חגי אלעד
אילנית היא מהזמרות האהובות עלי, ולא רק בגלל שהיא הייתה זו שלראשונה ייצגה אותנו באירוויזיון, אי שם לפני הספירה, ב-1973. פשוט, יש משהו מופלא בשירים של אילנית, משהו שהופך אותם לטקסט שחייבים לבצע בדראג. ברבות השנים, אילנית הפכה לאחת ממבצעוֹת הישראליוּת. נכבשתי בקסמיה, אבל עדיין "בהישמע צפירה עולה, חליל או נֵבל" – במקום לפזם "אני ישראלית", אני קופא ולכל היותר מסוגל לדמיין את אילנית, או איזה גרסה גדולה מהחיים של מי שהיא בעצמה גדולה מהחיים.
אלא שיש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות, ואין מחסור בפרפורמרים, קטנים כגדולים, הנכונים לבצע בכישרון את מה שהחיים שלנו כאן מעולם לא היו, לבצע שוב ושוב זהות ישראלית אידיאלית-מדומיינת, שלא רק שאינה ניתנת למימוש במציאות – אלא, שמעולם לא הייתה: חיים את הישראליות כפרפורמנס סימולקרטיבי.
הנה כבר נשמעים להם האקורדים הפותחים: "גירוש זרים יציג אותנו כמו שאויבינו רוצים", כפי שצוטט שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן, בהפגנה בתל אביב נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. הציטוט הקצר הזה של גילרמן הוא ממופעי הישראליות ההדוקים שנוסחו כאן, אך הוא אינו יוצא דופן: הוא דוגמית מייצגת לחיקוי החוזר ונשנה של מה שהיינו אמורים להיות. הוא מבטא את מרכיביה המדומיינים של הזהות הישראלית האידיאלית: הישראליוּת כעמדה מוסרית-מהותנית, הנמצאת תחת מתקפה חסרת יסוד מצד שוחרי רעתה. העובדה שאם ילדי מהגרי העבודה יגורשו, ממש יגורשו (ולא כהצגה!) מישראל למדינות אחרות, על ידי שוטרים ישראליים אשר יפעלו מכוח החלטתה הריבונית של ממשלת ישראל, לא מהווה עילה לבחינה אוחרת, לביקורת מקדימה, או לצרימה בדימויה העצמי של הישראליות. האידיאל המדומיין מוגן תמיד, ולעזאזל העובדות.
אדרבא, האקט הזה, רצוני, ריבוני, לא מדומיין ואנטי-אידיאלי ככל שיהיה, רק משמש כיסוד לביצוע הדרני של מחציתה השנייה של הפרקטיקה – ההתקרבנות, ההתגוננות המתמדת מפני העולם רוחש האויבים, הזוממים תמיד נגדנו. גילרמן מבצע בצורה מושלמת טקסט רהוט, ממנו מודרים כמובן מושאיו המרכזיים (הילדים או משפחותיהם), בו אין מקום למציאות וכל שיש בו הוא חזרה על הטקס החלול המַבנה את חיינו כאן ומקבע את דימוי הישראליות. דימוי, המבטיח עבור כולנו לא רק את זהותנו המנחמת – אלא גם את הזהות בין מחר לשלשום.
למעשה, הטקסט של גילרמן כה מוקצן בהתחסדותו שהמילים קורסות על עצמן. נדרש כישרון בימתי גדול כדי לבצעו באופן אמין – זה, או הזדהות מוחלטת עם הפנטזיה. כך שאם הדברים לא היו נאמרים מהמיית ליבו של מבצעם, לא היה ספק כי מדובר בדראגיסט מוכשר.
גילרמן, כמובן, לא לבד. מ"מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי…ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל" הנעלב של ביניש (בפסיקה שכאילו שבה ופתחה את הכביש לפלסטינים, ובפועל רק משטֵרה מחדש את הרחקתם ממנו) ועד ל"..ירי ארטילרי, סטטיסטי, שיפגע בתמימים. כזאת לא ייעשה במקומותינו" הנבואי של בני בגין – מקיר לקיר, מחומה לחומה, ישראל מונהגת על ידי דור שלם של פרפורמרים ממחזרי מנטרות צדקניות, מופרכות, מרבעות מעגלים (בעיני עצמם), המשוכנעות בצדקתן והמבנות את אשליית מהוגנותו חסרת הברירה של העוול בו, בפועל, אנו בוחרים לחיות מרצוננו החופשי.
אלא שבעוד על פי רוב זהות, מדומיינת ככל שתהיה, היא תוצאה של הבנייה מתמשכת, באמצעות ריטואלים חוזרים אשר לפחות חלקם מעשיים ולא רק מילוליים, הזהות הישראלית הסימולקרטיבית אינה זקוקה למקור בעולם המעשה. עוצמתה כה רבה שהיא יכולה להתקיים בחלל מילולי מושלם, מרחפת שבע אמות מעל ישראל/פלסטין ומהגגת את דימויה העצמי. שהרי למה בדיוק כמהות מילותיהם של גילרמן, ביניש, בגין וכל הדור ההוא? לישראליות הגונה, נורמאלית-הרצליאנית, הנוהגת בכל בני האדם בשיוויוניות, שאיננה מקדשת תפיסה אתנוצנטרית של יהדות ונמנעת מלהגיש את תווית המחיר הקלירקלית של עמדה זו לכל אדם ואדם כאן? יש ישראליות כזו – אלא שהיא קיימת כדימוי עצמי מנותק מהמציאות, שלמרות היותה ביטוי סימולקרטיבי מושלם אין לנו כל קושי לשוב ולבצעה כפרקטיקת חיינו. למעשה, העדר המקור רק מצחצח את ברק הכשפים המנחם שבביצוע החוזר של מה שאינו זקוק לאדמה, חמצן או אמת כדי למשטר את חיינו.
איך אפשר להתעורר מהסיוט? איך חושפים את התפרים הגסים המנסים להטליא דימוי נטול מקור עם מציאות חסרת רחמים? לכאורה – יש דרך להתנגד, דרך אשר מנכיחה את ההתמכרות לביצועה החוזר של פנטזיה וחושפת את המובן מאליו: דראג. דראג כסיכה האחת שמהגדרתה היא מושחזת דיה כדי לנקב את הבועה האלסטית ביותר, וגדולה מהחיים מספיק כדי לצקת מחדש עניין במה שבעצם ידוע מאז ומעולם.
אלא שכל התפקידים הגדולים כבר לוהקו. לכל היותר ניתן להתרווח לאחור ולהמשיך ליהנות כקהל, להביט שמוטי לסת בכוכבי הבמה הגדולים של חיינו – ולהבין בייאוש שלא חשוב כמה כישרון תיאטראלי יגויס, אין אודישן בו ניתן יהיה להתעלות על הדראגיסטיות שכבר התברגו בצמרת: לימור לבנת כשרת תרבות; דוד רותם כיו"ר ועדת חוקה; אביגדור ליברמן כשר חוץ; ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה; רונן שובל כציוני; מיכאל בן-ארי כחבר כנסת; שמואל אליהו כרב. מי ייטיב מאלו לבצע טקסטים במלוא הקיצוניות, הגיחוך והמלאכותיות?
לקיום פרפורמטיבי-סימולקרטיבי יש יכולת התמדה רבת עוצמה, אך גם היא מבוססת על הביצוע הרפטטיבי של מה שלמרות הכל, לכאורה, ביכולתם של המבצעים להפסיקו. ההצגה לא חייבת להימשך. אלא שלא מדובר בפרפורמרים או בהצגה. למשוך את השטיח מתחת לרגליהם? להעלות ביקורת חתרנית באמצעות דימויים מוגזמים, מגחיכים, חושפים? הם כבר משכו את השטיח מתחת לרגלינו ומבצעים את עצמם באופן המוקצן והחושפני ביותר. לימור לבנת מבצעת את לימור לבנת הרבה יותר מגוחך מכל גרסת חיקוי מגחיכה.
שח מט.
אילנית היא מהזמרות האהובות עלי. בכל פעם שהאקורדים האלו מתחילים להתנגן, אני כבר יודע למה לצפות. כמו בהודעה של דובר צה"ל, כמו בנאום של ראש הממשלה, החיקוי של מה שלא היה רק הולך ומשתפר. אני מחכה ליום של חסד.
ארץ האמורי 