שלהם – כי "כשבאו לקחת את היהודים" הגיע, בטקסט המקורי כמו במציאות, אחרי שכבר לקחו את "הקומוניסטים", "הסוציאליסטים" ו"חברי איגודי העובדים". זה לא היה מקרי. זה שיכלו לקחת את היהודים בשקט, בלי יותר מדי כאב ראש והתקוממויות, זה בין השאר בגלל שכל אלה שהיו עלולים להתנגד – ניחשתם נכון, מדובר ב"קומוניסטים", "סוציאליסטים" ו"חברי איגודי עובדים", או בלשון בת זמננו "סמולנים" – כבר טופלו בידי הרשויות.

באחת בלילה עדיין לא ידעו מי הרוצח, אבל כבר אז היה ברור שמדובר באחד הרגעים הקשים לסצנה הקווירית, על שלל חבריה. אירוע מכונן. ברוטשילד פינת נחמני מתחילים להתאסף עשרות, ואחר כך מאות, להפגנה ספונטנית. לפעמים אי אפשר יותר לשתוק וחייבים להראות סולידריות, תמיכה, להביע הזדהות. אנשים מצלצלים זה לזה כמו בימי הפיגועים, רק לוודא שאתה חי. כמה לא עונים, וזה מפחיד. עד מהרה מתברר שהם היו בהפגנה בלוינסקי נגד גירוש העובדים הזרים, כולל הסטרייטים שתמיד באים למצעדים ולהפגנות שלנו, אלו הם "הסוציאליסטים" ו"הקומוניסטים" שבשיר המצוטט של נימלר נלקחים ראשונים. ואכן, גם ביום שבת הם חטפו קודם, חלקם מכות, חלקם נעצרו. מהגרי העבודה, אגב "איגודי פועלים", צפויים להישלח לגירוש. ואיפה היו שאר הסטרייטים, אלה שאנחנו בין "כמה מחבריהם הטובים ביותר"? ובכן, דחוס כאן.
יצא לי כמה פעמים להיות בסניף האגודה שברחוב נחמני. זה היה מתישהו ב־97', אולי 98'. גם אז פגישות הנוער היו בשבת בערב. לא שהיה לי אומץ ללכת אליהן, אבל כן עברתי שם באמצע השבוע. "רק בשביל חומרי הקריאה". היתה שם ספרייה עם ספרים ומגזינים קוויריים מחו"ל, והיה אפשר להשיג שם את המגזין המופתי "הזמן הוורוד", ומהם למדתי, בבולמוסי קריאה שהפתיעו גם אותי ברעבתנותם, איך לדבר על ואת הזהות שלי. עוד לא הבנתי את זה בזמנו, אבל כל מאבק פוליטי ששווה משהו מתחיל, לפני הכל, במילים. השפה, רבותי, היא שדה קרב, כפי שהדגים הסיקור התקשורתי והחדשותי של הטבח. "את מהקהילה?", פונה אלי כתב של רשת זרה בעצרת הזיכרון, אולי אני רוצה להתראיין. אתם מבינים, נדמה לכם שהמהפכה ההומואית מאחורינו כי יש הומואים בתוכניות ריאליטי וכמה סלבס מחוץ לארון, וכל זה טוב ויפה, אבל הם עדיין לא מסוגלים להגיד "הומו" ו"לסבית". אלה עדיין מילים עם קונטקסט מיני מלוכלך, מאיים, ומדובר במהדורת חדשות כאן. זה לא מכובד. ילדים צופים בזה ואנחנו לא רוצים להכניס להם רעיונות לראש. לא לא, גם לא בהודעות לעיתונות שהוציאו אנשי ציבור וחברי כנסת בעקבות הדברים. במיוחד לא ראש הממשלה והנשיא. וכבר הטוקבקים הראשונים מזהירים שהומואים ולסביות "בטירוף" כדי "לנצל את האירוע" ו"להשתלח בכל מי שלא בעדם". אי אפשר שלא לאהוב טוקבקים. זה אשכרה המודחק הקולקטיבי. את מה שירמזו לנו בנימוס המילים המכובסות שהסתובבו בתקשורת – "הקהילה", "נטייה מינית", "להט"ב", "גאים", "עליזים" – ייתנו לכם בפרצוף הטוקבקים. במיוחד אהבתי את "יש הבדל גדול בין להציג אתכם כחולים וסוטים או להתנגד לדרככם לבין להסית לרצח".

אחרי עצרת הזיכרון בגן מאיר היה ארבע לפנות בוקר, אבל הייתי ערנית כמו חיית מעבדה על קפאין והסתובבתי בחדר דרוכה כמו קפיץ; השותף, שגם היה בעצרת – בדירה שלנו כולם הומואים/לסביות, כולל החתולים – שאל שוב ושוב, בהיסטריה, "מה זה אומר?", "מה ההשלכות?" ו"טירוף!", וניסה לחלץ ממני אמירה חד משמעית על מה שקורה פה. לא היתה לי אחת כזו. בין השאר כי עוד לא היו פרטים מלאים, אבל גם כי נדמה שכאן, בתל אביב פינת לאמשנה, אנחנו נמצאים קרוב מדי להתרחשויות; שהכל ברזולוציה כל כך גבוהה, שאפשר רק לחוות את הגודש, להיות מופגז בגירויים. כדי לראות את התמונה הגדולה צריך לקחת קצת מרחק, לעשות זום אאוט. זה בטח נראה מחורבן גם משם, אבל לפחות אפשר לנשום.

(פורסם לראשונה ב"העיר")