Posts Tagged ‘מדיה’

מה שצריך בשביל עיתון שמאל

22 בדצמבר 2011

בסתיו האחרון, כשהתקשורת בישראל החלה להפנות עורף למחאה, עלתה טענה בשמאל שהגיע הזמן "להתנתק מהתקשורת", ולהקים עיתון אינטרנט עצמאי. הטענות האלה מלוות בדרך כלל בחרחור בוז כלפי התקשורת הקיימת.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)

למה עיתונאים הם שמאלנים?

28 ביוני 2011

תומר פרסיקו

רביב דרוקר כתב לא מזמן בבלוגו ש –

מה שבאמת מפריע לימין זה שגלי צה"ל שמאלנית. אז נכון, אם תשימו קלפי בגל"צ 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל – מרכז (אם מישהו עוד מבין היום את ההבדלים בעמדות בין הליכוד לקדימה). אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, "מעריב", "ידיעות" ו"הארץ" (טוב, שם זה יהיה 95%). אגב, תוצאות דומות יהיו ב-CNN, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וכו'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות, תקראו לזה איך שתרצו.

אני לא יודע אם זה מה שבאמת מפריע לימין. אני חושב שמה שבאמת מפריע לימין הוא שהמשטר הצבאי בשטחים הכבושים הפך לגרוטסקה מכוערת ועתידו נגזר לשבט. אבל לא נאריך בזה. מה שאני רוצה להאריך בו כאן הן אותן "סיבות עומק" שמביאות "לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות."

ראשית נבהיר שהדעות בהן מחזיק אדם לא אמורות למנוע ממנו להיות עיתונאי טוב, משום שכדי להיות עיתונאי טוב צריך תכונות אופי מסויימות, לא דעות מסויימות. צריך, למשל, סקרנות, חריצות, רצון להיטיב ויושרה. זו אחרונה אמורה למנוע מדעותיו של אדם להשפיע על מלאכתו. כאשר הדעות אכן משפיעות על הכתיבה, אולי מעבר לרמה מסויימת בלתי נמנעת, זו כבר עיתונות מוטה, וזה לא כל כך טוב. לכן מה שאני רוצה להסביר כאן אינו מדוע מותר להטות את הכתיבה על פי הדעות, כי זה לא דבר שכדאי לעשות לדעתי – בפשטות, יותר מדי מזה הופך עיתון לבטאון. מה שאני כן רוצה לנסות להסביר כאן הוא, כאמור, למה מקצוע כמו עיתונאות מושך אליו, או לפעמים יוצר, אנשים בעלי דעות שכיום מוגדרות כ"שמאליות".

כמובן, גוונים רבים לשמאל וברור שהתקשורת לא ממש שמאלנית. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינת היחס שלה לכוחות הביטחון, ופעמים רבות גם לא מבחינת ייצוג האזרחים הערבים שלה ובתוכה. היא לא מעלה את שאלות העומק שתקשורת שמאלנית היתה מעלה, ולרוב לא מסבירה את משברי ההווה בצורה שתקשורת שמאלנית היתה מסבירה אותם.

אבל הבא נניח לכל אלה, ונחזור להגדרתו של דרוקר את אנשי בהתקשורת כאוחזים לרוב ב"עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות". אני חושב שזה בגדול נכון, ואני רוצה לתת שלוש סיבות בסיסיות לדעתי למצב הזה, ולהציע אותן בדירוג עולה מהפרוזאית ביותר למהותית ביותר. אז הנה:

א. הסיבה התועלתנית

תקשורת היא עניין דינמי. היא מדווחת על דברים שקורים, לא על משהו שלא קרה. זה נשמע די ברור, אבל מה שיוצא מזה הוא שאמצעי תקשורת תמיד ינסה למצוא התפתחות ותנועה, ולא יציבות. לכן, באופן טבעי, עיתונים ועיתונאים מעדיפים התקדמות, ולא שמרנות. המדיה תעדיף לראיין פוליטיקאי שמכריז שיש לו תוכנית חדשה לפתור את כל בעיות המזרח התיכון, מאשר פוליטיקאי שמודיע שהסכסוך הוא בלתי פתיר ואין מה לעשות. אלא אם כן אותו פוליטיקאי שני אומר את זה לראשונה. אבל בפעם השניה שהוא יאמר את זה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן עיתון באופן טבעי יפרסם יותר הצעות מקוריות וחדשניות, שבאופן טבעי אינן שמרניות.

ב.  הסיבה הגיאוגפית-דמוגרפית:

יואב קרני כתב לא מזמן בבלוגו המצויין:

הדמוקרטיה המודרנית נולדה בעיר. ברוב לשונות אירופה, המלים ”עיר“ ו“אזרח“ נובעות מאותו השורש עצמו. בחירות, אוטונומיה, זכויות הפרט התחילו בערים, עוד בתקופה שמכנים לפעמים, במידה ניכרת של חוסר דיוק, ”ימי הביניים החשוכים“. הכפרים התפרצו מפעם לפעם בחמת זעם נגד הסדר הפוליטי והחברתי — אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל זמננו, נקל לראות שהאזורים הכפריים נוטים להזדהות עם היסודות השמרניים בחברה. הכפר הצרפתי שנא את המהפכה הצרפתית, וגם התקומם נגדה. משאל-עם בצרפת של 1793 היה שולח אל הגיליוטינה לא את המלך ואת המלכה אלא את תלייניהם. הערים נוטות להיות פתוחות יותר, נסיוניות יותר, רדיקליות יותר. הן מוצאות את עצמן לא פעם בעמדה של בדידות מזהרת, עיינו ערך ”תל אביב“. עריה הגדולות של אירופה תמיד נטו להיות שמאליות יותר משאר חלקי המדינות.

למה זה ככה? זה ככה מפני שבעיר את מאבד את המסורת. זה ככה מפני שבעיר אדם יוצא מתוך המרקם המשפחתי, החמולתי, השבטי, אפילו האתני שלו. הוא פוגש דעות אחרות, אנשים אחרים. הוא נחשף להשקפות עולם אחרות, לצורות חיים חדשות. ומה לעשות, קשה יותר להיות הומופוב / גזען / אנטישמי / שונא-חילונים או חרדים כשאתה עובד איתם או שכן שלהם באותו בניין. זה לא בלתי אפשרי כמובן, אבל זה יותר קשה. כי אתה רואה שהם בסך הכל אנשים די חביבים. שאם דוקרים אותם הם נדקרים והם מדגדגים אותם הם צוחקים. שהם טמבלים בדיוק כמו כל השאר.

פיטר ברגר כתב על הפלורליזם שמולידה המודרנה בהקשר להשפעתה על הדת:

המודרניות אינה תהליך מחלֵן מעצם טבעה, הגם שזו הייתה השפעתה במקרים מסוימים. אני סבור שהטעות הזאת נובעת מבלבול בין מושגים: אם יש למודרניות תוצאה בלתי נמנעת, אין היא החילון דווקא כי אם הריבוי. המודרניות יוצרת שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם בתוך חברה מסוימת. הריבוי הזה אכן מציב אתגר בפני כל המסורות הדתיות, הנאלצות להתמודד עם עובדת קיומם של "אחרים" – ולא בארץ רחוקה אלא ממש על מפתן ביתן.

אמצעי התקשורת עובדים מתוך ערים, ועיתונאים הם עירוניים. הם משכילים והם נחשפים להמון המון אנשים ששונים מהם. זה גורם להם להיות יותר ליברלים ופתוחים.

ג. הסיבה הקוגניטיבית

וזו הסיבה העמוקה ביותר. חשיבה אנליטית, שמנסה לבחון תופעות כדי להבין ולדווח עליהן, נוטה לאונינברסליזציה, לאנטי-מהותנות ולהנחה אפריורית של שוויון. למה? מפני שהיא רציונלית ונטורליסטית.

העניין הוא כזה: כדי להבין משהו באמת עלינו להשעות את ההנחות המוקדמות שלנו עליו. עלינו להתייחס אל התופעה כאילו היא ניצבת מולנו לבחינה ראשונית, תמימה. זה כמובן ידוע לכולנו. כך אם מישהו חושב ש"בידוע שעשו שונא ליעקב", הוא לא יחפש את הסיבות המטריליסטיות (בלשון מרקסיסטית) לסכסוך היהודי-ערבי. אם מישהו חושב שמזרחיים נוטים לגסות ואלימות, הוא לא ישקול ברצינות את מחאתם של הפנתרים השחורים. אם מישהו חושב שהומואים הם אנשים שנכנס בהם השטן, הוא לעולם לא יוכל להתייחס לרצון שלהם כלגיטימי.

אותן סיבות מטראליסטיות לעניין הן העובדות האמפיריות שמביאות לקיומו. כמובן שפרשנותן תלויה בהשקפת עולם, אבל זו מראש תבטל אטביזם ומהותנות. ואטביזם ומהותנות עומדים בבסיס תפיסות גזעניות, אתנוצנטריות ולאומניות. במילים אחרות, הניסיון להבין את המציאות בצורה רציונלית גורם לאדם להתייחס לכולם כשווים (מבחינה פוטנציאלית) ושונים רק משום תנאי החיים שלהם – שאותם הוא מנסה להבין. ולהתחייחס לכולם כשווים… טוב, זאת כבר ממש שמאלנות, לא?

בכלל, הדרישה להתבסס על עובדות, להיות פתוחים לביקורת עצמית ולביקורת הבאה מבחוץ, להסיק מסקנות אך ורק על סמך עדויות מספקות, להתנגד למהותנות, אטביזם, חשיבה מיתית או חשיבה מאגית – במילים אחרות, לחשוב בצורה רציונלית – מטה את החשיבה לכיוון "שמאלני". יש להניח שמבחינת הכנסייה (או כל אדם מסורתי ושמרן) נחשבו קופרניקוס, גלילאו וניוטון למקבילה השמאלנית של תקופתם, מפני שערערו על הדוגמות ההגמוניות על ידי פנייה לאמפיריקה.

החשיבה הרציונלית נוטה לאוניברסליזציה מטבעה, משום שהיא משווה בין תופעות על ידי בחינתן כפי שהן מוצגות, תוך כדי הנחות יסוד נטורליסטיות (וגם משום שהאינדוקציה מנפה את הייחודי כדי להגיע לעקרוני). ההנחה המוקדמת שלה היא שאין מהויות נסתרות, שניתן לגלות בעזרת החושים בלבד את הסיבות שבעתים מתרחשים תהליכים. זו צורת החשיבה שהולידה את המהפכה המדעית, וזו צורת החשיבה שהעיתונאי החוקר מאמץ בבואו לחקור סכסוך אזורי או קשרי הון ושלטון.

אני מקווה שמיותר לציין שיש ימנים רציונליים. אפשר הרי להתנגד לנסיגה מהשטחים די בקלות מסיבות בטחוניות. אבל אי אפשר להאמין שרק ליהודים יש 'נפש אלוהית' ולגויים אין ולהיות עיתונאי טוב – אלא אם כן אנחנו משעים את האמונה הזאת כשאנחנו מדווחים על המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי. ואם השענו את האמונה הזאת פעם ועוד פעם והצלחנו להסביר היטב את המציאות, ייתכן ונגיע למסקנה שאין לה כל ביסוס. מכאן, ה' ישמור, הדרך לשמאלנות כבר לא כל כך ארוכה.

לסיום

כמובן שייתכנו סיבות אחרות לריבוי ליברלים בתקשורת. למשל שיטת חבר מביא חבר. למשל קו מסויים שבעלי עיתון מסויים החליטו עליו מראש. כאן הבאתי רק מספר סיבות די בסיסיות כאמור, שעולות מבחינה רציונלית של המקצוע והמצב. כמובן, אם אתם מאמינים שהתשקורת מלאה ב'ערב רב' ששונאים את עולם התורה ואת עם ישראל, זה לא ממש ישכנע אתכם.

אפולוגיה על איש ההסברה

20 ביוני 2011

יריב מוהר

ההנחה הרווחת היא שענייני מוסר וענייני הסברה הם שני תחומים נפרדים, או לכל הפחות רצוי שכך יהיו. אם ניקח, לדוגמא, את הסכסוך הישראלי פלסטיני: השאלה מהו ההסכם ההוגן בין הצדדים והשאלה איך נכון להסביר את אותו הסכם נתפשות לרוב כשאלות נפרדות ואף בלתי תלויות.

לא רק שאנו מבחינים בין שאלות של הסברה ומוסר אנליטית, אלא גם קובעים כי ראוי לעשות כן כאידיאל: שהרי לעצב אידיאולוגיה או מצע רעיוני על פי מידת היכולת לדבררם או לשווקם לקהל הרחב הוא עניין בזוי למדי ואנו נוהגים לראות בכך פופוליזם, אופורטוניזם או רדיפת שלטון ושררה. הרעיון שהציוויים המוסריים והאתיים שלנו יתעצבו לפי אנשי ההסברה האמונים על הכרת דעת הקהל מעורר זעם בקרב מי שנחשבים אנשים ערכיים. במידה מסויימת זה הגיוני: אם אמת המידה לעיצוב מסגרת רעיונית, מוסרית או פוליטית הוא היכולת להתחבב באופן מיידי על קהל נתון הרי שאכן מדובר בפרקטיקה בעייתית ביותר.

מצד שני, הקוטב ההופכי אבסורדי לא פחות: הרעיון ששאידיאולוגיה, תפישת מוסר, או הסדר חברתי רצוי אמורים להתגבש (או מתגבשים בפועל) במנותק מהרגישויות, התפישות המושרשות, חוויות החיים והצרכים הרגשיים והחברתיים של קהלים נרחבים הוא לא פחות מקומם ומופרך. הרעיון שאידיאולוגים, הוגים או אפילו פוליטיקאים נבחרים ירקחו לנו פתרון מדיני ממוחם האנליטי הקודח, במנותק מרגישויותיהם של האנשים – מדינה אחת, שתי מדינות, מדינה נטולת מדינה, אנרכו-סינדיקליזם קהילתני או כל קונסטלציה יצירתית אחרת – מועד לשוליות במקרה הטוב, ולהפרחת הסכסוך בתנאים אחרים במקרה הרע. רגישויות של קהילות במרחב הם לא משהו שצריך להכיר רק כדי ל"שווק" את התוצר הסופי טוב יותר. אידיאולוגיה או מדיניות המנוכרת לרגישויות יסודיות של קבוצה באוכלוסייה איננה רק "לא-פופולארית", "ארוזה לא נכון" או "קשה לשיווק"; היא לא רגישה, לא משקפת ולכן לא הוגנת למול קבוצה זו. הבעייה היא לא רק הסברתית אלא מוסרית.

בהנחה שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים, נותר לנו להסתמך במידה משמעותית על האנשים, ועל הבנת רגישויותיהם, צרכיהם ועולם ההתנסויות שלהם, בגיבוש וניסוח של עמדה מוסרית. ובמילים פשוטות: אידיאולוג שינסה לשכנע קופאית בסופר (בין שהיא במקור מבלרוס, מאדיס אבבה או מאשקלון) שהיא חלק מפרויקט דיכוי קולניאלי יקבל ממנה סתירה סימבולית או ממשית, ובצדק. אין דבר בניתוח המאקרו החיצוני הזה שיכול לתקשר עם עולם החוויות והזהות של אותה קופאית. רגישויות כאלו מזהים אנשי הסברה טובים בצורה מדוייקת יחסית, ומכאן הפוטנציאל לתרומתם. מאידך אידיאולוגים קלאסיים של השמאל התבשמו לעיתים דווקא מהיותם "לא פופוליסטים" ולא נכנעים לצו ההמון, כשהרחיקו עצמם ממנו סימבולית ופיזית – כאילו שאפשרית רק הדו-קוטביות שבין ציות ל"המון" להתעלמות ממנו.

יתכן כמובן שמה שקבוצה נתונה רואה כדבר ההוגן כלפיה הוא למעשה חוסר הוגנות כלפי קבוצה אחרת – עבור המתנחלים פינוי התנחלויות אינו הוגן; עבור הפלסטינים המשמעות של אי-פינוי צפויה להיות המשך משטר האפליה הצבאי כנגדם. אבל לפני שמאזנים בין פרספקטיוות יש להבין אותן בצורה מעמיקה. וזאת ניתן לעשות רק באמצעות ניטור וניתוח הטענות של הצדדים והרגישיות הלא-מנוסחות לחלוטין שניתן לזהות בקרבם. לצורך הזה נראה שאשת ההסברה יכולה לתרום, על פי רוב, יותר מהפילוסופית הפוליטית, ממנכ"לית של ארגון זכויות או ממזכ"ל של מפלגה פוליטית.

הבנה של מפת הרגישויות והטענות של קהילות רלוונטיות מאפשרת כיוונון עדין (fine tuning) של אידיאולוגיה – או של הצעות למדיניות – שתיהינה בה בעת קלות יותר להסברה והוגנות יותר ביחס לאותן קהילות. למשל ניתן יהיה להציע למתנחלים כי יבחרו להמשיך לחיות במדינה פלסטינית כאזרחים פלסטינים השווים לשכניהם. למעשה היו אלו מתנחלים (אנשי "ארץ שלום") שלראשונה העלו ברצינות ובשיטתיות הצעות כאלו. העובדה שהרעיון נולד בקרבם עשויה לרמז כי בקרב השמאל לא היו מי שקראו בצורה מדוקדקת את מפת הרגישויות המתנחלית ולכן לא ידעו להפריד בין המרכיב האמוני-רגשי (הרצון לגור בחבל ארץ תנ"כי) לבין המרכיב המפלה והדכאני (מגורים באזור כחלק ממשטר אפליה צבאי).

לו היו אנשי השמאל מתייחסים למתנחלים כאל קהל יעד – כלומר חושבים ברצינות איך לדברר למתנחלים את הרעיון שמשטר הכיבוש הינו רע – הם היו נאלצים למפות את רגישויותהם ולהבינן לעומק. אז הם היו עשויים להבחין בין רגישויות שונות של המתנחלים ולגלות כיצד ישנם מרכיבי רגישות בקרבם שאין הכרח לוותר עליהם – כמו הרצון לגור בשטח הנחשב בעיניהם כבעל חשיבות רוחנית ודתית – על מנת להגיע לפתרון הוגן. מאידך, קריאת מפת הרגישויות של הפלסטינים לעומק תלמד כי הגם שרבים מהם עשויים להסכים – ואכן הביעו הסכמה – להתיישבות יהודים כשווים בין שווים בפלסטין, רק מעטים יסכימו לכך ללא רפורמה אגררית שתתקן את הקצאת הקרקעות הפריבילגית למתנחלים (שהתקיימה במשך שנים ובחסות משטר צבאי כוחני). וסביר שרק פלסטינים מעטים, אם בכלל, יסכימו שבקרב אותם יהודים אזרחי פלסטין יכללו גם מתנחלים קיצוניים שבאופן אקטיבי פגעו והתעמרו בהם.

הדוגמה הדקדקנית הזו, היא רק אחת מיני רבות, למצב בו הצורך להעביר מסר לקהל יעד מעורר רגישות שיטתית ומעמיקה לרגישויות של אותו קהל. ניתן לומר שהצורך להסביר משהו לקהילה נתונה הוא המתודולוגיה הטובה ביותר להבין רגישויות של מה שנהוג לכנות "קהילה פרשנית" – קהילה המקיימת הליכי יצירת משמעות ייחודיים משלה למציאות החברתית והפוליטית. כך נפתח צוהר לחשיבה על אודות המוסרי מתוך הליך הסברה עמוק – שאנו כעת יכולים להבחין מתחבולה רטורית גרידא. אנשי הסברה טובים – כשהם לא עסוקים בספינים קצרי מועד – בהחלט אמונים על מיפוי רגישויות ואופני המשגה ומיסגור של קהלים שונים, וכך יכולים לסייע בעיצוב עמדה ערכית שאיננה אטומה לקהלים אלו.

החיבור בין מוסר להסברה (במובן של יכולת לזהות ולתקשר עם רגישויותיהם של אנשים שונים) הוא לא רק קול קורא לחזון עתידי, אלא משהו שכבר מתרחש: הן בפועל והן בהמשגות השונות בשדה הפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה והתיאוריה החברתית. הדוגמה המובהקת והאמפירית ביותר לחיבור בין הסברה לעמדה מוסרית גלום לטעמי במחקרים חדשים בסוציולוגיה של התרבות על הדרך של פרטים למשמע את העולם החברתי כך שערכם העצמי יישמר. על בסיס גישה זו מגלה בהקשר הישראלי ד"ר ניסים מזרחי (גילוי נאות: הוא היה המנחה שלי בעבודת התיזה) כי מזרחיים ממעמדות נמוכים נוטים להתנגד לשיח הזכויות האוניברסלי משום שהיותם "יהודים" (כמסמן של יוקרה ונבדלות) הוא ההון הסימבולי היחיד שיש להם. הממצצאים האלו קוראים לתשומת לב למקומות בהם הפוליטיקה של ההכרה של קבוצה מסויימת נפגעת – גם אם רגישות זו אין משמעה תמיכה בשיח של עליונות יהודית.

ואם לשוב להקשר הרחב של הסכסוך באזורנו, הרי שהוא מחייב היכרות מעמיקה עם תפישות, רגישויות ופחדים רווחים בפסיפס הקהילות המרכיבות את – מה שמכונה בדיכוטומיות מטעה – הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הרבה מעבר לפרספקטיווה של יחסי הכוח הגלויים, וטיפול בהם, הסכם ראוי חייב להיות הוגן מבחינת הצדדים (כזה הממזער את ההתנגדות אליו מצד מרבית הנוגעים בדבר). זה מחייב אותנו להודות שאין לנו עדיין מושג מוחלט מהו הסכם הוגן לסכסוך משום שאין בידינו מיפוי טוב ומקיף של רגישויות הצדדים המעורבים בסכסוך.

ובאופן כללי, הרי שהמהלך הזה כולו מסמן אולי רגישות חדשה בעולם האינטלקטואלי: אם פעם היה האתגר של אינטלקטואלים ציבוריים להתרחק מ"השכל הישר" (common sense) של האנשים הפשוטים, ועל בסיס זה הייתה לא פעם נבנית יוקרתם, הרי שכיום נדמה שהאתגר הראוי הוא למסגר מחדש גם את התובנות הנועזות (counter-intuitive) ביותר במונחי "השכל הישר"; לדבר גם על העמדה הראדיקלית ביותר באמצעות עולם מונחים שמאפשר הבנה – בעיקר במובן הרגשי – של קהלים נרחבים.

אני מקווה שלא יחשדו בי שהיותי איש הסברה בארגון זכויות אדם, היא כשלבדה אחראית על עמדתי זו.