Posts Tagged ‘מדינת הלאום’

"לא חשוב על מה אתם נלחמים, העיקר שאתם נלחמים לצדנו"

25 באוגוסט 2013

אלירן בר-אל

בפוסט שלו עפרי אילני העלה מספר נקודות מעניינות וחשובות הסוללות דיון מתבקש. על השתיקה הישראלית בקשר למתרחש סביבנו במצרים ובסוריה, על השבר במחשבה של השמאל הליברלי, ועל הנחיצות בתנועה עולמית אחת, או אידיאל אוניברסלי חדש שיקבץ תחתיו כל אדם בעולם. אך בדיוק משום החשיבות של משמעות הדברים שעלו, יש לחדד כמה דברים, על מצרים ובכלל.

ראשית, מיותר (וכדאי בכל זאת) לציין שיש הרים וגבעות של כתיבה על האביב הערבי ויחסיו לישראל. בנוסף מתקיימים ימי עיון וכנסים רבים, ומוקמים צוותי חשיבה וניתוח המוקדשים במיוחד לבחינת ההשפעות של האירוע על ישראל והאזור. עם זאת, אסכים לגמרי שהצמצום בכתיבה הרווחת שוכן בממד האיכותי ולא הכמותי שלה. חד גוניות הכתיבה מתבטא בניסיון להבין מהו בסופו של דבר השיפוט של האירוע – האם זה טוב לנו, לישראל, לישראלים ולמערביים, או שזה רע לנו. רק לאחר מכן מועלות שאלות לגבי מדיניות ומעשים. מסתבר שכל צד, טוב או רע, מחיל סכמות ביצוע שונות הנובעות מהשיפוט הראשיתי, אחריו כולם תרים במבטם על המתרחש במצרים או בסוריה מאז 2011.

הפילוסוף החברתי סלבוי ז'יז'ק שואל במאמרו המוקדם על "רפובליקת הגלעד של מזרח אירופה", מדוע היה המערב כה מוקסם מהמתרחש בפולין, הונגריה, סלובניה ואחרות (אז, ב-1989)? התשובה לכך מנוסחת דרך הקשר הזה בין החוקר לנחקר, ממנו מתעלמת גישת המבט הרווחת על האביב הערבי. אז כמו היום, המערב מצא במזרח אירופה את מקורותיו האבודים, את האישוש לחוויה האותנטית של המצאת הדמוקרטיה. אך הבדל אחד מהותי נותן כעת אותותיו, הוא הסביבה הכלכלית בין 1989 לבין זו שפועלת (בקושי) היום.

הניגוד האידיאולוגי שמצטייר כדומיננטי בכתיבה הרווחת על האביב הערבי הוא בין הצלחה דמוקרטית לכישלון אסלאמיסטי. ניגוד זה נשען על שני יסודות רעיוניים המבססים את ליבת הסדר המודרני כולו – הכלכלי: שאלת חלוקת הקניין ויחסי הייצור; והפוליטי: שאלת הדת והמדינה ויחסי הייצוג. הצד הפוליטי מצטייר כסתירה בין חילוניות לדתיות ואילו הצד הכלכלי מתואר כסתירה בין חופש וכפייה. בקצרה, אלו הן הטענות המוכרות לפיהן במערב מתקיימים חופש וחילוניות, לעומת המזרח שבקרבו תמיד ישכנו כפייה ודתיות. אך כאמור, אלו רק ניגוד אידיאולוגי וסתירות משניות שביחד משמרים את הדימוי הנצחי של ישראל וכותביה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

המתח הפוליטי של הסדר הקיים נובע מהניסוח הנוצרי של 'מדינת-הלאום המודרנית'. כסט מוסדי המארגן תחת היגיון היררכי פעולות, ערכים ומנהגים שונים, המדינה המערבית דורשת יחד עם הפרדת רשויות גם את הפרדת הדת והמדינה. לפיכך, כל היאחזות של כוח דתי בשלטון פוליטי תחשב אוטומטית ככישלון מסוכן כמו שקרה באיראן (1979) וגם במקרה של מצרים, תוניסיה או סוריה; או אף, העולם הערבי כולו?

המתח הכלכלי, מצדו, עונה למסמנים כגון 'צדק חברתי' ו'יוקר המחיה' של כלכלות המערב, למן ארה"ב, אנגליה, יוון, ספרד, אירלנד וכלה בישראל. מאז שנת 2008 חוות כלכלות ארה"ב ואירופה משברים פיננסיים חוזרים ונשנים, המתווים מדיניות חירום המוכרת מההיגיון הצבאי: איחוד שורות (בין ימין ושמאל) וחילוץ כוחות (כתספורות בחובות).

השאלה הפוליטית בין חילוניות לדתיות נוסחה גם צבאית (לאחר מלחמת שלושים השנים) וגם פילוסופית. מגדולי הטוענים בשבחה היה עמנואל קאנט. כמי שניסה להשאיר את "הדת בגבולות התבונה בלבד", קאנט היה המנסח העיקרי של הצורך להפריד בין החילוני והדתי. המרחב המדיני-ציבורי, כך קבע, הנו מרחב של תבונה ולכן עליו להיות נייטרלי, חילוני ופיזי. הגל, שקם להתגבר עליו, הבהיר שכל רציונאל נייטרלי נשען על אמונה, ושההפרדה הקאנטיאנית לא קיימת באמת. ובכלל, זה דיון נוצרי מובהק. ביהדות ובאסלאם, שם קובע המעשה ולא האמונה, הפרדה כזו היא לכל היותר מזויפת. בעקבות הקשר הגורדי בין הציונות לנצרות, כינונה של מדינת ישראל לא יכול היה להיות קרוב יותר למערב, בהשוואה גורפת למדינות ערב. נדמה שכל מדינת ישראל הוקמה כבבואה של הפנטזיה למערב שמחוץ למערב.

נוסף למתח בין דת וחילון, המתח האחר עליו נשענת כתיבת אירוע האביב הערבי הוא בין המערב למזרח. בין תפיסת המערב כמוצלח ועשיר בעל כלכלה חופשית, לבין ראיית המזרח כנכשל ועני בעל כלכלה מושחתת. למרות שמדי פעם לפעם עולה לכותרות 'מושחת סדרתי' אחר, גם המוחים המערביים כבר מזהים את הדפוס השיטתי שמייצר את השחיתות. אולם, מדדי החירות המערביים מתרכזים בהיבט התרבותי-פוליטי ולא בכלכלי. כל שנדרש ממדינה כדי להראות יציבות ולהיות 'תקינה' או 'מפותחת' הוא פעילות עקבית בשוק העולמי (לצד בחירות פרלמנטריות). היחסים החברתיים-כלכליים שתומכים בפעילויות האלו אינם מהווים את המדד לחירות, ולכן מתפשט הניצול בכלכלות המערביות ואנו כולנו עובדים יותר (זמן וכמות) ומרוויחים פחות (כסף ואיכות).

עצם הטענה השגורה שישנה הפרדה בין האירועים במזרח ובמערב נשארת כבולה בניגוד האידיאולוגי של הצופה במציאות ושיפוטו הראשוני. יש לטעון בניגוד לכך שאירועים אלה הם חלק מאותו תהליך. המאבק כעת הוא לקרוא את שתי המגמות ביחד, הן הכלכלית והן הפוליטית, כסימנים לדעיכת הסדר הגלובלי, וכן הסדר המקומי – הוא סייקס-פיקו. הסכם זה משנת 1916 חילק את שטחי המזרח התיכון לאזורי השפעה בין מעצמות המערב. מדינות אזור הסהר הפורה הן כולו, כפי ששם זאת ההיסטוריון פרומקין, "הילדים של אנגליה וצרפת". מדינות מומצאות, ולאומים מפוברקים עם מסורות מתחדשות הן תכונות איזוריות ולא רק מדינתיות.

המושגים (כאידיאות ומימושן) של מדינת הדמוקרטיה הייצוגית, וכן של הקפיטליזם הניאו-ליברלי מתפוררים למול עיננו. ממזרח, כמרחב לא-מערבי הכולל למשל גם את ברזיל, מאז שנת 2011 ישנן מחאות פוליטיות שמגדירות מחדש את המושג דמוקרטיה ואת שאלת היחסים החברתיים-פוליטיים בניסיון לענות לשאלת הייצוג; מהמרחב המערבי ישנן מחאות כלכליות שמנסות להגדיר מחדש את המושג קפיטליזם ואת שאלת היחסים החברתיים-כלכליים בניסיונן להידרש לשאלת הייצור. במרחב המזרחי מוחים טורקים, ברזילאיים, הודים, מצרים וסורים על סוגיות של שוויון פוליטי (שכמובן, כולל גם השלכות כלכליות), ודורשים שינויים פוליטיים; במרחב המערבי המחאות דורשות שינויים כלכליים, ולא את הפלת המשטר הפוליטי. תהליך כפול זה משפיע באופנים שונים על היחס הגיאופוליטי של ישראל.

המאבק להבנת המחאות איננו רק מאמץ תודעתי, שבמסגרתו הוגים וחוקרים אומרים לנו מה מתרחש שם, במצרים או בסוריה. זהו גם מאבק אונוטולוגי על הדבר עצמו ובתוך המחאות עצמן. במקום להניח שמישהו אחר יודע מה באמת מתרחש, חוקר או משתתף אחר, יש להניח שמבחינה ממשית גם המוחים עצמם לא יודעים עד הסוף מה הם עושים. בעבור מה הם מוחים, מהן הדרישות שלהם וכיוצא באלה. מבחינה זו המאבק כבר מתרחש, גם אצלנו בישראל, על הדרך להמשיג ולהבין את המציאות סביבנו כחלק ולא כשלם. במקום לחפש אידיאה חדשה אחת או תנועה אחת אחרת, ובמקום לדחות ולו במעט ולחכות לתנאים 'נכונים' יותר, יש לראות שדווקא כעת, בכל מקום סביבנו, ישנן הזדמנויות ליצור ריבויים של חברים חדשים. ולצדם, כן, גם אויבים חדשים. כמו שיודע כל ילד מתבגר שנכנס לחצר המשחקים של בית הספר בפעם ראשונה, חובה עליו להפעיל מסך בערות והשעיית שיפוט, ולהכריע בדרך של קפיצת אמונה או הימור מחושב לאיזה צד ללכת ועם מי להתחבר.

פוליטיקה של הפחתה (Subtraction), ולא של הוספה, חותרת נגד הדחף העכשווי להתבדל ושואפת לסולידריות מעשית מגוונת. היא שוברת את הדיכוטומיה בין (הדמיון של) פוליטיקת הזהויות לבין (השוני של) פוליטיקת ההבדל. יש להביא לביטול מאפייניו הספציפיים של כל מאבק כדי להגיע להבדל המינימלי בינו לבין מאבקים אחרים. הוא מינימלי מפני שהוא משותף לכל אחד פחות הזהות הייחודית לו. באופן גנרי, זה שמשותף בכך שכולם – סונים, עלאווים, קופטים ושיעים – כאחד חדש, נמנעים מביטויים והצגתם של הייחודים שלהם במרחב המשותף.  יש לחזור ולומר, "לא חשוב על מה אתם נלחמים העיקר שאתם נלחמים לצדנו, כרגע, נגד הדיכוי והניצול". מה שמכריע הוא שיתוף הפעולה הרגעי, כחיבור הטרוגני חוצה גבולות שנוצר ומאז מניב חיבורים אפשריים חדשים, ואפשרויות של דברים חדשים.

לא צריך לייחל למשהו אחר חוץ מהכאן ועכשיו, אלא יש לבחור ולהחליט לקחת צד אחר, של האחר, בדיוק כדי להציל את העצמי (האישי והקולקטיבי) הישראלי. ישנה כבר תנועה אחת, של ריבויים, למען שינוי הסדר הקיים – אם בכלכלה נגד הקפיטליזם ואם בפוליטיקה נגד הדמוקרטיה. מעבר לגלובליות של המחאות, גם במישור האזורי הסדר שהטביע את חותמו על טריטוריית המזרח התיכון נראה כמתפרק והיחסים שהחזיקו אותו ככזה מתפוררים גם כן. אך כמה מאתנו מסוגלים לפעול ולחשוב מחוץ למונחים של הפרדת דת ומדינה או מחוץ ליחסים של בעלות פרטית? כבר אין אפשרות לחשוב באותה דרך פשטנית של ביקורת האידיאולוגיה המרקסיסטית הרואה בדת "אופיום להמונים", ובמדינה ישות אחידה ורציפה. השאלות שחייבות להישאל כעת הן מן היסודיות ביותר לתרבות המערבית, ואינן קשורות ישירות להתרחשות האביב הערבי דווקא במדינות מוסלמיות. כל מי שחרד לגבי ה'כאן' (ישראל בפרט והמערב בכלל) חייב כיום להיות חרד לגבי ה'שם'.

מתחת לאלמנט הדתי שמנסים בכתיבה הרווחת להבליט כגורם מסביר, נמצא האלמנט האוניברסלי בעצמו בתור הסינגולריות המצרית. לכן כל אחד מאתנו שצפה במתרחש במצרים, בעיקר בראשית 2011, הבין על מה הם נאבקים. גם מבלי להיות מומחה למזרח התיכון יכול היה המתבונן באירוע להבין שמתרחש דבר מה בעל השפעה עולמית. מכאן, ולמרות ההרגשה הנפעמת, קמו 'בבוקר למחרת' המוני הכותבים והמשיכו לסקר ולנתח את "המהפכות הערביות" או את "הטרור האסלאמי" ובכך לשמור על ההבחנה שבין דת ומדינה, לפחות מהצד שלהם כמובן.

מיעוט הכתיבה שעוסקת בקשר בין המחאות באביב הערבי לבין המחאות בישראל ובעולם המערבי נועד בדיוק כדי להסוות את הניסיונות לערער את היסודות הרעיוניים של התרבות המערבית. אחרת, המכונה הכלכלית שהיא אזרחי המערב ועם ישראל, "שלא סוגרים את החודש", עלולה להפסיק פתאום. היא עלולה לעצור, ולחשוב על המשך דרכה כיהודית, כציונית אולי (לא) כדמוקרטית. תכונות אלה יעמדו במבחן כל רגע בעתיד הנראה לעין ביחסי ישראל עם הפלסטינים בגדה ובעזה, עם המצרים והסורים, עם ארה"ב ואירופה, טורקיה ואיראן, סעודיה וירדן. בכל אחת מהמדינות הללו ישנן כעת פצעים פתוחים ומחלת ההתעוררות נראית מדבקת בהחלט. קשרים בלתי צפויים הם היחידים שניתן לסמוך עליהם, ומיני קליקות ישנות, בין מושגים במחשבה ובין קבוצות בחברה, מאבדים אחיזתם במציאות המתהווה.

לא זמן טוב לתקוות

15 באוקטובר 2012

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.