Posts Tagged ‘ליברמן’

פאשיזם לא בא

3 ביולי 2013

(לפחות לא לתל אביב)

לפני קצת יותר משלוש שנים, בקיץ 2010, עלה לי רעיון לסרט שייקרא "יומני היוגה שלי". זה היה אמור להיות סרט בסגנון "קברט", שבמרכזו חוג יוגה במרכז תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משתתפי החוג נפגשים מדי שבוע, עושים הרפיה ו"כלב מסתכל למטה", ומשתדלים לחיות את חייהם פחות או יותר בשלווה. השיעורים נמשכים כסדרם גם כאשר ההתרחשויות מחוץ לסטודיו נעשות פחות ופחות שגרתיות. גם כשברחוב עוברות כנופיות אלימות של פורעים רעולי פנים עם דגלי ישראל. גם כשהמשטרה פורצת לביתה של אחת המשתתפות ועוצרת אותה. וכן הלאה, עד שהשיעורים לא נמשכים יותר.

נזכרתי ברעיון הזה לפני כמה שבועות, כשמצאתי גיליון של "העיר" מיוני 2010, שכותרתו "פאשיזם בתל אביב". העיתון תיעד עשרות ומאות ביטויים להידרדרות המהירה של המשטר הדמוקרטי בישראל. גם באוניברסיטת תל אביב יצא בערך באותו זמן פרסום שבועי שנועד לעקוב אחרי עליית הפאשיזם על בסיס שוטף. נפתחו גם בלוגים לתיעוד הידרדרות הדמוקרטיה, כולל הבלוג הזה. כולם היו בסוג של ריגוש, תחושה שקורה משהו חסר תקדים, משהו שלא ייאמן.

כי זה היה באמת לא ייאמן. הצעות חוק, הפגנות של "אם תרצו", צעירים רעולי פנים בלי חולצה שועטים בכנופיות ברחובות תל אביב. כמו העמודים הראשונים ביומנים של ויקטור קלמפרר מ-1933. כמו העמודים הראשונים בזכרונות של סבסטיאן הפנר, שנזכר איך הוא פוגש לראשונה איש אס-אה. "לא עוד שוטר המקוף המוכר". מבהיל, אפילו מבעית. "לא יאמן מה שקורה בישראל, פשוט לא יאמן", אמרתי למריוס המארח שלי. כולם התווכחו אם השנה היא 32' או 34', או אולי כבר 37.5'. אם צריך לעזוב כבר עכשיו, או לחכות כמה חודשים. והרבה באמת עזבו (לרוב כי היתה להם הזדמנות מתאימה). במסיבות הפרידה שלהם,
היתה נסוכה על פניהם הבעה נוגה, כאילו הם עוזבים מקום שאליו כבר לא יחזרו לעולם.

ובאמת, אם מסתכלים על אותו גיליון של "העיר", אפשר להסיק שהידרדרות הדמוקרטיה מתרחשת בקצב מואץ, וממש אוטוטו הכול הולך להשתנות. "הפגנה – כל עוד זה חוקי" קראו ההזמנות בפייסבוק. בפועל, כל מיני דברים קרו בשלוש השנים האחרונות, אבל לא בדיוק בצורה שבה אני ורבים אחרים דמיינו את ההתרחשויות. "העיר", למשל, הפסיק לעקוב אחרי קריסת הדמוקרטיה – אבל לא כי השלטונות הוציאו נגדו צו סגירה, אלא כי הבעלים שלו החליט לסגור אותו.

בחוסר התאמה מתסכל לפנטזיה הבורגנית של מעצרי היוגה, הפאשיזם לא בא אליי הביתה. ויכול להיות שהוא לא בא בכלל. אם למקם את עצמנו על הטווח שמ-1932 והלאה, אפשר להגיד אפילו שחזרנו קצת אחורה בזמן. יש תג מחיר, ויש אלימות משטרתית, ורון חולדאי, ורות קלדרון. אבל גם בעבר היה את רחבעם זאבי, את יונה אברושמי ואת עמי פופר. אולי ההבדל הוא שלא היה אז פייסבוק.

מה שיש זה כיבוש, נישול, בידוד, גזל אדמות ומסעי הרג עונתיים. יש כליאה וגירושים, יש גזענות ויש דיכוי תרבותי – כמו שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת. ויש, כמובן, קפיטליזם.

אבל כל זה לא פאשיזם. אפשר לקלל עד לב השמיים את שר האוצר  – אבל עד לפני שנה-שנתיים, בתקופת העלייה המטאורית של ליברמן, הדעה הנפוצה בחוגי השמאל היתה שבשנים הקרובות נצטרך להתמודד עם דברים חמורים בהרבה מעליית מחירי הערק.

cabaret2

האם אפשר לנשום לרווחה? יכול להיות. אולי ההיסטוריונים שיכתבו את תולדות ישראל בתחילת המאה ה-21 יגידו שהידרדרותו של המשטר לכיוון הפאשיסטי הגיעה לשיאה בתקופה שבין "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 לחודשים שאחרי משט המרמרה במאי 2010, אבל נבלמה או לפחות הואטה בשנים הבאות. הם בוודאי יציינו את ארגוני זכויות האדם ואת הח"כים המועטים של השמאל שעמדו על המשמר. אולי הם ייחסו את השינוי למחאה החברתית. ובאמת, יכול להיות שעם כל הביקורת על המחאה החברתית, היא הצילה אותנו ממצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי, בכך שהפנתה את השיח לנתיבים כלכליים-חברתיים.

יריב מוהר כתב על זה לא מזמן, בעקבות המחאה בטורקיה –

תובנה מפובליציסט טורקי מוכשר: המחאה הפכה זה מכבר לרשות נוספת וחשובה בדמוקרטיה, בפרט בדמוקרטיות שבריריות. ומכאן חשיבותה – כעוד כוח מבקר ומאזן ובולם את המערכת השלטונית, שלעיתים מערכות האיזונים והבלמים המסורתיות קרובות מדי לצלחת ההגמוניה או למיסגורי "החוק והסדר" הפורמאליסטיים, ולכן לא יכולים לבלום.

אבל אם ככה, אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי, יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן. מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו בחלון הבנק המנופץ וסופו בלהבה ששרפה את משה סילמן. ומתי בעצם נגמרה המחאה והתחיל הקמפיין של "יש עתיד". כל זה במישור האינטראקציה בין הציבור לממשלה, שהיתה, יש לומר, יותר תוססת בשנתיים האחרונות מאשר ברוב ההיסטוריה של ישראל.

אבל כדי להבין באמת מה קרה כאן, יצרכו להיחשף גם כמה מסמכים ושיחות סודיות שישיבו למשל על השאלה – האם נתניהו באמת עמד לתקוף באיראן, או שכל זה היה ספין?

(תקיפה באיראן – עוד משהו שכנראה ניצלנו ממנו).

כל זה בהנחה שהפאשיזם נבלם. אבל יש גם אפשרות אחרת. יכול להיות שבשום שלב לא היתה סכנה אמיתית של "פאשיזם". ש"הפאשיזם" עצמו היה עוד איזה ספין.

כי בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב, שבה הסיכוי להיעצר ברחוב על ידי המשטרה הוא דווקא נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. אבל הרי זה מה שעושים בתל אביב – יוצאים לשתות, נאבקים בפאשיזם, וחולמים על "לעשות את זה בגדול" בחו"ל.

התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק מתישהו ב-2011. זה היה כפגשתי עיתונאי אחד שהכרתי בתקופת עופרת יצוקה. אז, במלחמה, היה לנו ויכוח די קולני ולא נעים – הוא שאג עליי שאני מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואני צווחתי שהוא פאשיסט. ועכשיו, שנתיים אחרי, מצאתי אותו בפאזה אחרת, מסביר לי שישראל נעשית פאשיסטית ושכל מי שדואג לעתיד של הילדים שלו צריך לברוח מכאן. והוא באמת היה בדרך החוצה.

גם המערכונים בארץ נהדרת שבהם נראה ליברמן בדמות מעין-היטלר סימנו איזה טוויסט במצב. אם התוכנית של המדינה בערוץ של המדינה מבוססת רובה ככולה על בדיחות בנושא הפאשיזם של הממשלה – הרי ש"העמידה מול הפאשיזם" היא לא עמדה שולית של איזו קבוצה מצפונית זעירה. וכשאמנון דנקנר פירסם את המאמר "אני מתבייש", עם משפטים כמו –

נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות… יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך לישון מתישהו בשנות השמונים או התשעים ובעצם מה שאני חווה בזמן האחרון כאן הוא רק סיוט בשנתי. לא. הרי זה לא יכול להיות. לא אצלנו. לא אצל יהודים. אבל הנה – זה קורה.

עלתה שוב השאלה: מי כאן נגד מי, ולמה.

lonistom1

"לא נסתום את הפה", כך כתוב על החולצה המקומטת. ובאמת לא סתמנו.

בתרבות שמבוססת על חוויות פוליטיות קולקטיביות, החרדה מהפאשיזם הפכה בעצמה לחוויה כזו – לפחות מבחינת אותם chattering classes שמורשים להופיע על מסך הטלוויזיה. וכך, האנרגיה האלימה של הפאשיזם הוטמעה בתוך הפטפוט הכללי. כרגע היא מתחבאת איפשהו בתוכו, ספוגה כמו גוש חרא שנמרח בשכבה דקה על פרוסת לחם.

כשמדברים ב"לילה כלכלי" על איזו קטסטרופה כלכלית עתידית, הפרשנים מרגיעים ואומרים ש"הבורסה כבר שקללה את זה". כך למשל הם מגיבים כשמוזכרת הסכנה שיוון תפרוש מהאיחוד האירופי. "כן, יכול להיות שזה יקרה, אבל הבורסה כבר שקללה את זה". במשך תקופה ארוכה הייתי צוחק כשהייתי שומע שהבורסה שקללה את המשבר הכלכלי. חשבתי שהם מטומטמים, חסרי אופק היסטורי, שלא מבינים מה עומד בפתח. אבל בשלב מסוים הבנתי שאולי הם צוחקים עליי.

כי מה זה בעצם אומר ש"הבורסה שקללה" את הקריסה? אני מניח שזה אומר שבעלי ההון כבר התכוננו לאפשרות הזאת, כלומר פיטרו עובדים, קיצצו במשכורות, העבירו מפעלים לסין וכו'. במקום שהמשבר יבוא בבום, כחוויה קטסטרופלית שכולם עומדים מולה המומים ונפעמים, האנשים הקטנים סופגים את הסיכון באופן אישי ואינדיווידואלי, בצורת מכתבי פיטורים או הורדות משכורת. ואז הבוס מסביר: "אנחנו חייבים להתכונן למה שעומד בפתח".

באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד. הוא ממלא את תפקידו של הבוס, שמסביר: "אנחנו הרי לא רוצים שיהיה כאן פאשיזם, גם הדוד אמנון לא רצה, אנחנו הרי יהודים ולא אוהבים מגפיים משוננים, אז בשביל שלא נצטרך פאשיזם צריך לכרות ברית עם נפתלי בנט, ולגייס את החרדים והערבים, ושההגדרה של המדינה תהיה רק קצת יותר יהודית וכו', וגם אם אפשר שתשתו פחות ערק. וככה נוכל להמשיך לחיות בערך כמו עכשיו, עם פייסבוק בחינם חופשי לכולם ועם גבעת חלפון ביום העצמאות".

ובאמת, התוצאה הושגה. התסיסה בבתי הקפה של תל אביב נבלמה במידה רבה. האמנים חזרו לעסוק באמנות, המצחיקנים במצחיקנות והפרסומאים בפרסומנות, בערך כמו בימי אולמרט העליזים. המשפחה הלוחמת של השמאל המתגונן התל אביבי, שהתחשלה בימים הקשים, מתחילה להיפרם בקצוות. אז לגורי אלפי יש פתאום מחשבות שאולי הוא קרוב לנפתלי בנט. ואנשים כמו דרור פויר מגלים שנתניהו הוא בעצם לא כל כך נורא. זהו אותו פויר שהפיק בעבר הלא רחוק טקסטים זועמים ביותר בדבר הסכנה לדמוקרטיה, ושחבריו נזפו בסמכותיות בכל מי שהשמיע דעה אחרת: "שקט! עוצרים את  הפאשיזם".

השלטון כאן למד מזמן שהדרך הטובה להתמודד עם התנגדות היא התעלמות, בידוד והשתקה באמצעות בידור. וכך, כל מיני אנשים שצרחו כמה המדינה הזאת פאשיסטית מופיעים פתאום בתור "שגרירים של מדינת ישראל" (ואפילו בלי תשלום!). כי עכשיו כשאין פאשיזם, מתברר שבעצם הכול די סבבה. היי, יש לנו אפילו שר אוצר שמנגן ביטלס!

לא קל לתחזק זעם לאורך זמן.

*

כמובן שיש תופעות פאשיסטיות בישראל, ויש מנטליות פאשיסטית מושרשת מאוד, איפה שלא תחפור. אבל יש לציונות דחף אחד חזק יותר מהדחף הפאשיסטי, והוא דחף ההישרדות. ומה שלא הבנו כשפחדנו מהפאשיזם, זה שהקפיטליזם והגלובליזציה הם מרכיבים מהותיים במשטר הציוני. ספק אם ישראל פאשיסטית תוכל להמשיך להחזיק חברות הייטק שיעשו עסקאות עם גוגל. אפשר אפילו לשאול אם פאשיזם ממש, עם המרכיב האוטרקי שטמון במשטר כזה, הוא בכלל אפשרי בקונסטלציה הכלכלית הנוכחית באיזשהו מקום בעולם המבוסס. או שאולי המערכת העולמית כולה היא כבר מזמן פאשיסטית, כמו שטוענים אנרכיסטים לא מעטים. אבל במקרה כזה, המושג פאשיזם מקבל כבר משמעות אחרת.

אבל זאת לא רק גלובליזציה מופשטת. אם נחזור לציונות: הציונות היא פרויקט עולמי. מרכז הכוח שלה לא נמצא בירושלים, וגם לא בתל אביב. הוא נמצא במקום שאין לו שם, בקו רוחב 51.76, קו אורך -17.53, כמה מאות קילומטרים ממערב לסקריף שבאירלנד, לתוך האוקיאנוס האטלנטי –  אמצע הדרך בין ירושלים לוושינגטון.

אי אפשר בעצם לדבר על המשטר בישראל בלי לדבר על המשטר בארה"ב. ישראל היא משטר חסות של אמריקה, ואמריקה תחליט בדיוק כמה פאשיזם היא מוכנה לסבול כאן. המנהיג בפועל של ישראל הוא ברק אובמה – אם הוא פאשיסט, אז גם ישראל פאשיסטית.

בפראפרזה על אמירה אחרת: ישראל לא מספיק חזקה לעשות דמוקרטיה, ולא מספיק חזקה בשביל לעשות פאשיזם. לכן הייתי אומר לאלה שנוסעים לחו"ל וחושבים שלא יהיה להם לאן לחזור – תנוח דעתכם. כל עוד המערכת הבינלאומית מתקיימת בצורתה הנוכחית, גם ישראל תתקיים פחות או יותר בצורתה הנוכחית. היא עדיין נחשבת לפתרון הבעיה המכונה "הבעיה היהודית". וכשהמערכת הבינלאומית תתרסק, ממילא שום מקום לא יהיה בטוח.

רטוריקת העמידה מול הפאשיזם היתה אסטרטגיה פוליטית עם אפקטיביות מסוימת, שגרמה לאנשים מהמעמד הבינוני להרגיש הם נאבקים "על עצם הזכות להיות מה שהם", כלומר על הזכות להמשיך לחיות כמו כל צעיר מערבי ולעשות יוגה. אבל למעשה האיום על אורח החיים הליברלי-מערבי בישראל מעולם לא היה משמעותי.

מי שנמצא כאן בסכנה פוליטית אמיתית הם אלה שהיו תמיד בסכנה – כלומר בעיקר ערבים ולא-יהודים אחרים. אלא שמעט מאוד יהודים מתעניינים בצרות של לא-יהודים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. לרוב לא עושים על זה מערכונים בארץ נהדרת, ולרוב לא עוזבים בגלל זה את הארץ.

אבל בסופו של דבר, זאת הבעיה: הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל מה שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת.

ויש כמובן קפיטליזם. הדיקטטורה של הקפיטליזם היא אפקטיבית יותר מכל חוק פאשיסטי. היא אומרת לך: "אתה יכול למחות כמה שתרצה, אבל אף אחד לא ישלם לך על הלחם, ואולי גם תצטרך לשלם את הוצאות האבטחה". וכך מוחים רק המבוססים ממילא, והדברים ידועים.

ישראל היא קהילה מגודרת, פרויקט אנדרומדה, שהפקיעה ארץ שלמה, גידרה אותה ובאמצעות כוח אבטחה עצום כתשה את תושביה. אולי זה פחות עניין של דמוקרטיה, ויותר עניין של גזל. כמו שאמר ג'מאל זחלקה: קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את האדמות.

 לכן צריך לומר בכנות, שמי שרוצה להתנגד לרוע של מדינת ישראל יצטרך להתעמת עם הרוע במקומות שבהם הוא פוגע, ולא לחכות שהרוע יבוא לקחת אותו מהסמינר באוניברסיטה.

אבל אולי אני טועה.

הליכוד ביתנו: הקדמה לביקורת מדינת הליכוד

27 באוקטובר 2012

בשבועות האחרונים יצא שקראתי את הביוגרפיה החדשה של גולדה מאיר, שכתב יוסי גולדשטיין. שמעתי כבר כמה דברים לא מחמיאים על גולדה. אבל כמי שלא היה בחיים בתקופת שלטונה, מצאתי את עצמי מנענע בראשי שוב ושוב בתדהמה. קשה שלא להזדעזע מהטיפשות, היהירות, החשדנות הפתולוגית ואפילו הרשעות שנשקפות מדיוקנה של האשה הזאת. בעיקר, מפתיע לגלות שוב כמה מעוות הדימוי הצרוב עדיין בתודעתם של רבים, על פיו המהפך של 77' הביא לקצה את ישראל היפה, רודפת השלום והצדק. ישראל של גולדה היתה מיליטריסטית יותר, זחוחה יותר ונצית יותר מישראל של בגין. היא בוודאי היתה פחות דמוקרטית. ההסתמכות הבלעדית על כוח, ההערצה לגנרלים, הנטיות הטרנספריסטיות, ההכשלה המכוונת של יוזמות שלום, ובוודאי הדיכוי של המזרחים – כל אלה התבטאו בעידן מפא"י בעצמה רבה יותר מאשר בעידן שאחריו.

לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית-אנתרופולוגית, גולדה חיה בינינו. באותה מידה שגיבורי הפזמונים חיים חפר נשקפים מפרצופו הגס של כל בריון בגדוד 50, מהווה דמותה של גולדה אב-טיפוס מסוים של אשה צרת מוחין וחסרת מעוף, שמוכר גם היום לכל מי שמסתובב בישראל האשכנזית – מהנוער העובד, דרך האקדמיה וכלה בחוגים האידיאולוגיים ביותר בשמאל.

מבחינה מסוימת, כל מאמץ להסיר את המסיכה מפניה של "ישראל היפה" המפא"יניקית, ולהזכיר את פשעיה, הוא נחוץ ומבורך. צדק דימי ריידר שכתב לא מזמן בפייסבוק –

הדבר היחיד בינתיים שמגדיר את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל היא שיש לה את החוצפה לקרוא לעצמה כזאת. מלבד האחריות ההיסטורית לכמעט כל הפשעים והמחדלים הנאלחים ביותר בתולדות המדינה (מהנכבה ועד אוסלו, רוב המלחמות, רוב הגירושים, רוב החרמת האדמות, מגוון הפשעים שבוצעו כנגד הישראלים המזרחים, רוב הכיבוש, דיכוי שתי האינתיפאדות), העבודה גם הייתה שותפה פעילה ונותנת לגיטימציה לרוב הפשעים והמחדלים שהובילו מפלגות אחרות –  גם הליכוד, אבל במיוחד קדימה. בהתחשב באיך שנראתה השותפות האחרונה בין קדימה לעבודה (למעלה מ3,000 גופות, בין השאר), אני נחרד לחשוב מה יקרה אם יעלו שוב לשלטון ויצטרכו להוכיח את עצמן לציבור אפילו יותר ימני משהיה בימי עזה ולבנון […].

ועם זאת, בפוסט הנוכחי אני רוצה לטעון טענה קצת אחרת – ושונה גם מהטענות שהופיעו כאן לא פעם בעניין התרבות הפוליטית המפא"יניקית. אני רוצה לטעון שהביקורת השמאלית מתמקדת באופן אובססיווי מדי במפא"י, ובניסיון להוכיח שכל מה שרע בישראל הנוכחית נוצר באשמתה. הגיע הזמן להתייחס ברצינות ובחומרה לקיומה של תרבות פוליטית אחרת, שלא נולדה מתוך מפא"י אלא צמחה משורשים אחרים: התרבות הליכודניקית.

בזמן נאומו של ד. בן גוריון חזר מ. בגין וצעק: "זו האמת, זו האמת! אני אלמד אתכם לדבר בכבוד בבית!". היו"ר קרא את בגין לסדר, חברי מפא"י ניסו להשתיק את מנהיג סיעת "חירות"…. בשורות מפא"י נראו עוד י' ישעיהו וא' אבריאל כשהם מוכיחים את המפריעים מבין אנשי "חירות" שהתבלטו, ביניהם א' שוסטק, להמשיך [את] "הצווחה ההיסטרית הזאת". […]. סוף-סוף הצליח ב' מינץ להשליט סדר באולם וביקש מראש הממשלה להמשיך. "הצווחה ההיסטרית הזאת אינה נותנת לי להמשיך" – התחיל ד' בן גוריון בחיוך קל – ומיד פתחה מקהלת "חירות" מחדש בהפרעותיה. "אתה היסטרי!" צעקו חברי חירות וי' שופמן התפרץ: "מה אתה כל כך אמיץ? מה אתה כל כך שמח? מה משמח אותך כל כך במדינה?". (דיווח ב"דבר" 7.3.1956)

הרעיון של ביקורת על הליכוד יכול להישמע בנאלי. הרי השמאל מבקר את הליכוד מאז ומעולם – מאז 77' ועוד לפני כן. אבל דווקא בגלל שהיא נחשבת בנאלית, ביקורת רדיקלית של האידיאולוגיה הליכודניקית כמעט לא מתבצעת – לא באקדמיה ולא בזירות שונות של השמאל הרדיקלי. החסרונות של משטר הליכוד נחשבים מובנים מאליהם – הם מונחים על השולחן ואינם מצריכים עיון מעמיק. לעומת זאת, הביקורת על העבודה-מרצ מהווה מעין מקבילה מקומית לביקורת הנאורות של הוגים מרקסיסטים או פוסט-קולוניאליסטים באירופה ואמריקה. ההנחה המקובלת היא שביקורת על בן גוריון ועמוס עוז כבר מכילה בתוכה ביקורת על שמיר או נתניהו, בבחינת קל וחומר. מי שמבקר את מפא"י נחשב מתוחכם; ביקורת על הליכוד שמורה לדודים הטרחנים מהמושב בשרון.

יותר מכך: כיוון שרוב השמאל הרדיקלי קרוב סוציולוגית למפ"איניקיות, אנו מרגישים שבביקורת על מפא"י יש מידה רבה יותר של רדיקליות ורפלקסיביות – כאילו בכך אנו מתנקים מהפשעים של אבותינו. יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לקחת בחשבון שהאפקטיביות של הביקורת הזאת נשחקת ככל ששלטון מפא"י נבלע בקפלי ההיסטוריה.

הרביזיוניזם מצא את דגם המדינאי שלו לא בדמותו של מנהיג לאומי מהפכן, אלא בדמותו של מנהיג לאומי שמרן, שאותו הציג כמי שביקש לבנות אומה אינטגרטיבית מאורגנת… דמות המופת של מדינאי כזה נמצאה בהיסטוריה הפולנית הקרובה ולא במקום אחר. היתה זו דמותו של מרשל יוסף פילסודסקי – מי שהוקף בחייו בפולחן גיבורים – שחסידי ז'בוטינסקי חיקו אותו לא פעם בתוכנו ובסגנונו […].
היתה זו הגב' אילה שטרסמן (לובינסקי) שהקימה בווארשה "סאלון" 
של יהודים מקרב האינטליגנציה היהודית הפולנית המתבוללת, שהפכו לאוהדי האצ"ל… גב' שטרסמן היתה גם זו שניסחה את סיסמא האצ"ל "רק כך" כתרגום ישיר של סיסמת הליגיון Tylko Tak
… לא רק תיאוריית הפראקסיס המהפכני – גם האתוס נשאב ממעיינות האתוס המהפכני הפולני.
(יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין)

ההוקעה החוזרת ונשנית של פשעי מפא"י מניחה ששום דבר מהותי לא השתנה מאז שמפא"י איבדה את השלטון, ואותם פשעים משוכפלים שוב ושוב. אבל זה לא נכון. בינתיים, התבסס כאן כוח אחר, שפועל לפי היגיון אחר. הליכוד אינו מפא"י מחוזקת – בהרבה מובנים הוא ניגודה של מפא"י. הוא לא בהכרח גרוע יותר (אם כי יתכן מאוד שכן), אבל הוא בכל מקרה משהו אחר, שראוי לשם אחר.

מבחינה אידיאולוגית, היחס של הציונות הליכודית לציונות של בן גוריון הוא אמביוולנטי, בדומה ליחס המסורתי של הנצרות לתנ"ך ולעם ישראל. התנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש הנוצריים, אבל סיפור תולדותיו של עם ישראל נקרא לעתים דווקא כקטגוריה על היהודים, ולעתים כאלגוריה על חיי ישו. באופן דומה, ישראל של שמיר וביבי בנויה על גבי ישראל של בן גוריון ורבין, לכן ביבי לעולם לא יערער על הלגיטימיות של הראשונה; ועם זאת, הטלוס של מדינת הליכוד הוא בראש ובראשונה להביס את מפא"י – יותר מאשר להביס את הערבים. כי מפא"י היא שצלבה את קדושי אלטלנה, ולא הערבים/רומאים. כפי שצעק שמואל תמיר בוועידת חרות השנייה: "שחרור הקריה מידי בן גוריון קודם לכיבוש הר הבית". האם אין זה הציווי שמניע את ביבי? האם רק במקרה, איווט ליברמן מזייף כל כך בשירת התקווה?

המשטר הישראלי הנוכחי הוא תוצר של הכלאה בין הציונות המפא"יניקית ליריבתה החרותניקית. הוא מתבטא בדמויות כמו אריאל שרון – המפא"יניק שהפך ל"מלך ישראל" של הליכוד. אבל המפלגה שיצרו נתניהו וליברמן היא כבר לא ממש יורשת של בן גוריון וגולדה, לא באמת. יש לה מסורת אחרת, תיאולוגיה אחרת, ושורשים במקומות אחרים. אם נתייחס לכך באופן מילולי, נראה שהחלפת השם "ישראל ביתנו" ב"הליכוד ביתנו" אומרת בעצם הכול: אנחנו לא חיים יותר במדינת ישראל, אלא במדינת הליכוד. הליכוד הוא ביתנו; ביתנו הוא הליכוד.

הסכנה האמיתית – אותותיה כבר התחילו להסתמן: הלא היא באיבוד כל חוש-פרופורציה בביקורת, בטיפוח היסטריה לאומית הגובלת במזוכיזם, בנסיונות – ו"חירות" פגיעה לחולשה זו מראשית קיומה – להתסיס את הרחוב מתוך היזקקות לאמצעי דמגוגיה זולים. הדיבור שנזרק בימים האחרונים מפי מנחם בגין על "הצעות-החורבן" האמריקאיות מבשר, מה צפון באמתחתו של גח"ל […]. "חורבן" – פירושו "מצדה", פירושו "גטו וארשה", פירושו מלחמה-עד-האיש-האחרון, פירושו התאבדות. המשחק האסוציאטיבי בזכרונות היסטוריים דוויים הוא מסוכן, כי הוא עלול לשבש קני מידה, למנוע עיון שקול בדברים גופם. (חיים איזק, דבר 3.8.1970)

יכול להיות שאת הביקורת על שורשי מדינת הליכוד לא צריך לחפש אצל חנה ארנדט (שמאפיינת את הרוויזיוניזם באופן די פשטני ואפוקליפטי – פשוט כפאשיזם), אלא לחזור לאבחנותיהם של יריביהם בתנועת העבודה. ואכן, כמה מהיסודות הרעיוניים של הליכודניקיות שמבדילים אותה מהציונות המפא"יניקית נרמזו בציטוטים שהובאו עד כאן. אפשר לציין כמה: (1) תפישת אומה ששורשיה בלאומיות הפולנית, ובמרכזה המיתוס של העם הפולני/יהודי כ"משיח האומות"; (2) בהלה היסטרית מהקומוניזם והשמאל העולמי, ובמידה מסוימת גם מערכי המהפכה הצרפתית. (כדאי לזכור שבוועידת חירות השנייה ב-51' קרא בגין להיערכות לקראת פלישה סובייטית לארץ ישראל, ודרש להקים "שווארצבארד קולקטיבי אשר יקום מהנוער היהודי על בסיס התנדבות אישית שיהיה ערוך לפלישה סובייטית לארץ אם תהיה", ולהכין תוכנית לפינוי כל הילדים מהארץ למקרה כזה). (3) היסטריה היסטוריציסטית – יחס להווה כאל השתקפות חוזרת ונשנית של קטסטרופות היסטוריות;  (4) פופוליזם, כלומר הערצה לעם במצבו הקיים – בניגוד לוולונטריזם של מפא"י שביקש לשפר את העם ולחשל מ"אבק האדם" ישות חדשה;

רוצים לשים לו קץ, לחנווני! [אך] כל התהוותו של הייצור… הנו, מאל"ף ועד ת"ו, תוצאה של הישגי החנווני… בלעדי החנווני לא היתה זכות קיום לבית החרושת… ולא רק התרבות החומרית היא ילידתו של החנווני: מרביתה של התרבות הרוחנית… מבחינה היסטורית הנו הסוחר המדריך האמיתית של הקדמה, הראשון של נושאי הדגל של הציוויליזציה… ואפילו הזעיר בחנוונים, אפילו רוכל המתדפק על הפתחים עם חבילת גרביים זולה, גם הוא שותף לאותו היחס.
(זאב ז'בוטינסקי, "החנווני", 1928)

(5) הזדהות אקסטטית עם "קדושי השואה" – בשונה מהזלזול הבן גוריוני בפאסיביות של היהודים הנטבחים. אפשר לומר שפולחן הגלות שזוכה לפופולאריות בשמאל בעשור האחרון הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה בישראל של הליכוד. הליכוד ממילא מעריץ את הגלות.

מכאן אפשר להמשיך ולשאול כמה שאלות:

(א) האם הליכוד של ביבי-ליברמן הוא בכלל ממשיכה של חירות ההיסטורית, או שמדובר בתופעה פוליטית חדשה של שני העשורים האחרונים, שרק נושאת את אותו שם?

(ב) ניר קידר כותב בספרו "ממלכתיות" –

לעומת אשכול, קרא בן גוריון היטב את המפה הפוליטית המשתנה וראה את הסכנות הרובצות לפתחה של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית. הוא הבין כי הפיכת מפא"י ממפלגת ציר עממית […] למפלגת שמאל מתנשאת… מערערת את קיומה של חברה אזרחית ישראלית הנשענת על הסכמה פוליטית סוציאל-דמוקרטית רחבה שביטאו מפא"י והברית שלה עם המפלגות האזרחיות ועם הציונות הדתית.

לא במקרה, המפלגה האחרונה שבראשה עמד בן גוריון היתה "הרשימה הממלכתית", שהשתתפה בהמשך בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה והליכוד. מכאן אפשר לשאול באיזו מידה הליכודניקיות הנוכחית טמונה בכל זאת בתוך הממלכתיות הבן גוריונית (ששונה מהמפ"איניקיות הקלאסית). איזה יסוד בבן גוריוניזם התגלגל לליכוד? האם הליכוד אינו מפא"י מינוס התנשאות?

(ג) ולבסוף שאלה שאני מעז להציב לפתחה של הביקורת המזרחית: מה המאפיינים המיוחדים של דיכוי המזרחים הליכודניקי? אילו צורות של אשכנזיזם מייצרת מדינת הליכוד?

כל מה שכתב ז'בוטינסקי בשבח ה"מיליטריזם", בלי שהתעלם מקווי האופי השליליים, שהוא עלול לקבל בתנאים מסוימים; כל מה שכתב בשבח התכונות שהוא מפתח – משמעת, יכולת של פעולה קולקטיווית עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה – כל התכונות הללו, שבהן דגל, כל תפיסה זו שמתנגדיה קראו לה ה"מיליטריזם של ז'בוטינסקי" היו לנחלת תנועת הנוער שיצר, והן התכונות שלפיהם מתחנך היום צבא-ישראל ובהן גאה עם-ישראל כולו.
(בנציון נתניהו, חמשת אבות הציונת)

הרגע ההיסטורי העכשווי, שבו הליכוד מתגלגל בדמות חדשה, ואולי אפילו מסיים את דרכו, הוא הזדמנות לתפוס לרגע מרחק ולשאול מה זה בעצם הליכוד, ומה אפשר להגיד עליו שנבדל מהביקורת השגרתית והכללית על "הציונות". כי אפשר לקלל את בן גוריון שוב ושוב, כמו שעשו המרצים שלנו כבר מאז שנות ה-80 ולפני כן. אבל במידה רבה, זה כמו להתכונן למלחמה הקודמת. כדי לשנות את ישראל העכשווית, או בכלל כדי להבין מול מה אנחנו מתמודדים, צריך להתמודד עם הליכוד, ולא עם הציונות.

אני מקווה שהבהרתי את עצמי.

(דלגו ל-0:45)

שפיכה עלובה, לא מתוזמנת

11 בינואר 2012

דמיטרי שבצ'נקו

מעשה שפיכת המים של אנסטסיה מיכאלי על ח"כ ראלב מג'אדלה מצטייר לכאורה כמעשה אגרסיבי של השפלת נבחר ציבור, באופן רחב יותר – השפלה בוטה של הציבור הערבי כולו. המהומה התקשורתית, העונש החמור שנגזר עליה מטעם ועדת האתיקה ואף גינויים רשמיים ממפלגת ישראל ביתנו עצמה מסמנים שנחצה איזשהו קו אדום.

הקו האדום אכן נחצה, אלא שלא מדובר בקו אדום של אלימות, אתיקה או גזענות. למעשה, אנסה להראות שמדובר באקט של חולשה שחשף את אחת מנקודות התורפה של הימין. גורם בישראל ביתנו שצוטט במעריב אמר כי "אנסטסיה עושה בושות למפלגה. לא מן הנמנע שבתום הקדנציה אביגדור ליברמן יודיע שמיכאלי לוקחת פסק זמן מהפוליטיקה…". קולות כאלה שנשמעים במפלגה שבד"כ איננה מתביישת באמירות או מעשים גזעניים/ אלימים/פרובוקטיביים, מעלים שאלה, מה בדיוק מעורר את מבוכתה נוכח מעשיה של מיכאלי.

צילומי הפרשה מציגים משהו מוזר בהתנהלותה של מיכאלי. לאחר חילופי דברים עם מג'אדלה, מיכאלי פתאום משתתקת, כמו מצייתת לקריאתו "תשתקי". היא רושמתמשהו בפנקס, אוספת את דבריה ופונה לצאת, אולם משנה את דעתה, ממלאת כוס במים, מתקרבת למג'אדלה ובעדינות שופכת על בגדיו. תנועותיה משדרות היסוס וחוסר בטחון. כאילו מיכאלי לא בדיוק מבינה מה היא עושה.

אי אפשר שלא לחשוב על פרשה דומה, שללא ספק מוכרת למיכאלי. בשנת 1995 בתכנית טלויזיה "אחד על אחד" של הערוץ הרוסי הראשון, נפגשו שני חברי פרלמנט ולדימיר ז'ירינובסקי מהמפלגה הלאומנית "לדפ"ר" ובוריס נמצוב מהמפלגה הליברלית "יאבלוקו". הויכוח ביניהם נסב סביב אירועים דרמטיים של אותם ימים של חטיפת בני ערובה על-ידי מורדים צ'צ'נים בעיר בודיונובסק. בלהט הויכוח, ז'ירינובסקי עקץ את נמצוב, שהיה בעבר ראש העיר של ניז'גורוד וגער בו על כך שהמחוז תחת פיקוחו הצטיין באחוז גבוה של מחלות מין. בתגובה, נמצוב הזמין את יריבו לעבור טיפול אצלם. "נרפא אותך"- אמר נמצוב. "לא צריך לרפא אותי"- השיב ז'ירינובסקי. "רק שתי זריקות וזהו"- התעקש נמצוב. בשלב הזה, ז'ירינובסקי אחז בכוס מיץ המונח מולו ושפך על פני נמצוב. נמצוב לא נשאר חייב ושפך את המיץ שלו, למרות שז'ירינובסקי הצליח להתחמק. מיד לאחר מכן התכנית ששודרה בשידור ישיר עברה לפרסומות.

ההבדל בין שתי התקריות נעוץ במיומנות הפרובוקטיבית של המשתתפים. ז'ירינובסקי ידוע כדמות ססגונית ביותר, מעין ליצן של האופוזיציה – ליצן גם במובן שמותר לו לומר ולעשות את מה שאסור לאחרים. פעולת שפיכת המיץ נראתה טבעית וספונטאנית לחלוטין, כמו גם התגובה של יריבו. אף על פי שלתקוף את היריב באגרופים היה נחשב למעשה יותר גברי ואסרטיבי, גם לשפיכת נוזלים על פני היריב יש ערך פלוצנטרי סמלי. יחד עם זאת, האירוע היה פרובוקציה מוצלחת גם מבחינת האפקט על הצופה, שיש בו אלמנט של זעזוע ושל ריגוש.

אני טוען שתקרית המיץ של ז'ירינובסקי היא חלק מהזיכרון הפוליטי הקולקטיבי בתודעה הרוסית, וכאשר מיכאלי שפכה מים על ח"כ ערבי, במודע או שלא במודע היא חזרה על הפרובוקציה המכוננת. אלא שהניסיון המסורבל לחזור על הפרובוקציה המקורית היה פתטי כמו ניסיון לחזור על אותה בדיחה פעמיים. אינני משוכנע, עם זאת, שמה שהכשיל את מיכאלי היה חוסר כשרון. הסיבות לכישלון מורכבות יותר.

נשים לב לאופן שבו נולדה שפיכת המיץ של ז'ירינובסקי – כהמשך אורגני של חילופי עלבונות בדבר התפקוד המיני הכושל של היריבים. שפיכת המיץ הייתה כמו הוכחה הדדית של פוטנציה. לשפיכת המים של מיכאלי קדמה שתיקה ובלבול מצדה בזמן שמג'אדלה המשיך להשתלח בה. באופן מפתיע, לאחר שמג'אדלה צעק לה "תשתקי", מיכאלי אכן השתתקה – המילים כאילו נעתקו מפיה, למרות שהיה ברור שהיא רוצה להמשיך לדבר. מיכאלי לפתע מצאה את עצמה בחוסר פוטנציה, והנסיון המגושם לתקוף את היריב אומנם נגמר בשפיכה, אך בואו נסכים – בשפיכה עלובה ולא מתוזמנת. ולא על הפנים – על בגדיו.

נשים לב גם למילים האחרונות של מיכאלי: "לא יכולים להעליב נשים בכנסת. אם אין גברים בכנסת שיודעים להגן על אישה, אני אגן על עצמי". המשפט המבולבל מצביע על משבר מגדרי מרתק שאפשר לנסות להתחקות אחר טבעו.

'לא יכולים להעליב נשים בכנסת' – לכאורה בעברית עילגת, מיכאלי מנסה לומר שאסור להעליב נשים בכנסת. למעשה, מה שמשתמע זה שהנוכחים לא יודעים להעליב נשים בכנסת (כמו שהיא יודעת! – ע"ע תקרית המשט של חנין זועבי). המילה 'יכולים' גם מרמזת על פוטנציה שנתפסת על-ידי מיכאלי כיכולת להשפיל.

מאידך, מיכאלי מצפה להגנה מגברים, אותה היא לא מקבלת. אבל הגנה ממה? מג'אדלה אכן כינה אותה חוצפנית ופשיסטית, ודרש ממנה לשתוק, אולם מדוע מיכאלי לא יכלה להחזיר לו באותו מטבע? מהלומות מילוליות בין חברי כנסת הן דבר שבשגרה – הפגנת פוטנציה הדדית. משום מה גבר ערבי הצליח להשתיק אותה כבמגע קסם – כאילו סירס אותה בבת אחת.

בעליהום על חברת כנסת חנן זועבי, מיכאלי פעלה ב"נחישות ובמקצוענות" (כדברי נתן זהבי), כאשר היא מגובית על-ידי המון גברי צוהל מאחוריה. אבל הפעם אלכס מילר ממפלגתה לא הגן עליה. מיכאלי נאלצה לבחור – האם להיות אישה מושפלת או להפוך מישהו אחר לאישה מושפלת. הניסיון העלוב להציג את התקרית כאקט של עצמאות נשית ('אני אגן על עצמי') למעשה מאיר את עולם המושגים הפסוודו-פמיניסטי של מיכאלי. בעולם הזה הדרך היחידה לא להיות אישה מושפלת היא להפוך לאישה משפילה. אלא שהתקרית חושפת שכדי להשפיל, מיכאלי זקוקה להגנה גברית. ושוב אנו שואלים, להגנה ממה?

שפיכת המים לא הייתה צעד אקטיבי של השפלה. למעשה, זה היה ניסיון לפצות על ההשפלה הטראומטית שחוותה כאשר מג'אדלה הצליח להשתיק אותה. באמצעות תקיפת זועבי, באמצעות חוק המעקר את המסגדים מקריאות מואזין, מיכאלי יוצרת לעצמה פאלוס מדומה, מצג שווא של פוטנציה. פתאום העדר הפאלוס של מיכאלי נחשף על-ידי מג'אדלה בעל הפאלוס האמיתי. מיכאלי פתאום מצאה את עצמה זקוקה להגנה, שלא קיבלה מחבריה לסיעה.

וזאת שאלה מרתקת – האם הסתייגות נחרצת של ישראל ביתנו ממעשיה של מיכאלי חושפת את העובדה שהעדר פוטנציה היא עובדה מביכה שמאפיינת את המפלגה עצמה? הרי גם השפלת השגריר הטורקי בזמנו הייתה פרובוקציה כושלת שחשפה יותר מכל את רגשות הנחיתות של אנשים קטנים שמוצאים את עצמם בתוך הפוליטיקה הגדולה. שהסתגרות ושנאת זרים הן פחד בלתי נשלט מהפוטנציה של האחר. שהכוח של הימין הוא רק הגנה על חולשה בלתי נסבלת. הפרובוקציה של מיכאלי היא לא יותר מסימולקרה של פרובוקציה, כפי שהאידיאולוגיה והחקיקה של ישראל ביתנו הנם סימולקרה ותו לא.

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

אז למה אי אפשר להגר?

22 בינואר 2011

1.

חשוב להבהיר כבר בפתיחה:אפשר להגר. אפשר לעלות על מטוס ולרדת בברלין או בסן פרנסיסקו. אפשר להתחתן עם הודית או עם בריטי. אפשר לחפש את תעודת הלידה של סבא מפולין או מרומניה. אפשר להוציא דרכון אירופי, ואפשר גם בלי דרכון אירופי. אפשר, למשל, ללמוד באמריקה, ואפשר למצוא עבודה באמריקה.

חוקי הפיזיקה ותנועת הכוכבים אינם מונעים הגירה. ואפילו הכלכלה (לחלקנו) אינה מונעת הגירה. לעתים היא אף מעודדת אותה. אני מניח שעבורי, עוד כמה שנים, כזו תהיה הכלכלה: מעודדת ללכת, כלומר להישאר. באמריקה.

ובכל זאת, אי אפשר להגר.

2.

אפשר להגר כדי לשבור שבר בארצות הים, או כדי לחיות עם אדם אהוב. אפשר להגר בשביל להיות פרופסורית באוניברסיטה חשובה. אפשר להגר כדי להיות מהגר (הגירה לשם הגירה). הכל טוב ויפה.

אבל אי אפשר להגר כדי לברוח.

חזרתי לניו יורק מביקור של כמה שבועות בארץ, אחרי כמה חודשים בניו יורק (ואז שוב אסע לארץ, וחוזר חלילה). אני מבין (נכון לעכשיו), שמה שגורם לי לרצות (לפעמים) לברוח מהארץ אינו נוטש אותי במקום האחר. ההיפך – זה מחמיר. כזה אני: רוצה לברוח – לא ברור ממה – או להבקיע פנימה, לא ברור לתוך מה. מין תשוקה עזה לתזוזה. אני הולך עמי כשריונו של צב.

שמא זו פתולוגיה נפשית מסוימת? לא בהכרח. אם זה נכון רק לעצמי, אזי אי אפשר להגדיר את זה כפתולוגיה. אם זה נכון גם לאחרים, זה אומר שזו יכולה להיות יותר מפתולוגיה. היא מה שעושים ממנה. אפשר לקרוא לזה, נגיד (אני סתם זורק), “להיות יהודי", או "יהודיגרמני", או "זהות דולאומית היברידית". הפתולוגיה הקולקטיבית היא הזדמנות לקהילה פוליטית.

3.

אנסה להסביר.

כידוע לכם, הימים ימים רעים. אנשים מדברים על פשיזם או על קטסטרופה. כבר נכתב פה לא פעם, שהשאלה בדבר הקטסטרופה היא לעולם סובייקטיבית, כלומר מי שמתעקש לראות אותה, יראה אותה. הקטסטרופה הסביבתית העתידית היא כבר קטסטרופה בשביל הרוגי הוריקאנים ושריפות מסוימים, אבל היא לא בהכרח תהיה קטסטרופה בשביל תושבי לונדון, גם אם האיים המלדיביים ייעלמו לחלוטין מתחת לאוקיינוס. כלומר היא תהיה קטסטרופה בשביל מי שיראה אותה ככזו, והיא כזו בשביל מי שרואה אותה, כבר כעת, כקטסטרופה.

אבל מי שמשתמש במילה קטסטרופה, רוצה לומר: איך אפשר שלא לראות אותה כקטסטרופה? הקטסטרופה היא אם כן, הפנטזיה להסכמה מוחלטת וכוללת, שאיש לא יכפור בה, בכך שאכן מתרחש אירוע מסוים, שהוא הוא הקטסטרופה. בקטסטרופה יש, והרי זה לא מפתיע, איכות אלוהית, מעין תשוקה עזה להופעתו של הלז, כזו שתתרץ באחת קושיות ובעיות.

אני חושב שאני שייך למחנה הקטסטרופה – לאלה שמתעקשים לזהות את הזמן המשיחי ביומיום, את זמן הקטסטרופה. זה לא אומר שאני פסימי. ההיפך: אני אדם אופטימי באופן כמעט פתולוגי. אני באמת ובתמים מאמין במדינה דולאומית, אבל זה נכון שאני חושב שהיא תבוא רק בעקבות קטסטרופה. במובן הזה הפוליטיקה שלי היא משיחית, אני מודה. להגנתי אציין שאני עושה מעט מאוד לקידומה, מלבד עריכת ארץ האמורי והשתתפות חלקית בהפגנות. בניגוד לחסידי הרב קוק, איני עולה בחומה או הורג ערבים. גם לא יהודים. אני מניח לאלוהים ולליברמן לקדם בשבילי את הגאולה.

כל האמור לעיל רק כדי לומר שיש לי מבנה אישיות שמשתוקק אל הגאולה – ובלית ברירה (אם כי אשמח להפתעות) גם לקטסטרופה. אני מחפש ללא הפסק את החדש שברצף הדברים, אותו רצף שאפשר תמיד לראות (גם) כחזרה נצחית ובנאלית למדי (וראו את ספרו המעניין של ערן קמחי, "האינטרנט – מה חדש בהופעת החדש?”). אני מחפש את החדש והרע, או החדש והטוב, את הישן המופיע כחדש. אני אוהב טרנספורמציות דרמטיות.

אם נחזור להגירה, אני מגלה שמה שלא נותן לי מנוח בארץ, לא נותן לי מנוח גם בניו יורק – אבל באופן שונה. בארץ אני לא ממש סובל: כלומר קשה לי לראות את מה שאני רואה – את ג'וואהר אבו רחמה ואלעראקיב למשל – קשה לי להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים שאדישים לסבל הזה. אבל אני לא סובל בגלל מי שאני, בגלל תשוקת הגאולה שלי. אני חולק אותה עם הרבה אנשים, ולאו דווקא (או רק) בשמאל (אם כבר, הייתי אומר שהשמאלמודרניזם מאיים עליה). נכון, אני חסר מנוח, אבל אני משתדל לאהוב את הסימפטומים שלי. לרוב זה מצליח. אני יכול לעשות דברים או לכתוב דברים שמפרקים את הזעם שאני חש לעתים. וזה מרגש, אפילו מהנה.

בניו יורק, לעומת זאת, יש הרבה יותר דמיון ביני לאחרים מבחינת העמדות שלי, או יותר נכון – מבחינת התוכן של מה שאנו רואים בעולם. הסבל הפלסטיני נראה וניכר, וכך גם אומללותן של קבוצות "מסכנות" אחרות. אבל מבחינת מבנה החוויה, הצורה שלה – אני חווה זרות שכמותה לא זכורה לי. אני מוקף טיפוסים רציונאליים מדי, חסרי תשוקה רוחנית או מטאפיזית או פוליטית – לא לגאולה ולא לקטסטרופה. בסך הכול, הם חושבים, צריך "לפתור בעיות", להריץ איזה קמפיין. את מה שהשתבש אפשר להשיב לתיקונו. הכתם בקלות יוסר מהקיר.

זה הטיפוס הליברלי הנחמד שכתבתי עליו פעם. קשה לומר עליו מלים רעות. הכתם מתקשה, מלכתחילה, להידבק. הדיבור הפוליטי פונה תמיד "החוצה" – אל הטיבטים, בעיות סביבתיות בקצות העולם, מסיבות התה – כל אלה בבחינת תמונות בתערוכה. האדם הפוליטי, הדובר והפועל, הוא אינדיבידואל חסר היסטוריה, הצופה בזירה הפוליטית מבחוץ. הוא יודע איך וכיצד נכון לפעול, כיצד מוסרי לפעול. המסורת, החטא הקדמון והתורשתי של האבות, אינם נתונים פוליטיים רלוונטיים.

וזה למרות שגם כאן (בניו יורק) אפשר לזהות את הקטסטרופה. אפשר לעקוב אחר המלחמה באפגניסטאן, המטרידה את התקשורת הליברלית הרבה פחות מזכויותיהם של חיילים הומואים, אפשר לשוטט ברגל כמה רחובות מזרחה לשכונות השחורות והנחשלות כל כך. אפשר תמיד לראות את הקטסטרופה, וגם את הפוטנציאל הגאולי לתיקונה. אבל אני מרגיש מעט בודד בפתולוגיה שלי. הם לא רואים אותה. כלומר הם רואים בעיות, אבל לא קטסטרופה, ולכן גם לא גאולה.

אני רוצה לומר שאי אפשר להגר, כי אי אפשר לברוח. כי מה שאני רוצה לברוח ממנו טבוע בי. זה לא מה שאני רואה, זה איך שאני רואה. בישראל רבים מפגינים מוזרות דומה.

4.

אני חושב שהתשוקה להגירה, הגירה כבריחה, נשענת על איזה דימוי הרמוני – הרמוניה שקיימת בברלין ובפאריס ולא בתל אביב, או כזו שהיתה קיימת פעם בתל אביב, ולא תהיה עוד (ולכן, גורסים המתגעגעים, אין מנוס מהגירה).

אז אולי הסיבה לאיהגירות שלי היא שאין לי דימוי הרמוני. אני לא מאמין שההרמוניה קיימת או התקיימה באיזשהו מקום בעולם. רוצה לומר: היא קיימת רק על המסך. יש הרמוניה נעימה – גן עדנית ממש – בשכונות מסוימות של פאריס. אבל היא אפשרית רק בשל הקטסטרופה בשכונות אחרות. יש הרמוניה בתל אביב, בשל הקטסטרופה הידועה. הארמון של סרקוזי הוא הרמוני, ואשתו מזמרת הרמוניות, אבל הוא מגרש צוענים.

אני לא אומר שאסור ליהנות מההרמוניה, לראות גם אותה לפעמים, לחוות אותה. אבל אני חושב שהיא שקרית כאשר היא מכחישה את הקטסטרופה, כלומר כאשר היא מציגה עצמה כיציבה ונצחית. ואם היא מראה את עובדת חורבנה הבלתי-נמנע, אז היא כבר לא הרמוניה. לכן הקטסטרופה אמיתית יותר.

אלא שאי אפשר לחוות קטסטרופה, אלא אם כן אתה ממש קרבן שלה. אנשים כמוני חיים לרוב במין שלווה נעימה בסך הכל, אפילו פעילי שמאל נרדפים. רק צביעות ויומרה יתכחשו לכך. הדרך היחידה לגעת באמת, לפחות מבחינה אסתטית, היא לחורר את השלווה, להראות את שבריריותה. כמה היא בת חלוף.

גם את זה אני מוצא יותר בארץ. נגיד בשבוע שעבר, ליוויתי חבר מרחביה ועד רחוב הרכבת, במושבה הגרמנית. היה אחר צהריים קריר ולפתע, ממש לפני המסילה (שכבר איננה), ירדה עליי שלווה עולמית. אמרתי לו: “צריך לזכור כמה זה לא טריוויאלי, זה יכול להיעלם. זה ייעלם". הרי הרחוב הזה, בין המצועצעות הטמפלרית לכמה בתים ערביים ישנים, כבושים, כמעט קורס לתוך עצמו, וזה כל כך יפה ומכמיר לב. אין צורך בכובשים נוספים. אבל גם אלה עוד יבואו.

וניו יורק – האימפריה מכחישה את סופה. זה טבעה. ירושלים מראה אותו, ואת כל אלה שקדמו לו. ואני מסתכן בלומר שכך גם תל אביב, לפחות לא באזורים שעברו שיפוץ באוהאוסטי מאסיבי של "עזרה וביצרון". בטוח פתח תקוה, ארץ נוי אביונה, שכל כולה עליבות נוגעת ללב, כולל פרויקט היוקרה "כפר גנים החדשה".


כשישבתי ב”ארומה אם המושבות”, נזכרתי בנתן זך ובאנטי מחיקון. במלחמת לבנון (הראשונה) הוא כתב את זה:

"אין ברירה, מוכרחים להגיד:
גם בארץ הזאת ידענו
תקוות אחרות, לא ריאליסטיות

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

העונה היתה קרתנית, יפה ליציקת
יסודות, השערים נעולים, תחושה של בית.
מי חשב על עולם רע יותר

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

של אריק שרון והרב כהנא.
מקסים זקשנסקי הגיש סקצ'ים
ורגליים נקטעו בדרך כלל

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

רק בעת הצורך ובבתי החולים הממשלתיים."

שנשאל מה מעמדם של הימים שלנו? הימים הרעים ממש ממש ממש? זה לא מאוד משנה. מה שמשנה זה שהימים היו, מהפרספקטיבה הנכונה, תמיד רעים. מה אפשר לצפות מגזע גאון ואכזר של פליטים עלובים? שיצרו מיליון פליטים חדשים? לא רוצה להתגעגע לאיזו אחדות הרמונית מדומיינת: לא בשנות החמישים, ולא השישים ואפילו לא התשעים. מעולם לא היה פה הרמוני וגם לא יהיה, אלא אם כן אתם מעדיפים כוס קאווה (או מיץ פז) על המיץ המר, המעורר.

ואם לא היה פה הרמוני, ייתכן שהאשמה היא בנו. איננו מוכשרים להרמוניה. זה חטאנו הקדמון.

אבל אולי זה רק אצלי (וזו, אגב, האפשרות המפחידה באמת).

נתזים: מצבה של אומת התרבות

20 באוקטובר 2010

יהדות השרירים היא לא המצאה ציונית: ספרו החדש של דניאל וילדמן מתאר את אגודות המתעמלים היהודים Jüdischer Turnverein), או בקיצור JTV) שהתפשטו ברחבי הרייך הגרמני בעשורים הראשונים של המאה ה-20. תנועה זו נועדה לתקן את הגוף היהודי החלש והנשי, אבל לא באמצעות עלייה לארץ אלא פשוט על ידי התעמלות. מבחינה זו, יכולים ארגונים אלה לשמש כמיתוס היסטורי מוצלח בשביל המוני הצובאים על מכוני הכושר בתל אביב. כדאי להתסכל על התמונות היפות של הפירמידות, שנראות קצת כמו פריטי יודאיקה ומדגישות את השוני בין הפואטיקה של המתעמל היהודי הגרמני לבין זו של החלוץ הציוני: בעיקר זאת וזאת. סקירה באגלית אפשר לקרוא כאן.

קומנטר מעניין וקולע של סלבוי ז'יז'ק על הפוליטיקה האירופית החדשה, שבה שתי האפשרויות הן "ברבריות" (גזענות פראית) או "ברבריות עם פני אנוש" (מצבו הנוכחי של המיינסטרים הליברלי). כמו כן הוא מכריז שהמשבר הכלכלי הפך פרמננטי, כלומר המערב עתיד לחיות  מעתה במצב תמידי של משבר; ושהסוג היחיד של תשוקה שנותרה בפוליטיקה  העכשווית הוא חרדה – מפני זרים, הומואים, קטסטרופות אקולוגיות והטרדות מיניות

ואולי בגרמניה צומחת תרבות נגד חדשה?

במחאה על החוק האוסר על לבישת ניקאב בציבור, שתי סטודנטיות צרפתיות יצאו לסיבוב ברחובות פאריס כשהן לבושות בניקאב שמתחתיו אין כמעט כלום. הנה הקליפ, ובו מפגשיהן של השתיים עם שוטרים נבוכים. ההפניה מתוך הבלוג המעניין The Immanent Frame (ותודה למרב)

הגראף מסן-ז'רמן, דיפלומט, יועץ סתרים ואלכימאי שנעלם אי שם במאה ה-18, זוכה להערצה מחודשת

כולם מדברים על הומופוביה באפריקה, אבל דייויד קוריה, הומו מחוץ לארון, רץ לפרלמנט של קניה


חיפה, בשבוע שעבר. תצלום: עמ. אילני

ההיסטוריון הנס אולריך והלר טוען שב-1938, 90% מהגרמנים היו מצביעים מרצונם להיטלר. כיצד זה קרה, והאם אפשר לומר שהנאציזם היה מהפכה דמוקרטית? תערוכה חדשה מנסה להסביר

קוראים לו ליברמן, והוא יותר מסריח מאביגדור: ג'ו ליברמן עשוי להפוך לממליך המלכים בקפיטול

סופר האוונגארד הצרפתי רנו קאמי, לוחם זכויות הומואים בעל השקפות אנרכו-ריאקציונריות מעט אנטישמיות, רץ לנשיאות צרפת. האם הוא יכה את סרקוזי?

ומהו בעצם "הסרקוזיזם", ומה הוא מבשר? מילון פוליטי-ביקורתי חדש מנסה להשיב על השאלה

מצגת: המצעד הענק בפיונגיאנג לציון 65 שנה למפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה (הם אוכלים שם משהו שנראה די טעים)

ג'יל ג'ונסון, הוגה פמיניסטית וחוזת "האומה הלסבית", מתה

פיליפה פוט, אסא כשר הבריטית (אבל כנראה יותר סימפטית), מתה

עשר עובדות לא נכונות על דיסלדורף, בירת הסושי של גרמניה והעיר שתארח את אירוויזיון 2011

קונגרס שרי איכות הסביבה האיסלאמים מפיץ את הבשורה הירוקה ב-57 המדינות המוסלמיות

עוד על הזהויות הקוויריות של האינדיאנים בצפון אמריקה

 

המוזיאון לפרה-היסטוריה של תורינגיה, ווימאר, אתמול

מחקר מומיות מוכיח: הסרטן הפך למגפה בעקבות המהפכה התעשייתית

מחנה לאקטיוויסטים בגרמניה מנסה ללמד את השמאל להיות יותר אסתטי

מדינות מוסלמיות בעולם, ובעיקר במגרב, מגלות עניין במודל הטורקי של ארדואן

המורשת הפוליטית של ז'אן-מישל בסקיאט בתערוכה בפאריס

אמן קומיקס כווייתי יצר גיבורת על חדשה שנועדה לנפץ את הקלישאות בנושא האיסלאם

כוח המשיכה של הרוע: אל תקראו את הרומאן ההומוסקסואלי של הדובר של ליברמן

6 בפברואר 2010

הפוסט הזה היה יכול להיות הביקורת הראשונה שמתפרסמת בבלוג "ארץ האמורי". אבל הוא לא. הפוסט הזה הוא לא ביקורת על ספרו החדש של יוסי אבני-לוי. הוא אמנם נכתב בעקבות יציאת הרומאן שלו, "שירת החטאים", שמתואר  על עטיפתו כ"רומאן אפל ומפתה" ו"יצירה רוויה תשוקה עזה המבקשת לפענח את כוח המשיכה של הרוע". על אף כוח המשיכה של הרוע, מה שאכתוב להלן לא עומד לחרוג מסקירת העטיפה של הספר, כי יש ספרים שצריך לא לקרוא. מבחינה זו, הפוסט הזה הוא אנטי-ביקורת, הוא אנטי-קריאה בספרו של יוסי אבני-לוי.

את האירוע הזה, יציאת הספר "שירת החטאים", צריך להציג בכלל באופן אחר. יוסי לוי, דובר משרד החוץ, שופרו של יו"ר ישראל ביתנו, הוציא רומאן.  בהופעתו כ"הסופר יוסי אבני", לוי מוכר פחות או יותר למי שעוקב אחרי הספרות העברית של השנים האחרונות. אבל חיפוש מהיר של השם "יוסי לוי" מגלה שדווקא קורא העיתונים המצוי נתקל בשמו בתכיפות גדולה הרבה יותר. זהו האיש האחראי לדיפלומטיה הפרועה, התוקפנית, מחרחרת המלחמה, חסרת העכבות, אפילו המדהימה של המשטר הנוכחי.

ב-12 לינואר,  דובר משרד החוץ יוסי לוי היה אחראי למתקפה הבהמית על טורקיה ואמר : "הטורקים הם האחרונים שיכולים להטיף לנו מוסר – לישראל יש זכות להגן על עצמה מטרור". ב-22 לאוגוסט השתלח דובר משרד החוץ יוסי לוי בהיסטריה בממשלת שבדיה, והוסיף ש"ממשלת ישראל עצמה מקדשת את חופש הביטוי לא פחות ממשלת שבדיה". עוד לפני כן הוא היה אחראי על מכונת התעמולה של ישראל בזמן ההתקפה על עזה, והצהיר  בגאווה כי "נציגויות ישראל מעבר לים הפשילו שרוולים, ועושים הכל כדי להעניק לפעולה הצבאית את המעטפת המדינית וההסברתית הנחוצה". למי שמודאג מחופש הביטוי של מר לוי, כדאי להזכיר שהאיש היה אחראי למתקפה משולחת הרסן על מקורות המימון של ארגון "שוברים שתיקה", עליו אמר כי "…זוהי חוצפה… אנחנו לא מקבלים כל ניסיון של מדינה לממן פעילות פוליטית במדינה אחרת. זה מעשה שלא ייעשה. חציית כל הקווים הדיפלומטיים."

אדוארד הנרי אווריל, "סוקרטס ואלקיביאדס". דרגשים לוהטים

זה האיש – מהפקידים המסוכנים ביותר, והעושים את עבודתם בתשוקה הגדולה ביותר, בשלטון הנוכחי. אך מתברר שבין שקר, בדיה והודעת שטנה, לוי מוצא זמן לשבת על המכתבה ולכתוב רומאנים רחבי יריעה. יותר מכך: יצירותיו של לוי נמנות על הקטגוריה (העלובה למדי) שמכונה "ספרות הומוסקסואלית ישראלית". כשלעצמי, אני די מתבייש לשאת את התווית הומו אם לוי נושא אותה. אבל אין ברירה אלא להזכיר שדווקא ההומואיות של לוי היא שהופכת אותו למסוכן. כי כאשר הוא כותב (באחד מספריו הקודמים) איך "גברברים סקרנים שכבו על דרגשים לוהטים, עד שאשכיהם דבקו אל קורת העץ כשושנים של עור", יש למשפט הזה זיקה הדוקה לאותן נביחות שצוטטו קודם. שהרי, עצם העובדה שדוברו של ליברמן הוא הומו שלא מתבייש לכתוב על אשכים נדבקים ודרגשים לוהטים, היא מבחינתו ההוכחה לכך ש"ממשלת ישראל מקדשת את חופש הביטוי" – הוכחה המעניקה לגיטימציה להשתקה האלימה של "שוברים שתיקה".

המעגל נסגר. יוסי לוי-אבני הסופר ההומו ויוסי לוי המדברר של שר המלחמה הפאשיסט אינם שני אנשים שונים, אלא ישות אחת. לכן אין שום סיבה לכבד את האוטונומיה של הספירה הספרותית או את חירות המשורר כשמדובר עליו.  אף על פי כן, הביקורת בוודאי תתייחס לספרו של לוי כעוד ספר הומואי מקסים, שראוי להתפעם יותר או פחות מהטכניקות העלילתיות שלו או מיחסו לשואה. היא תכיל אותו לתוך הספרות העברית, והוא יישאב לתוכה בטבעיות גמורה. אבל לכל מבקר הגון, הספר הזה צריך להיתקע בגרון. ממילא עוד שנים מעטות או רבות, המשמעות היחידה שתהיה לספר הזה תהיה אחת: דוגמא בזויה, גם אם לא מיוחדת, של בגידת האינטלקטואלים; עוד סימפטום לשפל המדרגה שאליו הגיעו חלקים מהאינטליגנציה הישראלית.