Posts Tagged ‘לסביות’

זה לא סרט להטב"י: "החיים של אדל" ועידן הפוסט זהויות

7 בדצמבר 2013

מאיר בר מימון

גרעפס במסעדה

׳את מכירה את סארטר?׳ שאלה אֶמה את אדל. אדל לא הכירה את ההגות של אלא רק את שמו. היא אדל נערת תיכון, אז יש לה את כל הסיבות לא להכיר את ההגות שלו.

אֶמה לעומתה הכירה אותו היטב ואף קראה כתבים רבים שלו בהיותה בבית הספר. "לפי סארטר", המשיכה אֶמה, "הקיום קודם למהות, כלומר הפעולות שאת עושה הן אלו שמגדירות את המהות שלך, ולכן יש לך אחריות מאוד גדולה על כל פעולה שאת עושה. את צריכה לקרוא את 'אכזיסטנציאליזם הוא הומניזם', זה מאוד קל לקריאה. סארטר עשה מהפכה גדולה, הוא שחרר דור שלם ועזר לי למצוא תיקוף לחיים שלי״, היא סיימה.

אהה, כמו בוב מארלי, ענתה לה אדל, הוא שר שירי זכויות אדם וגם הוא עשה מהפכה.

אֶמה לא הבינה וצחקה צחוק בורגני.

׳החיים של אדל׳ בשמו הצרפתי, או ׳כחול הוא הצבע החם ביותר׳ בשמו האמריקאי והישראלי, הוא סרט בעל משמעויות רבות, והמונולוגים הרבים והטבעיים שבו מאפשרים לחיים לצאת מבעד לחרכים. אני בחרתי להתעסק במונולוג הקטן הזה כמוקד של הסרט, כלומר בשאלה: מה בהתנהגות של האדם מגדיר את המהות שלו? אתחיל בגילוי נאות: סארטר מביא לי בחילה, כל הקיום שלו מביא לי בחילה, האמת היא כשאני חושב על סארטר מיד עולה לי הבדיחה שסארטר בעצמו סיפר, על בחורה שתקעה גרעפס באמצע המסעדה ואמרה ״אוי, אני לא יודעת מה קרה לי, כנראה אני אכזיסטנציאליסטית״. והנה מגיע הסרט הזה ומעמיד במבחן את כל הגדרות הקיום הנאו-ליברליות המשעממות ומאתגר את הקיום האנושי הדל של העידן הנוכחי, שמנוקז אל תוך תבניות מהונדסות היטב, שבו אפילו למורד יש זהות ברורה ומובחנת, ורדיקליות אמורה להיות לפי סט ערכים מסוים.

"מה את עושה בחיים?" שאלה אדל את אֶמה. "מה את חושבת שאני עושה?" שאלה אותה אֶמה, ״את ספרית״, אמרה לה אדל. והנה על פי סארטר זו יכולה להיות תשובה נהדרת, הרי סימן הזהות של אֶמה, השיער הכחול שלה, יכול להצביע על מהותה – ספרית.

הדיאלוג הקטן הזה הוא דיאלוג מקדים לחיים של אדל, שאף אדם לא יכול להגדיר אותם. ״אדל זה בערבית״ אמרה לה אֶמה. ואכן אדל אישרה שמשמעות המילה היא צדק בערבית, אך האם אדל ערבייה? ההורים שלה נראים ׳לא ערבים׳, אין דבר שמאפיין ערביות בבית שלה והיא לא מדברת ערבית ולו פעם אחת בסרט, גם לא ההורים שלה, האם היא ערבייה? אני לא יודע, הסרט גם לא מספר לנו, אם אדל לא ׳עושה׳ שום דבר ערבי, כלומר הפעולות שלה בחיים הן לא פעולות ׳של ערבים׳ האם אפשר להגדיר אותה כערבייה?

אדל יוצאת עם גבר בתחילת הסרט, היא גם מקיימת איתו יחסים, אחרי הסקס הוא שואל אותה אם זה לא היה טוב. ״זה היה יותר מדי טוב״ היא עונה, ובטון דיבורה נשמע חשש קל. היא עוזבת אותו לאחר מכן, מסבירה לו שחסר לה משהו, וזה לא הוא, זו היא.

בבית הספר החברות שלה שואלות אותה אם היא לסבית, ״לא אכפת לי שאת לסבית, מפריע לי שאת מסתירה ממני״ אומרת לה החברה שלה, ולמעט בחורה אחת בלבד שמגיבה בגועל, לא נראה שבני הנוער מתרגשים מכך שהיא לסבית. אדל מתקוממת וצועקת שוב ושוב שהיא לא לסבית. האם אפשר להאמין לה ולקבל את הזהות שהיא בוחרת לעצמה? האם עלינו להניח שהיא אולי דו מינית?

החיים של אדל הוא לא סרט הומו-לסבי, וגם לא קווירי, הוא גם לא סרט על אהבה, הוא סרט על קיום. במובן הזה הסרט לא מוגדר כסרט קווירי בצרפת; בארה״ב לעומת זאת הוא מיד קוטלג כסיפור אהבה לסבי, וכך מהסרט החשוב ביותר בצרפת בשנת 2013 ומבחינתי החשוב ביותר של העשור, הוא הפך להיות סרט קצה "של הומואים", משרת נאמנה את פוליטיקת הזהויות. יחד עם זאת, גם בצרפת לא התעלמו מהעובדה שהסרט הוא הסרט הראשון על הומולסבים שיצא לאחר אישור חוק הנישואים החד מיניים.

והנה שוב נשאלת השאלה, מה בקיום של אדל, בהתנהגות שלה ובפעולות שלה מייצר מהות ואיזו מהות היא מייצרת? האמת היא שאדל לא מייצרת שום מהות, אדל בעיקר מונעת מאהבה. היא אוהבת ספרות שלא בהכרח מתמקדת בעלילה אלא בתיאורי הרגש, והיא החליטה להיות מורה בגנון כי יש לה הרבה אהבה לתת, מאשר לנסות להיות סופרת שמדברת על רגש. אם כך, אדל הייתה יכולה לאהוב גם גבר, היא הוכיחה שהיא אפילו נהנתה מזה, אבל היא בחרה לאהוב אישה. היא בחרה לאהוב אישה כנראה (דגש על כנראה) כיוון שעם אישה היא יכלה לבטא את עצמת הרגש שלה. יכול להיות שאם היא הייתה מוצאת גבר שמבין ברגש ברמות שלה היא הייתה מתאהבת בו? כלומר, האם אדל בחרה להיות לסבית? או אולי כדאי לעדן את השאלה, האם אדל בעצם לא מתעניינת בזהות פוליטית מינית ובעצם מונעת רק מאהבה?

הכול פוליטי (?)

׳הוא בחר להיות הומו׳, משפט קטן שיוצא בעיקר משפתותיהם של שמרנים ומעורר חלחלה בקרב הומואים רבים, שזועקים כנגד הומופוביה ומתקפים את קיומם דרך משפט של ליידי גאגא: ״אני נולדתי ככה״. בכך הם מתקפים זהות פוליטית, ומערבים מעשה אלוהים.

"האדם שאנו מכירים היום נולד באמצע המאה ה-19" אמר פוקו והרגיז כמעט כל פילוסוף אפשרי, אך מבחינתי הוא למעשה צדק. ברגע שהומו מגדיר את עצמו על פי מעמדו החוקי ולא על פי רמת הרגש שלו לאדם שהוא אוהב, הוא הופך להיות יציר פוליטי וכך גם האהבה שלו, ואפילו הסקס שלו. כל דבר שההומו יעשה מהרגע שהוא ביקש מהחוק שיגדיר אותו, יהפוך להיות אלמנט פוליטי במערכת נאו-ליברלית.

רבים יוצאים כנגד התיקוף ׳הכול פוליטי׳, הסיבות הן רבות: אם הכול הוא פוליטי, אזי דבר אינו פוליטי. אם הכול פוליטי, אז מה נשאר לסובייקט? אם הכול הוא פוליטי משמעו שאין חירות וכל דבר שאנחנו עושים חסר ערך. אם הכול פוליטי אזי אין אדם וכתוצאה מכך, אין טעם בכלל לחיות. אך זו/הי ההגדרה הצרה של התיקוף הזה. במובן הרחב, לומר שהכול הוא פוליטי הוא בעצם לומר שההתנהגות של בני האדם, הקיום שלהם, נועד לשרת מערכת כזו או אחרת, וכל התנהלות שלנו איננה שעבוד מוכפף אלא נטילת חלק במערך שלרוב לא משרת את האינטרסים של הפרטים בו. מערך שבו פרקטיקות רבות שנתפסות כאקט של שחרור אינן אלא שעבוד עמוק יותר וכינון של הסובייקט ללא חירות. היציאה מהארון היא פרקטיקה שכזו. ללא הווידוי של ההומו בפני החברה הוא לא יוכל להיות הומו, הוא חייב לעמוד מול הוריו, חבריו, מקום עבודתו, ואף המדינה עצמה ולהצהיר על משיכתו המינית. וכך רגש, תשוקה ומיניות מתורגמים לזכויות אדם וחוקים, וההומו הופך להיות ׳זן תרבותי׳, כפי שאמר פוקו.

והנה אדל, שאהבתה לאֶמה מודגשת באופן מעורר הערצה, ושמביאה את אֶמה לבית הוריה ועושה סקס בחדר השינה שלה בבית הוריה, מעולם לא טרחה לרגע אחד לצאת מהארון בפני אף אחד. אדל פשוט אוהבת את אֶמה, ואת ההגדרות הפוליטיות הצרות היא משאירה לבירוקרטים.

יחד עם זאת אדל כן עושה פעולה פוליטית אחת, היא משתתפת בהפגנת שמאל של ועדי עובדים. האם הפעולה הזו עושה את אדל שמאלנית? קומוניסטית? פועלת? סצנת ההפגנה, שנראית לא רלוונטית כלל לסרט, והייתה יכולה בקלות להיות מחוץ לשלוש שעות המרשימות האלה, מאפשרת הצצה לעולם אחר, אוטופי, עולם שבו הזהויות כולן, הזהויות באופן הפוליטי שלהן, מתנקזות לשתיים: אלה שיש להם אמצעים ואלה שאין להם אמצעים. וברגע שכל הזהויות כולן מתנקזות לשתיים, כל זהות אחרת הופכת באופן מובהק לא-פוליטית וככזו לאישית ומאוד נזילה, תלוית רגש ולא מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים.

כלומר, הקיום היחיד שמעניין את אדל הוא זכויות חברתיות והזכות לחיות בכבוד. אם כך, אחזור ואומר, החיים של אדל הוא סרט על קיום שמהדהד את דברי סארטר ולדעתי לא פוסל אותם אלא מחדד את ההגדרה שלהם. אם הקיום מגדיר את המהות, אזי חובה עלינו לבטל את הקיום הפוליטי שלנו ולייצר קיום שבו רגש לא ייהפך לחוק. לא בכדי החליט הבמאי להראות סצנת סקס של שבע דקות שלמות: מהפכה חברתית אמיתית חייבת להתחיל בסקס נטול זהויות פוליטיות.

להתחיל מהפכה במיטה

אדל ואֶמה נפגשו שוב לאחר כמה שנים, אֶמה פגשה חברה חדשה והן מגדלות ילד ביחד (לא ילד של אֶמה), ״אנחנו משפחה עכשיו״ אמרה אֶמה לאדל, ואדל בתורה שאלה שאלה אחרת לגמרי: ״איך הסקס?״. אֶמה התביישה לומר שהסקס משעמם וחסר ערך, היא התביישה לומר שהפעולות המיניות שלה עם הבחורה הזו מגדירות את המהות שלה – בורגנית ולסבית – מהות פוליטית נאו-ליברלית, עם מהות כזו, גם הסקס הוא פוליטי. מסתבר שגם לתקוע גרעפס היא בסופו של דבר פעולה פוליטית.

הכול הוא פוליטי אך לא חייב להיות כזה, אם נוכל לצאת מהביצה הסרוחה של פוליטיקה של זהויות ולכונן בשלב הראשוני אך ורק שתי זהויות שהן כלכליות: אלו שיש להם מול אלה שאין להם.

חיי האישיים מספקים לי זהויות רבות, רבות מדי: הומו, מהגר, יהודי, מזרחי, ישראלי, משתאכנז, אינטלקטואל מזרחי, יהודי ערבי, והרשימה המקוללת הזו עוד ארוכה. אך אני מסרב להיות מכונן על פי ההגדרות האלה ונלחם בהן בכל כוחותיי הדלים, לרוב ללא הצלחה. אני רוצה להאמין שתהליך מחיקת הזהויות, או לפחות טשטושן, יכול להוביל אותנו לחירות מסוימת, חירות שבה נוכל להרגיש באופן חסר אמצעי, אולי אפילו אעז לומר ׳טבעי׳. באופן שבו אדם יוכל לקיים יחסי מין עם כל מגדר שהוא יבחר לעצמו ולא יצטרך להתכונן על ידי מערך חוקים כזה או אחר. חירות שבה צבע עור יהיה שווה ערך לצבע העיניים, כפי שאמר בוב מארלי.

נורמלי

צרפת עברה כברת דרך מהיחס שלה להומואים רק לפני שלושים שנה ועד אישור הנישואים והאימוץ לזוגות חד-מיניים, אך צרפת לא רק מחוקקת חוקים. צרפת מטמיעה את החוקים במערכת החברתית שלה, היא מנרמלת אותם וכעת כל ילדי צרפת לומדים בבתי הספר שהמשפחה הנורמטיבית הורחבה גם לזוגות חד-מיניים, ושזה נורמלי לחלוטין וכך זה צריך להיות.

תהיתי מדוע גבר צרפתי, ערבי, מוסלמי, טוניסאי, בוחר לעשות סרט על אהבה של לסביות – זה הרי לא מסתדר במערך הפוליטי הקיים, והבמאי עבד אללטיף קשיש אכן הואשם בהחפצה גברית ובשוביניזם ולסבופוביה, אך בעיקר על ידי אמריקאים וישראלים נאו ליברלים. אך אולי הסרט לא רוצה לומר לנו דבר על לסביות אלא על ביטול הזהויות החוקיות האלה? אולי כדי להראות דבר כזה יש צורך להשתמש באדל, שדרך המחשבה שלה רואה את העולם בצורה אחרת לגמרי, דרך הרגש שמנוגד כל כך ללוגוס הגברי, אך יחד עם זאת, ואולי בגלל זה, מבינה צדק מהו. אולי דרך החיים של אדל צריך ללמוד על החיים שלנו ועל הקיבעון הפוליטי שמכונן אותנו? אולי דרך החיים של אדל יהיה אפשר לחיות חיים אחרים, חיים שבהם נוכל לכונן את האני ללא זהויות כאלה או אחרות אלא כאני נזיל מאוד ללא גבולות?

״אחרי הכול״ אמרה אדל שניסתה להסביר את האנלוגיה שלה בין סארטר לבין בוב מארלי, ״מה ההבדל בין נביא, פילוסוף או זמר?״

בעקבות הזמן הוורוד: תגובה

17 בספטמבר 2011

אמירה נירנפלד

התחלתי לכתוב תגובה לשאלה המרגשת של כותבי הבלוג, היכן כל הכותבות. התגובה שלי התארכה וקיבלה צורה של פוסט. לאחר מחשבה החלטתי להרים את הכפפה ולהציג את עמדתי בשאלה החשובה הזאת. אינני יודעת היכן נמצאות נשים אחרות, אני יודעת רק למה אני הפסקתי לכתוב אחרי כמעט עשור שבו התפרנסתי מכתיבה (אם כי להתפרנס לא היה בדיוק המעמד הפיננסי שלי). כיוון שהאישי הוא פוליטי החלטתי לשתף.

הדלת הראשונה שנפתחה בפניי היתה בגיל 20. אחרי כמה שנים של קריאה פאסיבית של "הזמן הוורוד" החלטתי לתרום מכשרוני ומזמני לעיתון והצעתי את עצמי ככתבת. באותן שנים, "הזמן הוורוד" היה עיתון קטן, חתרני ופרטי. למעט נשים ספורות רוב הכותבים בו היו גברים. לסביות טענו שאין להן מקום בעיתון הזה, שהוא עיתון להומואים והומואים, שהוא מרחב גברי דורסני שנותן במה רק למקורבי העורך מדושני העונג.

זה היה נכון חלקית. הזמן הוורוד היה מקום מדהים עבורי, מצאתי בו חופש יצירתי ובמה לדיעותי ולרעיונותיי. חברי המערכת עודדו את כישרוני ובנו אותי כאשת מקצוע. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מהסאב טקסט הסקסיסטי ולעיתים הלסבופובי שהיה חלק מההתנהלות בעיתון. המערכת היתה מרחב של גברים שמסתובבים בחדרי חושך, בסאונות, בגנים, במסיבות ובאפטרים. הגישה הכללית היתה שאורח החיים שהם מנהלים הוא אורח החיים האולטימטיבי, ושאפשרויות אחרות הן נחותות יותר. כאשה לסבית זה גרם לי להרגיש שאני האורחת והם בעלי הבית. חשבתי שזה קשור למיעוט הנשים במערכת. האמנתי שאם יותר נשים יצטרפו למערכת נוכל לייצר ולהעצים נראטיבים נוספים. למרות שניסיתי לא הצלחתי לגרום לנשים להצטרף.

במשך רוב חייו היתה בזמן הוורוד דומיננטיות גברית מוחלטת. לזכות עורכי העיתון לדורותיו ייאמר שהם מאוד ניסו לשכנע כותבות להצטרף, אך ללא הצלחה. הפעם היחידה שהעיתון היה מאוזן היה כשאורנה אושרי ערכה אותו. אושרי הצליחה לרתום אליה מגוון כותבות מוכשרות. היא הצליחה במקום בו עורכים גברים נכשלו. תהיתי מדוע זה כך וההשערה שהעליתי גרמה לי לאי נוחות. עם זאת, אני מוצאת לנכון לחלוק אותה כאן, כי אני חושבת שהיא ראויה לבחינה ולדיון.

בעשור שנותיי בעולם התקשורת למדתי שכשעורך חדש (אני מדברת על עורכים בלשון זכר, כיוון שכרגע רוב העורכים הם גברים) נכנס לתפקיד, הוא "מגוון" את המערכת עם האנשים שלו. יש בכך היגיון מסויים, הוא רוצה מאוד להצליח וליישם אג'נדה מסוימת ולצורך כך, הוא מקיף עצמו באנשים עליהם הוא סומך שיעשו את העבודה לשביעות רצונו. אני מתקשה להאמין שקרבה מקצועית קשורה בצורה כל כך בוטה למגדר, אך כשאני בוחנת את היחס בין עורכים ומינויים, אני לא יכולה שלא לחשוב שגברים מקיפים את עצמם מקצועית (בעיקר) בגברים ונשים (בעיקר) בנשים. כיוון שיש יותר עורכים מעורכות אז יותר גברים מאיישים תפקידים בהשוואה לנשים.

ובחזרה לקריירה שלי. שיכורה מטיפוח האגו לו זכיתי בזמן הוורוד החלטתי לפצוח בקריירה עיתונאית. בשותפות עם יריב מוהר הקמנו את "פסטיש", אתר הומוריסטי לביקורת תרבות. כהחלטה פוליטית ויצירתית "פסטיש" היה כולו מרחב של נשים רדיקליות. היינו שניים וברוח האתר לכל אחד מאיתנו היו מספר דמויות שתחת שמותיהן כתבנו. כל הדמויות (מלבד דמות אחת) היו נשים. כשרצינו להרחיב את מעגל הכותבים האמיתי קיבלנו הצעות רבות מגברים והצעה אחת בלבד מאשה. הייאוש שחשתי דומה לייאוש שהציגו כאן כותבי הבלוג. עם זאת, חשוב לציין שבאותה תקופה היתה פריחה למיזמים פמיניסטיים בועטים ומהממים. ייתכן שנשים רבות העדיפו להשקיע את מרצן ביוזמה שהן חלק ממנה ולא להצטרף לפרוייקט שאינן מכירות.

אחרי "פסטיש" קיבלתי עבודה רשמית ככתבת. גם כאן נתקלתי בסאב טקסט גברי. לא פעם הרגשתי שהקול שלי נחשב פחות לעומת קולם של גברים. האשמתי את עצמי, את הוותק שלי, את יכולתי לעמוד על שלי, הטלתי ספק בכישרון שלי ועוד. הדרך להתמודד עם זה היתה להגיד לעצמי שככה זה בעיתונות, שזה מרחב של אגו ושל שליטה, ומה שאני חשה הוא חוסר נוחות מול ההתנהלות הזאת. התירוץ הזה החזיק אותי במקצוע יפה, ואילו מה ששבר אותי היה הקושי הגדול להתפרנס בכבוד, להפסיק להיות פרילאנס עני ולהחזיק במשרה לאורך זמן. אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לשרוד כלכלית, החלטתי להפסיק לכתוב ומצאתי "עבודה אמיתית".

כעיתונאית צעירה היו מסביבי חברות וחברים רבים בתחילת דרכם המקצועית. כשאני מסתכלת על מפת התקשורת, עשור וקצת אחרי, רבים מהחברים שהתחילו איתי את הדרך התברגו היטב בתפקידים בכירים. מנגד, החברות כבר לא כותבות בכלל, במקרה הרע, ומפרסמות רק מידי פעם, במקרה הטוב. ייתכן שאני מפספסת משהו ושיש כותבות שהשתלבו היטב, והן כרגע בדרגים בכירים. אבל אם אני יכולה לשלוף בקלות שמות של גברים שהצליחו, וצריכה להשקיע מאמץ באיתור שמות של נשים שהצליחו, אז לכל הפחות זה ראוי לתשומת לב.

מאז שהפסקתי לכתוב לפרנסתי אני מתמודדת לא אחת עם השאלה, למה אני לא כותבת בשביל הכיף. אני לא כותבת כי הכתיבה מהדהדת בי כישלון אישי צורב. זה קולו של הוויתור, זה קולם של חוסר ההצלחה, של האי-השתלבות. אני לא כותבת בשביל הכיף, כי בשבילי כתיבה היא – ותמיד היתה – סבל. נטל החורבות של הקריירה שלי הופך את הכתיבה למשימה בלתי נסבלת. לכתוב את הרשימה הזאת לקח לי שש שעות. סבלתי מכל רגע.

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

10 ביוני 2011

[את המניפסט שלהלן, שכותרתו המקורית "הקץ לטבח הגוף" (pour en finir avec le massacre du corps) מצאתי לפני כמה שנים במוזיאון ההומוסקסואלי בקרויצברג, ברלין, בתוך ספר ושמו "שלושה מיליארד פרוורטים" שהוצא למכירה מעודפי הספרייה של המוזיאון. המניפסט פורסם ב-1973 על ידי קבוצה רדיקלית צרפתית ושמה FHAR – החזית ההומוסקסואלית לפעולה מהפכנית (Front homosexuel d'action révolutionnaire). היתה זו אחת מההתארגנויות הפוליטיות הראשונות של הומואים ולסביות שמאלנים בתקופה שאחרי 68'.

פרסום הספר עורר שערורייה – לאחר הדפסתו הראשונה, הוציא בית המשפט בפאריס צו לגריסת כל העותקים על סעיף "פגיעה במוסר". על העורך, פליקס גואטרי, הוטל קנס של 600 פרנק. מאז, הספר לא הודפס שוב, בעיקר בגלל שני טקסטים שנכללו בו ונחשבים היום מחוץ לטווח הדיון הלגיטימי. למעשה, יש להניח שפרסום הספר המלא היום היה מעורר שערורייה גדולה הרבה יותר מפרסומו בשנות ה-70.

לכבוד יום (שבוע? חודש?) הגאווה, אני מביא כמה מהקטעים המלהיבים והפואטיים שבמניפסט – שאולי יעוררו לרגע מחדש רגישויות שנמחקו בתנועת הלהטב"ק של זמננו.

הדימויים הויזואליים לקוחים מגרסה מאוירת שהופצה בבריטניה על ידי "ויקד מסנג'ר"]

ככל שיראה סובלני-לכאורה, הסדר הקפיטליסטי בכל צורותיו (המשפחה, בית הספר, המפעל, הצבא, המוסכמות, השיח) מחיל תמיד על כלל צורותיהם של החיים המשתוקקים, המיניים והחושניים את הדיקטטורה של ארגונו הטוטליטרי – ארגון המיוסד על הניצול, על הקניין, על השליטה הגברית ועל הרווח.

ללא לאות הוא מבצע את העבודה המלוכלכת של הסירוס, המעיכה, העינוי והריבוע של הגוף, כדי לחרוט את חוקיו בבשרנו, כדי לטבוע בלא-מודע שלנו את מנגנוני השכפול של השעבוד. […]

וכך עומד על מכונו הרייך בן אלף השנים של האומללות החושנית, של הקורבנות, של הכפיפות, של המזוכיזם הממוסד, של המוות: שלטון הסירוס מייצר את הנתין רווי רגשות האשמה, אחוז הנוירוזות, החרדתי, הכנוע והמשועבד.

ריח הגוויה של עולם עתיק זה גורם לנו בחילה, ולפיכך החלטנו לנהל את המאבק המהפכני נגד הדיכוי הקפיטליסטי במקום זה, שבו הוא מעוגן יותר מאשר בכל מקום אחר: בגופנו שלנו. את המרחב של גוף זה, עם כל מה שהוא מייצר לפי פקודה, אנו רוצות לשחרר מהשפעות זרות. "כאן" אנו רוצות לעבוד על שחרור המרחב החברתי. לא קיים גבול בין השניים – אני מדכא את עצמי, כיוון שאני תוצר של מערכת הדיכוי על כל צורותיה.

ה"תודעה המהפכנית" תיוותר בבחינת מיסטיפיקציה, כל עוד היא לא תמצא את עצמה ב"גוף מהפכני", שייצר את שחרורו שלו.

היו אלה הנשים, שנאבקו נגד השלטון הגברי – במשך זמן רב היה כוח זה מעוגן בגופן שלהן – ההומוסקסואלים, שנאבקו נגד הטרור של הנורמטיוויות, ה"נוער", שנאבק נגד הסמכות הפתולוגית של המבוגרים – כל אלה הקימו קולקטיב שפתח את מרחב הגוף לסובוורסיה ופתח את מרחב הסובוורסיה לדרישות הבלתי מתווכות של הגוף.

הם שהציבו לראשונה בסימן שאלה את צורות הייצור של התשוקות, את היחסים בין הנאה לכוח, ובין הגוף לבין "האגו" – כפי שאלה מתפקדים בכל תחומיה של החברה הקפיטליסטית – ובכלל זה גם בקבוצות רדיקליות.

זהו קו שבר חדש, חזית חדשה, רדיקלית יותר וברורה יותר מסתמנת, שמצריכה באופן בלתי נמנע חלוקה מחדש של הכוחות המהפכניים.

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו, של המעיים שלנו, של כלי הדם שלנו. הם הפכו לברגים וגלגלי שיניים במכונה לייצור קפיטל, ניצול ומשפחה.

לא נוכל לסבול עוד את העובדה שהריריות שלנו, העור שלנו, כל המעטפת החושית שלנו – כל אלה הפכו לאזורים כבושים, נשלטים, מנוהלים ואסורים.

לא נוכל לסבול עוד את הפיכת מערכת העצבים שלנו למנגנון הבקרה של מערכת הניצול הקפיטליסטית, המדינתית והפטריארכאלית, ואת תפקודו של המוח שלנו כמכשיר עינויים המתוכנת על ידי הכוח השולט. לא נוכל לשאת עוד את העובדה שהזרע שלנו, החרא שלנו, הרוק שלנו, האנרגיות שלנו, ישוחררו או יוחזקו בהתאם לקיצוב שקובע החוק.

גוף קר זה, מאסר גופני זה, גוף רצוח זה, שאותו הקפיטליזם מרכיב מחדש מהריסות גופנו החי – אותו אנו רוצות לפוצץ.

על ידי החקירה המשותפת של ההיסטוריות האינדיווידואליות שלנו אנו יכולים להעריך, באיזו מידה נשלטים כלל חיי התשוקה שלנו על ידי החוק המדינתי, הבורגני והקפיטליסטי של המסורת היודו-נוצרית, ובאיזו מידה הם עדיין כפופים לכללים של היעילות, של הערך העודף ושל הייצור ההמוני. על ידי השוואתן של "חוויותינו" הפרטיות, "משוחררות" ככל שייראו לנו, אנו יכולים להבין שמעולם לא התגברנו על הסטריאוטיפים של המיניות הרשמית. היא שולטת בכל צורות החיים, תקנותיה מתפרסות ממיטת הכלולות ועד מלונות הזימה, היא חולשת על המשתנות, מועדוני הריקודים, המפעלים, תאי הווידוי, חנויות הסקס, בתי הכלא, בתי הספר, המסיבות, הפגישות הפוליטיות וכו' וכו'.

את שלטונה של מיניות זו איננו יכולים פשוט לסבול, כמו שאדם סובל את תנאי מאסרו. אנו רוצים לרסק אותה, לבטל אותה, כיוון שהיא אינה אלא מכונה המייצרת סירוס וסירוס חוזר, סירוס המשכפל בכל זמן ובכל מקום את תנאיו של הסדר המשעבד.

ה"מיניות", גם בצורותיה המדכאות וגם בצורות הקרויות "מתירניות", אינה אלא מפלצתיות, ולתהליך "הליברליזציה" של אורחות החיים, כמו גם ל"אירוטיזציה" המתקדמת של המציאות החברתית המאורגנת והנשלטת על ידי הקפיטליזם אין כל מטרה אחרת אלא לארגן ביתר עצמה את הליבידו הממוסד. הונאה זו אינה מפחיתה כלל את האומללות המינית, אלא מרחיבה את שדה התסכול וה"חסר", מאפשרת את המרתה של התשוקה בדחף צרכני קומפולסיווי. היא מבטיחה את "ייצור הביקוש", המנוע של הייצור הקפיטליסטי. אין כל פער בין האדרתו של "העיבור ללא חטא" לפרסומת הסליזית, בין שבועת הנישואין להפקרות  של האורגיות הבורגניות. אותו סוג של צנזורה פועל בשניהם. אותו טבח של הגופים המשתוקקים מנציח את עצמו – גם אם באסטרטגיה אחרת. מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו דורשות הוא לפוצץ את המרחב של המיניות וייצוגיה, כדי להכיר את המציאות של גופינו, של גופינו החיים.

אנו רוצים להמציא מחדש את הביצוע החופשי של כל פונקציות-החיים, עם פוטנציאל ההנאה האינטגרלי שמצוי בהן.

אנו רוצות להמציא מחדש יכולות אלמנטאריות כמו הנאת הנשימה, שנחנקה, מילולית, על ידי כוחות הדיכוי והזיהום; את הנאת האכילה והעיכול, ששובשה על ידי קצב העבודה, כמו גם על ידי תזונת הזבל המיוצרת ומשווקת על פי דרישות הרווח; את הנאת החירבון ואת העונג של חור התחת המאולף, הטבוח – חור התחת שדרכו התקיף הסדר הקפיטליסטי את שריר הסוגר וחקק את כלליו בבשר עצמו (ניצול, נוירוזת-צבירה, מיסטיפיקציית הרכוש, טוהר וכו'); את הנאת האוננות ללא בושה, ללא חרדה, לא מתוך חסר או צורך בפיצוי אלא מתוך ההנאה שבאוננות עצמה; את ההנאה שברטיטה, שבהרעשה, שבדיבור, שבהליכה, שבהתנועעות, שבביטוי, שבהזיה, שבשירה, את ההנאה שבמשחק עם הגוף על כל צורותיו. אנו רוצים להמציא מחדש את ההנאה, לייצר אותה מחדש, לברוא אותה – את ההנאה שהוצמתה על ידי אותם מנגנונים שמשימתם היא ייצור פועלים וצרכנים צייתנים.

כשנקודת המוצא שלנו הם הגופים, גופים מהפכניים שהינם אתרי הייצור של העוצמות הסובוורסיוויות, כמו גם אתר ההתרחשות של כל אכזריות הדיכוי; כאשר אנחנו קושרות זה לזה את הפרקסיס ה"פוליטי" עם ממשותם ותפקודם של אותם גופים; כאשר אנחנו מחפשים באופן קולקטיווי את הנתיב לשחרור – אז אנחנו מייצרים מציאות חברתית חדשה, שמשלבת בין מקסימום אקסטזה למקסימום תודעה. זוהי הדרך היחידה המעניקה לנו אמצעים להילחם באופן ישיר נגד הכוח של המדינה הקפיטליסטית במקום בו הוא מוצא אל הפועל. זוהי הדרך היחידה, שיכולה להפוך אותנו לחזקים באמת נגד מערכת דיכוי שמשכללת בהתמדה את יכולותיה לטמטם כל אינדיווידואל, להחלישו ולגרום לו להסכים לפעולות המערכת. להורידו לדרגת כלב.

נתזים: "חלמתי: תבל מכוסה אפר"

24 במרץ 2011

הציונות הופכת לדת של כוחות האופל העולמיים, ובעקבות כך אוונגליסטים אמריקאים מאמצים מנהגים יהודיים

עזבו את ברלין, תשכחו מוורשה: הדבר הבא בשביל אמנים תפרנים והיפסטרים הוא דאר א-סלאם, טנזניה, מדווח מגזין פמבזוקה

עבודת הדוקטורט הטרייה של ג'ייסון ריצ'י באוניברסיטת אילינוי נושאת את הכותרת Queer Checkpoints: Sexuality, Survival, and the Paradoxes of Sovereignty in Israel-Palestine. העבודה פותחת בתפקידו של הקוויר הפלסטיני בשיח הלאומי וההומו-לאומי הישראלי. שיח זה מציג את הלהט"בים הפלסטינים כאוכלוסייה אומללה במיוחד הסובלת תמיד, ומתאר את האלימות המדינתית הישראלית נגד הפלסטינים כאמצעי המגן על הקווירים הפלסטינים הסובלים מתרבותם "החשוכה". על סמך מחקר שדה ממושך, החוקר מדגיש דווקא את הצלחתם של פלסטינים קווירים לפתח כישורי הישרדות במצבם המורכב, לשמור על יחסים עם סביבתם החברתית והמשפחתית ואפילו לשאוב הנאה מהסיטואציה. בכך הוא מנסה לחשוף סובייקטיביות קווירית השונה מזו הליברלית המוכרת להומו המערבי

ג'נה ווגינריץ', צמחונית לשעבר, מסבירה בגרדיאן למה חזרה לאכול בשר – אבל רק ארנבות ותרנגולות שהיא בעצמה גידלה בכבוד. ווגינריץ' טוענת שהצמחונות לא מאיימת באמת על תעשיית הבשר, ולא מציעה אלטרנטיווה לאנשים שלא יוותרו בשום מקרה על אכילת בשר. לשיטתה, המשמעות של צמחונות היא "לברוח מהמאבק" על גידול הוגן של חיות לבשר. הפיתרון היחיד: תאכלו את הכלבים שלכם!

ומאמר מעניין בג'רוזלם פוסט הטוען שהיהדות מעודדת הימנעות מאכילת בשר. הכותב, נשיא ארגון Jewish Vegetarians of North America (JVNA) טוען שבתקופת התגבשותה של ההלכה בשר נאכל רק בהזדמנויות שבהן הוקרבו קורבנות, לכן גם היום אין להתייחס לבשר כאל סתם אוכל שאוכלים כשרעבים. הוא מסתמך בי השאר על הרב שלמה ריסקין מאפרת

פוסט-פורים: מאמר מעניין על המיעוט המיני הנשכח ביותר במגילת אסתר: הסריסים

כתבה נרחבת ב-OWNI על תרבות המאנגה הקווירית ביפאן ונושאים סמוכים

מי היא גוגה אשכנזי, אשת סודו הקזחסטאנית של הנסיך-האולי-פדופיל אנדרו דוכס יורק, ומה הקשר שלה לגבי אשכנזי? (ספוילר: אין קשר)

Falafel Road, פרויקט וידאו מעניין של האמנית הפלסטינית לריסה סנסור והאמנית הישראלו-לונדונית אורית אשרי עוסק בשאלה מתי ואיך גנבה ישראל את הפלאפל? זאת בעיקר על בסיס ריאיונות עם בעלי דוכני פלאפל ישראלים וערבים בלונדון. וגם בעברית כאן.

בראדלי מאנינג החמוד קורא בצינוק את ביקורת התבונה הטהורה של קאנט

יוזמה בקהילה הגאה בבריטניה: במפקד הקרוב להט"בים יצהירו שהדת שלהם היא "לסבית". ויש מי שמתנגדים

קריאה רעננה להתאגדות של שחקניות פורנו

סקווטרים השתלטו על ביתו הענק של גאי ריצ'י והקימו בו בית ספר פרוגרסיווי. הם פונו

למה "סובלנות כלפי הומואים" הפכה לנושא החביב ביותר על כנסיות פרוטסטנטיות ליברליות ומה זה אומר על פוליטיקת ה-gay friendly הליברלית בכלל

למה לא נותנים לליברלים (כאן במובן החיובי של הביטוי) לגמור משפט בתוכניות טוק שואו אמריקאיות?

ניתוח עומק על תוצאות משאל העם על החוקה במצרים ומשמעויותיו מבחינת השמאל

כתבה נרחבת בניו יורק טיימס על טכניקות מתוחכמות יותר מבעבר ללימוד מדעי הרוח, כולל למשל שירה, באמצעות כלים דיגיטליים שונים

אסופה חדשה של שירה פרוגרסיווית באורדו

UFO digest על מעורבות החיזרים בצונאמי ביפאן

ובקרוב אצלכם:13  הכורים האטומיים המסוכנים ביותר באמריקה

בפינת ההתרופפות המוסרית: סטודנטית מקליפורניה חגגה ועלצה בעקבות רעידת האדמה ביפאן רק כי הסטודנטים היפאנים הפריעו לה ללמוד בספרייה

לחובבי הז'אנר: תגובה אנטי-ציונית הולמת למניפסט הפרו-ציוני של האנטידויטש, עם תיאור מעניין של ההתפתחות ההיסטורית של השמאל הגרמני מבחינת היחס לישראל

נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

28 בפברואר 2011

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?

נתזים: מוות יפה מדי

30 באוקטובר 2010

עַבּדִחָבִּ מלך ירושלים היה מסוכסך עם שכניו. הוא החשיב את עצמו לנאמן של פרעה מלך מצרים. כשהיה כותב לו, הוא היה מכנה את עצמו "האבק על נעליך". זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-14 לפנה"ס. עַבּדִחָבִּ דיווח בדאגה לארמון במצרים על הנעשה בעיר הקרובה לכיש: עבדיו של המלך זמרד הצטרפו לעַפִּרֻ הבזויים ורצחו את המלך. הוא האשים את שכניו בנאמנות לעַפִּרֻ, אויביה המרים של מצרים.

לא הרבה זמן אחר כך, הוא כבר התפייס עם העַפִּרֻ, והעסיק אותם בתור שכירי חרב שלו.

עבודת הדוקטורט של אילן אבקסיס באוניברסיטת בן גוריון עוסקת ברציחות פוליטיות במזרח הקדום, ומתבססת על 54 מקרי רצח פוליטי מהמזרח הקדום, 65% מהם של מלכים.

לטענתו של אבקסיס, ישנן כמה ממלכות ותקופות שבהן הפכו רציחות פוליטיות לתופעה של ממש. מדובר על ממלכת ישראל בשלהי ימיה (שבה ארבעה מלכים נרצחו בתוך 15 שנה), וממלכת עילם כמה דורות לפני סופה. בעילם שֻתרֻק נֻחַנתֶ הודח על ידי חַלֻשֻ אחיו שנרצח. כֻדֻרנחֻנתֶ אחי חַלֻשֻ ויורשו נרצח אף הוא. כל זאת בשבע שנים. גם באימפריה הפרסית לקראת סופה הפכו הרציחות לתופעה.

בדרך כלל, מצא אבקסיס שרצח פוליטי קורה לרוב דור או שניים לפני קריסת היחידה הפוליטית. יותר מכך: הרציחות הפוליטיות תורמות לאי-היציבות הפנימית ומאיצות את נפילת הממלכה.

ז'וזף דזירה קור, מות היפוליטוס

ועוד נתזים:

רוח המרד נשמרת באוניברסיטת נאנטר (פאריס 10): הסטודנטים לא מסירים את המצור מהקמפוס, במחאה המשמעותית ביותר מאז 68'; והפרייטאג על המיתוס של צרפת כארץ ההפגנות ועל התקווה למהפך שמאלי בגרמניה 2013

"אם תרצו" במומבאי: פונדמנטליסטים הינדואיסטים הפעילו לחץ, והאוניברסיטה הוציאה מהסילובוס רומאן שלא מצא חן בעיניהם

הפופולריות הגואה של שיעורי יוגה בעירום מעוררת התנגדות בקרב גורואים ומורי יוגה טהרנים

בישוף אמריקאי קתולי ממוצא לבנוני אמר שההבטחה האלוהית לעם ישראל בדבר הזכות על הארץ בוטלה על ידי ישו, ולכן ליהודים אין זכות בלעדית על הארץ המובטחת. דני איילון זועם

ספרייתו של ולטר בנימין שוחזרה ותוצג בזולינגן שבמערב גרמניה

5 סרטים פלסטינים או על פלסטיניות בת זמננו שמוצגים בפסטיבל הסרטים בדוחה; ופסטיבל לתיאטרון ניסיוני בקהיר

למה החליטו פתאום לתלות את טארק עזיז? האם זה קשור להכרזתו שידבר על התמיכה האמריקאית בעיראק בזמן מלחמת איראן-עיראק?

מיזם אינטרנט פמיניסטי חדש מעניק במה לגברים כדי שידברו נגד פורנו. והפרייטיאג מסקר

ספר חדש מצייר את אובמה כנשיא-פילוסוף ברוח המסורת הפרגמטיסטית

הימין האמריקאי המתעורר הוא, בין השאר, מיזוגני ברמות אלימות

תנועת אנטי-דויטש הפרוורטית בגרמניה פירסמה מניפסט הטוען שישראל היא פסגת שאיפותיו של הקומוניזם העולמי. New Left Project קוטל

יותר ויותר ספרים אקדמיים כוללים פרקים שלמים מועתקים מויקיפדיה, מגלה מחקר חדש

למה יש כל כך הרבה רוחות רפאים באנגליה?

ולמה המשוררים האנגלים לא כותבים על המלחמה?

מחקר חדש טוען: 2% מההומואים עושים 23% מכלל הסקס

המועמד המבטיח לפרס סצנת הסקס המביכה בספרות הוא טוני בלייר, בתיאור מתוך הביוגרפיה שלו העוסק במין החייתי שלו עם אשתו שרי

מלמסברי, עיירה מנומנמת שבה כנראה נולד תומס הובס, תמותג כ"בירת הפילוסופיה" של בריטניה

ויכוח בקהילת הפילוסופיה העולמית בדבר "יום הפילוסופיה העולמי" שאמור להתקיים בטהראן

פיטר ווטסון החליט להסביר לבריטים כמה הגרמנים הם גדולים מהחיים ופירסם את "הגניוס הגרמני" – המנון בן אלף עמודים לתרבות, המדע והמחשבה הגרמנית

הגיע הזמן שהומואים יעשו ילדים, דורש הגרדיאן

והפעילה הלסבית השמרנית תמי ברוס מכריזה: ימנים הם יותר סובלנים כלפי דיעות שונות

Bi-national, Bi-sexual

3 בספטמבר 2010

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.

מה בעצם עשו השוטרים בזמן הטבח בברנוער?

1 באוגוסט 2010

במלאת שנה לאירועי ה-1.8.2009, אנו מגישים את המאמר שלהלן כתזכורת לאירועים שקרו באותו ערב בעיר תל אביב

דנה רוטשילד

השאלה האמיתית בסיפור הזה היא איך לעזאזל הצליח הרוצח לברוח. איך קורה שבלב תל אביב, מרחק יריקה משדרות רוטשילד, באחד הרחובות הכי מרכזיים והומים בעיר, יכול בנאדם לרסס בנשק אוטומטי במשך דקות ארוכות ולברוח רגלית מזירת האירוע מבלי שהמשטרה תתפוס אותו בתוך דקות. נכון למועד כתיבת שורות אלו, ביום שלישי בערב, עוד אין להם קצה חוט. ועוד אומרים שהוא לבש שחור ועטה מסכה – עניין די בולט בשטח, אם תשאלו אותי. אז איפה, כוס ראבק, היתה המשטרה? איך זה שבאזור נחמני־רוטשילד כל אידיוט שמעשן בפאב או מסתובב עם הכלב בלי רצועה חוטף רפורט, אבל כשרוצח עם נשק אוטומטי מסתובב ברחוב עם מסכה מתברר שהרחובות שלנו מופקרים לגמרי? איך זה שבאותו ערב בקושי היה אפשר למצוא חצי ניידת בכל השכונה?
לשאלה הזו דווקא יש תשובה, ונדמה שהיא טומנת בחובה הרבה יותר מאשר חשיפת סדר העדיפויות החאפרי של כוחות השיטור בארץ. אתם מבינים, קוראים יקרים, בזמן הירי ומעט לאחריו, במקום לתפוס את הרוצח ולתגבר אבטחה במקומות הומו־לסביים, היו מיטב שוטרינו באזור התחנה המרכזית, נותנים גב לפקחי יחידת עוז, לוכדים ומעמיסים עובדים זרים על אוטובוס של מינהלת ההגירה, נכנסים כמו שצריך בעשרות המפגינים והמפגינות – חלקן לסביות – שהוקפצו למקום עם הישמע דבר הפשיטה. היתה אלימות, זה בטח לא מפתיע אתכם כבר, וגם היו מעצרים, בוודאי תשמחו לדעת. לא רק של מהגרי עבודה, שמהם לא הכי אכפת לכם, בואו נודה על האמת, אלא גם של ישראלים. חלקם הומואים. נו מה. אמרתם סמולנים? אמרתם יפי נפש? אמרתם למה אתם מנפנפים במיניות שלכם ודוחפים אותה לפוליטיקה? אמרתם אם כל כך אכפת לכם מהסודנים לכו תפגינו בעזה, שם יודעים איך לטפל בכם? תודו שאמרתם. אתם תמיד אומרים. אם לא בעל פה אז בלב, לעצמכם. או בטוקבקים, כמובן, אחרת מאיפה הייתי יודעת.


מהתחנה המרכזית לוקח כמה דקות טובות להגיע לרחוב נחמני, גם עם קוז'אקים וסירנות, ובמיוחד אם מדובר במסה של ניידות. זה למה לקח להם זמן להגיב לקריאה, לשוטרים. שתדעו. וזה למה היה כולה שוטר וחצי באזור נחמני מלכתחילה. לתשומת לבם של כל ההומו־לס־בי־טרנס־קווירים והסטרייטים העלק ליברלים שלא מבינים איך המאבקים האלה קשורים זה לזה, ומתעקשים ש"נטייה מינית זה א־פוליטי". אתם יודעים, כמו שווייץ. נייטרלית. הכול בניוטרל.
אחר כך, כשצצו כל אלה שתמיד מצטטים את דבריו של הכומר הגרמני והפעיל האנטי נאצי מרטין נימלר, עם ה"כשהם באו לקחת את היהודים לא התנגדתי, כי לא הייתי יהודי… וכשבאו לקחת אותי, לא נותר מי שיתנגד", וחתמו במוסר ההשכל "היום זה ההומואים, מחר זה אתם", חייכתי חיוך מריר. עכשיו אתם נזכרים? איפה הייתם בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות? זה גם לא מפתיע שרובם לא זוכרים את הציטוט הנכון, ומתחילים ישר מזה שלקחו את היהודים – הרי מה הפאנץ' ליין מבחינתם? זה שהרגו יהודים, השאר על הזין שלהם – כי "כשבאו לקחת את היהודים" הגיע, בטקסט המקורי כמו במציאות, אחרי שכבר לקחו את "הקומוניסטים", "הסוציאליסטים" ו"חברי איגודי העובדים". זה לא היה מקרי. זה שיכלו לקחת את היהודים בשקט, בלי יותר מדי כאב ראש והתקוממויות, זה בין השאר בגלל שכל אלה שהיו עלולים להתנגד – ניחשתם נכון, מדובר ב"קומוניסטים", "סוציאליסטים" ו"חברי איגודי עובדים", או בלשון בת זמננו "סמולנים" – כבר טופלו בידי הרשויות.

באחת בלילה עדיין לא ידעו מי הרוצח, אבל כבר אז היה ברור שמדובר באחד הרגעים הקשים לסצנה הקווירית, על שלל חבריה. אירוע מכונן. ברוטשילד פינת נחמני מתחילים להתאסף עשרות, ואחר כך מאות, להפגנה ספונטנית. לפעמים אי אפשר יותר לשתוק וחייבים להראות סולידריות, תמיכה, להביע הזדהות. אנשים מצלצלים זה לזה כמו בימי הפיגועים, רק לוודא שאתה חי. כמה לא עונים, וזה מפחיד. עד מהרה מתברר שהם היו בהפגנה בלוינסקי נגד גירוש העובדים הזרים, כולל הסטרייטים שתמיד באים למצעדים ולהפגנות שלנו, אלו הם "הסוציאליסטים" ו"הקומוניסטים" שבשיר המצוטט של נימלר נלקחים ראשונים. ואכן, גם ביום שבת הם חטפו קודם, חלקם מכות, חלקם נעצרו. מהגרי העבודה, אגב "איגודי פועלים", צפויים להישלח לגירוש. ואיפה היו שאר הסטרייטים, אלה שאנחנו בין "כמה מחבריהם הטובים ביותר"? ובכן, דחוס כאן.
יצא לי כמה פעמים להיות בסניף האגודה שברחוב נחמני. זה היה מתישהו ב־97', אולי 98'. גם אז פגישות הנוער היו בשבת בערב. לא שהיה לי אומץ ללכת אליהן, אבל כן עברתי שם באמצע השבוע. "רק בשביל חומרי הקריאה". היתה שם ספרייה עם ספרים ומגזינים קוויריים מחו"ל, והיה אפשר להשיג שם את המגזין המופתי "הזמן הוורוד", ומהם למדתי, בבולמוסי קריאה שהפתיעו גם אותי ברעבתנותם, איך לדבר על ואת הזהות שלי. עוד לא הבנתי את זה בזמנו, אבל כל מאבק פוליטי ששווה משהו מתחיל, לפני הכל, במילים. השפה, רבותי, היא שדה קרב, כפי שהדגים הסיקור התקשורתי והחדשותי של הטבח. "את מהקהילה?", פונה אלי כתב של רשת זרה בעצרת הזיכרון, אולי אני רוצה להתראיין. אתם מבינים, נדמה לכם שהמהפכה ההומואית מאחורינו כי יש הומואים בתוכניות ריאליטי וכמה סלבס מחוץ לארון, וכל זה טוב ויפה, אבל הם עדיין לא מסוגלים להגיד "הומו" ו"לסבית". אלה עדיין מילים עם קונטקסט מיני מלוכלך, מאיים, ומדובר במהדורת חדשות כאן. זה לא מכובד. ילדים צופים בזה ואנחנו לא רוצים להכניס להם רעיונות לראש. לא לא, גם לא בהודעות לעיתונות שהוציאו אנשי ציבור וחברי כנסת בעקבות הדברים. במיוחד לא ראש הממשלה והנשיא. וכבר הטוקבקים הראשונים מזהירים שהומואים ולסביות "בטירוף" כדי "לנצל את האירוע" ו"להשתלח בכל מי שלא בעדם". אי אפשר שלא לאהוב טוקבקים. זה אשכרה המודחק הקולקטיבי. את מה שירמזו לנו בנימוס המילים המכובסות שהסתובבו בתקשורת – "הקהילה", "נטייה מינית", "להט"ב", "גאים", "עליזים" – ייתנו לכם בפרצוף הטוקבקים. במיוחד אהבתי את "יש הבדל גדול בין להציג אתכם כחולים וסוטים או להתנגד לדרככם לבין להסית לרצח".

אחרי עצרת הזיכרון בגן מאיר היה ארבע לפנות בוקר, אבל הייתי ערנית כמו חיית מעבדה על קפאין והסתובבתי בחדר דרוכה כמו קפיץ; השותף, שגם היה בעצרת – בדירה שלנו כולם הומואים/לסביות, כולל החתולים – שאל שוב ושוב, בהיסטריה, "מה זה אומר?", "מה ההשלכות?" ו"טירוף!", וניסה לחלץ ממני אמירה חד משמעית על מה שקורה פה. לא היתה לי אחת כזו. בין השאר כי עוד לא היו פרטים מלאים, אבל גם כי נדמה שכאן, בתל אביב פינת לאמשנה, אנחנו נמצאים קרוב מדי להתרחשויות; שהכל ברזולוציה כל כך גבוהה, שאפשר רק לחוות את הגודש, להיות מופגז בגירויים. כדי לראות את התמונה הגדולה צריך לקחת קצת מרחק, לעשות זום אאוט. זה בטח נראה מחורבן גם משם, אבל לפחות אפשר לנשום.

(פורסם לראשונה ב"העיר")

נתזים 19: אני רוצה שאפילו פילים יאהבו אותי

23 ביולי 2010

מחקרים המנסים לאפיין הומוסקסואלים מבחינה פסיכולוגית הם די נדירים בשנים האחרונות. מחקרו של גידי רובינשטיין שפורסם ב- Journal of Sex & Marital Therapy הלך נגד הזרם ובדק את ההערכה העצמית והנרציזם של סטודנטים הומואים בישראל (גברים בלבד). הוא מצא שהם נוטים לרמה גבוהה יותר של נרציזם, ולרמה נמוכה יותר של הערכה עצמית, ממקביליהם הסטרייטים.
האם יש בכך כדי לאשש את ההיפותזה הפרוידיאניות על פיה הומוסקסואליות אינה אלא צורה של נרציזם, והאהבה החד-מינית אינה אלא אהבה לבן דמותו של האוהב? רובינשטיין טוען ש"בהתאמה לטענותיו של פרויד, נמצא שהומוסקסואלים שנבדקו במחקר הם במובהק נרציסטים יותר מההטרוסקסואלים". עם זאת, הוא מציע גם פרשנויות נוספות – למשל שהמאפיינים הנרציסטים מתפתחים בתגובה לסביבה דכאנית, ותכונות כמו אגוצנטריות, היעדר אמפתיה, פנטזיות גדלות ואקסהיביציוניזם הם בבחינה מחאה נגד הנורמות ההומופוביות של החברה. ועוד אפשרות: התנהגויות נרציסטיות הן אסטרטגיות אדפטיביות בתוך הקהילה ההומואית שמציבה לחבריה סטנדרטים אסתטיים נוקשים

ב-16 ביוני 1936 פוצץ הצבא הבריטי כ-240 בתים של פלסטינים ביפו, והותיר אלפים מתושבי העיר ללא בית. על הפעולה הוטלה צנזורה חמורה, ועיתוני יפו נאלצו לדווח ש"מבצע לשיפור חזותי של העיר יפו בוצע באמצעות דינמיט" ו"להתראות, יפו העתיקה, הצבא פוצץ אותך". היה זה אחד העונשים הקולקטיוויים שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת הדיכוי האלים של המרד הערבי, שהתבסס גם על עינויים בקנה מידה גדול. מאמרו של מתיו יוז ב-Journal of Palestinian Studies מתאר בהרחבה את הדיכוי האלים של המרד הערבי בפלשתינה על ידי שלטונות המנדט, כולל ציטוטים של חיילים מתלבטים שנדרשים לבצע חיפושים בבתים

מתוך הסרט "צ'ופ סוי" של ברוס ובר

ועוד נתזים:

גילויים מעניינים בנושא נסיבות רציחתו של פייר פאולו פזוליני לפני 35 שנה: במארס, טען סנאטור איטלקי שמקור כלשהו הציע להעביר לידיו פרק שטרם פורסם מהרומאן הבלתי גמור Petrolio שכתב פזוליני לפני מותו. לפי הטענות, הפרק כולל גילויים על הקשרים בין המאפיה לשלטון ופרטים על נסיבות מותו של אנריקו מטאי – פקיד ממשלה איטלקי שנאבק בחברות הנפט הגדולות. יש בכך כדי לתמוך בטענות שפזוליני לא נרצח על ידי עובד המין פינו פלוסי, אלא על ידי המאפיה או השלטונות (שזה בערך אותו דבר). אלא שכמה חודשים אחרי ההודעה, הסנאטור חזר בו ואמר שהקשר עם המקור ניתק

עימות פוליטי בין-מעצמתי גדול קרב ובא, טוען ספר חדש בשם "2014: איך לשרוד את המשבר העולמי הבא". ההסדר שאחריו יצטרך להחליש את מדינות הלאום וליצור מסגרות בסגנון האימפריות הרב לאומיות של המאה ה-19

יותר ויותר נשים מגלות את האופציה הלסבית בגיל מאוחר. בחודש הבא יערך מושב מיוחד בכנס החברה הפסיכולוגית האמריקאית בנושא נזילות מינית

במחנה אימונים בברנדנבורג מתכוננים כוחות שיטור אירופיים לתסריט של השתלטות על מדינה אירופית במלחמת אזרחים

ובית המשפט החוקתי בגרמניה אישר להמשיך לנהל מעקב של רשויות הביטחון אחרי מפלגת Die Linke, בטענה שהיא כוללת "יסודות אנטי חוקתיים"

עצומה שפירסמו 75 מתנגדי משטר איראנים נגד המצור על עזה וטבח המשט עוררה ויכוח באופוזיציה האיראנית בדבר היחס לישראל

האם מהפכת הפורנו 2.0, כלומר פורנו המופק באופן עצמי ומועלה לאינטרנט על ידי הגולשים, הפכה את הביקורת הפמיניסטית על הפורנו לבלתי רלוונטית?

נמשך הוויכוח בשאלה האם יש להגדיר את הפיאדיזם בגדה כאחד המשטרים הסמכותניים הראשונים שצמחו במאה ה-21?

היסטוריון אמריקאי מציג באור חדש את מלחמת קוריאה וטוען שהאמריקאים ובני בריתם בדרום ביצעו פשעים חמורים הרבה יותר מהצפון קוריאנים של קים איל סונג – בין השאר ג'נוסייד באמצעות הפצצות

המפלגה הרפובליקנית במצב פחות טוב ממה שכולם חושבים; רפורמת ההגירה עשויה לקרב את האוונגליסטים לאובמה; אבל בינתיים ג'ב בוש כבר בדרך לבית הלבן

אל אהרם ויקלי על גבעת אנדרומדה והסגרגציה ביפו; ו-וחיד עבד אל-מגיד בתחזית מעניינת בדבר הפוליטיקה המצרית בשנת 2020

ו-FW הסורי מדווח על מצבה של השפה הארמית ומראיין את פאולו קואלו בנושא ההשפעות הסוּפיות על כתיבתו

במאמר מעורר מחלוקת בקייב פוסט, הפובליציסטית יוליה פופובה תוקפת את האופי הסמכותני של העמים הסלאביים. לדוגמא, היא מתוסכלת מכך שצעירים אוקראינים ורוסים לא יוצאים לטיולי תרמילאות

סטודנטים יהודים בארה"ב הם הכי ליברלים בנוגע לסקס לפני הנישואין

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

12 ביוני 2010

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?