Posts Tagged ‘מדינה דו לאומית’

למה לא אלך להפגנה

4 ביוני 2011

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונריםאקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון אראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I


בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודיתערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודיםישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדולאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדיאנאיי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציוניתליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהוליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ


3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דולאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רבעוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודיתישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.

 

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

11 באפריל 2011

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

מול היערות

7 בדצמבר 2010

אהוד ברק, בוגי יעלון וכדומה אוהבים לומר, כשנח עליהם הפאתוס, ש"מלחמת השחרור לא נסתיימה". בצד השני רווחת האימרה ש"הנכבה נמשכת". תכלס, שני הצדדים צודקים. רק הגיע הזמן להסיק מכך את המסקנות המתבקשות. בוגי וברק כבר הסיקו אותן (או יותר נכון, מעולם לא הפסיקו להסיק אותן). ומה קורה בשמאל?

אתם תוהים בוודאי איך זה קשור לשריפה. ובכן – אולי זה המרחק מההתרחשות (אני בניו יורק), או כוחה ההיולי של האש, אבל אני חייב לציין שהשריפה הזו השליכה אותי למחוזות מיתיים, לתשתית הקיום שלנו בארץ הזאת (ההיא). כשניסיתי להתחבר לאסון, נאחזתי בבתים השרופים של בית אורן, הקיבוץ בו אמא שלי נולדה וגדלה עד שאבא שלה החליט שהוא אוהב את בן גוריון יותר מדי (כלומר עד הפילוג הגדול). סבא שלי, בן פתח תקוה, היה בקבוצה שייסדה את בית אורן בראשית שנות הארבעים. שם ניכש את אדמות ההר ושם נתקל ביער, באחד הימים, בנמר! במקום לברוח, אל הנמר הישיר מבט – והוא השפיל את עיניו והלך.

ממש באותה תקופה נהגתה תוכנית "מצדה על הכרמל", במסגרתה היו אמורים כל יהודי הארץ להתרכז על הכרמל ולקדם בגבורה פתטית את החיה הנאצית. באחד מחלומות ההקיץ שלי, בעודי מנסה לכתוב סמינר על האדון והעבד, תהיתי מה יקרה כעת אם הנאצים אכן יבואו – כיצד נכלכל עצמנו ביערות העשנים?

נטיעות ראשונות בבית אורן, תחילת שנות הארבעים (ראשון משמאל: סבא שלי, מאיר בן דב)

נמרים כבר אין בכרמל, ועכשיו גם פחות חיות אחרות. אבל מהרבה בחינות לא הרבה השתנה. השריפה היא עדיין נשקם של החלשים, כמו בסיפור ההוא של א"ב יהושע (“מול היערות") שבו הערבי הזקן, זה שלשונו נכרתה במלחמה, מצית את יערות הקרן הקיימת כדי לחשוף את שרידי הכפר שהוחרב. זה פחות משנה אם זה באמת קרה; לשם מייד הולך הדמיון הקולקטיבי. ראו את הטוקבקיסטים באלפיהם או את הכרזה המפחידה הזו שהופצה בימים האחרונים בפייסבוק. המקור לידיעות הוא "רדיו חיפה", מה שהזכיר לי את רואנדה, שבה תחנות רדיו אזוריות שימשו מנגנון מרכזי בהפצתה של שינאה גזעית.


מלחמת השחרור והנכבה נמשכו גם בעכו, לפני שנתיים, באחת מההתפרצויות הביןאתניות שיילכו ויסלימו בשנים הקרובות באזורי הספר. הן נמשכות בכרמיאל, באלעראקיב, וכמובן באזורים שנוהגים לכנות "השטחים". זו רק סמנטיקה, גם אם יעילה מבחינה פוליטית, שכן השטחים וישראל גופא הן חלק מאותו רצף של מלחמה ביןאתנית מדממת, בין יהודים וערבים האחוזים זה בזה לבלי הפרד, עם עליות ומורדות ברמת האלימות.

לכאורה מצד אחד יש מדינה, ומצד שני – מיעוט מדוכא. במידה רבה זה נכון. אבל המדינה הזו היא לא יותר מהמשך – מאורגן וחזק הרבה יותר – של מוסדות "המדינה שבדרך". וכשרואים את זה ככה, אפילו קריסת התשתיות פחות מפתיעה, שהרי כל מה שלא מוקדש למאבק האתני מופרט ונדחק. זו אידיאולוגיה שיש לה מדינה ולא ההפך. באזורים מסוימים היא אף נותנת יד חופשית למיליציות יהודיות חמושות – אלה הכנופיות האלימות הפועלות ביהודה ובשומרון ובהמשך, אפשר לצפות, גם בגליל ובנגב (ראו לדוגמא "ארגון השומר החדש" או האפשרויות שפותח "חוק דרומי"). מה שאנו רואים, אם כן, הוא מאבק בין שתי קבוצות אתניות, גם אם האחת חזקה פי כמה מהשנייה.

עד כאן תיאור המצב, שאני מקווה שמקובל על רבים. מה המסקנה? בשבילי האש שהתלקחה בכרמל היתה מופע של אמת: הרגשות הלאומניים שנחשפו, כמו גם התתתפקוד של המדינה, הם הזמנה לחשוב מחדש על הפרדיגמה הליברלית המלווה את השיח הפוליטי של השמאל. האמת של השריפה היא האמת של הפרדיגמה האחרת, זו שנקרא לה, לצורך העניין, הפרדיגמה האתנית.

אליהו מחסל את נביאי הבעל. גם זה קרה בכרמל

 

לדבר במסגרת הפרדיגמה הליברלית זה לכתוב, כמו נעמה כרמי, ש"מדינה צריכה לשרת את אזרחיה, ולא להיפך". זה לא שאני לא בעד, אבל זה קצת מנותק מהשיח הפוליטי בארץ, ולכן – כל עוד זה מסתכם בזה – די לא רלוונטי. מה לעשות שרוב האזרחים במדינה חושבים שהאזרחים צריכים (גם) לדאוג למדינה? שהמדינה היא אך ביטוי של האתנוס שלהם? זה כנראה אומר שישראל היא לא "דמוקרטיה ליברלית" אלא אתנוקרטיה. בוקר טוב באמת. הרי קרוב לארבעים אחוז מנתיניה משוללי זכויות פוליטיות בסיסיות.

לדבר בליברלית זה להזדעזע, כמו ספי רכלבסקי, מהעובדה ש-53% מהיהודים בישראל רוצים שהמדינה תעודד הגירה של ערבים. הרי אם יראו לנו סקר לפיו 53% (או 70%) מהסרבים בבוסניה רוצים שהקרואטים ייעלמו יום אחד, אני מניח שלא נופתע. אז למה זה מפתיע מישהו שהיהודים רוצים שהערבים יתחפפו להם מהעיניים? והיות שיש להם מדינה, והמדינה היא שלהם, אז הם רוצים שהמדינה תפגין מעורבות בפרויקט הדילול האתני הזה. נראה לי עצוב אך די מתבקש בטח לא סיבה לזעזוע.

כמו שאוהבים להגיד בימין, הגיע הזמן להבין שאנחנו במזרח התיכון. העם הציוני הוא עם אוריינטלי: רובו – היהודים, הספקיהודים, הלאיהודים – באו לכאן ממזרח אירופה, השאר מהמזרח הקרוב. הדיאנאיי הפוליטי של הציונות לא נוצק במהפכה הצרפתית או בווסטמינסטר אלא במישורים הגדולים של מרכז אירופה ומזרחה, בתוך פסיפס של לאומים ותתילאומים, של שנאות עתיקות יותר ופחות (או לפחות מדמיינות עצמן כעתיקות). לכן מוטב שלא נדמיין הסדר פוליטי עתידי כאיזו אחרית הימים ליברלית, אלא כמאזן עדין בין אויבים מרים מודוס ויוונדי של צדק וחיים, פחות של שלום.

ארגון השומר. אוריינטלים, ולא רק בגלל הכאפייה

אפשר בהחלט לגחך על אנסטסיה מיכאלי, המכנה את השריפה בכרמל "ניסיון לרצח עם"; אפשר להזדעזע מההסתה נגד ערבים בצפת. אבל כאשר השיח הפוליטי נותר ברמת ה"אני מזווווזעת" של גולדה, זה סימפטום של ניתוק פוליטי עמוק, ממש כמו זה של גולדה, ניתוק שהוא תאומו של הייאוש. אולי הם לא נחמדים, אבל ניכור כלפי רוסים (ומזרחים) הוא ניסיון להימלט מהעובדה שגם האליטה הפוליטית בארץ – מה שמכונה "האליטה הישנה" – היתה ועודנה שטופה בסנטימנט האתנודתי (הגזענות, מזכיר גבריאל אש ליוסי גורביץ', היא בראש ובראשונה של השמאל האשכנזי). היה זה ראש ממשלה קיבוצניק, זולל חזירים ושפנים, שנאחז בסלע הקיום החמקמק שמתחת להר הבית.

שלום בוגוסלבסקי, בפוסט מצוין, כותב ש"לרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה". זה נכון, אבל זה עדיין מניח שיש אופציה אחרת, היא היא הגולה. אלא שאין אופציה אחרת: בארץ ישראל קם העם היהודוישראלי והערב רב שנספח אליו. זהו אתנוס אלים בסגנון מזרח אירופי היושב לבטח על אדמתו, ואפילו בעלי הדרכונים האירופיים אינם ממהרים לנטוש אותו. הוא אמנם אלים מאוד ופרנואידי, יש לו פצצות אטום, טנקים וגפרורים, אבל זה מה שיש. זה העם שלנו. תמיד אפשר לברוח למערב אירופה (מי שיכול לברוח), אבל אני חושש שגם שם מרחפת, מעבר למסכה הליברלית, רוח הבלהות של השינאה.

זה לא אומר שלא נכון להשתמש גם בפרדיגמה הליברלית – למשל כדי לגייס על ישראל לחץ חיצוני או כאשר טוענים בבג”צ. אבל שיחה פוליטית אפקטיבית לא יכולה להיגמר שם. אפשר לנסות לפנות לאינטרסים הקולקטיביים של הציבור היהודי: להסביר לאנשים, למשל, שאם הם חפצים בקיום יהודי מתמשך בארץ ישראל, כמה דברים מאוד בסיסיים חייבים להשתנות. האתגר הוא חזון פוליטי שנותן מקום לזהות הבדלנית, האלימה לעתים, של שתי הקבוצות, תוך קידום צדק ושוויון לקבוצה הפלסטינית. לא מזמן ניסיתי לחשוב על זה אחרת, ויש גם ניסיונות מעניינים אחרים, אבל כדי שהרעיונות יקבלו צורה צריך לתת להם יותר מקום בדיון הציבורי, בתוך השמאל ומחוצה לו. ציטוט צדקני של עקרונות ליברליים אינו אסטרטגיה פוליטית (ואותי אישית הוא נוטה לעצבן).

אני יודע שהכרזות על כך ש"מלחמת השחרור עדיין נמשכת" הן לרוב נוסטלגיה ריקה, חמימה ואלימה. וכשבהיתי בשריפה ותקפו אותי המחשבות הללו – לצד הזיכרונות מבית אורן תהיתי אם גם אני לא מפיק מזה סוג של התענגות נרקיסיסטית. נזכרתי בטקסט המופתי על אביגורה, המורה לספרות והסופרת המתחילה ממשגב, המזדעזעת ב"פרעות אלפיים" לאחר ש"הערבים, שאצלם אכלנו חומוס כל שבת, התחילו להשתולל בלי סיבה".

אבל אני מקווה שאפשרית הכרה מפוכחת בכך שמלחמת השחרור עדיין כאן, כזו שאמפטית לקרבנותיה האמיתיים – ערבים ויהודים – הרחק מהמצפים במשגב: באל-עראקיב, בדרום הר חברון, בעכו, בטירת הכרמל. לא רק הערבים מבקשים להשתחרר, גם היהודים. זו הכרה שאינה תירוץ לבורגנות מרוצה-מעצמה אלא תחילתה של שיחה חדשה: אתנולאומית, דולאומית, ובעיקר – מציאותית.

זה מה שלימדה אותי האש שבערה השבוע בכרמל.

הפוליטיקה של הסתירה: לקראת שמאל רדיקאלי ציוני

8 בספטמבר 2010

1.

זה הפוסט הראשון שאני מפרסם מהגולה הדוויה, לא הרחק מאליס איילנד של מטה ובוודאי בתחומי אליס איילנד של מעלה, אותה טריטוריה טקסטואלית שהציע כאן פעם עודד נעמן. מוזר לכתוב מניו יורק על ציונות וקולוניאליזם אבל כדאי שאתרגל. הרי אבלה כאן אי אילו שנים, שעכשיו נראות כמו נצח. סלחו לי אפוא, מראש, על מידה של פאתוס וארכנות, הנובעת מהחוויה השברירית של המהגר העברי בעולם החדש. בחוברת המטופשת שחילקה אוניברסיטת קולומביה לתלמידיה הזרים כתוב שאחד הסימפטומים של Culture Shock הוא אידיאליזציה של תרבות המקור (המוטו של החוברת, אגב, הוא It's not good or bad – it's different). אז אם תטענו, בעקבות הפוסט הזה, שאני שוקיסט, לא אכחיש. אבל לארץ האמורי ממילא אין כניסה ללא שוקיסטים.

לשמחתי בית הקפה הראוי היחיד באזור נמצא ממש מעבר לפינה, בשדרות אמסטרדם פינת רחוב 111. הוא מכונה "ההונגרי", ועל הקירות המקושקשים בשירותים אפשר למצוא דיונים ענפים על המצב בישראל/פלסטין. לא ברור, למשל, אם המגן דוד בא למחוק את צלב הקרס או שמא מדובר בקומפוזיציה מקורית המשלבת את שניהם. כך או כך, העובדה שפתאום יש סביבי אנשים ששונאים את ממשלת ישראל הרבה יותר ממני (והאמינו לי שאני שונא אותה מאוד) גורמת לי לחשוב מחדש את המקום שלי בכל הסיפור. זה מתחבר למבוכה שפקדה אותי עוד כשטיילתי בהודו, לאחר שעפרי שלח לי את הכתבה של נועם שיזף בהארץ, זו שחשפה את חסידי המדינה האחת מימין. עצם האפשרות לחשוב על עצמי כחלק מאותה קואליציה עם ציפי חוטובלי או משה ארנס ערערה את המובן מאליו הפוליטי המלווה אותי בשנים האחרונות. מה המשמעות של להיות "שמאל רדיקאלי" אם אני רואה בממשיכיו של ז'בוניטינסקי בעלי ברית פוטנציאליים? האם שמאל רדיקאלי שכזה הוא בכלל מן האפשר?

ההונגרי. אפשר לעשן בחוץ!

המאמר הזה מבקש לענות על השאלה בחיוב, ובתוך כך לאתגר שתי הנחות יסוד המרכיבות את המובן מאליו הפוליטי של מה שמכונה בישראל (ומעבר לה) "השמאל הרדיקאלי". הנחת היסוד הראשונה היא שהסדר מדיני בישראל/פלסטין (ואני בכוונה לא כותב "פתרון") אמור ליצור מרחב לפיוס בין העמים. ההנחה השנייה היא הדחייה המוחלטת של הציונות. אטען שאפשר (ועדיף) להישאר "שמאל רדיקאלי" גם אם אנו נפטרים משתי ההנחות הללו: שמאל, במובן של מחויבות לשוויון וחירות של שני העמים בין הים לירדן (ושל בני האדם המשתייכים אליהם); ורדיקאלי, במובן של ערעור יסודי על המצב הקיים והתנגדות עיקשת לדיכוי הגובר שמפעיל הממסד הציוני כלפי לאאזרחים ואזרחים.

שתי הנחות יסוד אלה נחשפות בנימוקים המועלים משמאל נגד המדינה האחת, ובמיוחד נגד טענה מסוימת של חסידיה (שחלקי עמם) — הטענה לפיה החזון הדולאומי מאפשר ליצור קואליציות חדשות, עם ציפי חוטובלי למשל, בדרך לשינוי רדיקאלי במציאות. התגובה לכך משמאל (שזכתה לניסוח בהיר אצל חררדו לייבנר או חגי מטר), היא שהמדינה האחת היחידה היכולה לזכות בתמיכה כזו היא מדינה ליברלית קפיטליסטית, על בסיס "אדם אחד – קול אחד". זו מדינה שבה הפלסטינים בשטחים אמנם מקבלים זכות בחירה, אבל חלוקת הכוח הקרקעית והכלכלית נותרת דומה. ההתנחלויות בשטחים אינן מפונות ואילו בתחומי הקו הירוק נותר חלק הארי של הקרקע בידי המוסדות המיישבים הציוניים. במלים אחרות, הפלסטינים אמנם זוכים למעין "שחרור ליברלי" כפרטים אבל חסרים את העוצמה הקולקטיבית שתאפשר להם לתת ערך ומשמעות לחירות הפרטית.

כדי למנוע מצב כזה מעדיפים בשמאל הרדיקאלי לדבוק בפתרון שתי המדינות. פתרון כזה יאפשר לשים גבול לקולוניזציה הציונית ויהיה מלווה במהלך נרחב של דה קולוניזציה פוליטית, כלכלית ותרבותית, כולל פינוי מאסיבי של התנחלויות. כך אמור להתאפשר מרחב לפיוס והשלמה הדדית בין שני העמים היושבים בארץ.

2.

החזון השמאלי שהוצג זה עתה מנותק, לדעתי, מהממשות הפוליטית. המתח בין שתי הקבוצות הלאומיות בין הים לנהר אינו עומד להיעלם בטווח הנראה לעין. גם אם הוא תוצר של "הקולוניאליזם"ולא נובע מאיזו איבה עתיקת יומין בין היהודים לערבים – הניסיון הקולוניאלי אינו שכבת אבק שניתן להסיר, או אפילו שרצוי להסיר. מאות שנים של היסטוריה קולוניאלית עיצבו זהויות פרטיות וקולקטיביות, לבטח של יהודים וערבים במרחב הזה, והמתח האינטימי ביניהם (הכולל, לצד השנאה ההדדית, גם פרקטיקות של חיקוי ותשוקה) הוא חלק מהותי מהזהות של שתי הקבוצות, בדומה למשל לנוצרים ולמוסלמים בלבנון (שגם את המתח ביניהם ניתן לייחס, במידה כזו או אחרת, לניסיון הקולוניאלי).

המחויבות לשוויון ולרווחה של כל יושבי הארץ מחייבת אמנם מיתון של המתח בין העמים, אולם מיתון של מתח יכול להתרחש דווקא על ידי הכרה נכוחה בקיומו, והעמדת אפיקים לביטויו. אין להדחיק את עוצמת המתח אלא לתעל אותו לאפיקים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים – במקום שיתפרץ באלימות הקשה שאנו מכירים. כך יוכל להוות גורם מפרה להתפתחות של שני הצדדים, בתקווה שכבר לא יתפשו זה את זה במונחים דיכוטומיים (ודמיוניים) של "אנחנו או הם".


לפיכך, התפקיד הריאלי של הסדר מדיני בישראל/פלסטין אינו ליצור מרחב לפיוס אלא דווקא מרחב למאבק מרוסן בין צדדים שקולים יותר. הבעיה מאז 67, ובעצם מאז 48, היא שהצד הציוני אוחז בעליונות אבסולוטית – צבאית, כלכלית ופוליטית. בנסיבות אלה הצד הפלסטיני חסר כלים דמוקרטיים לקדם את האינטרס הקולקטיבי ונדרש לפנות או לאלימות או להתערבות בינלאומית (שאינה ממש בנמצא). הצד הציוני לכוד גם הוא בעוצמה העודפת שלו, בתנאים בהם נוחות לשגשג פראנויות קולקטיביות: או שנישאר החזקים ביותר (חזקים הרבה הרבה יותר מהיריב) או שנושמד.

יתר על כן, בתנאים אלה כל פתרון פוליטי הופך לכלי נוסף לשימור ולביצור ההגמוניה הציונית. כך קרה לפתרון שתי המדינות, המאפשר לממסד הציוני לשמור על "מאזן דמוגרפי" חיובי לצד עליונות צבאית. מה המשמעות של מדינה פלסטינית אם היא מפורזת? כמעט כלום, בהנחה שהמתח בין הקבוצות לא צפוי להיעלם (The Magnes Zionist כתב על כך היטב). הרי בהזדמנות הראשונה תוכל ישראל לחסום את המעבר בין הגדה לרצועה או את המעברים לירדן ומצרים. כך מצטיירת אפילו מדינה פלסטינית בגבולות 67 כעוד גירסה לחזון הבנטוסטנים של אריק שרון. ממש לא "מדינה בת קיימא".

לעומת זאת, מדינה אחת גדולה, אפילו על בסיס “אדם אחד – קול אחד”, היא מרחב הולם בהרבה ליצירת תנאים לשינוי. מתן זכות הצבעה למיליוני ערבים – ולו לערביי הגדה בלבד – ישנה מן היסוד את דמותה של ישראל. במסגרת של פרדיגמה אזרחית, כושר התמרון של הממסד הציוני נמוך בהרבה מאשר במסגרת של פרדיגמה מדינתית. על הישות הפלסטינית שתקום תוכל ישראל להכריז בקלות כאוייבת. על אזרחיה היא לא יכולה להכריז כאויבים (גם אם היא מתנהגת כך לעתים), ולראיה האופן בו מתקבל איווט ליברמן בעולם, למרות שדעותיו מבחינת "פתרון שתי המדינות" יחסית סבירות במונחי הקונצנזוס הבינלאומי. הוא מתקבל כך כי הוא מקדם עמדות אנטי ליברליות בעליל, כאלה שבמערב נסבלות הרבה פחות מאשר ההכרזה של ישראל על רצועת עזה כישות אויב.

לקושי הישראלי להתמודד עם "אויבים מבפנים" יש בשנים האחרונות עדות חיה בדמותם של האזרחים הערבים בישראל. הדור הזקוף" משתמש היטב בכלים אזרחיים, פוליטיים ותקשורתיים ומצליח לאתגר יותר ויותר את הממסד הציוני. צודק מירון בנבנישתי באומרו שהפלסטינים בישראל הם כיום הקבוצה הדינאמית ביותר מבין הקבוצות הפלסטיניות השונות (כלומר יותר מהפליטים, תושבי עזה ותושבי הגדה – כל הקבוצות ביניהן הצליחה ישראל להפריד ולמשול). אני יודע שהטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם התחושה לאחרונה לפיה החירויות הדמוקרטיות – בתחומי הקו הירוק מתכרסמות, אבל יש לומר שהמצב בשטחי 48 עדיין סביר, וכושר התמרון של המשטר בעניינים אלה מצומצם יחסית.

במדינה הדו לאומית, מיעוט ערבי גדול של 40% (לפחות) יוכל לדרוש לעצמו זכויות קולקטיביות, לשנות את מדיניות ההגירה, לקבל נגישות לעוצמה הצבאית של ישראל, כולל זו הגרעינית. זו לא תהיה אותה המדינה. כמובן שזה לא יקרה מייד – זה יהיה תהליך ארוך טווח, אבל התנאים לתחילתו הם מרחב פוליטי פתוח יותר שבו הפלסטינים יכולים לפעול בעצמם למען צדק, חירות ורווחה (עם סיוע של גורמים יהודיים המחויבים לשוויון).

בתגובה, טוענים משמאל שפתרון החלוקה המתבקש אינו "שתי מדינות לשני עמים" אלא מדינת לאום פלסטינית לצד מדינה דו לאומית בתחומי הקו הירוק, כולל פינוי המוני של התנחלויות ושיבה המונית של פליטים. בתנאים אלה הקהילה היהודית תיחלש ולא תוכל להכפיף אליה את המדינה הפלסטינית העתידית. במסגרת זו אפשר אפילו לדרוש שלמדינה הפלסטינית יהיה צבא חזק, כולל יכולות אוויריות (אם כי את הטענה האחרונה קשה לשמוע בשמאל, אולי בגלל הנטייה השמאלית המצערת להדחיק שאלות קריטיות של כוח וגאו פוליטיקה).

עם זאת, להבנתי לפתרון כזה אין שום סיכוי להתקבל על דעתה של הקהילה היהודית בארץ, מלבד האלפים הספורים המצביעים לחד"ש ולבל"ד. הוא כרוך במחירים כלכליים ופוליטיים כבדים (לאור פינוי מאות אלפי מתנחלים), לצד חתירה תחת עצם הזהות היהודיתישראליתציונית. בשונה ממדינה דו לאומית, שבה הקהילה היהודית עשויה לשמר את החיוניות הפוליטית שלה ולהיאבק על זכויותיה ומשאביה (מול קהילה פלסטינית מחוזקת), נסיגה מוחלטת מהגדה (והצפת פליטים) תגרום לשסעים פנימיים עמוקים בקרב היהודים ולאובדן עוגני הזהות המאחדים אותם. לכן פתרון כזה מבטל למעשה את הציבור היהודי כסובייקט פוליטי רלוונטי לשינוי המציאות. התקווה לקידומו נשענת על הקהילה הבינלאומית (בעיקר), ובמידה פחותה על הסובייקט הפלסטיני.

למתווה כזה אני מתנגד משני נימוקים – פרגמטי ועקרוני. מבחינה פרגמטית אני בספק אם ניתן להתקדם ללא שותפות של חוגים נרחבים בציבור היהודי, שעדיין מהווה רוב בין הים לירדן ואוחז בעוצמה כלכלית וצבאית כבירה. ומבחינה עקרונית, כמי שמשתייך לציבור הזה, אני מתנגד לביטולו כסובייקט פוליטי – מהלך המשול בשבילי לביטול עצמי. תהליכים של שחרור פוליטי אמנם מחייבים לעתים יציאה של הפרט מהקהילה שלו מתוך הבנה שהקהילה הזו – לא כאוסף של פרטים פיזיים דווקא אלא כישות פוליטית ותרבותית – חייבת להתבטל. זה המצב ביחס לבורגנות בחזון הקומוניסטי וברור לי שרבים חושבים על הקהילה הציונית באופן דומה. אבל אני עצמי לא יכול – לא רוצה – להיות שותף לתהליך כזה.

3.

הגענו להנחת היסוד השנייה שאני מבקש לאתגר, והיא הדחייה המוחלטת של הציונות. נתחיל מזה שעכשיו זה לא סוף המאה ה-19, ואני או אחרים לא צריכים להחליט אם כדאי או ראוי לעלות לארץ. אני מציע להתרכז בהווה ובעתיד, ומנקודת המבט הזו לא רק קיומם של מיליוני יהודים בין הים לנהר הוא עובדה קשה, אלא גם חישוקי הזהות שלהם. בניגוד לרבים בשמאל, אני לא חושב שייתכן "עם יהודי ישראלי" שאיננו מעוגן במיתוס הציוני. ללא המיתוס הציוני מדובר בערב רב של פרטים, עם זיקות דתיות ותרבויות רופפות יותר או פחות. בתנאים אלה הציבור הזה לא יוכל להגן על עצמו, ואין ספק שבטווח הנראה לעין הוא עומד בפני סכנות חמורות, גם בהמשך לאנטישמיות ההיסטורית וגם בגלל התנאים המיוחדים שנוצרו באזור הזה (הרבה בגלל ההתיישבות הציונית, אבל כאמור – זה כבר קרה).

אני מציע לחשוב על המיתוס הציוני – שינוסח, לצורך הקיצור, כאמונה לפיה היהודים שבו לארץ בדין אחרי אלפיים שנות גלות – כמו שאנו חושבים, למשל, על מיתוסים מהתנ"ך או הקוראן. האמונה בצדקתם של כיבושי מוחמד, אכזריים ודכאניים ככל שהיו, עומדת בבסיס הזהות של קהילות מוסלמיות רבות, גם כאלה המחויבות לסובלנות ושוויון. המתח בין המיתוס לבין העמדות הסובלניות אינו משהו שאפשר או צריך להיפטר ממנו, גם אם נדרשות התאמות מסוימות במיתוס ובחינה ביקורתית שלו (לפחות מגיל מסוים).


לאור זאת, צריך, מצד אחד, לכוון לביטול הדרגתי של הסדרים ציוניים (כמו זכות הגירה אוטומטית לכל יהודי, לא כל שכן גופים מיישבים מפלים כמו הקרן הקיימת או הסוכנות היהודית), ואף לפירוק של התנחלויות מסוימות, לא רק בגדה אלא גם בנגב. מה גם שהסדרים אלה אינם רלוונטיים (לפחות נכון לעכשיו) במציאות בה רוב רובם של יהודי העולם יושבים לבטח. מצד שני, יש להכיר בלגיטימיות של המיתוס הציוני כחלק מהכרה בלגיטימיות של העם היהודיישראלי היושב כבר בין הים לירדן.

זו אינה הכרה בעלמא, אלא כזו שהכרחית כך אני טוען אם רצוננו בשותפות יהודיתציונית לשינוי המציאות הקיימת. כל הסדר מדיני הרואה בקהילה היהודית כשותפה לו, צריך לתת מקום לסיפור ולזהות של קבוצה זו ולא להיבנות על תבוסה מוחלטת שלה.

להבנתי, ההסדר המדיני היחיד שנותן ליהודים מקום שכזה אבל בה בעת מאפשר לחשוב גם חזון של שוויון והפסקת הדיכוי וההרג הוא חזון של מדינה אחת, דו לאומית. פתרון “שתי מדינות לשני עמים" משמעו, כאמור, הנצחת הישגי הציונות בד בבד עם המשך המחיקה של העם הפלסטיני. פתרון שמאלי של מדינה פלסטינית לצד מדינה דולאומית (במיוחד אם הוא מלווה ברטוריקה אנטי ציונית) משמעו אולי יותר שוויון, אבל מחיקה של הזהות הציונית, ובהמשך גם איום על שלומם של יהודי הארץ. זו לא רק אופציה בלתי קבילה מזווית הראייה הציונית אלא גם, בשל כך, בלתי מעשית.

בניגוד לפתרון המחייב פינוי מאסיבי של התנחלויות, מדינה דו לאומית אינה מבטלת את הזיקה הפוליטית של היהודים ללב המיתי, התנ"כי, של הארץ. ככזו היא יכולה לזכות בתמיכתם של חסידי ז'בוטינסקי, הרב קוק והרב עובדיה יוסף. היא גם יכולה לזכות בתמיכתם של רבבות רוסים ומזרחים שקנו דירות, בלית ברירה (בניגוד לניסוי המחשבה המופשט של נעמה כרמי), במורדות המערביים של השומרון. נראה שהזיקה למקומות הקדושים ביהודה ושומרון חשובה להרבה מאוד ישראלים, ולא בכדי היה זה קיבוצניק שהתעקש בקמפ דיוויד על ריבונות ישראלית מתחת לאדמת הר הבית.

4.

המאמר הזה יכול להיראות כדושיח פנימי ואפוליטי. איפה הפלסטינים בהצעה שלי, אלה שעדיין דורשים, כך נראה, מדינת לאום עצמאית? והאם נכון להשוות את המיתוס הציוני למיתוס דתי, זיכרון רחוק מהעבר? הרי המיתוס הציוני מעניק לגיטימציה לדיכוי יומיומי, קונקרטי ועכשווי מאוד, וספק אם ניתן לקבל אותו, כפי שלא ניתן לקבל את המיתוס המוסלמי כאשר הוא מעניק לגיטימציה לפיגועים של בן לאדן.

צריך לומר, אפוא, שכל האמור לעיל לא בא לכפור בחשיבות של מאבק יומיומי נגד הדיכוי הישראלי – אם בשטח ואם בחרמות ואם בפנייה לזירה הבינלאומית. עם זאת, דווקא במציאות בה לא נראה שיש סיכוי לשינוי קרוב, יש צורך דחוף לנסח חזון שינחה את הפעולה הפוליטית ויעניק לה השראה. כמי שמשתייך לקהילה היהודיתציונית, אני חושב שהחזון הזה חייב לתת לה מקום, מה גם שזו הדרך היחידה לגייס משאבים פוליטיים לקידומו – אפילו אם אלה משה ארנס או ציפי חוטבלי.

את התפקיד הפוליטי שלי, כיהודי, אני לא רואה כ"סיוע" לפלסטינים, אלא בעמידה, מצד אחד, על האינטרסים הפרטיקולאריים שלי, לצד מימוש של מחויבויות אוניברסאליות. במסגרת זו, אני מקווה לתנאים בהם הפלסטינים יוכלו לנסח מחדש את האינטרס הקולקטיבי שלהם – ולקדם אותו – אחרי ההרס והדיכוי של השנים האחרונות; וזאת מבלי לפגוע באינטרסים הבסיסיים שלי. מרחב דמוקרטי, ולו ליברלי, על בסיס "אדם אחד – קול אחד" הוא הרבה יותר מהעיר ראמאללה כאשר טנקים סובבים בתוכה (כמו עד לפני כמה שנים) או סביבה (כמו היום). או אז יוכלו הפלסטינים להפתיע את ארנס וחוטבלי, ולקדם מדינה יותר ויותר שוויונית.

חוטבלי. שותפה לדרך? היא בטוח עדיפה מהציפי השנייה

נקשור קצוות. הדחייה המוחלטת של הקולוניאליזם והציונות משקפת ביטול מצער, ודמיוני, של היסטוריה וניסיון בני מאות שנים. זו בריחה מהממשות הפוליטית, כזו האופיינית לחוגים רחבים בשמאל, המתבטאת באמונה לפיה ניתן להיפטר מהעוינות בין היהודים לערבים כמו גם מהזהות הציונית של רוב רובם של יהודי הארץ. בניגוד לכך, יש לקדם פוליטיקה שמצד אחד חותרת באופן רדיקאלי תחת המציאות הקיימת, וכמובן תחת הדיכוי הישראלי הגובר – בבילעין או באלעראקיב; ומצד שני מציעה חזון הרלוונטי לכל יושבי הארץ (ולפליטים המתדפקים על דלתה) – כזה הלוקח בחשבון לא רק את קיומם כפרטים, אלא גם את הזיכרון הקולקטיבי שלהם והמאוויים הנגזרים ממנו.

אפשר לומר שהאתגר העומד בפני השמאל היהודי הוא גיבושו של שמאל רדיקאלי ציוני – זה עשוי להישמע כמו סתירה, אבל הפוליטיקה הממשית עשויה מסתירות. אני, לפחות, די אוהב (וגם שונא) את הסתירה הזו. איני רוצה להיפטר ממנה. זה יהיה כמו להיפטר מעצמי.

Bi-national, Bi-sexual

3 בספטמבר 2010

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.

"תביעות תאולוגיות": החיים הדתיים במדינה האחת

9 במאי 2010

גיא בורק

הקריאה בספרו של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק" נחוית בימים אלה בעיקר כתרגיל אינטלקטואלי. בימים בהם אפילו השמאל הציוני נדרש להצטדק מידי יום על כך שהוא דואג לשלום מדינת ישראל, קשה לראות איך רעיון המדינה האחת יכול לשמש כאלטרנטיבה פוליטית ממשית החורגת מתרגיל שכזה. ובכל זאת, מדובר בספר חשוב ומאתגר המצריך דיון. אחרי הכל, כפי ששנהב עצמו מדגיש, מדובר בראש ובראשונה במסה פוליטית שאפשר שבשלב כלשהו (ייתכן שאף די בקרוב) תתורגם לאלטרנטיבה קונקרטית לחזון שתי המדינות, ככל שגובר הייאוש בקרב רבים מהפלסטינים ואולי אף מקרב הישראלים מהאפשרות שחזון שתי המדינות אי-פעם ימומש באופן שלא יהווה ארגון מחדש של הכיבוש המתמשך, או לחלופין – מימין – מתוך תביעה של מתנחלים ותומכיהם להמשיך ולהתגורר בשטחים גם במחיר של מדינה דו לאומית.

זוהי איננה סקירה שיטתית של הספר, אלא מספר מחשבות בעקבות הקריאה בספר על דת, דתיות, וחילון ועל תפקידם של אלה במסגרת "זמן 48". ייאמר כבר עכשיו: המטרה איננה לקעקע את החזון שמציע שנהב אלא להסב את תשומת הלב למספר סוגיות בספר שראויות לדיון ולהבהרה נוספים, שהרי הם במידה רבה אחד היסודות המרכזיים עליהם נשען החזון כולו.

הרצל (איפשהו באמצע) וחבריו מבקרים בירושלים. מה מבדיל בין תיאולוגיה פוליטית לתיאולוגיה "רגילה"?

הנה הטיעון בקצרה: עד כה השמאל הציוני הליברלי שדבק בפרדיגמת 67, אותה מנסה שנהב לערער, גיבש תפיסה של הסכסוך היהודי-פלסטיני הרואה ב-67 את שורש הבעיה ועל כן מניחה ששיבה לגבולות 67 תביא להסדר. מעבר לכך, 67 מהווה גם נקודת מבנה, לשיטתם של דוברי ה"שמאל הציוני הליברלי", בה השתלטה על ישראל כמעט באחת קנאות לאומנית ואמונית שהדיחה את הליברליות החילונית שכביכול אפיינה את ישראל עד אז. מכאן מוביל שנהב מהלך ביקורתי כפול – שלילת הטענה ששורשי הסכסוך נטועים ב-67 והעתקת שורש הסכסוך ל-48, וערעור על קיומה של ישראל ליברלית וחילונית בשנים שקדמו ל-67. שני המהלכים הביקורתיים (המוצלחים) מובילים את שנהב לניסוח קווים כלליים לפיתרון הסכסוך (או ליתר דיוק, הסכסוכים) במסגרת 48.

במיוחד מעניין בהקשר זה התחליף שמציע שנהב לחזון הליברלי החילוני של ה"שמאל הציוני הליברלי החילוני". הצורך בתחליף נובע מכך ש"פרדיגמת 1967…מחמיצה את העובדה שהרוב הגדול של האוכלוסייה בין הים עד הירדן, היהודית והפלסטינית, אינו "חילוני" ואינו מסתפק בפתרון מכני של ריבונות שאין בו תוכן תיאולוגי". לכן שנהב בוחר להתמודד עם מרכזיותה של הדת "בזירה הציבורית ופוליטיקת האזרחות של המדינה" ועם "[ה]שילוב [ה]חזק בין דת לחילוניות בחברה המודרנית, הן במערב והן במזרח". לפיכך, שניים מתוך שלושת המודלים שמציע שנהב במסגרת "זמן 48" – "המודל השוויוני בחלוקת הריבונויות שנתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים" והמודל המציע דמוקרטיה הסדרית "של שותפות, המניח זכויות לאומיות ודתיות של העמים" – אמורים לתת מענה למאוויהם הדתיים ול"תביעות התיאולוגיות" של היהודים והערבים (המסלמים והנוצרים). לשם כך, מדגיש שנהב, יש צורך שמנהיגים דתיים ולא רק פוליטיקאים ידונו ביניהם ויחפשו "פתרונות יצירתיים", שאינם זוכים לפירוט בספר.

באופן מפתיע, למרות מרכזיותם של "התכנים התיאולוגיים" ושם התואר "תיאולוגי" המופיע בספר למכביר, הם אינם זוכים לדיון שיטתי. על כן לא ברור לחלוטין מהם בדיוק אותם תכנים תיאולוגיים ומהם ההנחות האפיסטמולוגיות המעצבות אותם. עולות, אם כן, מספר שאלות:  מהו "התוכן התיאולוגי" עליו מדבר שנהב? איזה תפקיד מייעד שנהב לדת ודתיות בחזונו וכיצד אותו תוכן תיאולוגי אמור להשתלב במסגרת "זמן 48"? ולא פחות חשוב, מהם התנאים הדרושים על מנת שתיווצרנה דת ודתיות שיתאימו למסגרת "זמן 48"?

השאלה בנוגע לאופי "התביעות התיאולוגית" וניסוחן איננה זוכה, כאמור, לתשובה מפורשת. נדמה ששנהב קושר בין התביעות הללו וזכויות פוליטיות של יהודים על הארץ. כך, למשל, מצטט שנהב בהסכמה מדבריו של מרטין בובר מ-1921:

כשם שאין להפחית אף כשערה מזכויותיהם הצודקות של הערבים, כך מן ההכרח להכיר בזכויות היהודים להתפתח במולדת הישנה בלי הפרעה על פי עצמאותם הלאומית ולשתף בהתפתחות זו מספר גדול מאחיהם עד כמה שאפשר.

על כך מוסיף שנהב, מתוך חיבור מאת אמנון רז-קרקוצקין, ש"רק בהקשר דו-לאומי ניתן לדבר על קיום יהודי במושגים של דמוקרטיה".

המשפט האחרון של רז-קרקוצקין (באימוצו של שנהב) מצביע על ההנחות שהיהודים, "חילונים" ודתיים כאחד, אמורים לאמץ לצורך הגשמתו של החזון. הם אמורים לעצב את דתם כך שתתאים למסגרת דמוקרטית. ניתן להניח ששנהב ייתבע גם מהערבים המאמינים שייעצבו את דתם כדי שתתאים אף היא למסגרת זו. אלא שבכך מגביל שנהב את הדיון לגרסא מסויימת של דת ודתיות, כזו הכפופה למסגרת חוקתית דמוקרטית אשר בבסיסה היא חילונית. בזמן הקריאה, תהיתי אם שנהב אינו מעתיק את המודל האמריקאי – חוקה חילונית דמוקרטית (ושמרנית למדי) המשמשת כמסגרת פוליטית בתוכה פועלות קבוצות שונות, אשר בחלקן הגדול הן דתיות. כלומר, מודל שבו הדתיות נוכחת במרחב הציבורי (ובמידה מסויימת הפוליטי, במשמעותו הצרה) מבלי לאיים, לפחות תיאורטית, על המסגרת החוקתית. הבעיה היא שבכך שנהב משעתק שורה של הנחות מסויימות (שאולי ניתן להגדירן כתוצר של הפרוטסטנטיות) בנוגע לפעולתה ופעילותה של הדת והדתיות במרחב הציבורי והפוליטי.

אין זה אומר שהשאיפה למודל כזה פסולה מעיקרה, אבל נדמה שאי אפשר לנתק את המודל הזה מהקשריו ההיסטוריים הקונקרטיים שעצבו פראקטיקות ותפיסות דתיות ייחודיות למדי. טיעונים דתיים אחרים אינם מתיישבים בקלות עם החזון שניסח שנהב. במאמר מוסגר, ייתכן שזוהי אולי מגבלה של השיח הליברלי בכלל בנסותו להכפיף את הדת או את "הסובייקט הדתי" למסגרת אפיסטמולוגית שהינה בבסיסה חילונית וליברלית. לעניינינו, האתגר שמציבה המסגרת הזו הוא בחוסר יכולתה להתמודד עם כל קשת הטיעונים הדתיים על גילוייה השונים במלוא הרצינות. לא ברור איך המודל של שנהב אמור להכיל, למשל, את האמירה הבאה (מהאתר של "אם תרצו"):

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מובן שניתן לחשוב על אמירות דומות, המוציאות זו את זו, הנאמרות מדי יום הן על ידי מאמינים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים (בעיקר המסלמים) החולקים את הארץ. זוהי "תביעה תיאולוגית". תביעה שאינה זוכה להתייחסות רצינית בספר.  אולם מכיוון שאמירות מהסוג הזה נוכחות כל כך בעיצובו של הסכסוך כיום, חזון שיסרב להתמודד איתן הינו בהכרח חסר.

מעבר לכך, נדמה שיש תיאולוגיות שמטרידות את שנהב יותר מאחרות. כך, למשל, מבקר שנהב בצדק רב את התיאולוגיה הפוליטית העומדת בבסיס הציונות. אבל בדיוק בנקודה הזו ניתן לשאול מה מבדיל תיאולוגיה פוליטית מתיאולוגיה "רגילה" כאשר באים לבחון את האפשרות להכיל אותה באחד מהמודלים ששנהב מציע בספר. איך אפשר להצדיק את הנתק שבין הביקורת של שנהב על הציונות לבין היעדר הביקורת בנוגע לטיעונים דתיים? כלומר, איך ניתן להסביר את ההירארכיה של התיאולוגיות: מדוע לאומיות נתפסת כאי-רציונלית בזמן שתביעות תיאולוגיות של דתות זוכה להשלמה מפוייסת? האם אין כאן התנשאות על המאמינים או לחלופין ציפייה שאיננה מוצדקת מתיאולוגים-פוליטיים ציוניים?

אין לי תשובות לכל השאלות הללו. אבל ברור שהשאלות חייבות לזכות למענה ב"זמן 48" כזה או אחר. חשוב מכך, יש צורך להבהיר מה המחיר שנתבע, לפי המסגרת ששנהב משרטט, מאנשים הדבקים בתיאולוגיות, פוליטיות ואחרות.

השמאל הדו לאומי

18 באפריל 2010

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזהסוציאליסטיתלהמוניםומגדליאקירובלמנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטוביםלטייסוהטובותלחייםרמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקהכותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דולאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאלפוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאוליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקהמחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנההיהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימיםתמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאיתוכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.

מדינה אחת מוקפת אויבים

5 בפברואר 2010

בשנה האחרונה החלטתי שאני תומך במדינה דולאומית. באוזני רבים, וגם באוזניי לפעמים, המשפט הזה כמעט חסר מובן פוליטי. הוא מצלצל כמו "אני תומך במדינה שבה לכל האזרחים יהיו כנפיים ורודות". מוטב אולי לומר שאני בעד חשיבה דולאומית, כלומר בעד דיון ציבורי שיעגן את הרעיון המופשט מדי הזה בחומרים הממשיים של חיינו.

לפחות לפי עיתון "הארץ", זה כבר קורה. בחודש האחרון פורסמו מספר כתבות ששמות את האופציה הדולאומית על השולחן, לראשונה מחוץ לחוגים הזעירים של השמאל הרדיקלי: סיקור נרחב של קבוצת מתנחלים ("ירושלום") החושבים על חיים משותפים עם שכניהם הפלסטינים, מאמר של חיים גורי החוזר לרמיזות דולאומיות של אלתרמן, ומאמר (שפורסם רק באתר האינטרנט) מאת אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, הקורא לפלסטינים לדרוש זכות הצבעה לפרלמנט הישראלי.

הביטוי המובהק ביותר לז'אנר המתפתח היה מאמר של מירון בנבנישתי, שבו, ביותר מ-5,000 מלה, הוא מראה את היעדר המעשיות המוחלט של פתרון שתי המדינות, ומזהה מציאות דולאומית בפועל, כזו שבמוקדם או במאוחר נידרש לתת לה ביטוי חוקי ופוליטי. ניכר שגורי וליאל אינם תומכים במדינה דולאומית, אלא משתמשים בה כקריאת השכמה לרוב היהודי בתחומי הקו הירוק. אולם זה לא משנה את העובדה שהרעיון הדולאומי, אחרי שנים ארוכות במחתרת, יצא מהבקבוק וצפוי להישאר על סדר היום הלאומי.

הביקורות על הרעיון בימין ובמרכז מוכרות ולעוסות לאיפה. הגם שחלקן ראויות למענה רציני, בחרתי הפעם להתעכב דווקא על הביקורת הפחות צפויה משמאל. השבוע פרסם יצחק לאור תגובה ביקורתית למאמר של בנבנישתי, שהופיע במקור באכסניה הפרטית של לאור, כתב העת "מטעם". לאור מסכים עם בנבנישתי באשר לניתוח המצב הנוכחי בישראל/פלסטין, אבל מצביע על כמה שיקולים המציבים בסימן שאלה את המסקנות הפוליטיות שניתן לגזור ממנו. אתמקד במרכזי שביניהם: מרחב התמרון של השמאל העקבי בישראל מצומצם מאוד. גם אם תקום קבוצה שתקדם מדינה דולאומית, ברגע שפתרון אמיתי של שתי מדינות (והכוונה היא למדינה פלסטינית בגבולות 67 ולא לישות בנטוסטנית בגדה המערבית) יהיה על השולחן והפלסטינים ירצו בו, קבוצה כזו תהיה חייבת לגבות אותם. לאור גם מדגיש, ברוח דומה, שהשמאל הישראלי תמיד היה תלוי ב"מעצמות", והיכולת לקדם פתרון שאינו מקובל על ההגמוניה האמריקאית באזור היא אפסית.

השמאל היהודי, אם כן, בלשונו של לאור, “אינו קיים אלא כתגובה לעוול של השלטון". הוא בסך הכל מין רפלקס מותנה המגיב על פשעי המדינה ובעלות בריתה, ומנגד, על זעקת הקרבן הפלסטיני. במונחים קצת הגליאניים, השמאל הזה אינו סובייקט היסטורי – נגזר עליו להחרות להחזיק אחר הפלסטינים מבלי להציע ולקדם עמדה משלו.

אם זה תיאור מצב, לאור ודאי צודק, והדוגמאות שהוא נותן משכנעות (למשל, הקשיים של קבוצת “מצפן” נוכח ההתקרבות הפלסטינית בשנות השבעים לפתרון שתי המדינות). השאלה היא מה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל היהודי הרדיקלי ועל סיכוייו לפרוץ למעגלים חדשים, וכמובן – האם זה חייב להימשך כך.

ההכרזה כי כל שינוי בחזון של השמאל תלוי בפלסטינים (שעולה לא רק אצל לאור), לא מפרטת מיהו בדיוק אותו סובייקט פלסטיני שאמור להודיע לנו במה הפלסטינים תומכים, במיוחד לאור העובדה ש"הרשות הפלסטינית" ואש"פ כבר לא יכולים להיחשב סובייקט לגיטימי כזה. כמו במקרים רבים אחרים של אמפתיה מוגזמת, נדמה שמאחורי ההקשבה לזולת, עומדת השלכה אלימה משהו (גם אם לא מודעת) של עמדה חיצונית על הזולת. לכן בתנאי איודאות, והפוליטיקה בימינו היא תמיד סיטואציה של איודאות (נוכח כל הכוחות המסתוריים יותר או פחות שמבקשים לכזב את תודעתנו, שאנו בשמאל אוהבים לנתח), מוטב להתחיל מבירור האינטרס שלנו, ובהמשך לבטא ולקדם אותו בזירה הציבורית. התקווה, כמובן, היא שמספיק אנשים יראו באינטרס שלנו גם אינטרס שלהם, וכך נביא לשינוי פוליטי.

את ההתעלמות מהשאלה מה האינטרס שלנו, ואת ההמתנה לפלסטינים, ניתן להציג כחובה מוסרית. אנו כיהודים (ועוד כיהודים המשתייכים לרוב לחלקים הפריבילגיים יותר של המדינה הציונית) איננו יכולים אלא, מבחינה מוסרית, לסייע לפלסטינים.

אבל פוליטיקה היא קצת יותר מאתיקה. הפוליטיקה, תרשו לי להציע (בעקבות קאנט), היא ניסיון לחבר בין חובותינו המוסריות לבין שאר נטיותינו, כולל האהבה שלנו לעצמנו ולאחרים שקרובים יותר אלינו. מדובר בחיבור מעשי, כלומר בפעולה ליצירת עולם שבו לא תהיה סתירה בין החובה לבין המימוש העצמי שלנו – פעולה שמצריכה יכולת מקדימה לדמיין עולם כזה. החובה המוסרית יוצרת מידה של ניכור מעצמנו, וזה בטוח נכון בשבילנו, אנשי שמאל יהודים, שחשים לא אחת שהחובה כלפי הפלסטינים משמעה ביטול עצמי, אפילו של השפה בה אנו מדברים וכותבים ונאבקים, שכל כולה ציוניתמה שמרגש ברעיון הדולאומי, זה שהוא מאפשר לנו לדמיין עתיד במסגרתו אנו יכולים לראשונה לדבר, בלי רגשי אשם, על זכויות קולקטיביות ואישיות לקהילה היהודית – ומבחינה זו הוא מאפשר לנו להיות, לראשונה זה זמן רב, פוליטיים.

לעומת זאת, המחשבה על הפוליטיקה כמוסר בלבד, מידרדרת למוסרנות. ההתעקשות להציג עצמנו כל הזמן כהומניסטים ומוסריים עד בלי די משמשת לסימון גבולות בינינו לציבורים אחרים, ערבים ויהודים כאחד. אנו היפים, הרפלקסיבים, הביקורתיים, החזקים, ואילו הם אלה שזקוקים לעזרה שלנו. כך המוסרנות רק מתחזקת את הפריבילגיות שלנו, ומונעת שינוי אמיתי, כזה שכרוך בערעור של הגבולות הללו.

אבל מעבר לצביעות ולחוסר התוחלת הטמונים בהתבטלות בפני הפלסטינים, זה הופך את הפוליטיקה השמאלית לעניין מייגע למדי, רצוף רגשי אשם ונבואות זעם פסימיות. המרחב הציבורי נחווה כאתר של צקצוק שפתיים ותסכול מתמיד מכל הסובב אותנו, במקום להתייחס אליו כאתר לביטוי עצמי, לתמורה, ולטשטוש גבולות. נכון, מדינה דולאומית היא אוטופיה, וספק אם לקומץ יהודיםישראלים מהסוג הרדיקלי יש סיכוי לפרוץ בעתיד הקרוב לציבורים חדשים. אבל מדינה "יהודיתדמוקרטית" היא אוטופית באותו מידה, בדיוק כמו מדינה פלסטינית בת קיימא וחסרת מתנחלים.

בינתיים, אולי נחזיר את הדמיון לשלטון. מעבר להשבת הסקסיות האבודה של השמאל זה יעזור לנו להיות כנים עם עצמנו – ואפילו קצת ליהנות.