"היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם?"

אניטה פז

1.

אחת לתקופה, כשרוחות מלחמה מנשבות בארץ הקודש, ודם פלסטיני נמרח על קירות בניניה ההרוסים של הרצועה, מתכסה המרחב הרשתי של יושבי ארץ ציון בשטיח כרזות שחורות ועליהן כיתוב לבן: ׳לא בשמי׳. לא בשמי. שתי מילים, לכאורה חסרות משמעות. ללא הקשר וללא הסבר. שתי מילים, שלוש שפות, ובהקשר ובהסבר אין צורך. שתי מילים טעונות המסמנות בשלילה חלק שאיננו נמנה על השלם.

כרזות אלו מסבירות — מצהירות — לזר המזדמן, שהדבר הזה, הדבר הזה שקורה כרגע בסביבבתה של המפרסמת, הדבר הרע הזה ממנו יש להתנער, הדבר הזה שכולם יודעים מהו, לא נעשה בשמה של המכריזה. היא, המפרסמת, איננה נמנית על שאר יושבי ארצה. זה בשמם, אך לא בשמה. והרי הצורך להכריז כי פעולה זו היא ׳לא בשמי׳, נובע מההבנה כי היא ׳בשמם של ההם׳, של השאר. ממש כמו נטייתו של יוסי גורביץ לקרוא לצה״ל ׳הצבא שלכם׳ או ׳הצבא שלהם׳, הצהרת ׳לא בשמי׳ מסמנת כי המכריזה נבדלת ׳מההם׳. מתבדלת מהם. היא איננה אחראית לפשעים, להרוגים, לזוועות.

פעילים חברתיים שונים, בינהם לילך בן-דוד, כבר העלו בכתב כי ׳לא בשמי׳ היא הצהרה ריקה ונטולת משמעות, שמטרתה היחידה הסרת אחריות מוסרית מהיחיד. אולם ניתוחה הזועם של בן-דוד, הקובע כי התעטפות פלחי השמאל הישראלי בכרזה השחורה מונעת מתפיסה פסאודו-אוניברסליסטית נטולת זהות, לוקה בחסר. ניתוח זה מניח בבסיסו כי אלה המחליפים את פניהם בפני הכרזה עושים זאת מתוך ביטול עצמי של היותם ישראלים יהודים: להיות ׳אזרח העולם׳ משמע לשייך את עצמך לכלל פשטני ואמורפי, לעומת ההשתייכות האוטומטית של אותו יחיד לפרט המזרח-תיכוני-ישראלי-יהודי.

זה מובן למדי כי ה׳לא בשמי׳ של אלו הנאשמים על ידי בן-דוד בביטול הזהות העצמי הינו להלכה בלבד, שהרי תחושת שייכות איננה אחת עם השתייכות למעשה. מכאן, אם נניח שהמניע הינו כמתואר על ידי בן-דוד, הרי שפשעה של מי שחושבת שלא בשמה חמור בהרבה מאמונה מרוקנת באוניברסליזם מחבק. אותה אחת שממהרת להצטדק בפני אורח מזדמן מארץ זרה — והרי ההצטדקות היא בהכרח מכוונת לאורח, דהיינו, אחד שרמת הכרותו עם המכריזה דורשת סימני דרך מזהים, ואותו אורח בהכרח מדומין כזר-חבר, כזה שכיתוב בעברית אינו קריא עבורו, ועל כן יש להוסיף גם שורה באנגלית, למען החיבור לעולם, ואחת בערבית, למען החיבור למקום — אותה אחת, איננה ממהרת לנתק את שמה מפעולות אחרות הקושרות אותה לארץ ישראל.

אותה אחת, למשל, לא מתלוננת כאשר כניסתה למדינות האיחוד האירופי אינה מותנת בהנפקת אישור שהיה, רק בזכות העובדה שדרכונה ישראלי, אפילו אם רוב אזרחי העולם הגדול אינם זכאים להטבות מסוג זה. אותה אחת, אם הינה תושבת ישראל, גם בהחלט תהיה מעוניינת להשתמש בשירותים שונים הניתנים לאזרחי המקום, כגון רפואה או חינוך, ואף תצפה ממדינת ישראל לספק לה שירות איכותי ובחינם. הכרזה כמו "לא בשמי" היא גרסת המלחמה ללהיות עם ולהרגיש בלי. השתייכות רק כשנוח — שמירה על זכויות, תוך ויתור עצמי על אחריות.

2.

אם אכן הכרזות מסוג ׳לא בשמי׳ היו מונעות ממקום של ביטול הישראליות למען תושבות עולמית, הרי שהיה מדובר בצביעות משוועת. אך אין כך הדבר. למעשה, מרביתם של המכריזים כלל אינם מחשיבים עצמם כלא-ישראלים. הצהרתם כי אינם שותפים ומכאן שאינם אחראים לזוועות, אין מקורה דווקא בזהות המומצאת שהיו רוצים לאמץ לעצמם, אלא בחוסר הבנה מוחלט של מהותן של שותפות ואחריות.

ברמה הבסיסית ביותר מדובר בחוסר הבנה של מהות השלטון שתחתיו מתנהלת ישראל — זה הקרוי בפינו דמוקרטי-יהודי. אין צורך להסביר זאת, ובכל זאת — כאשר אזרחי המדינה מצביעים למפלגה, וכאשר נציגיה של זו מושבעים לכנסת, וכאשר מתוך אלו מורכבת הממשלה, וכאשר זו האחרונה קובעת מדיניות ובתורה מבצעת, האחריות המוסרית על הפעולות האלה היא לא רק על השרים, ולא רק על חברי הכנסת, ולא רק על חברי המפלגה ולא רק על קהל המצביעים. האחריות היא על האזרחים. על כל האזרחים. גם מי שלא בחר ביבי, בנט, בוגי או רובי, נושא באחריות להחלטותיהם הרשמיות. פעולות אלה נעשות תמיד בשמנו. יתר על כן, הן נעשות במימוננו.

לכל אזרח בוגר במדינת ישראל ברור שכספי המיסים שלו ממנים בטחון, קרי מלחמה. לחלקנו אין ספק כי זוהי מלחמת אין-ברירה: על ביתנו וחיינו מגינים אנו; לחלקנו נדמה שישנם, אולי, פתרונות אחרים, אבל כרגע אנו במלחמה, ובמלחמה היה לוחם; לחלקנו ברור שהמלחמה הזו היא פשע. מעטים מאיתנו אף מגדילים ואומרים: לא בשמי! אני לא מוכן שכספי המיסים שלי ימשיכו לממן פשעי מלחמה. אבל אפילו מבין אלו שקמים ואומרים, מתי מעט פועלים לכך שאכן כספם לא יממן עוד את כיבושי ישראל.

על מפת הדרכים של השמאל הישראלי נקודה זו היא מקום פיצול אסטרטגי כמעט דיכוטומי, ממנה יוצאות שתי דרכי עפר שלא במקרה שואלות את שמן מהלקסיקון המלחמתי: להילחם או לנטוש. יש הבוחרים להילחם לשינוי החברה והפוליטיקה הישראלית. להילחם למען שינוי עדיפויות, להילחם למען הבטחות שלרוב אינן מתקיימות, וכמובן, בו בזמן להמשיך לממן בפועל את לחימת מערכות ישראל. הרי שאם יפגינו בככר, יוכלו להגיד שלא בשמם. יש הבוחרים לעזוב. הרי שאם נעזוב, ולא נשלם עוד מיסים, ודאי שנוכל להכריז בקול גבוה: ׳לא בשמי׳.

3.

דא-עקא, למי שקם ואומר, ואז קם ועוזב, צפויה הפתעה מרה. וכי לאן יעקור אותו שוחר שלום שמלחמה היא לא בשמו? לאן ישים פעמיו ויוביל מטלטליו בכדי להימנע משימון מכונת המוות? לצרפת ופעולותיה העכשוויות בקולוניות הישנות? לארצות הברית והפצצותיה בכל חבל ארץ שבעורקיו זהב שחור? אולי לבריטניה והרפתקאותיה הצבאיות לצדה של הקודמת? וזה עוד לפני הסחר הישיר והעקיף בנשק, למשל. אם ׳לא בשמי׳ משמעו אני לא מוכן לממן עוד הרג חפים מפשע, הרי שגם בארצו החדשה ימשיך הישראלי הגולה לשלם מכספו עבור מלחמות עקובות מדם. עזיבה מסיבות מצפוניות פציפיסטיות, היא, אם כן, רמייה מהסוג הנורא ביותר: רמייה עצמית.

בנקודה זו עולה שאלה מעניינת. לא כל מי שקורא ׳לא בשמי׳ הינו פציפיסט. חלקם, זה מאוד אפשרי, מאמינים שישנן מלחמות ראויות. היתכן שראוי יותר לממן את מלחמות ה׳חופש׳ וה׳צדק׳ של האמריקאים או הצרפתים מאשר את אלו של הישראלים? לכל אחד מהם תשובה שונה, התלויה במידה רבה במידת האמונה של אותו יחיד בקשר שבין ׳חופש׳ ו׳צדק׳ ומותם של אותם חפים מפשע אותו הוא מממן.

אפילו אם אנחנו בוחרים לשכנע את עצמנו שהמלחמה החדשה אשר לפטרונה נהיינו, צודקת או מוצדקת מזו שבגללה עזבנו, דבר אחד ברור: כמעט ואין יעד הגירה שבו לא אחראי המהגר הישראלי למותם של חפים מפשע. אלו מאיתנו שהתמזל מזלם להקים חיים חדשים במדינה שלא משתתפת באף מלחמה, בין אם סביב גבולותיה או מעבר לים, לא מנהלת קשרים כלכליים עם מדינות שמבצעות פשעים נגד חפים מפשע, ולא סוחרת בנשק, אשריהם. אבל רובנו — ישראלים שעזבו או שרוצים לעזוב את ישראל — לא מצאנו את עצמנו באידיליה שכזו. הדבר היחיד שהרווחנו, מפרספקטיבה מצפונית, הוא שבבריטניה או בארצות הברית המלחמות האלה רחוקות: הן רחוקות מהעין, ולרובנו, הן רחוקות מהלב. יותר קל לרמות את עצמנו כשהדם לא זולג בחצר האחורית.

4.

מנקודת מבט זו, הכרזות כמו אני צריך לעזוב את הארץ, של רוגל אלפר, הן לפחות כנות. בטורו, מצטייר אלפר כאליטיסט מתנשא, אנוכי ובעל פריבילגיות; יש מי שאמר, מפונק. ואכן, אלפר ספג וממשיך לספוג ביקורת מעל כל במה אפשרית. ולא בכדי. הז׳אנר ספרותי שקורא לעזוב את הארץ בעיתון הארץ׳, כפי שכינה אותו שלום בוגוסלבסקי, הינו מאוס ומיותר, שהרי מי שעזיבה בנפשו, אינו נדרש לספק מכתב כוונות.

ועם זאת, טורו של אלפר הוא כנה. אלפר לא רוצה להמשיך לנהל את חייו במדינת ישראל, ולכך לא חסרות לו סיבות. לכל הפחות, אין כאן העמדת פנים. בהשוואה אליו, תשובתה של אילנה המרמן, הקוראת, ממרומי הפריבלגיה הסוציו-אקונימית שלה, לאזרחי ישראל להתנדב למגוון פעילויות ממשפחת ׳לא בשמי׳ המהוות, בין היתר, עבירה על החוק, מצטיירת כלא פחות אליטיסטית או מתנשאת, ובעיקר, לא פחות אנוכית. כל התנדבות למען אוכלוסיות משוללות זכויות היא מעשה ברכה, אך יתכבדו נא המתנדבים מזנה של המרמן להכריז בגלוי את מה שבטורה נקרא רק בין השורות: העשייה היא קודם כל למען ההרגשה האישית של העושה.

5.

כפי שכבר צוין פה, חוסר ההבנה של מי שלא בשמו בדבר מהותן של שותפות ואחריות, בהקשר של אחריות אזרחית וכספי מיסים הוא רק הרמה הבסיסית ביותר. ישנו נדבך נוסף, חשוב בהרבה. זה לא רק שכעת, משחיי מתנהלים באנגליה, אני אחראית לא פחות למות חפים מפשע מזו שחייה נמצאים בפתח-תקווה, כי ידייה של אנגליה אינן נקיות מאלו של ישראל; זה גם שאני, בעלת דרכון ישראלי שחיה באנגליה, אחראית לא פחות מהישראלית שחיה בגוש עציון, לתוצאות מלחמותיה של מדינתנו ישראל.

לפני כמה שבועות כבר פה עפרי אילני שעזיבה היא לא פרישה מהמשחק. וזה נכון, ומדויק, בכל אחד מהרבדים שאילני פורש. אבל הוא עושה טעות אחת. "לאנשים שעזבו יש בוודאי זכות להיטמע במקום שאליו הגיעו ו"להימחק מהמפה", כלומר להתפוגג בתור סובייקטים במאבק הפוליטי בישראל", הוא כותב. ובכן, לא, אין לנו הזכות הזו. לא כל עוד השם שלנו, השם שלנו ממש, כפי שהוא רשום במרשם האוכלוסין הישראלי, משמש כנשק דמוגרפי. ולא כל עוד השם שלנו, השם הכולל שלנו — ישראלים יהודים — משמש כהצדקה. ובודאי שלא כל עוד אנחנו מחזיקים בדרכון ישראלי.

אם נחזור לרגע לנקודת המבט הפרקטית, נגלה כי אפילו אם אינני מתגוררת בישראל, אני עדיין חייבת בביטוח לאומי. כך כל גולה ישראלי לתקופה מינימלית של חמש השנים הראשונות לעזיבתו. כך שבפועל אני ממשיכה לממן נישול אדמות פלסטיניות בגדה ושלל תקיפות ברצועה. הגירה היא פרויקט שברירי, כותב אילני, וכולנו מחזיקים תכניות מגירה. אני, כמו רבים מהמהגרים הישראלים, לא ויתרתי על דרכוני הישראלי. ויתרתי על הזכות להצביע בבחירות, אבל לא על החובה לשאת בתוצאותיהן. אני אולי לא מתגוררת בישראל, אבל מעשיה הם בשמי.

אבל חשובה בהרבה מהנקודה הפרקטית היא הנקודה המהותית של הזהות שלנו. בספרו הסמי-אוטוביוגרפי ימות החמה, שואל הסופר הדרום אפריקאי ג׳ון מ. קוטזי, ׳היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם? היחוש נקי יותר בשלגים של שוודיה כשיקרא מרחוק על בני עמו ותעלוליהם האחרונים?׳. בשאלה הזו, בתהיה הפשוטה הזו, אליה לא חוזר קוטזי, ועליה איננו מספק מענה, קושר קוטזי את כל קיומו, ועל כן, גם את כל קיומנו. אנו, ישראלים, ולא משנה אם נולדנו כאן, אם עלינו מבחירה או היגרנו מאילוץ, אם בקלפיות אנו מעניקים את קולנו למרצ או לבית היהודי, אם בידינו דרכון אחד או שלושה, אם אנו חיים בגדה המערבית או במזרח לונדון, אם אנחנו מאמינים שבשמנו או לא בשמנו — אנו, ישראלים.

הגירה, כפי שהעלו רבים בעקבות פרסום טורו של אלפר, היא פרויקט למען העתיד. מילים אלו נאמרות לרב בהקשרי הגירה מטעמים כלכליים — זו מתבצעת למען הילדים, למען ילדי הילדים אפילו, ורק לעתים רחוקות תצליח לשפר את חייו את המהגר הבוגר עצמו (כמובן, ישנם יוצאי הדופן — יחידי עלית משכילים או בעלי מקצוע מבוקש במיוחד). אולם האמירה כי הגירה היא פרויקט למען העתיד היא נכונה לא רק מהפן הכלכלי, אלא גם מזה הפוליטי. אולי ילדינו, שלא יחונכו לקחת חלק פעיל ורב שנים בפעילות צבאית כובשת, יוכלו להגיד לעצמם שלא בשמם. אבל לא אנחנו.

כך, לישראלי המחזיק בדעות שמאל-רדיקאליות המעוניין להתבדל מהנעשה בשמו ובכספו, אין הרבה אפשרויות. הוא יכול לעזוב, כמובן, אבל לא רק שבמקום מושבו החדש ימשיך להיות אחראי לפשעי ישראל, אלא גם שאחריות חדשה תושלך על כתפיו: זו על מעשיה של מדינתו המאמצת. בעוזבו, יוכל לפטור את צאצאיו מאחריות על הכיבוש והדיכוי. אבל בו בעת יטיל עליהם אחריות חדשה — כאמור, ידיה של אנגליה אינן נקיות מידי ישראל. לישראלי המחזיק בדעות שמאל-רדיקליות המעוניין להתבדל מהנעשה בשמו ובכספו יש רק מפלט אחד: הכחשה.

בראשית מלחמת העולם הראשונה, כתב המשורר הצרפתי אפולינר: Je m’en allais portant en moi toutes ces armées qui se battaient [הציטוט לקוח מהשיר la petite auto. אין לי מושג אם הוא תורגם לעברית. הנה תרגום מילולי זריז: עזבתי, בנושאי בתוככי את כל אותם הצבאות אשר נלחמו]. ישראל איננה המולדת שלי — כי לא בה נולדתי, איננה הבית שלי — כי לא בגבולותיה אני גרה, וקרוב לוודאי שאיננה העתיד שלי — כי מעולם לא הרגשתי בה שייכת. אבל ישראל היא המדינה בה הלכתי לבית ספר ובה שירתתי בצבא, בה גדלתי ובה התעצבה אישיותי, ולא משנה אילו תעלולים חדשים תשלוף משרוולה, שמי יהיה חרוט בהם.

דימויים: אדם ברומברג ואוליבר צ'נרין (2011), מתוך הסידרה Warprimer 2 – על בסיס Kriegsfibel לברטולד ברכט (1955).