Posts Tagged ‘ליברליזם’

לקראת קמפיין הבחירות של המפלגה הדו-לאומית

21 במרץ 2012

איתמר מן

1.

זמן קצר אחרי שגל קרא כאן להקמתה של מפלגה דו-לאומית, וח"כ טאלב א-סנע מסיעת רע"ם-תע"ל יצא בהודעה שיגיש למפלגתו הצעה לתיקון המצע ברוח זו. בין אם יאושרו התיקונים ובין אם לא, עוד לא ברור איך תיראה המפלגה. אני מקווה שח"כ א-סנע הוא רק סנונית ראשונה, ובקרוב נראה דומינו של מפלגות, בשמאל ובימין, שיציעו גרסאות שונות ומגוונות של הרעיון הזה. נדמה לי כרגע שעדיף שמפלגה דו-לאומית כזו תהיה גוף חדש, נגיד בראשותו של חסן ג'בארין, אם היה מסכים.

הכותרת בוואלה מהרה להכריז: "בניגוד לחוק יסוד." הכוונה לסעיף 7א(א) לחוק יסוד: הכנסת, שקובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת.. אם יש במטרותיה… (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

אבל הקביעה הזו ממש לא נכונה. כי אם עד עכשיו פרש בית המשפט העליון בצמצום את הדרישה של סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, והגן על אפשרותן של מפלגות שאינן גזעניות במוצהר להתמודד בבחירות, ברור לגמרי שמפלגה דו-לאומית תעמוד בדרישות הסעיף. דו-לאומיות, מעצם הגדרתה, היא תפיסה שאמורה לתת ביטוי ללאומיות יהודית, לצד לאומיות פלסטינית. במלים אחרות, מפלגה כזו לא תשלול מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא תקרא להקמתה של מדינה יהודית, דמוקרטית, ופלסטינית, בכל סדר שתרצו.

אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר שמה שהולך ומתחוור כרגע זה שמפלגות דו-לאומיות – לפחות כל עוד מדינה פלסטינית אינה נראית באופק – הן הסוג היחיד של המפלגות שיכול לעמוד בדרישות הסעיף. כמובן, לא מבחינת הדרישה ל"יהודית", אלא מבחינת הדרישה ל"דמוקרטית". ואני רוצה להסביר את זה דרך עמדות שהשמיעה לאחרונה חתנית פרס ישראל, הפרופ' רות גביזון.
   

 

2.

לא רק טאלב א-סנע חושב כעת על דו-לאומיות, גם  גביזון עסוקה באותן הסוגיות. בשבוע שעבר הגיעה לסדנת זכויות האדם בבית הספר למשפטים של ייל, על מנת לדבר על "פתרון המדינה האחת". בטיוטה שהגישה מפנה גביזון בין היתר לספרו של עלי אבו-נימה, שלאחרונה התפרסם עליו גם מאמר מעניין במגזין היהודי-אמריקאי המקוון The Jewish Forward. בין היתר, מסבירה גביזון שיש אפילו כמה יהודים ישראלים שהתחילו לתמוך ברעיון של מדינה אחת, מתוך מחשבה שהסיכויים לכך שבסופו של יום הוא יתממש הם גבוהים, ומוטב שיקבלו את פניו בדרכי שלום ונועם.

בחלק האנליטי של הטיוטה הבחינה המשפטנית הוותיקה בין שלוש תפיסות עולם שצריכות, לדעתה, לעמוד בבסיסו של כל דיון פוליטי: ליברליזם, דמוקרטיה וזכויות אדם. אלא שבמסגרת אף אחת מתפיסות העולם כשלעצמן אין סיבה להתנגד למדינה אחת יהודית-פלסטינית. צריך אפוא לדעתה למצוא מקור אחר, פוליטי, להתנגדות. אם הבנתי אותה נכון, שתי ההתנגדויות שלה הן שמדינה כזו לא תוכל לספק ביטחון לאזרחיה, ושאף אחד מ"הצדדים" בעצם לא רוצה בה. מפלגה דו-לאומית היא, פוטנציאלית, התשובה הכי טובה לשתי ההתנגדויות של גביזון.

גביזון מסמנת משבר באידיאולוגיה של "שתי מדינות". בשלב זה, היא סבורה, ספק אם אפשר יהיה להגיע להסדר עם הפלסטינים. הטיוטה שלה מנסה להתמודד עם אתגר: מדינה ליברלית, דמוקרטית, המגנה על זכויות אדם, צריכה בעקרון להעניק לכל האוכלוסיה תחת שליטתה זכויות לייצוג פוליטי, ולכן במקרה שלנו, גם לפלסטינים בשטחים. בהנחה שהסדר שבו יש לפלסטינים זכויות פוליטיות משלהם אינו בהישג יד, כיצד ניתן לשמור על מדינה דמוקרטית מבלי להעניק זכויות פוליטיות בישראל לפלסטינים המתגוררים בשטחים?

נדמה לי שלפחות בגרסה הקיימת, פרופ' גביזון אינה מצליחה להתמודד עם האתגר. גם אם שלוש תפיסות העולם אינן יכולות להחליף סדר יום פוליטי (ואני מסכים לכך), הן כן מתיימרות לומר מה אסור בשום פנים ואופן לכל סדר יום פוליטי לכלול. ציווי אחד כזה, הוא לא להחזיק אוכלוסיה אזרחית תחת שליטה קבועה בלא זכויות פוליטיות. נחזור אפוא רגע חזרה לדרישות של סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. לפי הניתוח הזה, מצע מפלגתי ששולל זכויות פוליטיות מפלסטינים עד שתהיה להם מדינה משלהם – נפרדת או במסגרת דו-לאומית – הוא מצע ששולל את אופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. במלים אחרות, לא ניתן להתנגד להענקת זכות בחירה לפלסטינים במסגרת הדרישות של חוק היסוד.

3.

בעניין הטענה שאין מי שרוצה מדינה דו-לאומית, לא ברור לי אם זו טענה נכונה. מעבר לשאלה האמפירית, מה שמאשפר לה להישמע הוא שלמרות ההצעה של א-סנע, אין בינתיים מסגרת פוליטית מאורגנת שפועלת למען המטרה הזו, ובגלל זה חשובה מפלגה דו-לאומית. כדי לנסות לברר מהן האפשרוית של מפלגה כזו לפעול, אני רוצה לפנות רגע לסעיפי חוק המפלגות. אני מתנצל על כך, אבל נראה לי שהמסקנות מעניינות, וזה שווה את זה.

חשוב שמפלגה כזו לא רק תקרא להסדר דו-לאומי, אלא שגם תהיה מורכבת מרשימה שמייצגת – או שלפחות שואפת לייצג – את כל האוכלוסייה הרלבנטית. יכול להיות שזה מפתיע, אבל קריאה מילולית של חוק המפלגות מתירה באופן עקרוני לפלסטיניות שאינן אזרחיות מדינת ישראל להיות חברות במפלגה הזו, ולבחור במסגרת מוסדותיה את הנציגים של המפלגה לכנסת.

אפשר לקרוא את סעיפי חוק המפלגות ולחשוב שנדרשת אזרחות ישראלית על מנת להיות חבר/ה במפלגה. למשל, לפי סעיף 2 "מאה בני אדם או יותר, שהם אזרחי ישראל בגירים ותושביה, רשאים לייסד מפלגה על ידי רישומה בפנקס המפלגות".  סעיף 6  קובע ש"כל אזרח ישראל בגיר שהוא תושב הארץ רשאי להתנגד לרישום מפלגה". וסע' 20(א) אומר ש"אזרח ישראל כשמלאו לו 17 שנים והוא תושב הארץ, המקיים את התנאים שנקבעו בתקנון לחברות במפלגה, רשאי להיות חבר במפלגה, ובלבד שאינו חבר במפלגה אחרת." לכאורה, שלושה סעיפים שמלמדים על כך שמפלגה ישראלית היא גוף שהחברים בו יכולים להיות אך ורק אזרחי ישראל.

אבל החוק לא מחייב חברי מפלגה להיות אזרחים. סע' 1 מגדיר: "מפלגה – חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על-ידי נבחרים". "בני אדם" ולא "אזרחים" – בניגוד לסעיפים למעלה בהם הזכויות מוגבלות לאזרחים בלבד. אין לי מושג אם יש בארץ מפלגות עם חברים שאינם אזרחים, אבל לפי החוק, אין סיבה לחשוב שלא.

אז נכון שצריך מאה אזרחים כדי לרשום מפלגה דו-לאומית (דבר אפשרי), ושפלסטינים מהשטחים ומעזה לא יוכלו לרשום התנגדויות. זה נראה לי בסדר בינתיים. אפשר לחשוב אולי שדווקא בסעיף 20 טמונה הבעיה. הסעיף מתיר לאזרחים להיות חברים במפלגות, ומכאן אפשר אולי להסיק שמי שאינם אזרחים אינם רשאים להיות חברים במפלגות. אבל  במבנה של החוק הסעיף מגיע מאוחר יחסית, ומה שהוא נועד לעשות זה להבחין בין אזרחים בני 17 לבין בוגרים. אבל גם אם הקריאה המילולית הזו אינה משכנעת לדעתכם, זה לא סוף הסיפור.

מעבר להתנגדויות הנוגעות לנוסח החוק, יכולה כמובן להיות גם התנגדות עקרונית יותר: מפלגה היא גוף שנועד לייצג את הקהילה הפוליטית, ואין סיבה שמי שאיננה חברה בקהילה הפוליטית תוכל לעצב מפלגה שכל מטרתה היא לשנות את הגדרתה של אותה קהילה. אבל זה דווקא היופי ברעיון הזה, שמשכפל את מבנה הכוח כפי שהוא קיים כעת – אבל הופך אותו לבעיה. הפלסטינים בשטחים הרי כן חברים בקהילה הפוליטית הרלוונטית, לפחות ככל שהשאלה היא איזו קהילה פוליטית יכולה לעשות הבדל בחיים שלהם. במובן הזה, טעות לחשוב שמפלגה דומה צריכה לקום ברשות הפלסטינית ולרוץ לפרלמנט הפלסטיני. רעיון כזה רק ישחזר אשליה של סימטריה, כאשר המונופול על השימוש באלימות נמצא אך ורק בידיה של ישראל. כל פעילות פוליטית צריכה להתייחס אליו.

בהנחה שזה המצב, הניתוח המילולי של החוק הוא באמת לא העניין החשוב ביותר. גם אם לא היה החוק נוקט בשתי מלים שונות "בני אדם" ו"אזרחים", אפשר היה לקבוע בתקנון המפלגה שרשימת חבריה לכנסת נקבעת על ידי גוף אחר, שבו יתקיים ייצוג דו-לאומי מלא. בסופו של דבר, התוצאה היא אותה התוצאה: אם תהיה מתישהו מפלגה דו-לאומית היא תוכל לייצג את כולם. כמובן שזה לא יהיה ייצוג דמוקרטי, כי חלק (אני מקווה שחלק גדול) מחבריה לא יוכלו לבחור או להבחר ביום הבחירות. ועדיין, זו התחלה טובה.

4.

אפשר אפילו ללכת רחוק ולהפוך את הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית למשהו פתוח עוד יותר, שיכלול פליטים פלסטינים שנמצאים בבגדאד או בטורונטו וסבתות יהודיות בלוס אנג'לס או איסטנבול. כך, כל מי שהמדינה העתידית תשאף לייצג אותה, תוכל כבר עכשיו להשתתף בדו-לאומיות מעשית. חשבו על סוג של אאוטסורסינג של הפוליטיקה. האיחוד האירופי (שאמנם לא נמצא כרגע בשיאו אך בינתיים שורד), למד אותנו שיכולים להיות לכך גם יתרונות. כך, כמו שהפוליטיקאים ברומא מאשימים את בריסל בכל פעם שהם צריכים ליישם מדיניות לא-פופולרית, יוכלו נציגי המפלגה בכנסת להפנות אצבע מאשימה החוצה. הם יראו את עצמם כבאי כוחה של קהילה לא-טריטוריאלית שמתכנסת אחת לשנה במלון ארבעה כוכבים; או בהעדר תקציב, קהילה וירטואלית שעורכת פגישות סקייפ אד-הוק.

5.

החשש הביטחוני של גביזון לא שכנע את כל המאזינים. שני פרופסורים בכירים בקשו להבהיר לה שכל חשש כזה יכול להיות לגיטימי רק בגבולות שלוש תפיסות העולם עליהן הצביעה: "אחרת אנחנו בעולם של הובס." אבל צריך להתייחס לחשש הזה בכבוד. אם תהיה אי פעם מדינה דו-לאומית, אפשר אפילו להניח שיתממש. אין סיבה לחשוב שלא תהיה אלימות על רקע לאומני או דתי. החברה שתיווצר תהיה מעמדית באופן קיצוני אפילו יותר מעכשיו, דבר שיוביל כנראה לעלייה בפשיעה פלילית. בארה"ב הובילה הדה-סגרגציה לכליאה מסיבית של גברים שחורים, ולא בטוח שכליאה המונית עוד יותר ממה שיש עכשיו של פלסטינים היא דבר רצוי – אפילו אם יחד עמה יגיעו זכויות פוליטיות. גם דרום-אפריקה היא כמובן דוגמה רלבנטית.

הליברליזם מניח שזה סיכון ששווה, ואפילו חובה לקחת אותו: שלילת חירות ממי שהורשעו או נחשדו בעבירה היא מותרת, בעוד ששלילת חירויות פוליטיות על בסיס קבוצתי היא אסורה. מי שמגדיר עצמו ליברלי, לא אומר – לפחות לא בקול רם – שמוטב היה לו הייתה דרום אפריקה משמרת את שלטון האפרטהייד, כדי למנוע את גל הפשיעה. אבל אם התשובה העקרונית הזו לא עושה את העבודה, אפשר לענות על השאלה גם בצורה פרגמטית ולשאול באיזה מצב צפויה כלכלת האלימות להיות בזבזנית יותר: מדינה דו-לאומית, או מדינה ששולטת באופן בלתי מוגבל בזמן באוכלוסיה אזרחית חסרת זכויות. בכל מקרה, מה שחשוב הוא לענות על השאלה הזו, ולא לדבר באמצעותה על משהו אחר.

אבל התשובה הטובה ביותר להתנגדות של גביזון לאור האפשרות לאלימות, היא להציע לה להצטרף למפלגה דו-לאומית. אם דו-לאומיות מעשית במסגרת מפלגתית תצליח עוד לפני כל כינון אפשרי של הסדרים מדיניים חדשים, תהיה בכך הוכחה נוספת – למי שעדיין לא מאמינה – שקיימת פוליטיקה משותפת, מעל ומעבר לאלימות. במלים אחרות, מדינה כזו תוכל לעבוד. לפחות, טוב יותר מעכשיו.

 

"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"

15 בדצמבר 2011

ג'ניה פרומין

אמצעי התקשורת במערב נזכרו פתאום שרוסיה קיימת. בשנים האחרונות, רוב מה שמראים מרוסיה זה משחקים של צסק"א, כל מיני תוכניות ממומנות על איך זה קל ונוח לעשות כסף מהשקעות שם (ואם אתם באמת רוצים לדעת כמה זה קל, תשאלו את "איקאה"- אחרי שהם נדרשו לתשלום שוחד בהיקף של מיליוני דולרים כדי לקבל אישור בטיחות אש או משהו בסגנון, הם פשוט התקפלו מהמדינה) ועל איך הבחורות ברוסיה הן הכי מטופחות בעולם (מה שכנראה באמת נכון – לפחות בערים הגדולות), וקצת על זה שפוטין ואנשיו מנסים להחזיר את המדינה למעמד של מעצמת על ולא חוששים להתעמת עם ארה"ב (זה קורה בדרך כלל בחצי הדקה האחרונה של האייטם, כי רובו מוקדש לאיך פוטין שוב צלל/הטיס מטוסים/עשה סקי/ הפעיל קומביין/רכב על סוס בלי חולצה/ניצח את דארת' ויידר בשחמט).

בעקבות הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי (דומה) ביום ראשון שעבר, נזכרה התקשורת שיש בעצם מדינה כזו, שיש בה כל מיני התפתחויות פוליטיות, ושרשמית אפילו יש בה דמוקרטיה. בעניין זה יש לציין שכל אותם פרשנים הטוענים שרוסיה היא "דמוקרטיה לא ליברלית" פשוט מקשקשים. רוסיה היא פלוטוקרטיה, או לכל הפחות אוליגרכיה מדכאת.

כל מיני גאונים (גם בארץ) מדברים על הצורך להתנתק מארה"ב הנחלשת ו"להתחבר" למעצמות החדשות, בראשות סין (כאילו שסין בכלל סופרת אותנו) ורוסיה. אילולא התוצאות הבאמת די מפתיעות של הבחירות האלה, כנראה שהידיעות המרכזיות שהיינו רואים באתרים הישראליים על רוסיה היו אלה שמספרות על דובים שישנים במיטה עם אנשים ועל תחרויות שתיית מי קולון.

אבל בבחירות שהתקיימו ביום ראשון שעבר קרה משהו לא צפוי- מפלגת "רוסיה המאוחדת", בראשות הנשיא דמיטרי מדבדב שיוותר על כיסאו בחודש מרס לטובת פוטין, בקושי הצליחה לגרד 50% מהקולות. שיטת חלוקת המנדטים אמנם הבטיחה למפלגת השלטון (המוכרת באינטרנט כ"מפלגת הרמאים והגנבים") רוב של 13 מקומות בבית התחתון בן ה-450 מושבים, אבל הצניחה ניכרת לעין – 15% פחות מבחירות 2008, שהיוו את פסגת הניצחון של כנופיית ההון-ביורוקרטיה-כוחות הבטחון של פוטין, מדבדב ושות'.

על אף שליטה מוחלטת בכל ערוצי השידור הפדרליים, למרות אפליה בולטת של מפלגות האופוזיציה מבחינת זמני שידור ושטחי פרסום, למרות סירובה של מפלגת השלטון להשתתף בעימותים טלוויזיוניים רציניים, למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת", למרות זיופים בקנה מידה לאומי ו"משקיפים" בינ"ל חסרי ערך, רובם ממדינות רודניות או מארגונים שמפחדים פחד מוות מהממשל הרוסי, או כאלה עם קשרים הדוקים איתו), למרות ההתקפה המתואמת ביום הבחירות על השרתים של אתרי האופוזיציה המובילים ושל שרתי הבלוגים הפופולריים – "רוסיה המאוחדת" הפסידה.

מדוע? ההסבר הוא פשוט. המנגנון שבנו בעשור האחרון "אנשי פוטין" על גווניהם הרבים ודרגות הקרבה המשתנות, מה שנקרא ברוסית "הציר האנכי של השלטון", הוא מנגנון שהורס לאט-לאט את המדינה ופוגע על בסיס יומיומי באזרחיה.

רוסיה היא מדינה גוססת. ההגירה, ובפרט בריחת המוחות, הולכת ומתגברת בכל שנה – מדינות אירופה וצפון אמריקה צמאות לכוח אדם משכיל ומקצועי (ולא-מוסלמי). אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז) ונשק (וגם בשוק הזה – רוסיה נוחלת תבוסות גדולות יותר ויותר בכל שנה. בכך הודה לאחרונה אפילו רמטכ"ל צבא רוסיה מקארוב).

חוסר הבושה, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הביורוקרטיה המושחתת הולכות ומתגברות, משום שבמדינה בה אין שום צורה של חירות, חוזרת על כנה ה"נומנקלטורה" הסובייטית, הפעם בדמות קשר בל-ינותק בין הפקידות לבין ההון הגדול, שפועל בחסות המדינה בתמורה לנתחים גדולים מהרווחים. כוחות בטחון הפנים, עליהם השלטון מושתת, עושים כרצונם. אידיאליזם הוא מילה מגונה, משום שבתנאים כאלה, הדבר היחיד אליו אפשר לשאוף אם אתה צעיר, בעל השכלה והחיים לפניך- זה לעשות כסף. וברוסיה אפשר לעשות כסף כמעט אך ורק במחיר מכירת הנשמה שלך.

המצב במדינה הוא שלטון של דמויות שכאילו נלקחו מסרטי אקשן של שנות ה-90: חברות ענק מרושעות שמקושרות ישירות לפקידים בכירים ולפוליטיקאים מובילים – כולם, כמובן מושחתים. ממילא, יזמות וחדשנות ברוסיה אינן אפשריות: לכל דבר אתה צריך היתר, אישור, חתימה, בקשיש. כדי לעשות כסף אתה צריך למרפק דרכך אל צמרת אחת החברות האלה, שבשביל הון תהיינה מוכנות לזהם כל נהר ויער, או להצטרף לשירות המדינה – כי שם אפשר לסחוט ולגנוב בלי הגבלה. הגבולות בין שומרי החוק לבין אלה שמפירים אותו מטשטשים לחלוטין. עניינים מוסריים הופכים לזניחים.

אין למדינה כמעט שום אליטה אינטלקטואלית, הגותית. אין לה פרספקטיבות או עתיד. העתיד של רוסיה הוא הפיכה איטית לספקית האנרגיה של סין, ואח"כ גם לשטח השפעה סיני ממש (הנוכחות הסינית במזרח הרחוק הרוסי גדולה יותר ממה שניתן לתאר) – וזה בהנחה שהיא לא תתפרק לחתיכות קודם, בגלל תאוות הבצע, ההתעלמות מצרכי הפריפריה וכריתת בריתות עם כוחות בדלניים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הם עושים במרתפים )צ'צ'ניה).

ובכל זאת, למרות הפטאליזם המוכר כ"כ לאזרחי רוסיה, פטאליזם ששורשיו בתקופה הצארית ושהוכפל עשרות מונים בשנות קיומה של בריה"מ – הבחירות האלה העידו שיותר ויותר אזרחים מבינים שמשהו לא בסדר. שמפלגת השלטון והממשל שמשקרים, מרמים ומהפנטים אותם דרך הטלוויזיה, עושים משהו רע. שרה"מ/נשיא/סופרמן שמוכרים להם בטלוויזיה הוא אולי, אולי באמת בסה"כ לוטננט-קולונל אפרורי ומקרי מהקג"ב, שהשנאה, הגחמות והכוחנות שלו הביאו אותו לשלטון והפכו אותו לאיש העשיר באירופה ("ע"פ פרסומים זרים"), אבל לא הפכו אותו למנהיג או אפילו למנהל מוכשר, שיכול להוביל את המדינה לפיתוח ולמעמד בינ"ל משמעותי בקרב מדינות שלא נשלטות על ידי רודנים צמאי דם או ליצנים אלימים כמו הוגו צ'אבס. שהאשליות על "קימה מהברכיים" שמוכרים להם כבר עשר שנים הן שטויות, ושהתמיכה הנלהבת כמעט בכל דיקטטורה ובכל תנועת טרור לא באמת מעידה על עוצמה.

בשבת יצאו לרחובות אלפי אנשים (30 אלף במוסקבה, עשרת אלפים בסנט פטרבורג ועוד אלפים בעשרות ערים אחרות) במחאה על הזיופים בבחירות – מספרים שלא נראו כנראה מאז 1991. ההפגנות האלה, שאורגנו על טהרת האינטרנט (כל אמצעי אחר חסום או נשלט ע"י הממשל), מעידות על כך שיש עוד הרבה אנשים ברוסיה שמסוגלים להפעיל את הראש, שמבינים שארצם נמצאת בדרך להתרסקות, שצריך שינוי.

המשתתפים מגוונים – מתנועות אנרכיסטיות למחצה עד ליברלים פרו-מערביים מובהקים, אין ביניהם אחדות דעים, והסיסמה שכנראה מייצגת את כולם הכי טוב היא שלט שהחזיק בחור צעיר בקהל: "לא הצבעתי עבור הנבלות האלה – הצבעתי עבור נבלות אחרים. דורש ספירה מחדש!". אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה – וזו שזכתה ברוב קולות המצביעים בישראל), דרך הקואליציה הלא-יציבה של אנרכו-סוציאליסטים, ירוקים וליברלים "ימניים" תחת השם "סולידריות", ועד גופים אזרחיים לא מפלגתיים וחוץ פרלמנטריים שמוחים על עוולות נקודתיות-  משתתפי "מחאת הסרט הלבן" מנסים להתעורר מהסיוט המדכא שנקרא רוסיה של היום.

זה עדיין לא תחילת הסוף, וכנראה אפילו לא סוף ההתחלה, ושלטון קליקת פוטין לא נמצא בסכנה ממשית- פה זה לא תחריר- אבל רצוי שאנשי הקרמלין יתחילו לחשוש מהאפשרות שהאזרחים ידמיינו עולם בלעדיהם.בעוד שבועיים ימלאו 20 שנה בדיוק להתפרקותה הרשמית של בריה"מ. המצב הנוכחי מעמיד שוב את המדינה הגדולה בעולם על פרשת דרכים. אולי אזרחיה יצליחו להשיג בסבב הזה את מה שלא השיגו אז.

חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות. במידה רבה זה באמת נכון. רוסיה מלמדת אותנו איך נראית מציאות ללא אמות מוסר או ערכים, ללא אכפתיות וללא תקווה, והכי גרוע – איך נראית מדינה שאין בה אליטה משרתת, אכפתית וערכית, כי הדבר היחיד שהאליטה כביכול יכלה לחשוב עליו זה איך להרוויח עוד דולר, או לחלופין איך להגשים חלומות מופרעים על "להראות לכל העולם מה זה" – הגישה שממילא הובילה לשלטון את מי שמחזיק בו היום.

רוסיה היא הדוגמה הקלאסית של איך חברה מתפוררת כשבמקום לכידות חברתית משסים קבוצה אחת באחרת, כשבמקום בניית חברה אזרחית מוכרים לאזרחים אשליות על עוצמה ועושר קלים, כשהשלטון בז לציבור ורואה בו עדר פרות. זה מקיף לא רק את המאפיה השלטת הנוכחית, אלא גם את דור "הרפורמטורים" של שנות ה-90, שהיו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ובסוף מצאו את עצמם בחוץ, בפנסיה או בלונדון במקרה הטוב, ושני מטר באדמה במקרה הרע – כי האזרחים העדיפו את ה"יציבות" שהבטיח פוטין, אחרי שבשנות ה-90 הממשלה ובעלי ההון המקושרים אליה התעללו בהם בכל דרך אפשרית. המטרה שלהם לא הושגה, והאמצעים הופעלו לבסוף נגדם. מי שלא נשבר או התיישר עם השלטון כותב היום אוטוביוגרפיות מרירות.

ישראל אינה ולא תהיה רוסיה. שלום בוגוסלבסקי כתב פוסט מפורט בו הוא מותח קו מקביל בין שתי המדינות ומנתח אותן ע"פ חתכים דומים. לעניות דעתי, להשוואה הזו אין על מה להתבסס. חוסר התפקוד של החברה הרוסית, היעדר החיוניות והנכונות לדיון, לא דומים במימדיהם למשברים שאנו חווים בארץ. גם המניעים המרכזיים בהתנהלות הכוחות הפוליטיים השונים בישראל שונים מאד מאלה של רוסיה. ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים.

הריקנות והעדריות שאפיינו בשנים האחרונות את החברה הרוסית, הזומבי פיקציה שהיא עברה, הפכו את רוסיה למקום שההשוואה בינו לבין סיר הלחץ הישראלי אינה רלוונטית. אבל היום גם עלינו לזכור שבלי אליטה משרתת ומנהיגה, בלי לכידות חברתית, בלי השקעה (לא רק כספית. אולי אפילו בעיקר לא כספית) בחינוך, בהשכלה, בחדשנות ובחשיבה, בלי הנכונות להפסיק לראות במי שחושב אחרת אויב מר שיש להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית, בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר, ואין לה שום סיכוי לחברת מופת. ראו איך נראית מדינה ללא עתיד, וחשבו מה אפשר לעשות כדי שהעתיד שלנו יהיה באמת טוב יותר.

(דימויים: AES+F)

למה עיתונאים הם שמאלנים?

28 ביוני 2011

תומר פרסיקו

רביב דרוקר כתב לא מזמן בבלוגו ש –

מה שבאמת מפריע לימין זה שגלי צה"ל שמאלנית. אז נכון, אם תשימו קלפי בגל"צ 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל – מרכז (אם מישהו עוד מבין היום את ההבדלים בעמדות בין הליכוד לקדימה). אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, "מעריב", "ידיעות" ו"הארץ" (טוב, שם זה יהיה 95%). אגב, תוצאות דומות יהיו ב-CNN, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וכו'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות, תקראו לזה איך שתרצו.

אני לא יודע אם זה מה שבאמת מפריע לימין. אני חושב שמה שבאמת מפריע לימין הוא שהמשטר הצבאי בשטחים הכבושים הפך לגרוטסקה מכוערת ועתידו נגזר לשבט. אבל לא נאריך בזה. מה שאני רוצה להאריך בו כאן הן אותן "סיבות עומק" שמביאות "לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות."

ראשית נבהיר שהדעות בהן מחזיק אדם לא אמורות למנוע ממנו להיות עיתונאי טוב, משום שכדי להיות עיתונאי טוב צריך תכונות אופי מסויימות, לא דעות מסויימות. צריך, למשל, סקרנות, חריצות, רצון להיטיב ויושרה. זו אחרונה אמורה למנוע מדעותיו של אדם להשפיע על מלאכתו. כאשר הדעות אכן משפיעות על הכתיבה, אולי מעבר לרמה מסויימת בלתי נמנעת, זו כבר עיתונות מוטה, וזה לא כל כך טוב. לכן מה שאני רוצה להסביר כאן אינו מדוע מותר להטות את הכתיבה על פי הדעות, כי זה לא דבר שכדאי לעשות לדעתי – בפשטות, יותר מדי מזה הופך עיתון לבטאון. מה שאני כן רוצה לנסות להסביר כאן הוא, כאמור, למה מקצוע כמו עיתונאות מושך אליו, או לפעמים יוצר, אנשים בעלי דעות שכיום מוגדרות כ"שמאליות".

כמובן, גוונים רבים לשמאל וברור שהתקשורת לא ממש שמאלנית. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינת היחס שלה לכוחות הביטחון, ופעמים רבות גם לא מבחינת ייצוג האזרחים הערבים שלה ובתוכה. היא לא מעלה את שאלות העומק שתקשורת שמאלנית היתה מעלה, ולרוב לא מסבירה את משברי ההווה בצורה שתקשורת שמאלנית היתה מסבירה אותם.

אבל הבא נניח לכל אלה, ונחזור להגדרתו של דרוקר את אנשי בהתקשורת כאוחזים לרוב ב"עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות". אני חושב שזה בגדול נכון, ואני רוצה לתת שלוש סיבות בסיסיות לדעתי למצב הזה, ולהציע אותן בדירוג עולה מהפרוזאית ביותר למהותית ביותר. אז הנה:

א. הסיבה התועלתנית

תקשורת היא עניין דינמי. היא מדווחת על דברים שקורים, לא על משהו שלא קרה. זה נשמע די ברור, אבל מה שיוצא מזה הוא שאמצעי תקשורת תמיד ינסה למצוא התפתחות ותנועה, ולא יציבות. לכן, באופן טבעי, עיתונים ועיתונאים מעדיפים התקדמות, ולא שמרנות. המדיה תעדיף לראיין פוליטיקאי שמכריז שיש לו תוכנית חדשה לפתור את כל בעיות המזרח התיכון, מאשר פוליטיקאי שמודיע שהסכסוך הוא בלתי פתיר ואין מה לעשות. אלא אם כן אותו פוליטיקאי שני אומר את זה לראשונה. אבל בפעם השניה שהוא יאמר את זה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן עיתון באופן טבעי יפרסם יותר הצעות מקוריות וחדשניות, שבאופן טבעי אינן שמרניות.

ב.  הסיבה הגיאוגפית-דמוגרפית:

יואב קרני כתב לא מזמן בבלוגו המצויין:

הדמוקרטיה המודרנית נולדה בעיר. ברוב לשונות אירופה, המלים ”עיר“ ו“אזרח“ נובעות מאותו השורש עצמו. בחירות, אוטונומיה, זכויות הפרט התחילו בערים, עוד בתקופה שמכנים לפעמים, במידה ניכרת של חוסר דיוק, ”ימי הביניים החשוכים“. הכפרים התפרצו מפעם לפעם בחמת זעם נגד הסדר הפוליטי והחברתי — אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל זמננו, נקל לראות שהאזורים הכפריים נוטים להזדהות עם היסודות השמרניים בחברה. הכפר הצרפתי שנא את המהפכה הצרפתית, וגם התקומם נגדה. משאל-עם בצרפת של 1793 היה שולח אל הגיליוטינה לא את המלך ואת המלכה אלא את תלייניהם. הערים נוטות להיות פתוחות יותר, נסיוניות יותר, רדיקליות יותר. הן מוצאות את עצמן לא פעם בעמדה של בדידות מזהרת, עיינו ערך ”תל אביב“. עריה הגדולות של אירופה תמיד נטו להיות שמאליות יותר משאר חלקי המדינות.

למה זה ככה? זה ככה מפני שבעיר את מאבד את המסורת. זה ככה מפני שבעיר אדם יוצא מתוך המרקם המשפחתי, החמולתי, השבטי, אפילו האתני שלו. הוא פוגש דעות אחרות, אנשים אחרים. הוא נחשף להשקפות עולם אחרות, לצורות חיים חדשות. ומה לעשות, קשה יותר להיות הומופוב / גזען / אנטישמי / שונא-חילונים או חרדים כשאתה עובד איתם או שכן שלהם באותו בניין. זה לא בלתי אפשרי כמובן, אבל זה יותר קשה. כי אתה רואה שהם בסך הכל אנשים די חביבים. שאם דוקרים אותם הם נדקרים והם מדגדגים אותם הם צוחקים. שהם טמבלים בדיוק כמו כל השאר.

פיטר ברגר כתב על הפלורליזם שמולידה המודרנה בהקשר להשפעתה על הדת:

המודרניות אינה תהליך מחלֵן מעצם טבעה, הגם שזו הייתה השפעתה במקרים מסוימים. אני סבור שהטעות הזאת נובעת מבלבול בין מושגים: אם יש למודרניות תוצאה בלתי נמנעת, אין היא החילון דווקא כי אם הריבוי. המודרניות יוצרת שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם בתוך חברה מסוימת. הריבוי הזה אכן מציב אתגר בפני כל המסורות הדתיות, הנאלצות להתמודד עם עובדת קיומם של "אחרים" – ולא בארץ רחוקה אלא ממש על מפתן ביתן.

אמצעי התקשורת עובדים מתוך ערים, ועיתונאים הם עירוניים. הם משכילים והם נחשפים להמון המון אנשים ששונים מהם. זה גורם להם להיות יותר ליברלים ופתוחים.

ג. הסיבה הקוגניטיבית

וזו הסיבה העמוקה ביותר. חשיבה אנליטית, שמנסה לבחון תופעות כדי להבין ולדווח עליהן, נוטה לאונינברסליזציה, לאנטי-מהותנות ולהנחה אפריורית של שוויון. למה? מפני שהיא רציונלית ונטורליסטית.

העניין הוא כזה: כדי להבין משהו באמת עלינו להשעות את ההנחות המוקדמות שלנו עליו. עלינו להתייחס אל התופעה כאילו היא ניצבת מולנו לבחינה ראשונית, תמימה. זה כמובן ידוע לכולנו. כך אם מישהו חושב ש"בידוע שעשו שונא ליעקב", הוא לא יחפש את הסיבות המטריליסטיות (בלשון מרקסיסטית) לסכסוך היהודי-ערבי. אם מישהו חושב שמזרחיים נוטים לגסות ואלימות, הוא לא ישקול ברצינות את מחאתם של הפנתרים השחורים. אם מישהו חושב שהומואים הם אנשים שנכנס בהם השטן, הוא לעולם לא יוכל להתייחס לרצון שלהם כלגיטימי.

אותן סיבות מטראליסטיות לעניין הן העובדות האמפיריות שמביאות לקיומו. כמובן שפרשנותן תלויה בהשקפת עולם, אבל זו מראש תבטל אטביזם ומהותנות. ואטביזם ומהותנות עומדים בבסיס תפיסות גזעניות, אתנוצנטריות ולאומניות. במילים אחרות, הניסיון להבין את המציאות בצורה רציונלית גורם לאדם להתייחס לכולם כשווים (מבחינה פוטנציאלית) ושונים רק משום תנאי החיים שלהם – שאותם הוא מנסה להבין. ולהתחייחס לכולם כשווים… טוב, זאת כבר ממש שמאלנות, לא?

בכלל, הדרישה להתבסס על עובדות, להיות פתוחים לביקורת עצמית ולביקורת הבאה מבחוץ, להסיק מסקנות אך ורק על סמך עדויות מספקות, להתנגד למהותנות, אטביזם, חשיבה מיתית או חשיבה מאגית – במילים אחרות, לחשוב בצורה רציונלית – מטה את החשיבה לכיוון "שמאלני". יש להניח שמבחינת הכנסייה (או כל אדם מסורתי ושמרן) נחשבו קופרניקוס, גלילאו וניוטון למקבילה השמאלנית של תקופתם, מפני שערערו על הדוגמות ההגמוניות על ידי פנייה לאמפיריקה.

החשיבה הרציונלית נוטה לאוניברסליזציה מטבעה, משום שהיא משווה בין תופעות על ידי בחינתן כפי שהן מוצגות, תוך כדי הנחות יסוד נטורליסטיות (וגם משום שהאינדוקציה מנפה את הייחודי כדי להגיע לעקרוני). ההנחה המוקדמת שלה היא שאין מהויות נסתרות, שניתן לגלות בעזרת החושים בלבד את הסיבות שבעתים מתרחשים תהליכים. זו צורת החשיבה שהולידה את המהפכה המדעית, וזו צורת החשיבה שהעיתונאי החוקר מאמץ בבואו לחקור סכסוך אזורי או קשרי הון ושלטון.

אני מקווה שמיותר לציין שיש ימנים רציונליים. אפשר הרי להתנגד לנסיגה מהשטחים די בקלות מסיבות בטחוניות. אבל אי אפשר להאמין שרק ליהודים יש 'נפש אלוהית' ולגויים אין ולהיות עיתונאי טוב – אלא אם כן אנחנו משעים את האמונה הזאת כשאנחנו מדווחים על המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי. ואם השענו את האמונה הזאת פעם ועוד פעם והצלחנו להסביר היטב את המציאות, ייתכן ונגיע למסקנה שאין לה כל ביסוס. מכאן, ה' ישמור, הדרך לשמאלנות כבר לא כל כך ארוכה.

לסיום

כמובן שייתכנו סיבות אחרות לריבוי ליברלים בתקשורת. למשל שיטת חבר מביא חבר. למשל קו מסויים שבעלי עיתון מסויים החליטו עליו מראש. כאן הבאתי רק מספר סיבות די בסיסיות כאמור, שעולות מבחינה רציונלית של המקצוע והמצב. כמובן, אם אתם מאמינים שהתשקורת מלאה ב'ערב רב' ששונאים את עולם התורה ואת עם ישראל, זה לא ממש ישכנע אתכם.

חיל ורעדה

30 בינואר 2011

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים

וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11)

או זאת:

בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11)

או זאת:

2012

מלחמת גוג ומגוג בשער

(משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי)

וגם זאת:

אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד

(אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

11 בספטמבר 2010

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי