Posts Tagged ‘מאחזים בלתי חוקיים’

מאחזים בלתי חוקיים: גם השמאל יכול

7 במאי 2012

יריב מוהר

נדמה שאי-אפשר, במערב בכלל ובישראל בפרט, לחיות מחוץ למודרניות. המודרניות אינה בחירה, היא כפייה. במיוחד אני מתכוון לסדר החברתי של הקפיטליזם, על השוק המשוכלל שהוא מייצג והרציונאליות האינסטרומנטלית שהוא משוקע בה, זו הבוחנת ומודדת דברים לפי שורת הרווח והיעילות. נכון, אפשר לקנות בית ביישוב כליל ולעבד חלקת אדמה אורגנית, אבל פריווילגיה זו שמורה למעטים שהם – או הוריהם – היו ברגים מספיק גדולים בשוק הקפיטליסטי על מנת לרכוש חלקה כזו מלכתחילה. בימינו אי אפשר להתקיים מחוץ לסדר של השוק: אי אפשר, למשל, פשוט לזהות פיסת אדמה נטושה ולעבד אותה. המשמעות היא שהשתתפות בשוק היא לא בחירה של מותרות, אלא עניין של הישרדות ממשית.

חברתי רחל לוי מיבנה, שנזרקה מדירת העמידר בה גרה כל חייה, לא יכולה – לא היא ולא רבים במצבה – פשוט לבנות בית מעץ בשדות הבור שבפאתי ערי הארץ ופרבריה. זה אומר שהן תלויות להישרדותן ביכולת להשתלב בשוק העבודה הקפיטליסטי המודרני – שוק בו קורות חיים הם במידה רבה ערובה לחיים; ערובה לעבודה מקיימת (בקושי).

מבלי לחטוא ברומנטיזציית יתר, תרשו לי להמר שיש משהו בעבודת החקלאות הבסיסית ששונה מהותית ברמת החוויה לעומת מרבית העבודות בשוק הקפיטליסטי. מושג הניכור המרקסיסטי הוא בעל כוח הסברי חזק בהקשר הזה: העבודות הנמוכות בקפיטליזם התעשייתי ואולי עוד יותר מכך בקפיטליזם מבוסס השירותים הן עבודות מנכרות ואף מדכאות. הקפיטליזם של הפרונט-דסק במק'דונלדס הוא ראשית כל קפיטליזם של מחיקת העולם הפנימי. והטלמרקטינג הוא ככל הנראה צורת השיעבוד הגדולה ביותר של נפש האדם בחלקים הלגליים של העולם הנחשב ל"חופשי" (אפשר להניח שזנות גרועה בהרבה).

ייתכן ולא ניתן להכריע מה מדכא יותר את נשמתם ואת הליבידו של מרבית האנשים – עבודה בטלמרקטינג או ניקיון או שמא עבודה חקלאית, עם הטבע, להוצאת לחם מן הארץ. אבל גם אם לא השתכנעתם שחקלאות מטבעה טובה יותר, ודאי תסכימו שצריכה לפחות להיות אופציה לא להיות חלק משוק התעסוקה הפוגעני והמנוכר של קיומנו הנוכחי; שלכל הפחות שמורה לאדם הזכות לקיים את עצמו בצורה אחרת; שלכל אחת מגיעה זכות יציאה מהקפיטליזם. ולבסוף שהביטחון הקיומי בחקלאות כזו גבוה מהביטחון של מי שתלוי במעסיק שיכול לפטרו במחי יד.

למעמד הבינוני-גבוה ומעלה, לפחות תיאורטית, יש את אופציית המצפה בגליל – וגם זאת על חשבון הפלסטינים אזרחי ישראל ובמצב צפיפות האוכלוסין הנוכחי גם על חשבון מעט ערכי הסביבה שנותרו לנו. למעמד הבינוני, למעמד העובדים ולעניים אין אפילו את זה. הם כבולים לשוק.

אז אם האופציה לצאת מהקפיטליזם, יציאה בסגנון הפרה-מודרני, לא מעשית ולא יכולה להיות מעשית להמונים בשל אילוצי קרקע וסביבה, האם זה לא מחייב זכות יציאה אחרת מהקפיטליזם? תמיכה בצורת קייום אחרת שאינה קפיטליסטית? האם מדינה קפיטליסטית הגונה בליברליותה לא מחוייבת לפחות לעודד ולסייע למודלים מתחרים כך שיהיה להם זכות קיום לצד הקפיטליזם? למשל לתמוך בכל מיני קומונות קואופרטיביות ולא-קפיטליסטיות המאפשרות צורת קיום שונה, ולו כמודל מתחרה לשוק החופשי-לחזקים שהיא מקיימת. ובקצרה: האם קפיטליזם חובק-כל עומד בקנה אחד עם עקרונות ליברליים ופלורליסטים?

למרבה המזל ישנן כמה תופעות וצורות אקטיביזם מרעננות שיכולות לחשוף בדיוק את אופיו המדכא-לעתים של הקפיטליזם החובק-כל. הן חושפות את העובדה שהמדינה הקפיטליסטית לא רק נמנעת (בפאסיביות) מלספק רווחה, אלא גם מונעת באופן אקטיבי צורות קיום חלופיות ועצמאיות על ידי דה-לגליזציה שלהן. אציע רק כמה דוגמאות:

מעבר לריבוי הקומונות וקהילות הסקווטינג, שאפשר בהחלט להתווכח עד כמה הן חוץ-קפיטליסטיות ועד כמה הן זמינות למוחלשים, אני רוצה לציין במיוחד מספר צורות התקיימות: כזוהי למשל תופעת הגינון גרילה המלבבת, במידה שהיא למטרות תזונה. נדמיין גינת ירק שנעקרת על ידי פקחי העירייה לאחר שהחליפה כר דשא יאפי או סתם עזובה. תופעה זו חושפת את האקטיביות של הרשויות במחיקת צורות קיום חלופיות לשוק הקפיטליסטי. הבדואים בנגב והבדואים והפלאחים בדרום הר-חברון מקיימים בחלק מישוביהם משקים כמעט-אוטרקיים (טוב, כשאתה לא מחובר לחשמל ומים ועני מכדי לקנות את כל דברי האוכל בשוק זו די הברירה היחידה שלך). ההתנגדות ליישוביהם חושפת את תפקידה של המדינה במניעת צורת קיום סמי-קפיטליסטית. בהתנגדות זו של המדינה מעורבים מטענים גזעניים ואתנוצנטריים עם חוסר סובלנות לקיום שאינו כפוף לסדר התכנון-קניין המודרני.

מאהלי האין-ברירה (מושג שהיה לי הכבוד לטבוע עת סייענו בהקמת המאהל בגן העצמאות בירושלים בקיץ שעבר), בהם ביקשו משפחות לחיות באופן חליפי לפחות עד שיינתנו להן פתרונות דיור מוסדרים וראויים יותר, פונו ברובם, לא-פעם באלימות, ורק שלא יתקבעו פה צורות מגורים שאינן חלק מהשוק (שוק הנדל"ן במקרה זה) וממערכת התכנון-קניין המודרנית. ייתכן והאוהלים כהוויה קבועה (כפי שמציע עופרי להבין את התופעה) הם שאיימו מכל על המימסד. ועוד יותר מכך, מחשבות שעולות במעגלים האקטיביסטיים לבנות ממש בתי עץ חלופיים – ואני מקווה שהתוכנית תקרום עור וקרשים – יכולות במימושן להמחיש שאפילו כשמדובר בפתרונות דיור סבירים ואמיתיים יותר ממאהל זמני, עדיין המדינה צפויה להפעיל את המונופול שלה על האלימות כדי למנוע זאת. המדינה לא רק שלא תספק בתים לעניים, היא תהרוס בתים שבנו בעצמם.

למעשה יש מקום אחד שבו המדינה יחסית סלחנית ביחס לקיום א-קפיטליסטי או סמי-קפיטליסטי השמור ליהודים בלבד: חלק מהמאחזים בשטחים הוקמו בצורה שלפחות פוטנציאלית מאפשרת משק אוטרקי ובוודאי מנותקת ממערכת התכנון והקניין של הקרקעות. לעיתים תכופות זכו מאחזים אלו להכשרה בדיעבד או לעצימת עין ממוסדת. גם חוות הבודדים בנגב זה לא תמיד חוקי או מוסדר לחלוטין.

לכן אני מציע שהאתגר הגדול שאפשר להציב למדינה יכול להיות בהקמת מה שיוגדר כמאחזים או כחוות בודדים בתוך שטחי 48'. הם ייועדו למחוסרי דיור ללא הבדל דת גזע ומין, על מנת לפתור את מצוקותיהם ולא כדי לחסום את "התפשטותם" של אנשים עם זהות שונה, ולא על שטחם הפרטי של אחרים (ההצעה התגבשה במהלך שיחה עם הפעילה ספיר סלוצקר שזרקה רעיון כזה כבדרך אגב). גם מאחזים "חברתיים"אלו וודאי ייהרסו, אבל לפחות ייחשף בכך שהמדינה לא רק שחוסמת צורות קיום א-קפיטליסטיות, אלא שהיא גם עושה זאת באופן מפלה, כך שיהודים מהימין המייהד הם הנהנים היחידים מאפשרות זו.

ייתכן ואקט כזה יכול אף להעמיד אתגר נאה בפני יומרת השיוויון של בג"צ, כשמושאי ההשוואה הפעם הם לא הפלסטינים –  אלה שמודרים תמיד בתירוץ של "שטחים מוחזקים באופן זמני" – אלא עניין פנים-ישראלי, בין שני סוגי אזרחים: עניים ישראלים (ואפילו יהיו אלו יהודים) לעומת מתנחלי מאחזים ומתנחלי חוות בודדים מהסוג המייהד בכוחנות. שהרי מי שלא רוצה לקדם בגופו את האג'נדה המתנחלית מופלה לרעה.

גורלם של "המאחזים החברתיים" צפוי להיות דומה לגורל ה"מאחזים הפלסטינים", שהוקמו על ידי פלסטינים ואקטיביסטים על מנת לחשוף את האפלייה על רקע אתני ונהרסו במהירות ובנחישות. הגורל הדומה הצפוי למאחזים ה"חברתיים" עשוי לסמן שיוויון מצער בין פלסטינים לעניים בישראל: לפחות מבחינת הזכות שלהם לפרוש מהקפיטליזם, שניהם קרבנות של אפליה לרעה. מה שמותר לסוכני ייהוד המרחב, אסור לפלסטינים ולעניים.