החלוצים

איתמר מן
אתונה

הפאניקה מפני גל של ערבים, שחורים ועניים מאפריקה מתפשטת באירופה בשבועות האחרונים כמו האש האוכלת את הפרלמנט בטריפולי. עם המהפכה במצרים, מיד החלו להישמע באירופה ביטויים לפחד הזה. ראשונה קפצה דווקא בולגריה, שפתחה לאחרונה בקמפיין שמטרתו להצטרף למדינות אמנת שנגן (ביניהן הוסרו מגבלות התנועה). לאחר שספגה בשנה שעברה ביקורת קשה על פגיעתה בזכויות אדם, בעיקר של הצוענים והמקדונים, ביקשה בתחילת החודש להוכיח למדינות המתוקנות שיש להן מה להרוויח ממנה: המדינה הענייה ביותר באיחוד תתקבל למועדון בכך שתחסום את פליטי המהפכות.

הקשר בין מהפכה לפליטות המלהיט את הדמיון באירופה נולד באזור הזה, במלחמות הבלקנים, עת נפוצו מיעוטים שהוקאו מהמדינות החדשות והפכו מסה נודדת על אדמת אירופה. כך נולדה פליטות מודרנית – מתוך מהפכה והקמת מדינה וסילוקם של הבלתי רצויים מתוכה לכל עבר. כך גם קרה בפלסטין.

לא יצאו שבועיים והתחזיות ההזויות של הנשיא הבולגרי בוריסוב – על נחשול מצרים שיעשו את דרכם לסופיה – התממש. אולם במקום פחות מפתיע: על פי דיווחי האיחוד, כ-5,500 מהגרים, על גבי 116 סירות, נחתו עד 13 בפרואר באי האיטלקי למפדוזה ובאיים סמוכים. לדברי האו"ם, ברוב המקרים לא מדובר בשארית הפליטה מהמשטר הישן, אלא בעניים ובמובטלים, שרק רבע מהם תוניסאים. בהנחה שהנתונים נכונים, מדובר כנראה במי שניצלו את ההזדמנות לעשות מה שרצו לעשות כבר מזמן.

אז למה דווקא עכשיו? המהפכה שיחררה את תוניסיה מרודן מבית, אך גם, באופן זמני, מנוגש מחוץ: האיחוד האירופי. בשנים האחרונות המדיניות הביטחונית של האיחוד הפכה מדינות כמו תוניסיה לקבלניות גבול. כך הקים ברלוסקוני את חיל הים של קדאפי כסכר שיעצור את נהר האפריקאים בים התיכון. על פי מודל זה, המדינות שימשו מחסום מפני אזרחיהן, אך בעיקר מפני פליטים ומהגרים הבאים ממדינות חלשות עוד יותר מדרום להן: סודאן, צ'אד, אתיופיה, אריתריאה, סומליה. והרשימה ארוכה.

הפליטות הזו שונה מהמודרנית, זו של ההמון הנגוז מפני מהפכה. נקודת המוצא צריכה להיות שהאנושות בתנועה, ויציבותן של מדינות ושיתופי פעולה אזוריים פוקקים וחוסמים אותה. המהפכה אינה מפץ הזורק אנשים לכל עבר, אלא היא התפרקותן של חומות המונעות, לפעמים, מהמפץ הזה להופיע. הקטסטרופה הסביבתית, שכפי שכתב עפרי, כבר כאן, היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה.

גם נתניהו השמיע קולות דומים, וקרא להאצת בניית החומה בדרום. במובן זה ישראל אינה ראש סיכה, כפי שכתב כאן יותם פלדמן, אלא שוליים של מערכה שניטשת בין ממשלות נייחות לאנשים ניידים בחזיתות שונות מסביב לים התיכון. ובכל מקום ראשי המדינות מדברים בערך את אותה השפה. נתניהו לא חשש מגל של פליטים מאנשיו של מובארק שיתיישבו בדרום תל–אביב. קשה להאמין גם שהתכוון שאפשר להציב חומה מהיום למחר שתחסום את תומכי מובארק שיצבאו כביכול על דלתות דירות המסתור בנווה–שאנן. השערה סבירה יותר היא שגם לישראל היה שיתוף פעולה עם בריון שכונתי שיחסום את הגעת הפליטים מאפריקה באלימות – או בהעלמת עין מאלימות. ומי יודע אם אחרי המהפכה יכבדו את ההסכמים.

לאחר שאיטליה מחתה נמרצות על התרופפות השליטה בים התיכון, ביום חמישי דיווחה אלג'זירה שהתוניסאים חזרו לסורם ומפעילים אכיפה ימית. גם שוטרי פרונטקס (Frontex) – משטרת ההגירה המשותפת של האיחוד האירופי היושבת בוורשה – נשלחו לאזור, ומי יודע כיצד הם משתכשכים. אולם כל עוד חלק ניכר מהמהגרים הם תוניסאים, משמר חופים של תוניסיה דמוקרטית יתקשה לשמור על אגרוף קפוץ: המשטר יצטרך לנשוא חן גם בעיני מי שנושאים פניהם לאירופה.

קלחת הים התיכון מגיעה כעת לרתיחה חסרת תקדים, ומשנה את פניה פעם נוספת עם המהפכה בלוב, ש-14% מתושביה חסרי מעמד. כרגע באן–קי–מון מדבר על פשעי מלחמה, ובלונדון, פריס וברלין עוד סופקים כפיים בדאגה לנוכח מפגינים רטושים. אך לא לזמן רב. מרומא כבר שלחו ספינת קומנדו לסיועו של בעל הברית החשוב; בפראג הקדימו להזהיר מפני קטסטרופה שתתרגש על היבשת; ומבודפשט נמסר שהרודן הנאבק על הישרדותו כבר הודיע שיפסיק את שיתופי הפעולה המשטרתיים.

שריפת בתי הפרלמנט (ויליאם טרנר, 1834)

*

גם בקרן מרשל הגרמנית, קבוצת חשיבה אירופית–אמריקאית שעוסקת במדיניות הגירה בינלאומית, כבר מתכוננים לנחשול. "צפון אפריקה משתנה, וכך צריכה גם לעשות מדיניות ההגירה האירופית", מכריזה כותרת מאמר דעה שהתפרסם לאחרונה באתר הקרן. כפי שמסבירה המחברת, הגעת המהגרים ללמפדוזה היא רק דוגמה אחת לזרם שיתגבר לכל רוחבו של הים התיכון. לכן, במקום להשקיע משאבים במערכות המקלט והגירוש, שיעילותן מוטלת בספק, על אירופה להשקיע בפיתוח הכלכלות הצפון אפריקאיות. על פי הסקר שבמאמר, רוב האירופים מעדיפים את יצירתם של "פתרונות מבית", כלומר מחוץ לאירופה, גם אם אלו יקרים יותר. מה שהמחברת לא מסבירה, הוא שהסיבה לגל ההגירה הוא בעצמו שיתוף פעולה עמוק שיצרה אירופה – בדמות תמריצים כלכליים למשטרים שעכשיו נופלים.

מי שמשמחות אותו המהפכות במדינות ערב, צריך לשמוח לא רק על האפשרות שבמדינות אלו יכוננו משטרים המכבדים את חירויות הפרט. עוד חזון למועד. רווח מיידי וקונקרטי הרבה יותר – שמצטבר כבר עכשיו – נובע דווקא מהתרופפות השליטה הקיימת והאפשרות שהיא פותחת לחלוקה מחדש של העושר באזור. עד שלא תושכן "יציבות" בצפון אפריקה, לא ניתן עוד יהיה לשלשל לכיסיהם של רודנים כספים והטבות כדי שיעצרו בכוח הזרוע את ההמון ש"רוצה חיים טובים יותר". את העבודה המלוכלכת שקדאפי עשה עבורה, כנראה לא תמהר אירופה לעשות בעצמה.

תחת זאת, יש שתי אפשרויות: או שאירופה תשקיע, כפי שמציעים בקרן מרשל, כספי פיתוח רבים במדינות אלו, באופן שיגיע לא רק לשכבה דקה של אנשי שלטון ושירותי ביטחון, אלא יזלוג גם לשכבות התחתונות – שהן אלו שמנצלות עכשיו את שעת הכושר כדי לצאת. ככה אולי, בטווח הרחוק, באמת יהיה פחות כדאי להגר. יש גם כבר מי שחושב איך לעשות מזה כסף. אפשרות מסתברת יותר, היא שהשקעה בסכומים שיצמצמו פערים קיצוניים ביחס למדינות אפריקה תיתפש כיקרה מדי, וככזו שדורשת חדירה עמוקה מדי אל הכיס של משלם המסים בברלין. הקמצנות תתגבר על הגזענות, ומדינות אירופה יצטרכו לקבל אל תוכן המוני ערבים, שחורים ועניים.

*

אירופה מחויבת לערכי המקלט שנקבעו באמנת הפליטים שנחתמה ב-1951. בתקופה שאפשר רק לקוות שחולפת עכשיו מכמה מקומות בעולם, העניקה האמנה מעמד למתנגדי משטר שנרדפו רק בשל כך שהביעו את דעתם, או כי תמכו בדמוקרטיה. אמנת הפליטים עומדת על הדימוי המודרני של הפליט. אבל גם אם ייפול קדאפי, וגם אם תינגף חתיתו של עומר אל בשיר מסודאן, בליבה של האמנה עומדת הבחנה אכזרית בין הפוליטיקה לכלכלה. הדבר הזה עלה בצורה ברורה לגמרי מכמה דברים שאמרו לי בשבוע שעבר פליטים–מהגרים בפחונים שהקימו בפאתי כפר מחוץ לאתונה. בין פרדסים ומטעי זיתים, כמאה גברים – מרוקאים, אלג'יראים, תוניסאים וסודאנים – מתחממים ממדורות שהדליקו בחביות מתכת, יוצאים ממחנות העבודה שלהם לעמוד בצומת, ומקווים לקטוף הדרים.

אם יש בכלל דבר כזה הגדרת "פליט" שמנותקת מההקשר הפוליטי והמוסדי שבו היא ניתנת למישהי או נמנעת ממנה, אני מניח שניתן היה לראות בחלקם פליטים ובחלקם מהגרי עבודה. אולם מה שמשותף להם, הוא סירוב עיקש להגיש בקשות למעמד פליטות, שיחייבו אותם לבוא במגע עם השלטון. גם ל"פליטים" שביניהם יש סיבה לא לסמוך על השלטון, והם מעדיפים לחיות בצללים. המשטרה הורסת להם את המגורים מדי מספר חודשים, אך מעלימה עין מעצם שהותם שם, כי כמובן יש מי שמעוניין בעובדים בתת–תנאים.

ברור שיש קשר בין הנוכחות של האנשים האלה במקום שבו הם נמצאים, לדיכוי הפוליטי, האתני, המיני, שכנגדו עמדו מפגינות ומפגינים בכיכר תחריר. כפי שאמר לי גבר טרוט עיניים בן חמישים בערך, "מאסנו בחיים שלנו שמה. אנחנו רואים איך חיים באירופה ואנחנו רוצים גם". אלו בדיוק המילים בהן השתמש תומס פרידמן כשהתראיין על המהפכה במצרים ממש עם התפטרותו של מובארק. ויחד עם זאת, כפי שהוסיף נער מרוקאי בצורה שאין רהוטה ממנה:

"למשפט הבינלאומי של הפליטים אין שום דבר להציע לנו. אולי במקום פליטים תכתוב בדו"ח שלך על העבדים החדשים"

את הניסוח המדויק ביותר של האכזריות שבמעמד הפליט הנוכחי שמעתי דווקא ממתרגם אפגאני, שבעצמו נפלט כמה פעמים ובסוף הגיע לאירופה על מלגת לימודים. שאלתי אותו אם הוא חושב שזה צודק להגן רק על פליטים פוליטיים, ולהבחין בינם לבין פליטים כלכליים:

"ברור שלא. למי שבורח כי אין לו כלום אין ברירה. מי שבורח בגלל דעה פוליטית תמיד יכול לשנות את דעתו"

קיר מכלאה למהגרים באתונה

העבדות החדשה דומה יותר לעבדות בעולם העתיק מאשר לעבדות שהביאו עמם שלטונות קולוניאליים לאמריקה (לפחות בדימוי הפופולארי שלה). אין מדובר באנשים שנתלשו באלימות ממקומות מגוריהם ונכבלו בשלשלאות, אלא באנשים שהגיעו בעצמם, וכתוצאה ממצבים של מצוקה קיצונית הפכו לעבדים נרצעים. גם אם עבדות זו מביאה עמה חיי השפלה ומחסור בצרכים בסיסיים כמו מזון ומרפא, מדובר בדרך כלל בעבדות לתקופות מוגבלות שלאחריהן יחזרו למקומות מגוריהם (וחוזר חלילה).

עם מערכות מקלט שגם ככה קורסות בכמה מקומות באיחוד, ועם מספר מצומצם של ויזות, האפשרות שאירופה תקבל אליה עוד מהגרים לא נראית מעודדת. האנשים הללו ימשיכו לחיות במאורותיהם, מושחים שיער בג'ל מול מראה שבורה, בידיים מפוחמות, בגוף דואב ממכות שחטפו משוטרים בנמל. אבל אפשר לסמוך עליהם שאם הם משלמים מחירים אישיים כבדים, הם בכל זאת לוקחים משהו לעצמם. קצת יותר מהפירורים שמפזר על שולחנם מערך שליטה שלא מאפשר להם אפילו לצאת לחו"ל. בכך הם מצמצמים, ולו במעט, פערים כלכליים קיצוניים בין אירופה לקולוניות לשעבר.

אם באמת מה שקרה במצרים הוא מפץ גדול, זה כנראה לא רק בגלל שאת המשטרים האפלים יחליפו משטרים דמוקרטיים. המשטר התורכי, האופנתי כמודל לדמוקרטיה מזרח–תיכונית, הוא בסך הכל משטר די שמרני שנישואי השוק החופשי לדת עומדים בבסיסו ממש כמו בגרמניה של מרקל. זהו משטר כיבוש כורדיסטן שמשמרות אותו אלות וגז מדמיע, של הפליה קיצונית בין איסטנבול המהממת לאזורי הספר הנידחים ובהם אודי כפרים ארמנים שנחרבו ואפילו לא טרחו לכסותם ביערות קק"ל – מעצמת ההכחשה. המפץ האמיתי שאולי ממתין מעבר לפינה גלום דווקא באקסודוס שמחכים לו באירופה. ומי שמחכה יותר מכל לאקסודוס הזה, הוא חיל חלוץ של עובדים שכבר נמצאים באתונה ובפרבריה, כמו בערים רבות אחרות.