Posts Tagged ‘מדינה פלסטינית’

הנשיא המזיק-פחות

23 במאי 2011

יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.

נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.

נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.

על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet

מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.

ובמעריב, אצל בן כספית

היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.

מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.

נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.

לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.

אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?

כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".

חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.

ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.

שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.

וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".

מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.

צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com

ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –

דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.

הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל,  לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.

הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.

כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.

בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:

"Only God can save Israel"

נתזים (γ): חינוך מחדש לאמני מיצג

13 במאי 2011

 

חזית הריאקציה

דיונים ערים, ואפוקליפטיים למדי, במדיה החרדית על המצב אחרי הכרזת המדינה הפלסטינית. על רקע זה, העיתונאי החרדי יצחק הורוויץ מספר ברדיו קול חי כיצד מנהיג הליטאים הרב שך התנגד להקמת ההתנחלות החרדית עמנואל וערים חרדיות נוספות בשטחים. "עכשיו, 25 שנים אחרי רואים שהוא צדק", הוא אומר בהתייחסות למצב שייווצר אחרי הכרזת פלסטין

משקיפים חדי העין מאתר "שער השמים" של עוזי מזרחי הבחינו בעובדה של אחוזתו של בן לאדן נראית כמו מפת ארץ ישראל השלמה. המקום בו נמצא בן לאדן עצמו הוא בדיוק קודש הקודשים בירושלים (אגב – חצר פינוי האשפה מקבילה לטבריה). מכאן הם מסיקים כי "בן לאדן נהרג על המזבח שבבית המקדש ועכשיו תפקידינו להוריד את האריה!!! [פירוש השם אוסמה – המערכת]" (תודה לעידו)

ועוד נבואות: רמח"ל פירש שמשיח בן יוסף נהרג אחרי חצות היום ביום הששי. האם מאיר כהנא הוא משיח בן יוסף?

וחשד שאלילים – ביניהם האפיפיור, דגון ואיזיס – הוטמעו במסווה בשטרות כסף ישראליים

המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מדבר בשבחי הגנה על איכות הסביבה, ומבטא את השקפותיו גם בנושאי אמנות עכשווית

ליכודניק, האתר של המפלגה של המדינה, בוחר את איש השנה של ליכודניק בהצבעה פתוחה. כל אחד יכול להשפיע. אפשר למשל להציע את גמאל זחלקה

לגמרי לא לצמחונים: הגר"פ גוטפרב, 'מגיד שיעור' בבית הכנסת "זכרון משה", החליט להסביר לתלמידיו באופן מעשי את דיני השחיטה. מול מאות צופים, הוא שחט כבש מעל הבמה. צלם "חדרי חרדים" תיעד את החיזיון מעורר הפלצות

איש עף / איתי רון-גלבוע

ועוד נתזים:

פעם האמנו שהתמזגות של ישראל עם מצרים היא רעיון מעניין אבל דמיוני. מאז שהתפרסם הפוסט בעניין, מתברר שזאת אופציה הרבה יותר רצינית ממה שחשבנו. שני הדים מפתיעים מן העבר מבססים את האופציה של איחוד פלסטינו-ישראלו-מצרי:
בכתב העת Near Eastern Archaeology התפרסם מאמר מעניין ושמו "Egyptian in Jaffa" המתאר את ההוויה הפרעונית ביפו של התקופה הכנענית. ממצאים שהתגלו ליד נמל יפו ופורסמו על ידי צוותו של הארכיאולוג ארון ברק מ-UCLA מצביעים על כך שבתקופה זו חיו ביפו בעיקר מצרים, או אליטה כנענית שאימצה לחלוטין את תרבות מצרים. הם גם חושפים את חיי המותרות המצריים בעיר
מאמר של הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי  ב-Jerusalem Quarterly עוסק ביומן יחיד במינו מ-1915, שנכתב על ידי חייל ג'ובניק פלסטיני בצבא העות'מאני, שהיה אינטלקטואל קוסמופוליט ופציפיסט. היומן המעניין כשלעצמו הוחרם מבית משפחה פלסטינית ב-48' ונמצא על ידי אביגיל יעקובסון. מהיומן עולה שאצל הכותב ובסביבתו האינטלקטואלית האל-קודסית, האופציה הפוליטית העיקרית שעמדה על הפרק אחרי המלחמה היתה איחוד של פלסטין עם מצרים – ולא עם סוריה כמו שבדרך כלל חושבים (תודה לאלי).
ובהזדמנות זו, תודה לבלוג המצרי "כה אמר כהן" שתרגם לערבית את פוסט "החיים בקולוניה מצרית". ותודה גם לבלוג השמאלי הישראלו-אמריקנו-רוסי "למרחב" שהפנה לפוסט אחר. כמו שאמרו במזרח גרמניה:  Wir sind Überall

מאמר מעניין ולא שטחי על הכניסה המוגברת של מתודולוגיות ביולוגיסטיות-אבולוציוניות לחקר הספרות (תודה לעמיעל)

כאן בנתזים אנחנו לא מרבים להפנות לבלוגים בעברית מתוך הנחה שקל להגיע אליהם. ובכל זאת, הנה המלצה על הפוסט "מחשבות של מלש'ב שחור" מתוך הבלוג המאוד מומלץ Young Ethiopian Students

קלאוס הופמן נזכר להציג לקוראי ה-Middle Eastern Studies את האידיאולוגיה הכנענית, ובוחן את הרלוונטיות שלה לפיתרון המדינה האחת. הוא מתבסס בעיקר על ציטוטים של מירון בנבנישתי – שמוצג בתור הניאו-כנעני המשמעותי ביותר במחנה זה, וכן על ציטוטים מכתבתו מרעידת הסיפים של נועם שיזף על חזון המדינה האחת של הימין

מאמר די אינטליגנטי על גילויים של אנטישמיות בתנועת האנטי-גלובליזציה ומקורותיהם הרעיוניים

הבלוג של דניס קופר על התבגרות מינית הומולסבית בעידן משחקי המחשב – כולל צילומי מסך סקסיים מ-Sims 3

שערוריית סירוס במדינת המחוז אוטאר פראדש שבהודו: קבוצת סריסים שהעסיקה מתופף סירסה אותו ללא הסכמתו, כנראה כדי להפוך אותו לחבר מן המניין בקבוצה

China Global Times מדווח על עונשו של אמן המיצג הסיני צ'נג לי, שנידון לשנת עבודת פרך במחנה חינוך מחדש בעוון מין פומבי עם בת זוגו במסגרת עבודת האמנות  "Art Whore". אמנים נקראים להביע תמיכה

ניתוח מדאיג של פיטר תיל, ממייסדי PayPal, על פיה אמריקה נמצאת כבר עכשיו בבועה כלכלית חדשה, הפעם בועת ההשכלה הגבוהה. לטענתו, האמריקאים חושבים שהשכלה היא ההשקעה הטובה ביותר כדי להבטיח את עתידם, ההלוואת פורחות ומחירי האוניברסיטאות גואים, אבל למעשה לימודים אקדמיים מכל סוג הם כבר הרבה פחות נחוצים בכלכלה הממשית (תודה לגור)

השפעת היגיון ה-SEO על התרבות והפוליטיקה

Rue89 מנסים להחזיר את אלבר קאמי לאופנה [הוא מתישהו היה לא באופנה? – המערכת]: לטענתם, כאשר סארטר שיבח את הסובייטים, קאמי בישר, ב"אדם המורד", את המהפכות בצפון אפריקה

התיאולוג ההומו דוד ברגר מתראיין על יציאתו מהארון, בעקבות הצהרה הומופובית של הבישוף מאסן. לטענתו בכנסייה הקתולית מתרחש בשנים האחרונות backlash הומופובי

ריאיון עם שרי הייט, מחברת "דו"ח הייט" המפורסם על האורגזמה הנשית

מחירי המקלטים האטומיים זינקו – אבל אפוקליפטיק פוסט מציג כמה עסקאות משתלמות של מקומות מפלט חמימים ונעימים באיים הבריטיים, החל מ-15 אלף דולר

מחקר דמוגרפי: בארה"ב יש 9 מיליון הומואים

 

זה העולם

20 בדצמבר 2010
יעקב דוד פישר

בפוסט זה ארצה לעשות משהו בלתי רגיל ביחס לאתר הזה. ארצה להציג גישת ניתוח שתקושר לימין, אך בניגוד למסורת הימנית תנסה לומר משהו לכולם, שמאלנים וימניים גם יחד. אני ארצה לטעון כי הבסיס לקסנופוביה המתפתחת בישראל קשורה לשאלות יסוד לא פתורות שהמנהיגות של ישראל כושלת מלענות עליהם באופן רחב. לשאלות אלו יש השלכה מיידית על המציאות הקיימת ובלי התמודדות ישירה עם שאלות אלו לא ניתן להתקדם קדימה לעבר הרגעת המציאות.

את הבעיה של ישראל ניתן להגדיר באופן כוללני ככישלון של הפיתרון האוטופי ההרצלייני, כפי שמכנה זאת אברהם הרצברג, לבעיית היהודים. לפי הרצל, את בעיית אי הכרתם של אומות אירופה ביהודי, האזרח הפרטי, ניתן לפתור על ידי הכרה בין לאומית בקולקטיב היהודי כגורם אוטונומי. כלומר חוסר ההכרה ביהודי באופן פרטי יפוצה על ידי הכרה בקולקטיב היהודי הלאומי שבכך ישחרר את אומות אירופה מתסביך האנטישמיות הקלאסית. אני לא אכנס כאן לסבך של השאלות הקולוניאליות הציונות, אם הן מוצדקות או לא, אך ב1947 נראה היה שחזונו האוטופי של הרצל מוגשם. החלטת החלוקה של האו"ם הכירה באופן בין לאומי בזכות קיומה האוטונומי של מדינה יהודית המייצגת את הקולקטיב היהודי. פרוץ המלחמה רק אישש את העובדה הזאת, שכן אם אומות עושות מלחמות, מלחמות גם עושות אומות, וכך הקולקטיב היהודי נלחם על זכות הגדרתו העצמית למול הקולקטיב הערבי למען יצירת אוטונומיה יהודית מלאה בדמות המדינה היהודית.

הרצל בסואץ

תהליך זה התרחש יחד עם תהליך של הפרדה אתנית בין שתי הקבוצות. עם זאת הפרדה אתנית זו לא נראתה נוגדת את עצם יצירת האוטונומיה היהודית. להיפך, אם כבר, היא ביטאה את הצד האפל, ואפשר לומר ההכרחי של יצירת האוטונומיה היהודית המעוגנת ברעיון זכות ההגדרה העצמית. שכן אם יש צד אפל ברעיון זכות ההגדרה העצמית הוא בדיוק העובדה שכדי להגשים אותו הוא נדרש להפרדה אתנית ברורה. וכתוצאה מכך הופרדו במהלך המאה העשרים עמים רבים באירופה, המזרח התיכון, אסיה הדרומית ועוד, לרוב בכוח הזרוע. הפרדה זו אמנם לא הייתה מוסרית במיוחד, אך כיון, שבתקופה המודרנית בעקבות הובס, הצדק נתפס כעניין של המדינה, שהיא בתורה נתפסה כעניין של הקולקטיב המגדיר אותה, הרי שהמוסריות הפגומה של תהליך ההפרדה האתנית נתפסה כמוצדקת לאור אי קיומה של המדינה היוצרת את החוק, ולפיכך את הצדק. תהליך ההפרדה האתני הרי הוא כאותו מצב מלחמה הובסיאני, שבו אין חוק, ושרק מתוכו מוקמת מדינה היוצרת את החוק ולפיכך את הצדק. כתוצאה מכך נתפס התהליך בעולם כולו כרע, אך הכרחי, שבסופו תתייצב האנושות שוב על בסיס יציב יותר ונכון יותר.

זה לא קרה לציונות. החלטה על זכות השיבה ביטלה למעשה את האוטונומיה היהודית המתגלמת בתהליך ההפרדה האתני של הנכבה, והחזירה את הציונות לנקודת ההתחלה של אי הכרה בזכות קיומו הקולקטיבי של העם היהודי. חזונו האוטופי של הרצל נכשל, ושוב היה צריך לנסות לכונן אותו כדי להבטיח את קיומו הלגיטימי של העם היהודי בין האומות. ב1993 הצליח פוליטיקאי ודיפלומט ישראלי להאמין כי הוא הצליח לפתור את הבעיה. הצלחת ישראל מאז הקמתה למרות המציאות המדכדכת סביבה שכנעה לדעתו את הערבים כי היא איננה ניתנת לתבוסה וכי במצב הזה ניתן ועדיף להתפשר עם ישראל. לפי אמונתו הוא הצליח להגיע להסכמה עם מנהיג קבוצה פוליטית בקרב הפלסטינאים שלפיו בתמורה למדינה בגבולות הקו הירוק יודיעו הפלסטינאים על ויתורם על זכות השיבה ובתמורה יבטל העולם את זכות השיבה. זה היה הבסיס להסכמי אוסלו. זה היה גם הבסיס לאמונתו של אותו פוליטיקאי כי בכך הוא השלים את הפרויקט ההרצלייני של השגת הכרה בין לאומית בזכות הקיום האוטונומית של העם היהודי בארץ ישראל. אותו פוליטיקאי היה יוסף ביילין, שבניגוד לאמונות של קבוצות דוגמת "זו ארצנו" היה כנראה הפוליטיקאי ההרצלייני ביותר של ישראל בשנים האחרונות. למרבה הצער הסתבר שהשמחה מוקדמת. אירועי קמפ- דיוויד הוכיחו שמנהיג הקבוצה הפוליטית של אותם פלסטינאים שאיתו ניהל ביילין את המשא ומתן הטעה את ביילין ולמעשה לא התכוון לוותר על זכות השיבה. הפוליטיקאי שלכאורה חשף את זה, אהוד ברק, לא רווה מכך הרבה נחת. אירועי הדמים שפרצו, והכעס בקרב השמאל על קריסת האוטופיה, הביאו לנפילתו, ולעליית הימין.

עם זאת גם במצב המסובך הזה נראה היה שניתן להשיג פיתרון. המנוף הישראלי ללחץ על הערבים היה ההתנחלויות. ההתנחלויות לכאורה הצביעו על כך שהיכולת של הערבים להשיג טריטוריה שלמה ואוטונומית מוגבלת וכי כדי להביא לפינוי התנחלויות הם יצטרכו לשלם במטבע קשה של זכות השיבה. קריסת גבולות החלוקה של 1947 השאירו את שאלת הגבולות פתוחה, וכך אפשרו למדינת ישראל להמשיך ליישב יהודים בשטחי ארץ ישראל ולאיים בכך על הנוכחות הערבית בפלסטינה. כאן התערבה הפורטנה או יד ההשגחה האלוהית או הצייטגייסט (כל אחד והביטוי המועדף עליו) ושוב טרפה את הקלפים. שרון החליט לפנות התנחלויות וכך הפך את מנוף הלחץ הזה של ההנהגה הישראלית לבלוף. פינוי ההתנחלויות של שרון ביטא הכרה ישראלית בקו הירוק כקו הגבול שלה וכך הרס את מנוף הלחץ היעיל הזה שהיה לממשלת ישראל.

מכאן ואילך היכולת הישראלית ללחוץ על הפלסטינאים לוותר על זכות השיבה וכך להביא לביטולה במסורת של אוסלו התפוגגה, וישראל נכנסה לסחרור. מצד אחד המשך ההתנחלויות נתפס כפגיעה בחוק הבין לאומי. אם ישראל מכירה בקו הירוק כגבולה מדוע היא ממשיכה לבנות מעבר לו? מצד שני עצם התביעה לביטולה של זכות השיבה כתנאי להקמת מדינת פלסטינאית וכך לסיום הסכסוך נתפס כמיותר שהרי ממילא מדינת ישראל מכירה במדינה פלסטינאית. מבחינת הפלסטינאים אם כן אין שום סיבה לוותר. מה שנשאר זו מתקפה בין לאומית על ישראל כמדינה פורעת חוק הפוגעת בחוק הבין לאומי בבניית ההתנחלויות בגדה, בזכות הפלסטינאים להגדרה עצמית, ובזכות השיבה הפלסטינאית לשטחי מדינת ישראל. מתקפה פרועה זו שנוצרה הישר ממדיניות ההתנתקות של שרון הביאה, לפיכך, בניגוד לתחזיות של השמאל לבידודה הגובר של ישראל ולערעור על זכות קיומה. את התוצאות בדמות קסנופוביה גוברת מכירים כולם.

יורשיו של הרצל

מה מדינת ישראל צריכה לעשות למול זה. דבר ראשון להכיר, שזה לא הפלסטינאים. זה העולם. העולם הוא הגורם שאיננו מכיר במדינה היהודית (ובאופן עקיף גם לא מכיר בזכות קיומה של מדינה פלסטינאית). זאת הנקודה הכול כך כואבת בסיפור. אין הכרה בין לאומית בעם היהודי כגורם אוטונומי באופן קולקטיבי. כנגד זה מנסים לעקוף את הבעיה דרך ניסיונות של "זוכרות" וכל מיני גופים שכאלה, שמקווים במסורת הנוצרית שאם הם רק יביעו חרטה ויכירו בזכות השיבה באופן סמלי יסלחו להם וישחררו אותם מהצרה הזו של 'זכות השיבה' (אינני מאמין שאותם גופים מכירים בזכות השיבה באופן פרקטי; ואולי אני טועה). בפועל כמובן זה לא יקרה. אך לא בגלל הפלסטינאים, אלא בגלל שהעולם לא מכיר באוטונומיה היהודית. זה הטרגדיה האמיתית של כל מי שהאמין בפתרון ההרצלייני לבעיית היהודים. בכך אנחנו הולכים בעקבותיו של הרצל שגם הוא הכיר בכישלון האמנציפציה לתת הכרה לפרט היהודי מצד הגויים אך במקום שהרצל הכיר בכישלון האמנציפציה לפרטים אנחנו מכירים בכישלון האמנציפציה לקולקטיב היהודי. הקהילייה הבין לאומית לא נותנת הכרה למדינה היהודית האוטונומית ולתהליך ההיפרדות האתנית הקשור אליה. התקווה ההרצליינית נכזבה. מה ניתן לעשות מכאן ואילך בזאת אפשר לדון, אפשר לנסות לחזור למציאות שקדמה לאוסלו ולסגת מהשטחים, תוך כפירה 'בזכות השיבה', ואפשר אולי ברוח ההצעות של הימין, והשמאל הקיצוני, לספח את יהודה ושמרון ולתת אזרחות ישראלית לכלל התושבים. מה שלא ניתן לעשות זה להמשיך לתלות את הבעיה של ישראל ברוחו של ביילין בפלסטינאים. הבעיה של ישראל, כמו הבעיה של היהודי הגלותי לפניו, איננה הפלסטינאים, אלא העולם. העולם הוא זה שאיננו נותן הכרה לקולקטיב היהודי ועם זה צריך לחיות.