Posts Tagged ‘לונדון’

אז מה בעצם יותר גרוע?

12 בנובמבר 2010

רום לבקוביץ

כשהחלטתי להעביר את מושבי באופן זמני לממלכה הבריטית, הזהירו אותי חבריי מפני תסמונת מסתורית שתוקפת שמאלנים יורדים: היעדר האוריינטציה, הריחוק מהבית, והקור האירופאי, הן המנטלי והן הפיזי, עושים נפשות בהכרתו של אחד כמוני, ועלולים לעורר תסמינים מפחידים כמו אידאליזציה אינפטילית של המקום ממנו אני בא. הו לא, אמרתי ביני לבין עצמי, לא אחד כמוני יפול לבור כל כך צפוי ומטופש. הרי בכל זאת, ישראל רק הופכת למקום יותר ויותר בלתי נסבל מיום ליום, ובריטניה היא הרי לא איי טרובריאנד, אין סיבה לשוק תרבותי. בטח לא לאחד כמוני, שמדקלם בעל פה כל פרק של "נשות הכדורגלנים".

עד שזה הכה בי. ככה ביום בהיר, בלי תכנון מוקדם, כשאלפי סטודנטים לונדונים מסתערים על מטה המפלגה השמרנית בלונדון במחאה על כוונת ההממשלה להעלות את הרף המקסימלי של שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה. כמה מחברי לספסל הלימודים, חזרו מההפגנה באיזה אובר דוז של אופוריה, ובלי להתבלבל תקפו אותי על השאננות והפסיביות הפוליטית שלי. פסיביות פוליטית? אני? כאילו, הלו? דונט יו נואו וור איי קום פרום? וואט דו יו נואו? יו דונט נו שיט אבאוט פוליטיקס!

 

מבחוץ התמונות של רעולי הפנים הפנים עולים על בריקדות ודאי מחממות את הלב לאלה שבינינו המתרפקים על הימים היפים של פריז 68'. אבל מי שנמצא כאן מבין ממש מהר שמדובר בפרפורמנס. תחבולה ריקה מתוכן שהאפקט היחיד שלה נובע מציטוט האסתטיקה של המרידות ההן. אין כמעט שיח פוליטי בעולם היום שהוא כה אנטי מהפכני כמו זה בבריטניה של קואליציית השמרנים-ליברלים. אף מפלגה דומיננטית לא מערערת על התפיסה המנרמלת והא-היסטורית של כלכלת השוק החופשי. נכון, נותרו פה עוד כמה נכסי רווחה די מרשימים, והאיגודים המקצועיים פה יודעים את העבודה, אבל הדיבור הפוליטי תמיד מתנרמל ימינה במדינה שמעמידה במרכז הגדרות חלולות מתוכן כמו "פרגמטיות", "שקילות" ו"הגינות".

וזה משאיר את הדיון הפוליטי להתנהל סביב רשימות מכולת, ולא אידיאולוגיה: יותר או פחות מכסות של מהגרים? לצאת מאפגניסטן עכשיו או עוד שנתיים?  לקצץ בתחבורה או ברווחה? לא מפתיע, אם כן, שתגובת התאחדות הסטודנטים כלפי חבריה הסוררים הלכה ככה: "אלה שהגיעו להפגנה כדי לגרום לצרות צריכים להתבייש בעצמם". וזה באמת אומר הכל. אקטיביזם זה צרות. זה לא מנומס. אנחנו אולי לא מסכימים עם האנשים ש"למעלה", אבל הם אנשים הגונים שצריכים לדבר אליהם יפה. אף אחד לא לוקח כאן את ההפגנות האלה ברצינות, אפילו לא המפגינים עצמם- אי הנחת שהן מעוררות שאוב משיח הנימוסים והליכות, כי זה גם האפקט האמיתי שאליו הן שואפות- לצעוק דברים גסים בכיכר העיר כדי להביך את אמא ואבא, לא לשנות את כללי המשחק.

חבריי הבריטים כבר התחילו להתעייף מהישראלי משבית השמחות, ובאמת שהייתי צריך לעצור אז. אבל אז תקפה אותי המחלה המסתורית. כי באמת, באותו הרגע, נשבע לכם, ישראל נראתה לי פתאום כמופת של הגיון ובהירות פוליטית. כי הדיבור הפוליטי בישראל הוא הרבה דברים, אבל בטח שלא מנומס, פרגמטי או הגון. הוא געזני, מפולג, מעליב, בוטה ובמידת מה גם ישר מהבחינה הזאת. אני לא השמאלני הראשון שסולד מליברמן אבל מעריך את השפה הפוליטית שלו, שמתכוונת למה שהיא אומרת.

יש שיגידו שליברמן לא מייצג כלום, ומספיק לקחת את הדוגמא של נתניהו, ה"שקרן". אלא שהוא לא באמת כזה. שלא כמו דיוויד קמרון, כשנתניהו אומר שפניו לשלום, אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מתבלבל לרגע לחשוב שהוא מתכוון למה שהוא אומר. וזו עוד תכונה חשובה של הישראלים: אנחנו יודעים שכל הזמן משקרים לנו. לרב אנחנו לא יודעים להצביע על השקרן האמיתי, או שאנחנו יודעים אבל רגילים שמשקרים לנו ולא מתרגשים. ובכל זאת,  המחשבה שמשהו שם למעלה משקר לנו לא מרעידה את אמות הסיפין, היא די אקסיומטית. וככה – אני מסביר לידידיי המקומיים, משוחררים מעולה של הפרגמטיות הפוליטית – ניתן למצוא בישראל שיירים של שיחים מהפכניים, ובתמורה, ברור פחות או יותר מול מי יש לך עסק. כי הגזענות הגלויה, המשיחיות הפונדמנטליסטית, הדורסנות הניאו-ליברלית- כל אלה מאפשרים לשמאל רדיקלי באמת, גם אם הוא צמוק ורופס, להתקיים. אני מעדיף עשרות מונים להיות שמאלן "בוגד" בישראל, מאשר שמאלן לא "מנומס" באנגליה.  סובייקט פוליטי "מאיים" ולא פוסטר פוליטי "מכוער".

יממה שלמה הסתובבתי כאחוז קדחת, עד שהכרתי חזרה לעצמה. הנוגדן הגיע מכיוון מפתיע- ניוזלטר של "מרצ" שנחת בחשבון המייל שלי. תוך שנייה חטפתי תג'ננה, וכמו הקצתי מחלום. או אז נזכרתי כמה השמאל הציוני בישראל (עד כמה שההגדרה הזאת אומרת משהו) הוא במקרה הטוב סכיזופרני, או אולי פשוט לא שמאל בכלל.

בסדרת הדיווחים על פעילות המפלגה בכנסת, הכותרת הראשונה עסקה בדו"ח העוני, שבעקבותיו תקף ג'ומס בחריפות את הממשלה. אני מודה ומתוודה- לא טרחתי אפילו לעלעל בדו"ח העוני החדש או בדיווח עיתונאי עליו לפני שכתבתי את הפוסט הזה. וכי אילו גילויים מרעישים יכולים להיות שם? כל שנה אותו סיפור. הנה, בלי לקרוא, אמנה את עיקרי דו"ח העוני 2010: יש השנה יותר עניים מפעם, רובם ילדים. כל אדם שלישי בערך בישראל הוא "עני" והשכבות המוחלשות והעניות ביותר בישראל הן הפלסטינים והחרדים. אם טעיתי, כולנו נצא מורווחים.

חבר הכנסת ג'ומס הוא לא בטלן כמוני. מתוקף תפקידו הוא בחור רציני, ואני סבור ובטוח שהוא קרא את הדו"ח כמו שהוא הצהיר. ועל מה יצא קצפו של הח"כ? על כך שמדינה שחברה בOECD ומדורגת 15 בעולם ברמת איכות החיים של תושביה, היא בעצם מדינת עולם שלישי שאוכלוסיות מוגדרות מבחינה לאומית או אידאולוגית חיות ברעב? ממש. מה שקומם אותו קודם כל הוא ש"העוני אינו גזירת גורל אלא פרי באושים צפוי של מדיניות מכוונת ומתמשכת, המאדירה את ההון המופלג ומרוששת בהתמדה את מעמדות הביניים העובדים".

כלומר, אם תרשו לי לעשות קצת סדר בדברים, מה שג'ומס רוצה לומר הוא שהעוני הוא אינו גזירת גורל למעמד הביניים "העובד", יען קהל מצביעי מרצ. הם לא אמורים להיות עניים.על ידי ההסמכה של "מעמדות הביניים העובדים" אנו מבינים שהעוני של הפלסטינים והחרדים, בעל הממדים המזוויעים באמת, אף הוא אינו גזרת גורל, אלא פשוט פועל יוצא של מוסר עבודה קלוקל. הקורבן האמיתי של דו"ח העוני, אליבא דג'ומס, הוא מעמד הביניים הלבן, שסובל גם מה"הון המופלג" שלא מגיע לידיו, וגם מהעניים הכרונים שמושכים אותו למטה.

נשמע כמו ניתוח פופוליסטי? עברו לידיעה הבאה על "סטירת הלחי למגזר החילוני" ו"נדבך נוסף להרס החינוך הממלכתי בישראל". אלה נובעים, מספרים לנו במרצ, מהגדלת התקצוב לחינוך החרדי וחוק האברכים. רבים וטובים ממני כבר כתבו על האפסיות של הסטודנטים בישראל שיוצאים נגד קצבה של 1,500 ש"ח בחודש לאברך עם שלושה ילדים, ושותקים על מתנות של מיליארדים שהמדינה מעתירה על בעלי ההון, כמו גם על המצב החוקי הבלתי נסבל הכובל חרדים להיות עניים בהתניית הגיוס כאלטרנטיבה כפוייה. לא אחזור על הדברים. אבל לבוא ולצאת נגד הממשלה על אשמתה בדבר העוני ההולך ומחמיר, ובאותה נשימה ולתקוף אותה בגלל שהיא מתקצבת מוסדות חינוך ונותנת קצבה זעומה לקבוצות הכי עניות בישראל, זה כבר יוצא מן הכלל.here we go. בריטניה זה כאן.

המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל, מפעלים כמו הגדנ"ע או ימי כיף עם מד"נים מחוצ'קנים, הם סכנה הרבה יותר גדולה לחינוך הממלכתי מאשר עוד כמה שקלים לחינוך החרדי. הפרטת נכסי טבע והטבות מס שערורייתיות הן כאפות, לא סטירות, למגזר החילוני והמסורתי, העני והבורגני בישראל. מפלגות שמאל אמורות להבין את זה. לא מרצ, שהדוברות שלה תוקפת את הממשלה ש"מעבירה בסתר תקציבים לחינוך החרדי" (כי ככה נהוג אצל היהודונים החמדנים האלו), ש"מכשיר את המשתמטים של העשור הבא". ככה. תחליפו "חרדי" ב"אנטי-ציוני" ואנחנו בהודעה לעיתונות של "אם תרצו".

להגיד שבישראל נשאר רק ימין זה קל מדי וכללי מדי. על דבר אחד אין עוררין – השיח הניאו ליברלי עם עקרונותיו והנחות הבסיס שלו, פשט על כל חלקה טובה. התנרמל. בישראל כמו באנגליה. הניוזלטר של מרצ מה-11 בנובמבר הוא, לפחות בחלק הראשון והראשי שלו, ניולזטר של מפלגת ימין פר אקסלנס. יש שיצקצקו ויאמרו שזה תמיד היה ככה, אני לא זוכר שזה היה כה בוטה. יש לי המון כבוד לחברי כנסת ממרצ בעבר ובהווה שהצטיינו במאבקים משמעותיים ולא סקסיים למען זכויות אדם, וזה די הזוי לצאת נגד ג'ומס כשבכנסת יושבים אנשים כמו מיכאל בן ארי. ברור גם שזה לא בעיה רק של "מרצ" ואגודת הסטודנטים. שנאת חרדים היא תפיסה רווחת בציבור ומרצ באופן שקוף מנסה בטקטיקות מבישות להחזיר מצביעים שערקו לקדימה.

אבל דווקא על הרקע הניוזלטר הזה הוא כה מקומם. כי הוא יוצר את הרושם שההבדל היחיד היום בין מפלגות הימין בישראל הוא האובייקט הפטישיסטי המואשם בתחלואות החברה. לש"ס זה ה"כופרים", לליכוד זה ה"מחבלים", לליברמן זה ה"בוגדים", לשלום עכשיו ה"מתנחלים", למרצ ולסטודנטים זה ה"דוסים". איך אמר השבוע ח"כ אילן גילאון בכנסת, במה שהיה יכול להיות רגע מכונן של מודעות עצמית אם לא היה לחלוטין מוצא מהקשרו:"החרדים הם קורבן פוליטי. מישהו מתפרנס היטב מהמצוקה שלהם".