Posts Tagged ‘ליברלים’

על התשוקה

1 בפברואר 2014

בעקבות ביקור בתל אביב

לשרהלה

1. בביקורי ראיתי את "כחול הוא הצבע החם ביותר" ועכשיו אני יודע שאת הדבר הכי מעניין על הסרט הנפלא הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים. אני מתכוון לרשימה שפירסם פה מאיר בר-מימון, שבה הוא קורא את הסרט כביקורת על מערך הזהויות הליברלי ש"לסבית" הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הסרט מתאר רומן בין אדל, נערה בתיכון מהמעמד הבינוני הנמוך, לבין אמה, אמנית בורגנית המבוגרת ממנה בכמה שנים. בטרם פגשה את אמה אדל שוכבת עם בחור חתיך בן גילה, אבל רק באמה היא מתאהבת ואז – כנראה בשל כך – היא לומדת ליהנות באמת מסקס. אתגרי הקריירה הבורגנית של אמה – יחד עם האי-יציבות המסוימת והרעב לאהבה של אדל – מביאים אותן להיפרד. אמה מוצאת את עצמה עם אישה אחרת, בורגנית כמוה, ויחד הן מגדלות ילד. הסקס לא מלהיב במיוחד. אדל, מנגד, מתחילה לעבוד כמורה לילדים קטנים. עליהם היא מרעיפה את האהבה הגדולה שלה, כמו גם על רומנים חולפים, עם גברים ואולי גם עם נשים.

2. מאיר טוען שאדל מתריסה כלפי מערך הזהויות הליברלי. כל מה שיש לה זה אהבה. בשום שלב היא לא מזדהה כלסבית וגם לא "יוצאת מהארון" בפני אף אחד. היא חיה עם אמה עד שהמשבצת שהמערך הליברלי מקצה להן – כזוג לסביות בורגניות – הופכת צרה מדי, מרוקנת את המשבצת מתשוקה. הדבר הפוזיטיבי היחיד שהיא אומרת, מבלי לומר אותו, הוא השתתפות בהפגנת פועלים אנטי-קפיטליסטית. ואכן, היא עושה זאת מבלי לומר דבר (מלבד לצעוק סיסמאות ולשיר שיר רלוונטי). גם כאן היא פשוט עושה, כפי שהיא עושה אהבה. בשום שלב היא אינה מגדירה את האהבה שלה, את התשוקה שלה. ואולי, מאיר מקווה, הסרט מבטא אפשרות לצאת מהכלא הליברלי – מערך הזהויות שמונע מאיתנו לראות את ההבחנה החשובה היחידה, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם.

breitmore1

3. בניסיון לחסום את האפשרות הזו, המדינה הליברלית ממהרת לשלב חלקים מהקשת הלהט"בית במערך החוקי שלה. נישואים חד-מיניים הם כמובן הביטוי הכי בולט של זה. אם המהפכה ההומו-לסבית בעשורים האחרונים היתה דרישה למימוש של תשוקה מסוימת, אזי המיסוד החוקי של התשוקה הוא כמובן ניצחון של המהפכה. אבל מה אם נחשוב על המהפכה הזו לא כדרישה למימוש של תשוקה מסוימת אלא כדרישה לתשוקה כתשוקה, ולא לתשוקה מסוימת אלא לתשוקה בכלל? או אז המיסוד הוא דווקא תבוסה; או לכל הפחות: הוא לא מעלה ולא מוריד (תרתי משמע). זה לא מה שבאמת רצינו. אבל למה שנחשוב עליה ככה? אולי כי

4. האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה. האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת. אינני טוען שלא ניתן לשמר את התשוקה בנוכחות אובייקט התשוקה – שלא יכולה להיות תשוקה בזוגיות, לצורך העניין – אבל אני כן טוען שבעידן הנוכחי התשוקה חייבת להיות סיבת עצמה, היא לא יכולה להיתלות במוסדות. שהרי בימינו אנשים מהמעגלים הרלוונטיים כבר אינם מזדהים עם המערך החיצוני שהיה אמור לתקף, באופן מסורתי, את התשוקה שלהם. לפיכך הדרישה להמשיך להשתוקק "כי אנחנו נשואים" (אז מה?) או "כי צריך לעשות ילדים" (למה?) מעורר ניכור ולא הזדהות. היא הורגת את התשוקה.אין זה מפתיע, איפוא, שמי שנדחקו ממיסוד התשוקה המודרני – ההומואים – ייצגו את הדרישה לחידוש התשוקה. אבל בעודם מדברים בעד התשוקה שלהם, הם דיברו בזכות התשוקה בכלל. ההומוסקסואליזם היה הומאניזם. כמו מעמד הפועלים בזמן קודם, ההומואים היו המעמד האוניברסלי של העשורים הקודמים. היינו המיעוט שדיבר בשם כולם, הצבענו על הבעיה המרכזית של תקופתנו – חיסול התשוקה (ועפרי כתב על זה פעם בהקשר של השמאל המקומי). כמו הפרולטריון בזמנו, מה שאיפשר להומואים לשאת את הדגל הזה היה הניכור מהמערך המוסדי והסימבולי שמשעתק את הקפיטליזם – זה שמאפשר להסדיר, לכמת, למתג, לשערך, לשווק.

5. יציאת ההומוסקסואליות מהארון וההצלחה ביצירת מרחבים חוקיים למימוש התשוקה הורגת את התשוקה. הארוס האבוד אינו הולך לשום מקום. במקום בתשוקה מינית, משבשת, הוא מתגלם בתפקוד מסודר במכונה הקפיטליסטית. הומואים, סטרייטים, מזרחים ואשכנזים – כולנו ברגים. הסדרים חוקיים בחזית הביתית רק מפנים יותר זמן לעבודה ובעיקר לצריכה. פוליטיקת הזהויות התבררה (לא בהכרח אבל גם) כמכרה זהב. זה משתקף, למשל, באפיון של מתמודדים בתוכניות ראליטי באמצעות הזהויות שלהם (וראו אקס פקטור) כדרך לייצר דרמה ולגייס צופים וסמסים.

roberta7

6. אתר ההיכרויות הפופולרי OkCupid – חלק בלתי נפרד מהקיום הניו יורקי העכשווי, של סטרייטים ולהט"בים כאחד – מגלם את מערך הזהויות הליברלי. אנשים לא מפסיקים להגדיר את עצמם. ואם היה אפשר לחשוב שהקוויריות אמורה לאתגר את המערך הזה, ההפך הוא הנכון, לפחות בגילום האמריקאי שלה (בברלין, אני מתרשם, המצב פחות חמור). נתקלתי, למשל, בפרופיל קומי שבעליו ייחס לעצמו ארבע הגדרות(חלקן סותרות על פניו) והוסיף ברצינות גמורה שהוא עדיין לא בטוח "אם הוא יכול להזדהות גם כפוליאמורי". הוא יחליט בקרוב. נדרש הוא קצת ניסיון. הקהילה הקווירית בברוקלין היא בדרך כלל מועדון סגור של בוגרי קולג'ים יוקרתיים (אם כי יש יוצאי דופן) עם עגה ושלל הגדרות משל עצמם. במקום לערער הגדרות, "קוויר" רק משמש מטרייה לעוד המון תוויות חדשות. ולכל אלה נלווה משטר של כללים על איך מותר או (לרוב) אסור לדבר או להזדיין. הייתי מספק כמה דוגמאות אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד (למרות שלדעתי קוראי העברית פחות מכירים את זה, גם מפני שקשה לתרגם את התוויות הללו מאנגלית). זה לא כזה משנה.

7. אבל הבעיה ש-OkCupid משקף אינה רק בשדה הזהויות המיניות. האתר הזה, כאמור, מלא הגדרות. יוצא שכשאתה פוגש את הבחור אתה כביכול כבר יודע עליו הכול. לפגישה עצמה – האירוע – לא נותר שום תפקיד, אפיסטמי או אתי. אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת, ואתה גם יודע מה כנראה יקרה ביניכם. מן הסתם יש הפתעות, אבל דומה שההיגיון של המדיום הזה מנסה לצמצם את אלמנט ההפתעה כמה שיותר, ואם נותר אלמנט כזה מפתחי האתר ידאגו שהוא ייעלם בקרוב. מהבחינה הזו OkCupid מתאים היטב לסגנון החיים הניו יורקי. לאנשים אין זמן. הם עובדים נורא קשה, הם מפתחים קריירה. אין להם זמן לבלתי צפוי. הם מחפשים סקס או חבר לטווח קצר, או חברה לטווח ארוך, או חתן או כלה או חתן-כלה. כל אחד וטעמו, כל אחת והעדפותיה.

roberta6

8. ואני חוזר לסרט ולדברים שמאיר כתב. כמו אדל, גם אני אף פעם לא יצאתי מהארון. עד לפני שנתיים בערך חייתי כמה שנים עם אישה שאהבתי. עם גבר הייתי פעם ראשונה בזמן שחייתי איתה, אי שם בפאריס. לתשוקה שלי היה מקום ביחסים שלנו, גם אם בסופו של דבר הבנתי שאני חייב להבין את התשוקה שלי טוב יותר ונפרדנו כך. אבל אף פעם לא אמרתי מול המשפחה, או החברים, או בראיון לעיתון (לא שהציעו לי, עורך-שותף בארץ האמורי זה עדיין לא סקסי מספיק), "אני הומו", או נוסח קאנוני אחר. אני יודע שככה מכנים אותי בדרך כלל (הומו), ואני לא מנסה להתנגד לזה. יש רגעים בהם אשתמש במילה "הומו" ביחס לעצמי, מה גם שאני לא רוצה להימנע ממנה בשל הבושה או השערורייה שמתלוות אליה. אבל תמיד אנסה לשמור על מרחק מסוים ממנה, לפחות ביני לבין עצמי (כמו שאני שומר על מרחק ביני לבין מלים מזהות אחרות). אני מתייחס אליה ככלי לעשות איתו דברים מסוימים, לצבוע את עצמי בצבע מסוים בהקשרים מיניים, חברתיים או פוליטיים בהם יש בזה טעם, אבל לא כמהות שמגדירה אותי, שנמצאת שם בטרם המעשה. יש לזה סיבה פשוטה: אני לא רוצה שהמילה תהרוג את התשוקה, שהמהות תבוא במקום המעשה. אני רוצה להישאר פתוח לעולם ולא להיסגר. זה מעניין כי

9. לפי המטאפורה המוכרת סגירות מתחברת דווקא למה שבא לפני "היציאה מהארון". הארון היה סגור ואילו אז הוא נפתח למרחב של האמת השקופה. המטאפורה הזו צורמת לי – לא כי אני מכחיש את העובדה שהייתי סגור, אלא בגלל האימפליקציה שעכשיו אני פתוח. אמנם אני מרגיש שפעם הייתי שונה מעכשיו ואני שמח שהשתניתי, שעכשיו אני שונה מאז, אבל אני אני לא עצוב שפעם הייתי משהו אחר. אני שמח שאני שונה באופן אחר, שגיליתי דברים חדשים. אני לא מרגיש שגיליתי את האמת על עצמי, את הסוף, שהתשוקה באה על סיפוקה. הפסדתי תשוקות מסוימות, גיליתי תשוקות חדשות. זה מרגש אך גם מתסכל, לפעמים מאוד בודד. אני מקווה להרוויח דברים חדשים בעתיד. אני יודע שאם ארוויח גם אפסיד חלק ממה שיש לי עכשיו. הסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר" ממלא אותי אופטימיות מסוימת, שאולי יש דרך לשמור מרחק בטוח ממערך הזהויות הליברלי, זה שהורג את התשוקה. האם אדל היא לסבית? כנראה שלא. היא שוכבת גם עם גברים. האם היא ביסקסואלית? על פניו היא כן, כלומר היא שוכבת גם עם גברים וגם עם נשים. אבל

10. אדל מעולם לא הכריזה על עצמה כביסקסואלית. הרי אם תכריז על עצמה כביסקסואלית היא תיכלא בכלא הליברלי במקום לחמוק ממנו. אמנם אין עוד ממש תא הולם בכלא הזה, משבצת יציבה שמכונה "ביסקסואליות". אומרים לנו, וזה נכון, שיש המון בי-פוביה, מצד סטרייטים והומואים כאחד. אבל אם הפרויקט הביסקסואלי מתמצה בניסיון ליצור משבצת כזו, הוא לא מעניין אותי. הוא הורג את התשוקה במקום לשמור עליה. אנשים שמצטטים סטטיסטיקות וניסויים מדעיים על זה ש"ביסקסואלים קיימים" הם חלק מהפרויקט של הרג התשוקה. אני חושש שהם יצליחו, וזה יהיה עוד ניצחון פירוס להט"בי. אדל היא תשוקה טהורה. היא לא מגדירה עצמה כביסקסואלית, כי היא כנראה מבינה שהמילה הזו תכלא את התשוקה שלה במקום לשחרר אותה.

roberta5

11. גם טום דיילי, הקופץ למים האולימפי, לא הגדיר עצמו כביסקסואל כאשר סיפר ביוטיוב, לפני חודשיים, שהוא יוצא עם גבר אבל עדיין חושק בנשים. השיח הביקורתי סביב האירוע התמקד בכותרות שהכריזו: "תום דיליי יצא מהארון כגיי". הרי הוא ביסקסואל! אבל ויכוחי ההגדרות הללו, כאמור, לא מאוד מעניינים אותי. מה שמעניין, לדעתי, הוא העובדה שהוא בחר לא להגדיר את התשוקה שלו. ומהבחינה הזו המדיום שהוא בחר, יוטיוב, משרת את התוכן. יוטיוב, כמו פייסבוק ומדיומים דומים, מערערים את המרחב הציבורי המודרניסטי, שהאפיסטמולוגיה של הארון הולמת כל כך. ההיגיון המודרניסטי הוא כזה: יש מרחב פרטי שבו קורים דברים עליהם אסור לדבר במרחב הציבורי, גם אם הם ידועים (נגיד שחבר כנסת כזה או אחר שוכב עם גברים). הסוד הופך ציבורי – יוצא מהארון – רק אם הוא נאמר בנוסחים מסוימים ("אני הומו" למשל) ובמדיומים מסוימים. אם אתה חבר כנסת, למשל, זה חייב להיות עיתון ארצי – כי הרי איציק שמולי כבר התייחס פעם להומואיות שלו ב"פי האתון", מבלי שזה יספק את המבקרים. המטאפורה של היציאה מהארון, אם כן, תלויה ברעיון שיש מרחב ציבורי ויש מדיומים ואופני דיבור שמגדירים אותו, שמגדירים מה הופך חלק ממנו. אבל מה אם אין עיתון, או יש פחות עיתון? הגבול בין הפרטי לציבורי הופך קשה יותר ויותר לשרטוט. יש לזה יתרונות.

12. נחזור לאדל: אולי היא אקטיביסטית? על פניו היא כן. היא משתתפת בהפגנה שמאלנית. אבל אדל לא משמיעה שום אמירה פוליטית פוזיטיבית. בעולם בו "אקטיביסט" היא עוד משבצת של לייפסטייל בורגני – כזו שכוללת בין השאר סטטוסים נכונים בפייסבוק – אדל מסרבת גם לתא הזה בכלא הליברלי. אדל רק עושה. היא לא אומרת. היא מראה או מדגימה איזו צורת חיים, לא טוענת בזכות צורת חיים מסוימת. ומה באשר לאפשרות ש

13. "אולי אדל היא היפסטרית"? הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס – אולי ההיפסטר הראשון (אם לא נכלול את סוקרטס, שמשמש לסקסטוס השראה) – טען שכל משפט שיש בו "אולי" גם אומר את ההיפך. אם אני אומר, למשל, "אולי אני ביסקסואל", אני גם אומר "אולי אני לא ביסקסואל". בזאת אני סותר את עצמי ובעצם לא אומר שום דבר. סקסטוס והספקנים העתיקים משתמשים ב"אולי" כי הם לא רוצים להגיד שום דבר פוזיטיבי. בניגוד לספקנים המודרניים – כמו רנה דקארט או דיויד יום – שאוחזים בוודאות פוזיטיבית מסוימת ("אני חושב" למשל) – ואז תוהים אם הם יכולים להגיד משהו אחר, על מה שמחוץ למחשבה, הספקנים העתיקים לא מוכנים לטעון שום טענה חיובית. הם פיתחו אסטרטגיות רטוריות כדי למצוא לכל טענה חיובית טענה נגדית עם אותו כוח-שכנוע. או אז הם משהים שיפוט, ואילו השהיית שיפוט מביאה לשלווה (ataraxia). הבעיה היא שאפילו טענות כמו "משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" הן טענות חיוביות. לכן הספקן העתיק מנסה להשתמש בשפה באופן חתרני, באופן אירוני. הוא יגיד "אולי משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" או "נדמה לי ברגע הספציפי הזה שמשפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע". גם משפט שנשמע חיובי – כמו "אולי אני ביסקסואל" – בעצם אומר גם את ההפך. לכן הוא לא אומר דבר. הוא "הורס את עצמו", בלשונו של סקסטוס.

breitmore4

14. אז אולי אדל היא היפסטרית. באחד הבארים (האולי היפסטריים) בתל אביב הסבירו לי שני בחורים צעירים שעכשיו יש בעיר קטע חזק של ביסקסואליות. אבל הם אפילו לא אמרו "ביסקסואליות". הם השתמשו במילה באנגלית ובכלל שמרו על מרחק אירוני בטוח (או מסוכן) מהטענה. מה גם שכולנו היינו שיכורים מאוד, אחרי שאחד מהם הכיר לי משקה פופולרי חדש, טובי 60 (שפותח בחיפה אך לפי ידיד לבנוני מניו יורק, המקור הוא בכלל מביירות). שאלתי אותו אם הוא יבוא אתי הביתה. הוא אמר שזה תלוי בהמשך הערב. בניגוד לדייט טיפוסי ב-OkCupid, האירוע היה הכול. יומיים קודם, להבדיל, התחיל אתי מישהו במסיבת סילבסטר. כך החלה (ונגמרה) השיחה:

הוא: תגיד, אני לא טועה נכון? אתה אוהב גברים. אתה הומו?

אני: בדרך כלל.

הוא: יש טעם לדבר? כי אני יותר מבוגר ממך. ייצא לי זיון מזה?

האיש היה OkCupid מהלך במובן שהוא וידא את התנאים האפיסטמיים והאתיים של האירוע בטרם האירוע עצמו – והוא עשה זאת במונחים היחידים שהוא מכיר, המונחים של מערך הזהות הליברלי. מבחינה אפיסטמית הוא וידא שאני הומו, כי הוא לא היה בטוח, ושהפרש הגילאים לא אמור להוות בעיה. מבחינה אתית הוא וידא שהאירוע יוביל לתוצאה היחידה שמעניינת אותו, זיון. אבל למרות שזיונים מעניינים גם אותי, הכלא הליברלי הורג לי את התשוקה לזיון. הלכתי ממנו.

breitmore3

15. נהוג להשמיץ את ההיפסטריזם. נדמה שהאירוניה המתמדת היא ההיפך ממה שאנו צריכים לנוכח המאורעות הפוליטיים של הזמן הזה. גם היגל מבקר את הספקנים העתיקים. דרך החיים האירונית שלהם אפשרית רק בשל תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים – שייכותם למעמד או קבוצה חברתית מסוימים – והם אינם מכירים בכך, לא לוקחים על כך אחריות. ועם זאת, היגל מעריץ את הספקנים העתיקים, משום שלמרות החסרונות שלהם הם ממלאים תפקיד חינוכי. הגישה של הספקן יכולה ללמד את התודעה האנושית שלסדר הקיים אין קיום בלתי תלוי – הוא קיים מפני שאנחנו מייחסים לו תוקף ומשמעות. במובן זה הספקן פותח פתח לאמת – אבל כבר אין זו אמת כמשהו שקיים, כאובייקט חיצוני, באופן בלתי תלוי בנו הסובייקטים. האמת מתגלה בחירות שלנו להפוך את מה שקיים למשמעותי ובתוך כך לשנות אותו כך שיאפשר את החירות ולא יגביל אותה.

16. אולי אדל היא היפסטרית כי היא מסרבת להכיר במה שקיים – במערך הזהויות הצפוף שהכלא הליברלי מציע לה, ומעדיפה לחיות את התשוקה החופשית, למרות הקשיים הכרוכים בכך. אבל אם אדל היא אולי היפסטרית אז היא גם אולי לא היפסטרית ובעצם לא אמרנו שום דבר. וטוב שכך. כי למעשה, אם יש "היפסטרית" בסרט הזה, זאת דווקא אמה, הסטודנטית לאמנות עם השיער הכחול. ומה שאנו למדים מהסרט, אם כבר, זה שההיפסטרים של היום (אולי בניגוד לאידאה של ההיפסטר) הם הבורגנים של אתמול ושל מחר.

17. אז מהי אדל? ומי אני? אני מקווה שהשאלה לא תיסגר בתשובה – או שתיפתח לתשובות רבות. שהתשוקה תישאר חופשייה.

roberta9

דימויים: לין הרשמן-ליסון. תמונות מחיי האמנית כרוברטה ברייטמור – זהותה הבדויה (1974-1978). אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

ותודה לעפרי אילני, שרהלה בן אשר, אדם קפלן, לירון מור ועודד ברנח.

עוד על התשוקה:

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

כמה מלים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו

Bi-national, Bi-sexual

/

מול היערות

7 בדצמבר 2010

אהוד ברק, בוגי יעלון וכדומה אוהבים לומר, כשנח עליהם הפאתוס, ש"מלחמת השחרור לא נסתיימה". בצד השני רווחת האימרה ש"הנכבה נמשכת". תכלס, שני הצדדים צודקים. רק הגיע הזמן להסיק מכך את המסקנות המתבקשות. בוגי וברק כבר הסיקו אותן (או יותר נכון, מעולם לא הפסיקו להסיק אותן). ומה קורה בשמאל?

אתם תוהים בוודאי איך זה קשור לשריפה. ובכן – אולי זה המרחק מההתרחשות (אני בניו יורק), או כוחה ההיולי של האש, אבל אני חייב לציין שהשריפה הזו השליכה אותי למחוזות מיתיים, לתשתית הקיום שלנו בארץ הזאת (ההיא). כשניסיתי להתחבר לאסון, נאחזתי בבתים השרופים של בית אורן, הקיבוץ בו אמא שלי נולדה וגדלה עד שאבא שלה החליט שהוא אוהב את בן גוריון יותר מדי (כלומר עד הפילוג הגדול). סבא שלי, בן פתח תקוה, היה בקבוצה שייסדה את בית אורן בראשית שנות הארבעים. שם ניכש את אדמות ההר ושם נתקל ביער, באחד הימים, בנמר! במקום לברוח, אל הנמר הישיר מבט – והוא השפיל את עיניו והלך.

ממש באותה תקופה נהגתה תוכנית "מצדה על הכרמל", במסגרתה היו אמורים כל יהודי הארץ להתרכז על הכרמל ולקדם בגבורה פתטית את החיה הנאצית. באחד מחלומות ההקיץ שלי, בעודי מנסה לכתוב סמינר על האדון והעבד, תהיתי מה יקרה כעת אם הנאצים אכן יבואו – כיצד נכלכל עצמנו ביערות העשנים?

נטיעות ראשונות בבית אורן, תחילת שנות הארבעים (ראשון משמאל: סבא שלי, מאיר בן דב)

נמרים כבר אין בכרמל, ועכשיו גם פחות חיות אחרות. אבל מהרבה בחינות לא הרבה השתנה. השריפה היא עדיין נשקם של החלשים, כמו בסיפור ההוא של א"ב יהושע (“מול היערות") שבו הערבי הזקן, זה שלשונו נכרתה במלחמה, מצית את יערות הקרן הקיימת כדי לחשוף את שרידי הכפר שהוחרב. זה פחות משנה אם זה באמת קרה; לשם מייד הולך הדמיון הקולקטיבי. ראו את הטוקבקיסטים באלפיהם או את הכרזה המפחידה הזו שהופצה בימים האחרונים בפייסבוק. המקור לידיעות הוא "רדיו חיפה", מה שהזכיר לי את רואנדה, שבה תחנות רדיו אזוריות שימשו מנגנון מרכזי בהפצתה של שינאה גזעית.


מלחמת השחרור והנכבה נמשכו גם בעכו, לפני שנתיים, באחת מההתפרצויות הביןאתניות שיילכו ויסלימו בשנים הקרובות באזורי הספר. הן נמשכות בכרמיאל, באלעראקיב, וכמובן באזורים שנוהגים לכנות "השטחים". זו רק סמנטיקה, גם אם יעילה מבחינה פוליטית, שכן השטחים וישראל גופא הן חלק מאותו רצף של מלחמה ביןאתנית מדממת, בין יהודים וערבים האחוזים זה בזה לבלי הפרד, עם עליות ומורדות ברמת האלימות.

לכאורה מצד אחד יש מדינה, ומצד שני – מיעוט מדוכא. במידה רבה זה נכון. אבל המדינה הזו היא לא יותר מהמשך – מאורגן וחזק הרבה יותר – של מוסדות "המדינה שבדרך". וכשרואים את זה ככה, אפילו קריסת התשתיות פחות מפתיעה, שהרי כל מה שלא מוקדש למאבק האתני מופרט ונדחק. זו אידיאולוגיה שיש לה מדינה ולא ההפך. באזורים מסוימים היא אף נותנת יד חופשית למיליציות יהודיות חמושות – אלה הכנופיות האלימות הפועלות ביהודה ובשומרון ובהמשך, אפשר לצפות, גם בגליל ובנגב (ראו לדוגמא "ארגון השומר החדש" או האפשרויות שפותח "חוק דרומי"). מה שאנו רואים, אם כן, הוא מאבק בין שתי קבוצות אתניות, גם אם האחת חזקה פי כמה מהשנייה.

עד כאן תיאור המצב, שאני מקווה שמקובל על רבים. מה המסקנה? בשבילי האש שהתלקחה בכרמל היתה מופע של אמת: הרגשות הלאומניים שנחשפו, כמו גם התתתפקוד של המדינה, הם הזמנה לחשוב מחדש על הפרדיגמה הליברלית המלווה את השיח הפוליטי של השמאל. האמת של השריפה היא האמת של הפרדיגמה האחרת, זו שנקרא לה, לצורך העניין, הפרדיגמה האתנית.

אליהו מחסל את נביאי הבעל. גם זה קרה בכרמל

 

לדבר במסגרת הפרדיגמה הליברלית זה לכתוב, כמו נעמה כרמי, ש"מדינה צריכה לשרת את אזרחיה, ולא להיפך". זה לא שאני לא בעד, אבל זה קצת מנותק מהשיח הפוליטי בארץ, ולכן – כל עוד זה מסתכם בזה – די לא רלוונטי. מה לעשות שרוב האזרחים במדינה חושבים שהאזרחים צריכים (גם) לדאוג למדינה? שהמדינה היא אך ביטוי של האתנוס שלהם? זה כנראה אומר שישראל היא לא "דמוקרטיה ליברלית" אלא אתנוקרטיה. בוקר טוב באמת. הרי קרוב לארבעים אחוז מנתיניה משוללי זכויות פוליטיות בסיסיות.

לדבר בליברלית זה להזדעזע, כמו ספי רכלבסקי, מהעובדה ש-53% מהיהודים בישראל רוצים שהמדינה תעודד הגירה של ערבים. הרי אם יראו לנו סקר לפיו 53% (או 70%) מהסרבים בבוסניה רוצים שהקרואטים ייעלמו יום אחד, אני מניח שלא נופתע. אז למה זה מפתיע מישהו שהיהודים רוצים שהערבים יתחפפו להם מהעיניים? והיות שיש להם מדינה, והמדינה היא שלהם, אז הם רוצים שהמדינה תפגין מעורבות בפרויקט הדילול האתני הזה. נראה לי עצוב אך די מתבקש בטח לא סיבה לזעזוע.

כמו שאוהבים להגיד בימין, הגיע הזמן להבין שאנחנו במזרח התיכון. העם הציוני הוא עם אוריינטלי: רובו – היהודים, הספקיהודים, הלאיהודים – באו לכאן ממזרח אירופה, השאר מהמזרח הקרוב. הדיאנאיי הפוליטי של הציונות לא נוצק במהפכה הצרפתית או בווסטמינסטר אלא במישורים הגדולים של מרכז אירופה ומזרחה, בתוך פסיפס של לאומים ותתילאומים, של שנאות עתיקות יותר ופחות (או לפחות מדמיינות עצמן כעתיקות). לכן מוטב שלא נדמיין הסדר פוליטי עתידי כאיזו אחרית הימים ליברלית, אלא כמאזן עדין בין אויבים מרים מודוס ויוונדי של צדק וחיים, פחות של שלום.

ארגון השומר. אוריינטלים, ולא רק בגלל הכאפייה

אפשר בהחלט לגחך על אנסטסיה מיכאלי, המכנה את השריפה בכרמל "ניסיון לרצח עם"; אפשר להזדעזע מההסתה נגד ערבים בצפת. אבל כאשר השיח הפוליטי נותר ברמת ה"אני מזווווזעת" של גולדה, זה סימפטום של ניתוק פוליטי עמוק, ממש כמו זה של גולדה, ניתוק שהוא תאומו של הייאוש. אולי הם לא נחמדים, אבל ניכור כלפי רוסים (ומזרחים) הוא ניסיון להימלט מהעובדה שגם האליטה הפוליטית בארץ – מה שמכונה "האליטה הישנה" – היתה ועודנה שטופה בסנטימנט האתנודתי (הגזענות, מזכיר גבריאל אש ליוסי גורביץ', היא בראש ובראשונה של השמאל האשכנזי). היה זה ראש ממשלה קיבוצניק, זולל חזירים ושפנים, שנאחז בסלע הקיום החמקמק שמתחת להר הבית.

שלום בוגוסלבסקי, בפוסט מצוין, כותב ש"לרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה". זה נכון, אבל זה עדיין מניח שיש אופציה אחרת, היא היא הגולה. אלא שאין אופציה אחרת: בארץ ישראל קם העם היהודוישראלי והערב רב שנספח אליו. זהו אתנוס אלים בסגנון מזרח אירופי היושב לבטח על אדמתו, ואפילו בעלי הדרכונים האירופיים אינם ממהרים לנטוש אותו. הוא אמנם אלים מאוד ופרנואידי, יש לו פצצות אטום, טנקים וגפרורים, אבל זה מה שיש. זה העם שלנו. תמיד אפשר לברוח למערב אירופה (מי שיכול לברוח), אבל אני חושש שגם שם מרחפת, מעבר למסכה הליברלית, רוח הבלהות של השינאה.

זה לא אומר שלא נכון להשתמש גם בפרדיגמה הליברלית – למשל כדי לגייס על ישראל לחץ חיצוני או כאשר טוענים בבג”צ. אבל שיחה פוליטית אפקטיבית לא יכולה להיגמר שם. אפשר לנסות לפנות לאינטרסים הקולקטיביים של הציבור היהודי: להסביר לאנשים, למשל, שאם הם חפצים בקיום יהודי מתמשך בארץ ישראל, כמה דברים מאוד בסיסיים חייבים להשתנות. האתגר הוא חזון פוליטי שנותן מקום לזהות הבדלנית, האלימה לעתים, של שתי הקבוצות, תוך קידום צדק ושוויון לקבוצה הפלסטינית. לא מזמן ניסיתי לחשוב על זה אחרת, ויש גם ניסיונות מעניינים אחרים, אבל כדי שהרעיונות יקבלו צורה צריך לתת להם יותר מקום בדיון הציבורי, בתוך השמאל ומחוצה לו. ציטוט צדקני של עקרונות ליברליים אינו אסטרטגיה פוליטית (ואותי אישית הוא נוטה לעצבן).

אני יודע שהכרזות על כך ש"מלחמת השחרור עדיין נמשכת" הן לרוב נוסטלגיה ריקה, חמימה ואלימה. וכשבהיתי בשריפה ותקפו אותי המחשבות הללו – לצד הזיכרונות מבית אורן תהיתי אם גם אני לא מפיק מזה סוג של התענגות נרקיסיסטית. נזכרתי בטקסט המופתי על אביגורה, המורה לספרות והסופרת המתחילה ממשגב, המזדעזעת ב"פרעות אלפיים" לאחר ש"הערבים, שאצלם אכלנו חומוס כל שבת, התחילו להשתולל בלי סיבה".

אבל אני מקווה שאפשרית הכרה מפוכחת בכך שמלחמת השחרור עדיין כאן, כזו שאמפטית לקרבנותיה האמיתיים – ערבים ויהודים – הרחק מהמצפים במשגב: באל-עראקיב, בדרום הר חברון, בעכו, בטירת הכרמל. לא רק הערבים מבקשים להשתחרר, גם היהודים. זו הכרה שאינה תירוץ לבורגנות מרוצה-מעצמה אלא תחילתה של שיחה חדשה: אתנולאומית, דולאומית, ובעיקר – מציאותית.

זה מה שלימדה אותי האש שבערה השבוע בכרמל.

שפיות זמנית

1 בנובמבר 2010

שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.

אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.

זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאופוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.

כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לאשפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".


לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.

הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.

לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיותליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרואמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).


בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).

אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.

אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.

הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודושמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאישפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.

מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.

אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).

נרקיסים בביצה: על שמאלנים והטרדות מיניות

24 בספטמבר 2010

1.

מבט חטוף בבלוגיאדה ובפייסבוקיאדה (בביטוי הקולע של אילת מעוז) מלמד שהנושא החם בספטמבר 2010 הוא הטרדות מיניות. הדיבור הזה נמשך כבר כמה חודשים – בעיקר סביב המאבק בשייח ג'ראח והקריאה לפעילים לבוא להפגנות ב”לבוש צנוע” – אבל השבוע זכה לעדנה בעקבות מאמר שקרי של אחת רוני אלוני סדובניק, שמסתבר מתקרבת לאחרונה ל"מסורת" וחושבת שהומואים לא אמורים לצעוד בירושלים. כמה צדקנים תפסו טרמפ על המאמר, ואחד מהם אף הרהיב עוז וקרא להחרים את ההפגנות בשייח ג'ראח, כל עוד הפעילים לא משנים את גישתם לזכויות נשים (טוב שהוא לא דרש שהמטה ישנה את עמדתו גם ביחס למצבם של המקדשים הטיבטיים בלהסה).

אין לי את הכלים להכריע בסוגיה האמפירית – אילו הטרדות היו, וכמה בדיוק, ואם היה ניסיון אונס או לא היה. אני מקבל את קביעתה של אילת מעוז, לפיה גם בשמאל (ואפילו אצל ערבים!), יש הטרדות מיניות, כפי שיש באוניברסיטה או בבית הספר או בתנועת הנוער. יתרה מכך, כפי שמעוז כותבת, הסוגיה הזו רחוקה מלהיות "מוכחשת", ובשמאל הרדיקאלי יש על זה הרבה דיבור ומחשבה. השאלה המעניינת יותר, בעיניי, היא מה הדיבור הגובר הזה – מה שפוקו היה מכנה התפוצצות שיחנית – מלמד על הדימוי העצמי של חלקים בשמאל הישראלי, ולמה זה קורה דווקא עכשיו. הנחת המוצא, כמובן, היא שהעובדה שמשהו קורה היא לא הסבר מספק לעובדה שמדברים עליו – לא כל שכן שמדברים עליו יותר מבעבר – שהרי קורים המון דברים שלא מדברים עליהם.

הישות שאני רוצה לדבר עליה היא "השמאל הנרקיסיסיטי". כדי להבין על מה אני מדבר תנסו להיזכר בהפגנות שמאל בכיכר, אי אז בשנות התשעים (ולא רק אז). אנשים הלכו לשם כי הם נהנו לראות אנשים כמוהם, לבנים כחולי עיניים שמדברים עברית טובה. הם אהבו לשמוע את השירים שלהם ולהיזכר בימים היפים בקיבוץ או בתנועה. אם נחשוב על פעולה פוליטית כמימוש של חירות, אז ההפגנות בכיכר היו לכל היותר מימוש של החופש להסתכל במראה. היה אמנם את אוסלו ורצח רבין אבל רבים מהאנשים שבאו לעצרות האלה לא שאלו את עצמם, לפני ההפגנה, מה האינטרס שלהם, מה הם רוצים להשיג באמצעות הפעולה הזו. היה להם טוב, והם הרגישו שטוב להם, והם באו לכיכר כדי לחגוג את העובדה שטוב להם, שהם יפים ומוצלחים ובהייטק.

הנרקיסיזם של השמאל ההוא לא פס מן העולם, שהרי מסתבר שהרבה אנשים באים לשייח ג'ראח כי הם נהנים להסתכל במראה. אחרת הם לא היו מאיימים שלא לבוא לשייח ג'ראח אם לא יאפשרו להם להסתכל במראה, להיות בדיוק מה שהם רגילים להיות. חנה בית הלחמי, למשל, מעדיפה כנראה ללבוש מכנסיים קצרים, להיות כביכול "עצמה" בשדרות רוטשילד, במקום לבוא לשייח ג'ראח במכנסיים ארוכים.

יש אנשים שבאים לשייח ג'ראח, כך אני למד, לא כדי לממש את החירות שלהם כאזרחים – לקדם את האינטרס שלהם בביטחון ויותר חירות – אלא כדי "לעזור לפלסטינים”, ולכן אותם פלסטינים אמורים כביכול לקבל את פעילי השמאל המתייפייפים "כפי שהם", במחשוף. והרי זה לא מפתיע, כי חלק מהדימוי העצמי הנרקסיסטי שאני מדבר עליו מורכב גם מהאלטרואיזם המוסרני הזה. אנחנו היפים, הלבנים, וגם אלה שעוזרים. אנחנו "המחנה הפריבילגי" ולכן לנו אין אינטרסים. אצלנו הכל שפיר. אנחנו באים לשייח ג'ראח כדי להלבין את רגשי האשם שלנו (כפי שכתבה יפה שרה חינסקי, בהקשר אחר, על האמנות הישראלית) ולהיזכר כמה שאנו טובים. שיגידו תודה.

מה האלטרנטיבה? פשוט מאוד: תסתכלו על האנשים שפועלים יום יום בשייח ג'ראח, על אבנר ענבר למשל, המואשם על ידי הצדקן הנ"ל באיומים ובהפחדות. בניגוד לאנשי "החופש להסתכל במראה", ענבר ואחרים מעוניינים בחירות ממשית יותר. הם מבינים שהדיכוי בשייח ג'ראח ובמקומות אחרים מאיים גם על האינטרסים שלהם, על היכולת לחיות חיים מלאים בארץ הזו, ובעיקר על היכולת לחיות אותם לאורך זמן. הם גם מבינים שהאמצעי – או אחד האמצעים – כדי לקדם את האינטרס שלהם הוא מאבק משותף עם תושבי שייח ג'ראח, אלה שגורשו מהבתים שלהם לפני יותר משנה. הם יודעים היטב שהם פועלים במגבלות – וכל חירות ממשית היא מוגבלת – ואחת מהן היא שתושבי ותושבות המקום משתייכים לתרבות קצת שונה, שאכן אינה מצטיינת ביחסה לנשים. היות שהם חפים מההתנשאות והיומרה המאפיינת הרבה צדקנים – והיות שהם מבינים שנשים ערביות יוכלו להילחם על הזכויות שלהן רק אם ייפסק הדיכוי והן ייזכו למרחב דמוקרטי – בעצמן, בלי שחנה בית הלחמי תעשה את זה בשבילן; היות שכך, הפתרון של מטה המאבק לדילמה, פתרון שנראה לי סביר לחלוטין, הוא לבקש מהפעילים להפגין רגישות.

אומרים לי ש"גם לליברלים יש רגישויות". אני לא בטוח למה המסמן הזה, “ליברלים", מרפרר. אני מקווה שהוא לא מרפרר אליי, גם אם אני יכול להזדהות לעתים עם המשמעות של המילה. בכל מקרה, נדמה לי שיש איזה עיקרון בסיסי, כזה שאני יכול לייחס לנאורות או לקאנט (בתקווה שזה מזכה אותי מאשמת ה"רלטיביזם"), לפיו אדם אולי לא צריך להיפטר מהרגישויות שלו, אבל עליו לבחון אותן באופן ביקורתי, ולעתים גם להשהות אותן או לזמן מה אם מתעוררת תכלית ראויה – כזו שתסייע לקדם את האינטרס היותר בסיסי שלו בחירות. אני חושב שלאור המטרה הראויה של שייח ג'ראח, הדרישה להשהות את הרגישות שלך לשעתיים בשבוע – וללבוש מכנסי שלושת רבעי – היא בהחלט סבירה. ואם תגידו לי שהרגישויות שלכן לא מאפשרות את זה, אז אני מניח שהדיון לא יכול להמשיך. הרי במאה שערים הרבה גברים לא יסכימו ללבוש ג'ינס לשעתיים בשבוע, ולא משנה כמה אנסה לשכנע אותם. כך שאם מאה שערים הפכה מופת בעבור ה"ליברלים", אז שיבושם להם.

אומרים לי שזה לא לעניין שרק נשים נדרשות להתפשר. התשובה שלי לזה כפולה: ראשית, גם אני כגבר צריך להתפשר. השירות הצבאי שלי, למשל, הוא חלק חשוב מזהותי כגבר ישראלי. לא אסכים לוותר על הזכות לחשוב עליו ולעבד אותו ולדבר עליו. אבל כשאני מגיע לשייח ג'ראח אני לא מדבר על הצבא שלי. עוד דוגמא: חלק חשוב בזהות של הפלסטינים בשכונה, אני מניח, הוא רתיעה עמוקה מיהודים, אלה שגירשו אותם מסרפאנד (היא צריפין) ב-1948 ומשייח ג'ראח ב-2009. אבל כשהם מפגינים עם יהודים הם משהים את הרגישות הזו, לבטח לא מפגינים אותה יותר מדי.

שנית, זה נכון שנשים נדרשות לא אחת להשהות את המטרה הפמיניסטית הצודקת שלהן כדי לקדם מאבקים אחרים. אבל אני בכלל לא בטוח שזה העניין. מה נדרש כאן בסך הכל? האם לפגוע בייצוג הנשים בדירקטוריונים? לאסור על לבישת מחשוף בפומבי? לבטל את חוק ההטרדה המינית? לא. בסך הכל הן התבקשו לא ללבוש מחשוף שעתיים בשבוע. צודקת נעמה כרמי שהעניין הוא לא "לבישת גופיות" אלא הריבונות של האישה על גופה, החירות שלה להחליט מה ללבוש. אבל מה שנדרש פה מהאשה הוא לא לוותר על חירותה, אלא לממש אותה בכך שהיא תחליט לא ללבוש גופייה שעתיים בשבוע למען מטרה צודקת, כזו שתסייע לקדם את החירות שלה בטווח הרחוק יותר. דווקא מפני שהלבוש של האשה הוא פוליטי – כמו שכותבת נכון חנה בית הלחמי (הדבר הנכון היחיד שהיא כותבת) – אז הוא כפוף לשיקולים פוליטיים. אני לא מתיימר לעשות את ההחלטה הפוליטית הזו בשביל אף אשה, אלא רק להצביע על שיקולים רלוונטיים ולשים דברים בפרופורציות. הרי אף אשה לא נדרשה להתלבש בצניעות, הן התבקשו לעשות כן וההחלטה היא כולה שלהן. ייתכן שבית הלחמי חוששת שיותר מדי נשים יחליטו בניגוד לצו האדמו"ר(ית).

הפער בין הדרישה המינימלית לא ללבוש גופייה – שחיונית להישגים פוליטיים ממשיים בשטח – לבין הפראזות המנופחות על "אידיוטים מועילים" וזיכרונות ממהפכת אוקטובר, מעלה את החשד שיש פונקציה אחרת לפראזות. הפונקציה שלהם, אני רוצה להציע, היא לסמן מחדש גבולות, גבולות שהתערערו בשנה האחרונה הן בגלל העלייה בעיסוק בדו לאומיות (והתפוררות פתרון שתי המדינות) והן בשל הגילויים הממשיים של פוליטיקה דו לאומית בשטח, דוגמת המאבק בשייח ג'ראח. אי אז בכיכר רבין הערבים היו רחוקים מספיק, לא היה צריך לדבר כל כך הרבה על זה שהם מפחידים.

ההטרדה המינית, והחשש מהטרדה מינית – האימה מהגבר הערבי – הוא מנגנון במתיחת גבולות בין ה"שמאל הנרקיסיסטי" לבין מושאי האלטרואיזם שלו – הלא הם הערבים. השיח הזה משמר את הגבר הערבי במרחק, כמי שלעומתו מזדקקת שוב הבהירות והרפלקסיביות של האישה הלבנה. אבל כמובן שזה לא רק אצל נשים – היות שמצטרף לזה הדיבור על פגיעה אפשרית בזכויות פרט אחרות, של הומואים למשל, בסיטואציה דו לאומית עתידית. לא בכדי שיח ההטרדה המינית מהווה תירוץ להשפרצות של שביעות רצון עצמית. למשל: אנחנו "אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומאניסטי וקאטגורי, בשוויון ולחימה בדיכוי", כותב נמרוד אבישר.

החופש להסתכל במראה הוא לא רק פאתטי – הוא מדומיין. אם מישהי מעדיפה להיות חופשייה במחשוף בבית קפה בתל אביב, על פני להפגין בשייח ג'ראח, היא מוזמנת לעשות כן. אבל בישראל של היום, החירות לשבת בבית קפה כמעט שקולה לחירות לדמיין שאני יושב בבית קפה. זה אכן עניין מדומיין לחלוטין לחשוב שתוכלי להמשיך לשבת במחשוף בשדרות רוטשילד ולא לעשות דבר כדי להגן על האינטרסים שלך, כולל פשרות לפעמים. הרי פשרה היא ביטוי של מגבלה על החירות אבל גם של החירות עצמה, כי זה אני שבוחר בפשרה.

לסיום חשוב לחדד איזו נקודה: המאמר התחיל בהטרדות מיניות אבל התרכז בסוגיית הלבוש הצנוע. הסיבה לכך היא שבאמת אין לי מה לומר בעניין ההטרדות, כלומר ברור לחלוטין שבאונס ובהטרדות מיניות צריך להילחם ולטפל באופן נקודתי ומערכתי. אני רק טוען שהדיבור על הטרדות מיניות הוא מוגזם, במיוחד שהראיות לכך די דלות – ובמיוחד שיש הטרדות בהמון מקומות אחרים. הטענה היא שהדיבור המוגזם הזה – המשתלב היטב בשיח הפומפוזי על הצניעות – בא לשרת פונקציות אחרות. יתר על כך, לא נראה שלדוברים הרהוטים אכפת בכלל שהם פוגעים קשות באחד המאבקים החשובים והמרגשים שהתעוררו פה בשנים האחרונות. יש כאן שמאל שמעדיף להתענג על עצמו – על ידי הבחנתו מאחרים – במקום לפעול בשטח.

למול זאת, כל איש ואשת שמאל צריכים לשאול את עצמם מה הם מעדיפים: לפעול לשינוי המציאות או להיות נרקיסים בביצה?


2.

גם אם היו מקרים בודדים של הטרדות, צריך להיזהר מלגזור מזה מסקנות פוליטיות גורפות מדי שיאיימו על המאבקים המשותפים בשטח. יש מעשים שהם מגונים באופן מובהק, כמו גניבה, או הטרדה מינית, או הטרדה של מיעוטים בכלל; אבל במעבר בין הדיון המוסרי המופשט לדיון פוליטי, כזה הממקם דילמות מוסריות בזמן ובמרחב ספציפיים, יש להתחשב במגוון משתנים אחרים. המעשה נותר מגונה לכשעצמו אבל עולות שאלות באשר לפעולות שיש לגזור ממנו.

השבוע מישהו אמר לי בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סירבתי לפנות את השולחן שלי: "תפסיק להיות ישראלי, תהיה נחמד", עלו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שהופכים אותי לאובייקט, ולא הצלחתי להתרכז בכל השעות שאחרי. אחרי זה הוא בא להתנצל, והתברר שהוא פרופסור בבית הספר לעיתונות ע"ש פוליצר, ואף חתן פוליצר בעצמו. כששמע שעבדתי ב"הארץ" (שזו הוכחה שאתה "נאור" בקרב ליברלים מלוקקים) הוא אמר: “תבין מאיפה אני בא: ישראל יותר ויותר מבודדת את עצמה". אבל זה לא עזר. ההפך. הרגשתי שאני צריך להיות ישראליטוב כדי שהוא לא יעשה לי אובייקטיפיקציה כישראלי, והרי גם ישראליטוב הוא סוג של אובייקט. אני מניח שזו הדילמה הנצחית של המיעוט – חוויה שאני פוגש עתה לראשונה.

בכל מקרה, עד כמה שהאמירה שלו היתה מגעילה ומטרידה, אני יודע היטב שיש הרבה מאוד אנשים, בדרך כלל פלסטינים, שסובלים הרבה יותר ממעשי ישראל, יותר מהדוקטורנט היהודיישראלי באוניברסיטת קולומביה. לכן אמנם הבעתי את שאט הנפש שלי בפני העיתונאי המהולל וסיפרתי על האירוע לכמה חברים. ואולם, אם עולה השאלה האם עלבונות כאלה צריכים לגרום לנו לחשוב מחדש על המאמץ הראוי לבודד את ישראל בעולם, כאמצעי להפסקת הדיכוי – התשובה שלי ברורה: לא.