Posts Tagged ‘מבקשי מקלט’

מיכאל בן ארי בבריכת גורדון: דיווח מהשטח

13 ביוני 2011

עודד נעמן

יום ראשון, 12 ביוני

הערב הלכתי כהרגלי לבריכת גורדון. בריכת גורדון היא מטאפורה מדויקת לישראל: פרויקט מופרך ושובה לב. מדובר בבריכה לא מקוּרה באורך 50 מטרים שנמצאת על חוף ים ומלאה מים מלוחים. שימו לב שתיאור הבריכה מזכיר מאוד משהו אחר שיש בו מים ושבמקרה או שלא במקרה נמצא סמוך לבריכת גורדון: הים. כמו בריכת גורדון, גם בים המים מלוחים וגם הים לא מקורה. אלא שלים יש כמה יתרונות חשובים על בריכת גורדון: אפשר לשחות בו יותר מ-50 מטרים בלי לשנות כיוון והכניסה אליו היא חינם. על הנייר, בריכת גורדון נשמעת כמו כישלון מובטח, כמו תכנית שאם חייבים להגיד משהו טוב על סיכויי ההצלחה שלה אומרים "אין דבר שעומד בפני הרצון". אבל כמו לישראל גם לבריכת גורדון אנשים באים.

במים אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים. גם שרירנים באים לשחות ותמיד אני חש סיפוק כשמתברר שהם לא צפים. שחיינים רבים משתמשים באביזרי שחייה: סנפירים, כפּוֹת שחייה, קרש צף חפצים שמכאיבים מאוד כשמתנגשים בהם. יש גם בעיה של אמנה חברתית, של הסכמה על חוקי היסוד של השחייה במסלולים. לא כל השוחים מסכימים לשחות תמיד בצד ימין, סמוך למצוף, ומעטים מקבלים את האבחנה בין מסלולים מהירים למסלולים איטיים. לאור בעיות הקואורדינציה שנוצרות, אביזרי השחייה הופכים לסכנה של ממש. על שפת הבריכה, על הדֵק, שרועים זה לצד זה אנשי לייף סטייל שזופים ותיירים צרפתים אדמדמים כמוצגים בתערוכת ניתוחים פלסטיים. בקצה הבריכה יושבים פרקדן המצילים, מעשנים ונושפים עשן על השוחים, כנראה מתוך שיעמום. אם לשפוט עלפי השיחות במלתחות, רוב הגברים שמבקרים בבריכה הם אנשי עסקים צרודים ואנשים ששמחים להיות חברים שלהם. הם מדברים על עסקים, ספורט, דברים שטובים לבריאות ובחורות. לפעמים הם משלבים בין הנושאים. פעם שמעתי מישהו מסכם שיחה על תזונה בריאה: "אתה יודע מה טוב לבריאות? אני קורא לזה שלושת הכפים: כּוּרכום, כּוּסברה וכּוּס." אבל מדי פעם אני שומע גם את ישראל גוריון שר במקלחת. פעם התכוונתי לגשת אליו ולהגיד משהו על השיר "אבי היקר" מ"מלכת אמבטיה" אבל הוא בדיוק לבש תחתונים וחשבתי שזה לא המקום ולא הזמן. גם יוני רכטר שוחה, בדרךכלל בשעות אחרהצהריים המאוחרות. הוא נכנס למלתחות במשקפי שמש וכובע מצחייה. למרות שאנחנו לא מדברים אני מוקיר את נוכחותם. לפני שאני יוצא מהמלתחות אני מייבש את השיער, מביט בבולבול של אלילי ילדותי, מהנהן בנימוס ויוצא מסופק בגוף ובנפש.

הערב, ליד הכניסה לבריכה, עמדה להקת עיתונאים חסרי מנוח. ניגשתי לקופה, שמחוץ למתחם הבריכה, ושאלתי את האישה מעבר לסורג על מה המהומה. זו היתה תשובתה, פחות או יותר: "הגיעו אנשים מהימין הדתי קיצוני", היא הצביעה אל עבר שער הבריכה, שם עמדו מחוייכים מיכאל בן ארי ואיתמר בןגביר. "הם הביאו איתם את חבורת שחומי העור האלו שאתה רואה מימינך", עכשיו היא הצביעה במחוות ראש מעודנת אל עבר חמישה עשר פליטים אפריקאים שכנראה נשכרו עלידי בןגביר ובן ארי וישבו על כיסאות נוח תחת אחת השימשיות של בית הקפה הסמוך. הקופאית המשיכה: "הם [בן ארי ובןגביר] רצו להראות שאנחנו [בריכת גורדון] לא מכניסים אותם [את שחומי העור] אבל הכנסנו אותם [את שחומי העור] והם [בן ארי ובןגביר] בכל זאת עושים פרובוקציה".

לא הייתי בטוח מה לחשוב: הפליטים עליהם הקופאית הורתה ישבו מחוץ למתחם הבריכה ולא נראו כאילו זה עתה התרעננו במי המלח הצלולים. נכנסתי למלתחות, החלפתי לבגדים והלכתי אל מתחם הבריכה. בדרכי חלפתי על פני בן ארי ועל פני חיילת במדים שישבה מאחוריו, לאה ומאוכזבת. מתחת לחיילת, על הרצפה, שכב מיקרופון של גל"צ. לפניי נכנסו שניים מהפליטים. הם לא הצליחו להזיז את השער והשומר, שסבלנותו פקעה, צעק עליהם ברוסית. במתחם הבריכה, על הדֵק, בןגביר הרים ידיים אבל לא נראה שהוא מתכוון לקפוץ לבריכה הוא לא פשט את בגדיו. לא, הוא לא התכוון לשחות, הוא התווכח עם מישהו לגבי הצעד הבא. "בשביל מה הבאנו את התקשורת?" אמר בן שיחו "צריך לעשות משהו!" בןגביר לא נראה מודאג במיוחד, למרות שכשחלפתי על פניהם ניכר בו שלא אהב את החיוך שלי. נזכרתי איך הוא בעט בי פעם ברחוב השוהאדה בחברון. שני הפליטים שנכנסו לפניי התיישבו על כיסאות נוח לצד שלושה אחרים שכמוהם נשכרו להעמיד פני שחומי עור תמימים שמבקשים לבלות את שעות הערב בבריכת גורדון. הם נראו אדישים להתרגשות סביבם.

אחרי ששחיתי, במקלחות, שמעתי מישהו אומר שהוא אףפעם בחיים שלו לא שיקר. אז הוא אמר שהוא ראה אחד מהם [שחומי העור] מנסה להכנס לבריכה ואת ההיא שעובדת בקופה צועקת לו "תתרחק מהמים כושי!" האיש טען שאמר לה "מה זה אמור להיות הגזענות הזאת?" ושרק אחרכך למד שהימנים הדתיים הקיצונים שכרו אותם. "אבל זה לא משנה! היא לא היתה צריכה להתנהג אליהם ככה" – הוא התעקש. אחר כך השיחה נסובה על הצבא והאיש אמר שמי שלא ישב בכלא שש הוא לא גבר. 

 

פרויקט ראש סיכה

24 בנובמבר 2010

יותם פלדמן

החומה שישראל מתחילה לבנות בימים אלה בגבולה הדרוםמערבי, היא פרויקט שאפתני בכל קנה מידה. כל מי שביקר בשטח ההפקר שבין המגדלים של חיילים המילואים הישראלים לסככות הצבא המצרי, יתקשה להבין איזה בסיס יציב תמצא לה חומה כזו בעומק החולות המדבריים שמכסים את הגבול. אך המבנה המרשים באמת הוא המבנה הרעיוני שמעניק בסיס לחומה החדשה. הרי דומה שפרט לרצח שיטתי של מבקשי המקלט (בצד המצרי), ודחיינות ביורוקרטית עד קץ הימים (בצד הישראלי), המוחות החריפים של משרד הביטחון הישראלי יכלו להעלות על דעתם פתרון קולע יותר לאותו איום קיומי על דרום המדינה. אולי אף נועזים יותר מהצעתו של מנכ"ל המשרד, אודי שני, שקרא להקים מחנה מעצר למבקשי המקלט וכך ליטול את התמריץ הכלכלי להסתננות. שני כנראה אכן מדמה לו את מבקשי המקלט לאוסף של סוחרים בעלי שפמי שפמנון ומעילי פרווה ארוכים, קונים ומוכרים עתיקות או ממתקים שעבר זמנם. כשהבסטה של אותם שפמנונים תיתקל בחומת המערבית, ייאלצו לחפש בזאר אחר להתלבש עליו.

ההסבר האמיתי לפרויקט נעוץ בשיקולים מורכבים ואסטרטגיים הרבה יותר. לפני כמה חודשים פרש ראש הממשלה, בכותרת הראשית של "ידיעות האחרונות", את תוכניתו האסטרטגית למדינת ישראל – "נקיף את כל המדינה בחומה". זה, מתחוור, הסיפור האמיתי שקורה כאן. בעוד ששיחות השלום, המחוות הביטחוניות, והתקיפה המתקרבת באיראן משמשות מוסיקת רקע לאה, הסיפור המרכזי נרקם במשרדיהם של קבלני גידור ופקידי משרד הביטחון. חומת ההפרדה בגדה המערבית היא כמובן חלק חשוב מאותה תוכנית, אך היא רק מרכיב קטן ממבנה מפואר שמלוא היבטיו טרם הוצגו מסיבות מובנות טרם הובהר למשל, אם גם הים יגודר וכיצד, או כיצד ייאטם המימד האנכי של המדינה האווירי והתתקרקעי.

איום השפמנונים אינו, אם כן, עילה מספקת לבניית גדר מכל צדדי המדינה. אם מניחים שהתוכנית לא כוללת בתוכה החזרת שטחים מרחיקת לכת בבקעת הירדן וברמת הגולן, תכליתה הופכת משונה עוד יותר. בהיעדר הסבר סביר אחר, אין מנוס מההבנה שמטרת החומה היא לרכז את יהודי מדינת ישראל במקום אחד, מצומצם, ולמנוע בכל מחיר את פיזורם מחוץ לגבולות הגדר. המסתננים שהגדר נועדה לחסום בפניהם את הדרך, אינם בהכרח אפריקאים או פלסטינים, אלא יהודים תושבי מדינת ישראל. יותר מכך, תוכניות התכנסות והתנתקות למיניהן, מבהירות ומאשרות את מלוא תכלית המדינה המגודרת החדשה. לא רק שיש לכנס את תושבי המדינה מאחורי בונקר של חומות בצורות, אלא ששטחו של הבונקר רק הולך ומצטמצם (מתכנס) בקצב לוגריתמי. אין סיבה להניח שהשטח שבין גבולות הגדר לא יילך ויצטמצם עד כדי ראש סיכה, שאליו ייקראו כל תושבי המדינה היהודים. מכאן קצרה ובלתי נמנעת הדרך לחור שחור, בעל שטח אפסי, אשר יבלע אליו, בשיהוק אחד, את מלוא המסה האינסופית של תושבי ישראל היהודים.

דומה שאטימת גבולות המדינה ודחיסת המסה היהודית (להלן פרויקט "ראש סיכה") היא הפתרון האחרון שנותר לבעיה הדמוגרפית שמטרידה את ראש הממשלה. הרי לא די בגדר שתפריד בין יהודים לפלסטינים (פרויקט בלתי אפשרי בפני עצמו) כדי לענות על מלוא חומרת הבעיה יש להפריד מהיהודים גם שחורים, מתחזים למיניהם שגוירו בחופזה וללא כוונה, ומהגרי עבודה בעלי תוכניות ארוכות טווח. רק על ראש סיכה אפשר יהיה, אם בכלל, לשמור על טוהרה של המדינה היהודית.

תוכנית ראש סיכה מעניקה הסבר משכנע יותר מאחרים לשלל פעולות שלטוניות שהולכות ומתגברות בשנים האחרונות: אזהרות המסע לסיני, עידוד חרם הצרכנים על טורקיה והתוכנית שחשפה לפני כמה חודשים ב"הארץ" עמירה הס, להפריד לחלוטין בין כבישי הגדה המערבית לבין הכבישים שממערב לה – הפרדה שתחסום לחלוטין את דרכם של ישראלים למשל שמאלנים אל שטחי הגדה.


אך אויביה הגדולים ביותר של תוכנית ראש סיכה, אינם בהכרח סוחרי עתיקות ממולחים מאפריקה, וגם לא שמאלנים שמסתובבים בגדה המערבית. האויבים האמיתיים, שהתקשורת הופכת באופן מואץ לארכיאויבים של כולנו, הם המתנחלים. באופן סתירתי, דווקא אלה שהחלו לדרוש את טוהרה של המדינה היהודית, הם אבן הנגף הגדולה ביותר בפניה כיום. מאז ההתנתקות, התברר כי קיפולן של עמדות הספר היהודיות הכרחי למימוש התכלית האסטרטגית. אין ביטוי חד לזה מכתביו השמנוניים, החלקלקים, המחליקים את מלוא אורך הגרון, של אלדד יניב (ואנשי "השמאל הציוני"): "התיישבות יהודית בארץ ישראל התנ"כית וברגבי האדמה בשומרון", כותב יניב בעטו המשוחה במרגרינת בלובנד לאפייה, "עדיפה בעיני ארנס וריבלין מישות ציונית עם גבולות מוכרים ובטוחים. כך גם בעיני חנין וזועבי, אם כי מטעם אחר: זכותם של רבבות פלסטינים לשוב לצפת וליפו".

תוכנית ראש סיכה היא ההכרעה הנוכחית בהתלבטות ארוכת שנים. אמנם עצם הרעיון לקבץ את היהודים במדינה אחת, ולהפסיק את נדידתם, הוא "התבצרותי" מיסודו. אך במימושו של רעיון זה, תמיד שרר מתח בין תנועת ההתרחבות לבין תנועת ההתבצרות: בין היאחזויות נח"ל בסיני וגם באפריקה לבין ישובים מוקפים חומה ומגדל, בין כיבוש ופנטזיות כיבוש על מתיחת גבולה המזרחי של המדינה, לבין העלאה כפייתית של יהודים לארץ ישראל וגינוי הנותרים מחוץ לה, בין פעולות תגמול בשטח מדינות ערביות לבין סירוב גאה לצאת לחופשות מחוץ למדינת ישראל. המתח בין השניים גובר אף על ההבחנות שבין יהודים גלותיים לבין יהודים חדשים. הראשונים, שמזוהים עם ההסתגרות, הם אלה שננזפו על התבזרותם וגויסו (מבחירה או שלא מבחירה) לתוכנית ההתבצרות במדינת ישראל, ואילו האחרונים, שמזוהים עם ההתרחבות, הם אדריכליה של תוכנית ההתבצרות.

החדשות הטובות טמונות אולי בתגובת כמה מהתושבים הישראלים לתוכנית המתרקמת, שהיא לא פחות מפאניקה מוחלטת, ככל הנראה מוצדקת. הערפל ששרר מעל שדה התעופה, החריד ישראלים לא מעטים שגילו כי למדינה יש רק נמל תעופה אחד. שדה התעופה, שרבים מעניקים לו מעמד מיסטי, פטישיסטי כמעט, הוא חור התולעת היחידי ממנו אפשר להימלט מהמדינה המבוצרת. די בדוק מדולדל של ערפל, דבר יומיומי בשדה התעופה הית'רו וודאי בנמלי תעופה סקנדינביים אפלוליים, כדי לאטום גם אותו.

הפרומואים לעונה החדשה של התוכנית "עובדה", שמוטיב המצור נשזר בהם בעקביות, מעניקים מושג כיצד ייראה הקיום כאן בשנים הבאות: אילנה דיין נכנסת אל תוך חנות ספרים, טיפוסים מפוקפקים מתלחשים סביבה, היא נדחקת לכוך קטן מימדים והדלתות נסגרות, איתי אנגל בהפגנה צפופה בטורקיה, הולכים ומתקרבים אליו, דוחקים אותו אל תוך עצמו – "סוגרים עלי, סוגרים עלי", הוא זועק, ובצדק.