Posts Tagged ‘לוב’

מכתב מסן פרנסיסקו

18 במרץ 2011

ישי מישורי

16.03.11

היי,

טוקיו, דימונה, בנגאזי, רמאללה: ארבעה מקומות שאני לא נמצא בהם כרגע. אני הרי גר כעת, כידוע, בעיר סן פרנסיסקו. עברתי לכאן לפני שלושה חודשים וטרם מצאתי עבודה (או אופניים). אני מתפרנס כרגע ממעט תרגומים שאני עושה עבור לקוחות ישראליים שנותרו לי – ואם מישהו זקוק לתרגום לאנגלית, אשמח מאוד לדעת על כך. תקוותי למצוא עבודה כאן במסגרת "הרשת החברתית" שלי די התערערה כאשר הבנתי שכל המכרים שלי כאן נמנים על קוראי "ארץ האמורי", כולם שמאלנים – וכולם אקדמאים. תודה רבה! אני הרי מחפש עבודה בעולם האמיתי.

בכל אופן הדבר מותיר לי הרבה זמן פנוי, ועקבתי בדריכות אחרי המהפכות המדהימות במזרח התיכון. התכוונתי לכתוב עליהן, ועל המפגש שלי עם הליבראלים המקומיים; אבל אז התרחש הצונאמי ביפן. אני כותב בהשפעת האירוע הזה, המתחבר – באופן מבהיל מעט – לכמה מחשבות שהיו לי לגבי דברים אחרים. כדי להסביר כמה מחשבות שהיו לי בנושא – בעיקר בנוגע לשיח סביב הקטסטרופה המתנהל בבלוג הזה – אני חייב לקחת צעד אחורה ולהקדים כמה משפטים לגבי המקום בו אני נמצא כעת.

פוסטר ברחוב ולנסיה פינת רחוב 22, סן פרנסיסקו

 

1. ייצוג מס.1: יש הרבה "שָם" שָם

גל כתב כאן כמה פעמים כבר על דמותו של הליבראל, ואני מוצא את עצמי מנהל מחקר כמו-אנתרופולוגי משל עצמי בנושא. כולם כאן הרי "ליבראלים". גם ה"רדיקאליות" שפגשתי היו, נו, די ליברארליות בעיני. ומצאתי שיש מאפיין המשותף לליבראליות של גל (ניו יורק) ולליבראליות המקומיות (קליפורניה), למרות ששלל מאפיינים אחרים מפרידים ביניהן: המאפיין הזה הוא זחיחותן הבלתי-נגמרת. ההבנה שמרב ה"רדיקליות" כאן הן בעצם, במושגים הישראליים שלי, "ליבראליות" הטרידה את שלוותי. אני הרי חולק את אותן התפישות הפוליטיות עם כמה מהן. אז למה הן נראות לי כל כך זחוחות? וכל כך מרוצות מעצמן? הלוא אחד מהיבטי היסוד של החוויה הרדיקאלית בישראל, כמו שאני מבין אותה לפחות, היא הלקאה עצמית ברמה כלשהי (גם אם נמוכה יחסית). צריך קצת להרגיש רע כדי להיות "פוליטי" (ועל אחת כמה וכמה "רדיקאלי") בישראל. כאן – לא.

גרטרוד סטיין כתבה על אוקלנד, העיר השוכנת לחופיו המזרחיים של מפרץ סן פרנסיסקו, ש"אין שם 'שם'" (there’s no “there” there). אני ממש חולק עליה. אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים של החווייה הליבראלית-מערבית הוא ריחוק הכרחי, מדומיין וממשי, מזירת ההתרחשות הפוליטית. בין אם מדובר ב"מזרח התיכון" (שזה הכי "שם" שיכול להיות כאן, בכל מיני מובנים); בהפגנות הנוכחיות נגד שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים במדינת וויסקונסין (כלומר במה שמכונה כאן "מידל אמריקה"); במלחמה באפגניסטאן או בשערוריית "וויקיליקס" – הכל מתרחש "שם". ועל אחת כמה וכמה האסון היפני.

וזה מוקד הזחיחות. חייזר שהיה מגיע לארץ וצופה ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט – אולי תמצית השמאל-מרכז הליבראלי והתגלמותו השנונה ביותר – היה עשוי לקבל את התחושה שניו יורק היא אי באוקיינוס האטלנטי, המרוחק אלפי קילומטרים מארה"ב. אמריקה מוצגת בתוכנית כאומה של תמהונים מצחיקים (וכך כמובן גם שאר העולם). האמריקאים הסובבים אותי מסרבים כאחד להתייחס לשרה פיילין, למשל, כיישות פוליטית ממשית; הרי אסור להפריע לדחקה. האמריקאים שבאו לחיות בשולי היבשת – למשל בניו יורק או באיזור המפרץ – כאילו נחלצו מ"אמריקה האמיתית" (ובכך שהם מקבלים את המושג הזה הם כמובן שותפים לשיח של אנשים כמו גלן בק), וכעת הם חיים במקום-לא-מקום, שממנו הם יכולים לבקר באופן מנותק ואובייקטיבי את שאר העולם. מועמר קדאפי רחוק מהם כביכול אותו מרחק כמו ג'רי פולוול; ומצחיק בדיוק כמוהו.

טינה פיי בתפקיד שרה פיילין. לא להפריע לדחקה

 

אני חייב להגיד שבמחשבה שניה זה דווקא משהו שאני כן מכיר מישראל. כשמגיע תייר מחו"ל ושואל על הכיבוש או על מתנחלים, רוב מכרינו היהודים-ישראלים מגלגלים עיניים וממהרים להפריד את עצמם מהם. ההתנחלויות הם ה"מידל איזראל" של הליבראלים מתל-אביב; ההכרה-העצמית שלהם מבוססת על ההתבדלות מהן. פלסטין נמצאת אף היא הרי מבחינתם "שם". במאמר מוסגר אציין שמעניין בעיני שאחד הפרוייקטים המרכזיים של "אנארכיסטים נגד הגדר" הוא להביא אנשים "לשם" (ואולי גם, ש"להיות כאן" זה עקרון מהותי להבנה הרחבה של מה זה אנארכיזם בעיני).

2. ייצוג מס. 2: עמימות הכור העולה בלהבות

כל זאת כהקדמה למה שאני רוצה לכתוב לך בעצם על יפן. ככל שאני שוהה כאן יותר, אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים בתודעתי הפוליטית בישראל היה העובדה שהיתה מבוססת-מיקום, ואילו כאן היא מבוססת בדימויים. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה של הפעולה הישירה – ברור שהיא מתווכת בדימויים; אבל לפחות ישנו נסיון לגשר בין שני התחומים. היחס בניכר הפוך. כל המידע על "מה שקורה" מבוסס על דימויים; והדיון על "מה צריך לעשות", אף הוא ברמת הדימוי (אם בכלל). ברור שאפשר לטעון את אותו הדבר גם על ישראל (העובדה שעבור רוב הציבור, חדשות ערוץ שתיים הן המציאות); אבל בארה"ב מועקת הסימולקרה הופכת ממש קשה מנשוא. התחושה המצטברת היא שבעוד הישראלים יודעים מה קורה, אבל מכחישים (או מאמנים את תודעתם "שלא לדעת"); האמריקאים פשוט לא יודעים שום דבר, ומתגאים בכך.

הצונאמי ביפן, על תוצאותיו הגרעיניות-אפוקליטיות, מהווה דוגמא מאלפת. כל החברים האמריקאים שלי שולחים זה לזה קטעי וידאו מדהימים המראים רמות הרס בדיוניות (בדיוק כאלה המוכרות מסרטי האסונות למיניהם). אבל אף אחד מהם לא עוצר להרהר בהשתמעויות הרלוונטיות של הנושא למדינת קליפורניה – מדינה שיש בה מספר כורים אטומיים פעילים, הבנויים ביודעין על גבי קווי שבר רגישים, דווקא באיזור המועד לרעידות אדמה תכופות. זאת, למרות שאם נאמין לדיווח בתוכנית החדשות הדי-רדיקאלית Democracy Now, הרי שהישנות האירוע כאן בארה"ב ייתכן ואף כנראה צפוי. לדברי המהנדס הגרעיני ארני גונדרסון (Arnie Gunderson), בארה"ב אף פועלים כיום לפחות 24 כורים גרעיניים שהמפרט שלהם זהה לזה של כור פוקושימה דאיצ'י – ואשר נבנו על-ידי אותה החברה: ג'נראל אלקטריק. די מפחיד.

 

עשן מיתמר מיחידה מס. 1 בכור האטומי פוקושימה דאיצ'י, 12.03

כאשר האזנתי לתוכנית, חשבתי על הדברים שכתב בעבר בבלוג עופרי, על העובדה שהקטסטרופה כבר כאן. ואני לא מתכוון להפניית אצבע מאשימה בסגנון "ראיתם? הנה התרחש אסון גרעיני!". אני מתייחס לעובדה שלדברי איילין מיוקו סמית' (Aileen Mioko Smith), מנהלת ארגון Green Actionהמבוסס בטוקיו – ואף היא מרואיינת באותה התוכנית – מדובר פחות באסון טבע ויותר במחדל מעשה ידי אדם. היא מפנה את תשומת-הלב, למשל, להיעדר פרוטוקולים ברורים בנודע לפינוי התושבים מאיזור הקרינה. במובן הזה, אם ניקח בחשבון שוב את הזהות בין הכורים הפועלים בארה"ב לבין זה שפעל עד לא מכבר ביפן, הרי ש"האסון הגרעיני" כבר לגמרי כאן, ורק מחכה לקרות.

ואפרופו המרחק בין המציאות לדימויים: השאלה הראשונה שעלתה בראשי כששמעתי את דבריה של סימת' היתה, האם יש פרוטוקולים לפינוי המוני במקרה של דליפה בכור בדימונה? איך בדיוק מנסחים נהלי פינוי במקרה של תקלה בכור שלא קיים? אין לי ספק שהתקשורת הישראלית לא התייחסה לנושא הזה אפילו ברמז. ולפני שאחד הקוראים בבלוג מאשים אותי בחוסר היכרות עם התחום – הרי אין לי שום מושג אם הכור בדימונה דומה לזה שבפוקושימה, יכול להיות שהוא שונה לחלוטין ואין מה להשוות – אני ממהר להדגיש שאני רק מתייחס כאן לקיומו של הכור כדימוי מתעתע (או "עמום"). אחד המאפיינים הברורים של ראוות האסון היא העובדה שפתאום פורצת לתוך ה"מציאות" ההכרה שבעצם אף אחד לא מנהל את מהלך העניינים: הקטסטרופה כבר כאן.

 

מועמר קדאפי והמטריה. מטורלל?

 

3. ייצוג מס. 3: מי הוא המשוגע

זה אותו התהליך שלאורו חוויתי את ההתפתחויות בלוב, ובמזרח התיכון בכלל. התחושה שווילון כבד הוסר מעל המציאות (כלומר, במקום שאני נמצא, מעל דימוייה) – וגילה בהסרתו את גודלם האמיתי של הדברים והאירועים. למשל: שהעם (כל עם) יודע יותר טוב מכל מנהיגיו איך לנהל את עצמו. למשל: ששליטי בחריין נאמנים לסעודיה וארה"ב יותר משהם נאמנים לבני-עמם. למשל: שבראש לוב עומד עריץ קטן ומשוגע. הדימוי האחרון היה חביב במיוחד על התקשורת הליבראלית בארה"ב, הממשיכה להתעכב בהנאה מופגנת על מלוא הופעותיו התמהוניות (כמובן שהזכורה ביותר היתה כשאר ישב במכונית עם מטריה). שער ה"ניו יורקר" (שופר הליבראליזם המגה-זחוח) של השבוע אף מציג אותו בדמות דחליל.

סייף אל-איסלאם קדאפי בעל החזות ה"מערבית". לא מטורלל?

 

עכשיו, אני לא מתווכח עם העבודה שקדאפי הוא רודן משוגע; השאלה היא למה בדיוק התקשורת המערבית התאפקה מלהציג אותו ככזה במשך ארבעים שנה? התשובה היא, כמובן, שבמשך כל התקופה הזו פעל בשיתוף-פעולה הדוק עם האינטרסים המערביים והאמריקאיים. מרגע שאלה השתנו, פתאום בשלה הקרקע להציגו כמטורלל. דוגמה מושלמת לכך היו מסיבות העיתונאים והראיונות שניהל בנו בעל "החזות המערבית", סייף אל-איסלאם: לו שודרו לפני חצי שנה היו מהוות, מבחינת התקשורת המערבית, דוגמא נהדרת להיותה של לוב "כלכלה מתפתחת" או משהו כזה. ובהקשר הזה אני רוצה לפתח עוד את הרעיון שהקסטרופה כבר כאן: הווילון שנקרע מעל המציאות במזרח התיכון הוכיח שמי ששולטים במדינות האיזור אינם אנשי מקצוע נטולי-פניות; השליטים – ממצרים ועד בחריין, מלוב ועד לישראל, הם חבורה של מטורללים. קטסטרופה שלטונית.

שמעון פרס וחברים. סליחה, לא מטורלל?!

ונדמה לי שמחובתנו הפוליטית להצביע דווקא על הייצוגים המתיימרים להיות "נורמטיביים" ו"נורמאלים". אלה המציגים את השליטים כאזרחים מערביים, או לכל הפחות מתמערבים (חליפה ועניבה, פקידים נטולי פניות שמנהלים את העניינים באופן אובייקטיבי יעני). אני מתכוון, למשל, לדימוי שעלה בדעתי ברגע שראיתי את הווידאו של קדאפי: הצילום של שמעון פרס שהסתובב בקרב חברי ב"פייסבוק" בשבועות האחרונים – בחברת כמה מחבריו המסתערבים. לא מטורלל? וממתי בכלל פרס מסתובב בחליפה, כמו איזה פקיד מהבנק העולמי?

כחלק מזיהוי העובדה שהקטסטרופה כבר כאן, אני חוזר למסקנה שהסקתי כבר במלחמת לבנון השניה: אחת השאלות המכריעות בנוגע לכל ביקורת היא מתי היא נאמרת (למשל, כשהפגַנו נגד מלחמת לבנון עוד במהלך הקרבות, חטפנו מכות רצח מהיס"מ ונעצרנו; שלושה חודשים אחרי-כן, העמדה שלפיה לא היה צריך לצאת בכלל למלחמה כבר היתה מיינסטרימית אפילו בתקשורת). מחובתנו להצביע כיום, עכשיו ובזה הרגע על דימויים המתקבלים כנורמטיביים בתרבות הישראלית – ולהודיע שהם מטורללים לחלוטין. ואולי תמיכה בהפגנות העממיות שהתרחשו בימים האחרונים בגדה ובעזה תהיה התחלה טובה.

אז שלום מאיזור המפרץ המנומנם, ואם מישהו מקוראי הבלוג איננו עובד באקדמיה, ויש לו כיוון להעסקה משתלמת כלשהי כאן באיזור, אשמח לשמוע.

תודה,

ישי