Posts Tagged ‘מאווי מרמרה’

הכוונה הקדושה

6 באפריל 2011

מה למדנו השבוע? שריצ'רד גולדסטון הוא יהודי טוב, יודוציוני. משלנו. הוא יורה ובוכה, מפרסם דו"חות ומתמלא חרטה, נואם ושותק ונבוך ובסוף גם שובר שתיקה – באותו מאמר מוזר (ודי מופרך) שפרסם לפני שבוע בוושינגטון פוסט. ואז הוא שב ושתק, לא עונה לשאלות העיתונאים (ועכשיו שוב נשבר). כי הלא גולדסטון, מתפייט אלון עידן, הוא "אציל נפש", יש בו "ענווה וענייניות". הוא מעז – לא רק לנצח אלא גם להודות בתבוסתו הוא אמיץ מספיק כדי "לחשוב מחדש". גולדסטון הוא איש כבוד, כמובן. יש לו כוונות.

ואכן, כבר כמה ימים יש הרבה דיבורים על הכוונה – מה שהיה או לא היה ל"ישראל", אותה ישות אמורפית, כאשר חייליה ירו לתוך ריכוזי אוכלוסייה, מטווחים מקרוב ומרחוק מיליון וחצי אזרחים החיים תחת מצור. כן, זו הממשות מחוץ לתיאטרון הפנימי של "הכוונות" – תיאטרון למוזמנים בלבד.

כל כך הרבה מדברים על הכוונה, שהיא נראית ממש כמו עובדת טבע, כאילו לכולם יש כוונות, ולא רק למי שנולדו למעמד בעלי הכוונות, נשואי ובהירי הפנים, אנשי הכבוד, שהם רק חלק זעיר יחסית מאוכלוסיית הכדור.

למעמד בעלי הכוונות שייך, בין השאר, ניקולא סרקוזי, ידידו של הרודן התוניסאי זין עבאדין בן עלי ומארחו הנלהב של מועמר קדאפי. כבעל כוונות מותר לו להתחרט על תמיכתו בדיקטטורים, ועל מעשיה של המעצמה הקולוניאלית שלו. גם אנחנו, קוראי וכותבי הבלוג הזה, שייכים למעמד בעלי הכוונות – כמו גולדסטון, אנחנו מבקרים ומוקיעים, מוקעים, שותקים, שוברים, בוכים. חלקנו, כשהיו בצבא, ידעו לבחון את מעשיהם מול הצו הקטגורי של קאנט. וקאנט, איזו הקלה, לרוב סיפק את הסחורה. ואחרי הצבא, הבנו (הבנתי) שצריך להתחרט. שהרי אנחנו בעלי כוונות. מותר לנו. זה אפילו משתלם. לחיילים שלא חשבו על קאנט (אולי לא שמעו עליו), שחשבו על דברים אחרים, לא היו כוונות. ואולי היו להם, חלילה, אפילו כוונות רעות – הם ירו סתם כי התחשק להם, כי הם סאדיסטים. לא כמונו.


אני מציע את החלוקה הבאה, שתיקרא מעתה "הירארכיית הכוונות": למטה למטה ניצבים "הפראים" – להם אין כוונות. הם פועלים ואלימים מכוח איזו הכרחיות פנימית. אלה הם רוב עמי אפריקה, מג"בניקים, ולעתים גם פלסטינים (לפחות לפי אתר האינטרנט של משפחת מוזס, שכינה אותם השבוע "אוכלוסיית מפלצות").

קצת מעל נמצאים "המניאקים" – אלה בעלי הכוונות הרעות. הם בבסיסם פראים, אבל מסיבות פניםמערביות צריך לייחס להם כוונות, רק צריך לדאוג שהן יוצגו כרעות באופן מהותי, אפילו אכזריות. לכאן משתייכים ערבים, אפריקאים ושחורים אחרים כולל 23 הנאשמים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאפריקה.

במעלה ההירארכיה תמצאו, כמובן, את בעלי הכוונות, בהם נציג מובהק של המשטר הפלילי הבינלאומי, כבוד השופט ריצ'רד גולדסטון. בעלי הכוונות זכאים לקשת רחבה של כוונות. הם יכולים להיות טובים, ולפעמים גם רעים. אבל אז שמורה להם הזכות להתחרט. הם יכולים לשרת את האפרטהייד אבל לטעון (בצדק מסוים) שרק ניסו (והצליחו) "לשנות מבפנים". תמיד אפשר לטעון ש"החיים מורכבים". שלא במקרה, אין ולו אדם לבן אחד בין 23 האנשים שהואשמו בבית הדין בהאג מאז הקמתו. וזה למרות הסיוע המאסיבי של פרנסואה מיטראן למשטר ההוטו ברואנדה, האסון הקולוסאלי בעיראק, או העובדה שבימים אלה ממש, כותב פיטר סינגר, חיים של בריטי אחד שווים לחייהם של 32 אפגנים (ואילו אמריקאי אחד = 144 אפגנים). גם הפרשה החדשה שנחקרת בהאג, המצב בלוב, לא תשנה את התמונה.

במסגרת דת זכויות האדם, שגולדסטון הוא אחד ממשרתיה בקודש, לא מספיק ליחס כוונות רק לבעלי הכוונות. שהרי כוונות הן עניין אוניברסאלי, כלל אנושי, עובדת טבע. זה מקור הלגיטימציה שלהן. במלים אחרות, יש לייחס כוונות גם לפראים, שבזאת מועלים למעמד המניאקים. זה מסביר למה כל מיני "קצבים אפריקאים" (שהם פראים בבסיסם) הופכים לבעלי אחריות פלילית, לנאשמים עם כוונות, כשזה משרת את האינטרס המערבי. הם הופכים למניאקים. ממש כמו חמא"ס – שגם אותו העלה גולדסטון ל"מעמד המניאקים", כאשר דרש שיחקור את הכוונה לפגוע באזרחים בשדרות. גולדסטון (שהוא איש עניו, יהודי תמים בסך הכל) מופתע מכך שחמא"ס לא ביצע חקירות. למרבה המזל, ארגון חמא"ס אישר את מעמדו כמניאק מן המניין – צריך לייחס לו כוונות כדי שלא יגידו שאנחנו מצפים לאחריות רק מאנשים לבנים, אבל לשמחתנו הכוונות תמיד מתבררות כרעות.

והאם לישראל היו "כוונות"? היה את אלי ישי למשל, שקרא להחריב את עזה. אבל זו היתה רק "התבטאות חסרת אחריות” (ישי, אחרי הכל, הוא סוג של מג”בניק). לישראל יש "כוונות" אבל אלה כוונות טובות, שהרי ישראל יודעת "לבצע חקירות". גם אם יש לפעמים כוונות רעות, אפשר להיטהר, שהרי יש מנגנון, פרוצדורה, משפטנים יהודים בסטנפורד, היסטוריה, צדק, השואה. המון דיבורים בתיאטרון הפנימי. ובחוץ יש את הממשות – 1400 הרוגים. טנקים ומטוסים מול אוכלוסייה חסרת ישע. 44 שנים בהם מיליוני אנשים משוללים כל זכויות פוליטיות.

למה צריך כוונות כשהכול ידוע והרשות נתונה? שנה אחרי המלחמה בלבנון שוחחתי עם מכר מתקופת הצבא, שהיה במילואים באותו קיץ מדמם. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה המפקדים שלו נלחצו – בבור הפיקוד, בו נכחו דרך קבע שר הביטחון והרמטכ"ל, ולפעמים אפילו ראש הממשלה, רצו להמשיך את המלחמה. ובמלחמה כזו, שבה יש מרכיב מרכזי של הפצצות מהאויר, צריך לספק כל הזמן "יעדי טרור" להפגזה. אלא שהיעדים עמדו להיגמר. מה עושים? מורידים את הרף המודיעיני – הן מבחינת כמות המידע הנדרשת כדי לאשר שאתר מסוים הוא אכן "יעד טרור" והן מבחינת הזמן שעבר מאז התקבל המידע הזה. המשמעות היא שהופצצו בנייני מגורים בבירות למרות שהמידע האחרון שהגיע על היותם "יעדי טרור" היה לא עדכני או בעל איכות מפוקפקת.

אותו מכר כמובן התייסר, שהרי הוא משתייך, כמוני, למעמד בעלי כוונות. יש לו נפש יפה. אבל האמת שלא התיאטרון הפנימי שלו, ולא התיאטרון הפנימי של אהוד ברק, נראים לי מעניינים במיוחד. בממשות הופצצו בנייני מגורים. הרבה אנשים מתו, לא רק כי גרו ליד מפקדה של חזבאללה, אלא לפעמים מפני שגרו במקום בו היתה מפקדה של חזבאללה. אז היתה או לא היתה כוונה? תלוי את מי זה משרת.


מה המסקנה? יש לי שתיים כאלה, לעת עתה. קודם כל, שאת גולדסטון ובית הדין בהאג והחוק הבינלאומי צריך לקחת בערבון מוגבל. מותר – אפילו חשוב – להשתמש בהם. אבל חשוב לזכור, כל הזמן, ששיח הכוונות משרת, בראש ובראשונה, את הסדר הבינלאומי הקיים. אסור להזדהות איתו. הקרימינליזציה של הפוליטיקה מעמידה אל עמוד הקלון שעירים לעזאזל מאפריקה – או את חמא"ס – ומותירה את הלבנים להתעסק (ולהתבשם) בכוונותיהם.

אני כותב את זה כי בימים אחרי חרטת גולדסטון עמוד הפייסבוק שלי הסגיר איזו מבוכה. היו אף מי שהציעו לגולדסטון "ללכת לתלות איזה כושי". זה קצת לא הוגן, שהרי גולדסטון פעל בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת הרים תרומה חשובה לסוף האפרטהייד. מה שכן, העלבון מגולדסטון מלמד כנראה על הציפיות הגבוהות שהיו לנו ממנו.

זה הזכיר לי את המבוכה המסוימת שהשתררה כאשר התברר שאנשי הספינה מרמרה הגיבו באלימות קלה להתקפה של השייטת. גם אז הדריך את הנבוכים איזה שיח שלום מערבי, לפיו מותר להתנגד לכוח רק אם אתה בלונדיני ושוכב ללא ניע על הסיפון. בשני המקרים מדובר באירוע שאינו מתנהל לפי הקונבנציות של דת זכויות האדם, ובמקום להגיב לכך במסגרת השיח הזה, מוטב להיזכר באמיתות בסיסיות החורגות ממנו – ראשית, כאשר תוקפים אותך מהאויר מותר להרביץ, ושנית, העובדה שלמאן דהו היתה או לא היתה כוונה להרוג אזרחים, אינה רלוונטית כאשר בפועל נהרגים מאות אזרחים.

במלים אחרות, אני מציע לא לקחת את גולדסטון ללב, ובטוח לא להיכנס למבוכה, שהרי מה שצריך להדריך את השמאל זה לא שופט מיוסר מדרום אפריקה, שנעלב כי הורחק מהבר מצווה של הנכד, אלא הממשות – הדיכוי העמוק, ההרג היומיומי. ואם יש סיכוי לשינוי, הוא נעוץ בנחישותם של המדוכאים להתקומם.

]

המסקנה השנייה שלי היא די פסימית: נדמה לי שאלוף בן צודק בפרשנות האופטימית שפרסם השבוע (בהמשך לזאת) – מאחורי הקלעים מעמדה של ישראל במערב השתפר בחודשים האחרונים. המהפכות הערביות ואיהיציבות בלבנון הוכיחו שישראל היא, אכן, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – במובן המיוחד שבו אובמה, קלינטון, סרקוזי או מרקל תופשים דמוקרטיה – קרי: בסיס יציב לשמירה על האינטרסים הפרטיקולאריים של הממסד הפוליטי והצבאי במערב תוך שימוש ברטוריקה אוניברסאליסטית (זכויות אדם, משפט בינלאומי וגולדסטון).

המערב צבוע, זה ידוע. אבל לפעמים נדמה שהצביעות הזו עשויה להוביל ללחץ על ישראל לסיים את הכיבוש — ולו בשל האיום להוריד את ישראל למעמד המניאקים, כלומר לשפוט את אנשיה בהאג. התקווה הזו נראית לי כרגע קלושה. ריצ'רד גולדסטון הוא רק משל. חרטתו הפאתטית משהו משקפת את האופן בו, בחשבון אחרון, המשפטיזציה של הפוליטיקה הבינלאומית משרתת את הנאהבים, הנעימים, המתחרטים, הענווים, הלבנים – בעלי הכוונות הקדושות.

"עדינות אינה יכולה למחות": הערה על אלימות ופעילי שלום

1 ביוני 2010

בין השנים 1945-1939 הרגו צבאות בעלות הברית מיליוני בני אדם. הם לחמו בפאשיזם ובגזענות ולמען השלום. בשנות החמישים והשישים טבחו לוחמי חופש באלפי אירופאים שבאו להתנחל על אדמותלאלהם באסיה ובאפריקה. הם לחמו בגזענות ובקולוניאליזם ולמען השלום. אבל אי שם בשנות השישים החלו לזהות את המילה "שלום" עם חבורות חבורות של צעירים יפים ובלונדינים. ירו עליהם ברובי צבע, תקפו אותם באלות, והם שרים, לא מפסיקים לשיר. כך נוצר הקישור הבא: אם אתה פעיל שלום אז אתה בלונדיני, ואם אתה פעיל שלום אתה כמובן נשמר מאלימות. כאשר את הספינה שלך שוטפים באשמורת ראשונה עשרות לוחמים חמושים, בגיבוי מסוקים, מצופה ממך לשבת על הרצפה ולשיר, רצוי באנגלית או בצרפתית.

כצפוי, מאז אתמול בבוקר מתמקדת ההסברה הישראלית באלימות שהיתה או לא היתה בספינה "מאווי מרמרה". השאלה "מי ירה ראשון?” או "מי שלף סכין ראשון?” הופכת למרכז הדיון. אבל האמת היא שזה לא משנה. ואולי כן. אדרבא: אני מקווה שהחיילים שתקפו את הספינה מהים ומהאוויר נתקלו באלימות. היא הותקפה במים בינלאומיים בדרכה להילחם באלימות גדולה בהרבה – המצור על רצועת עזה הנמשך כבר מספר שנים. כאשר על האלימות הזו נוספה האלימות מן האוויר, של טובי בנינו המסתערים בכלי המשחית שלהם – יושבי הספינה פעלו מן הדין ומן הצדק: הם הגנו על עצמם.

מוסלמי מפחיד. נכס הסברתי

אבל כאמור, "פעילי שלום" אמורים כנראה לשבת על הקרקע ולשיר; ולא פחות חשוב מכך – הם אמורים להיות בהירי עין ושיער ולדבר שפה אירופית כלשהי. ואכן, גם על הקלף הזה משחקת ההסברה הישראלית. מעבירים לתקשורת תמונות של מוסלמים זועמים ושחומים, ובערוץ 2 מוקרן סרטון ובו מוצגים "כלי הנשק" שהיו על הספינה, בליווי קריינות: מוטות ברזל, גולות וכמובן – כאפיות. כאפיות! אתם קולטים? כאפיות! זה המסר: ערבים אינם יכולים להיות "פעילי שלום", אלא רק טרוריסטים.

בתגובה, במקום להבהיר שיושבי הספינה אינם טרוריסטים, הגיע הזמן לעדכן את המשמעות של הביטוי "פעיל שלום": פעילי שלום פועלים למען החירות והשלום ונגד דיכוי ורצח – ומול רוצחים יש לפעול לעתים באלימות. אמנם נכון, כאשר אפשר רצוי לפעול ב"דרכי שלום": יש בתי משפט, חוק בינלאומי וכדומה. בשנות השישים, הדמוקרטיה האמריקאית הוכיחה שדרכי הפעולה הללו אפקטיביות לפעמים, לפחות במידת מה. אבל את התובנה שצמחה ברגע ההיסטורי ההוא – שהיתה נכונה לזמנה ולמקומה – הפכו לעיקרון מוסרי אלזמני ואוניברסאלי: לעולם לא נפעל באלימות. הרי אנו פעילי שלום.

העיקרון הזה מתוחזק על ידי גורמים שונים, בשמאל ומחוצה לו: הליברלים מתנגדים להרג באשר הוא הרג, וזרמים "רוחניים" שונים מרחיקים עד כדי התנגדות לאלימות באשר היא אלימות, כאשר “אלימות” כאן היא בהוראה הרחבה ביותר. סיפרו לי שבפסטיבל האקטיביזם האחרון, שהתקיים בסוף השבוע בהרי ירושלים, נשמעה ביקורת על אחד המיצגים. הוקרנו שם סרטים שצילמו משפחות פלסטיניות בחברון (במסגרת מיזם "חמושים במצלמות" של בצלם), ובתגובה תהה מישהו אם הצילום של החיילים, ללא רשותם, אינו בגדר אלימות.

אז כן, זו אכן אלימות. אבל זו אלימות מוצדקת. וגם אלימות חמורה יותר יכולה להיות מוצדקת – הגם שאני מסכים שחשוב לנקוט בה כמה שפחות. כאשר אפשר – ולפעמים עדיין אפשר – עדיף לנצל את ההסדרים הדמוקרטיים והבינלאומיים כדי להילחם בה. אבל לא בכדי כתבתי "לנצל" – ההסדרים הללו אינם חזות הכל, אלא אמצעי במסגרת מלחמה פוליטית. מה שאזרחים ישראלים יכולים לעשות פלסטינים אינם יכולים, במיוחד בעזה. לכן מוצדק שפלסטינים יפנו לעתים לאלימות. אבל גם אז תלוי איזו: זה לא צודק ופושע לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים, אבל אולי זה כן צודק לפגוע בחיילים בשטח כבוש. זה תלוי אם יש דרכים אחרות לפעול בהן, ועד כמה הן מוצו, ועד כמה האלימות צפויה לקדם את התכלית הצודקת – חירות אישית ופוליטית, כלומר סביבה פחות אלימה בטווח הארוך יותר. גם פעילים בינלאומיים, כמו אזרחים ישראלים, יכולים עדיין לעשות הרבה מבלי לפנות לאלימות. אבל כאמור, גם לזה יש גבול: כאשר יורדים עליכם חיילים מן השמיים, זה מוצדק לחבוט בהם במוטות ברזל.

במלים אחרות, גם אם חשוב להימנע ממנה, אלימות איננה פסולה מכל וכל. יש לבחון אותה בהקשרים ספציפיים: השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם.

יש להצטער על כל אלימות, גם צודקת – ולהתאבל על קרבנותיה – וזה קורה, באופן טבעי, במיוחד אם הקרבנות קרובים אליי, פוליטית, תרבותית או משפחתית. אבל במקביל חשוב להיזכר בעובדה שיש כזה דבר, אלימות צודקת. אין עקרונות מוחלטים, נוסחאות ליברליות פשוטות כמו “אלימות היא תמיד פסולה”, שיגידו לנו מה צודק ומה לא. זה מאוד לא פוליטי (כלומר לא רלוונטי למציאות) להיתלות בעקרונות מופשטים שכאלה, גם אם זה מאפשר למאן דהו להרגיש מוסרי ויפה נפש. כדי להכריע באופן פוליטי יש ללמוד לעומק את הסיטואציה, להבין את הכוחות המתמודדים בה ולבחור צד.

חברת פייסבוק שלי, די שמאלנית, כתבה בסטטוס שלה ש"עכשיו, אחרי שפורסמו הסרטונים של דובר צה"ל, התמונה יותר מורכבת". חבל, ההסברה הישראלית משיגה את מטרתה. התמונה אכן "מורכבת", שני הצדדים היו אלימים מרגע שהחיילים נחתו על הספינה. אבל תמונת המיקרו הזו היא הכי פחות רלוונטית.

התמונה הגדולה והחשובה היא פשוטה בהרבה: מאז אוקטובר 2000 מנהלת ישראל מערכה שיטתית להרס מוסדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הצלחה לא מבוטלת. במו ידיה הביאה לניצחון חמא"ס בעזה, רק כדי להתלונן מרה לאחר מכן. המצב בשטח אמנם שקט בדרך כלל (לפחות מאז הרג ברק 400 ילדים), אבל אלימות היא לאו דווקא הברזל הפוגש בעור החשוף. האלימות הגדולה באמת, הקולוסאלית, נעשית בחדרים האפלוליים של אהוד ברק ושמעון פרס, האיש שביקש למכור נשק גרעיני לאחת הדיקטטורות החשוכות והגזעניות ביותר של זמננו. אפילו ליברמן עדיף עליהם, עם הפה המלוכלך אך השקוף שלו.

מול האלימות הזו יצאה הספינה "מרמרה" להילחם, תחילה בדרכי שלום. אבל אז תקפו אותה לוחמי השייטת. איך אמר אחד מהלוחמים? “מצחיק לחשוב שככה התייחסנו לזה. אחרי שבאנו להידברות ולא להילחם, על כל אחד מאיתנו התנפלו שלושה ארבעה אנשים". זה באמת מצחיק. ככה כנראה באים להידבר: משתלשלים ממסוקים באישון לילה.

נזכרתי היום בהקדמה שכתב ז'אן פול סארטר לספרו של פרנץ פאנון, “המדוכאים עלי אדמות". אתן לו לסיים במקומי, למרות שקולו הבהיר קצת גדול על מוטות הברזל של אתמול בבוקר. הוא לקח על עצמו משימה גדולה בהרבה: להצדיק את הרג המתנחלים הצרפתים באלג'יריה. ובכל זאת, אפשר להגיד קל וחומר. אם שם האלימות היתה מוצדקת, היא ודאי מוצדקת נגד לוחמי השייטת, 75 מייל מחופי ישראל:

אני חושב שפעם הבנו את האמת הזו, אבל שכחנו אותה – שום עדינות אינה יכולה למחות את סימני האלימות; רק אלימות יכולה להרוס אותם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית באמצעות גירוש המתנחל בכוח הנשק. כאשר זעמו פורץ, הוא מגלה מחדש את תמימותו שלו ולומד לדעת את עצמו בהיותו יוצר את עצמו. רחוקים מהמלחמה הזו, אנו רואים זאת כניצחון לברבריות; אבל מרצונה שלה משיגה האלימות, לאט אך בביטחון, את שחרורו של המורד, שכן אט אט היא הורסת בו ומסביבו את האפלה הקולוניאליתנשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו".