פאשיזם לא בא

(לפחות לא לתל אביב)

לפני קצת יותר משלוש שנים, בקיץ 2010, עלה לי רעיון לסרט שייקרא "יומני היוגה שלי". זה היה אמור להיות סרט בסגנון "קברט", שבמרכזו חוג יוגה במרכז תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משתתפי החוג נפגשים מדי שבוע, עושים הרפיה ו"כלב מסתכל למטה", ומשתדלים לחיות את חייהם פחות או יותר בשלווה. השיעורים נמשכים כסדרם גם כאשר ההתרחשויות מחוץ לסטודיו נעשות פחות ופחות שגרתיות. גם כשברחוב עוברות כנופיות אלימות של פורעים רעולי פנים עם דגלי ישראל. גם כשהמשטרה פורצת לביתה של אחת המשתתפות ועוצרת אותה. וכן הלאה, עד שהשיעורים לא נמשכים יותר.

נזכרתי ברעיון הזה לפני כמה שבועות, כשמצאתי גיליון של "העיר" מיוני 2010, שכותרתו "פאשיזם בתל אביב". העיתון תיעד עשרות ומאות ביטויים להידרדרות המהירה של המשטר הדמוקרטי בישראל. גם באוניברסיטת תל אביב יצא בערך באותו זמן פרסום שבועי שנועד לעקוב אחרי עליית הפאשיזם על בסיס שוטף. נפתחו גם בלוגים לתיעוד הידרדרות הדמוקרטיה, כולל הבלוג הזה. כולם היו בסוג של ריגוש, תחושה שקורה משהו חסר תקדים, משהו שלא ייאמן.

כי זה היה באמת לא ייאמן. הצעות חוק, הפגנות של "אם תרצו", צעירים רעולי פנים בלי חולצה שועטים בכנופיות ברחובות תל אביב. כמו העמודים הראשונים ביומנים של ויקטור קלמפרר מ-1933. כמו העמודים הראשונים בזכרונות של סבסטיאן הפנר, שנזכר איך הוא פוגש לראשונה איש אס-אה. "לא עוד שוטר המקוף המוכר". מבהיל, אפילו מבעית. "לא יאמן מה שקורה בישראל, פשוט לא יאמן", אמרתי למריוס המארח שלי. כולם התווכחו אם השנה היא 32' או 34', או אולי כבר 37.5'. אם צריך לעזוב כבר עכשיו, או לחכות כמה חודשים. והרבה באמת עזבו (לרוב כי היתה להם הזדמנות מתאימה). במסיבות הפרידה שלהם,
היתה נסוכה על פניהם הבעה נוגה, כאילו הם עוזבים מקום שאליו כבר לא יחזרו לעולם.

ובאמת, אם מסתכלים על אותו גיליון של "העיר", אפשר להסיק שהידרדרות הדמוקרטיה מתרחשת בקצב מואץ, וממש אוטוטו הכול הולך להשתנות. "הפגנה – כל עוד זה חוקי" קראו ההזמנות בפייסבוק. בפועל, כל מיני דברים קרו בשלוש השנים האחרונות, אבל לא בדיוק בצורה שבה אני ורבים אחרים דמיינו את ההתרחשויות. "העיר", למשל, הפסיק לעקוב אחרי קריסת הדמוקרטיה – אבל לא כי השלטונות הוציאו נגדו צו סגירה, אלא כי הבעלים שלו החליט לסגור אותו.

בחוסר התאמה מתסכל לפנטזיה הבורגנית של מעצרי היוגה, הפאשיזם לא בא אליי הביתה. ויכול להיות שהוא לא בא בכלל. אם למקם את עצמנו על הטווח שמ-1932 והלאה, אפשר להגיד אפילו שחזרנו קצת אחורה בזמן. יש תג מחיר, ויש אלימות משטרתית, ורון חולדאי, ורות קלדרון. אבל גם בעבר היה את רחבעם זאבי, את יונה אברושמי ואת עמי פופר. אולי ההבדל הוא שלא היה אז פייסבוק.

מה שיש זה כיבוש, נישול, בידוד, גזל אדמות ומסעי הרג עונתיים. יש כליאה וגירושים, יש גזענות ויש דיכוי תרבותי – כמו שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת. ויש, כמובן, קפיטליזם.

אבל כל זה לא פאשיזם. אפשר לקלל עד לב השמיים את שר האוצר  – אבל עד לפני שנה-שנתיים, בתקופת העלייה המטאורית של ליברמן, הדעה הנפוצה בחוגי השמאל היתה שבשנים הקרובות נצטרך להתמודד עם דברים חמורים בהרבה מעליית מחירי הערק.

האם אפשר לנשום לרווחה? יכול להיות. אולי ההיסטוריונים שיכתבו את תולדות ישראל בתחילת המאה ה-21 יגידו שהידרדרותו של המשטר לכיוון הפאשיסטי הגיעה לשיאה בתקופה שבין "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 לחודשים שאחרי משט המרמרה במאי 2010, אבל נבלמה או לפחות הואטה בשנים הבאות. הם בוודאי יציינו את ארגוני זכויות האדם ואת הח"כים המועטים של השמאל שעמדו על המשמר. אולי הם ייחסו את השינוי למחאה החברתית. ובאמת, יכול להיות שעם כל הביקורת על המחאה החברתית, היא הצילה אותנו ממצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי, בכך שהפנתה את השיח לנתיבים כלכליים-חברתיים.

יריב מוהר כתב על זה לא מזמן, בעקבות המחאה בטורקיה –

תובנה מפובליציסט טורקי מוכשר: המחאה הפכה זה מכבר לרשות נוספת וחשובה בדמוקרטיה, בפרט בדמוקרטיות שבריריות. ומכאן חשיבותה – כעוד כוח מבקר ומאזן ובולם את המערכת השלטונית, שלעיתים מערכות האיזונים והבלמים המסורתיות קרובות מדי לצלחת ההגמוניה או למיסגורי "החוק והסדר" הפורמאליסטיים, ולכן לא יכולים לבלום.

אבל אם ככה, אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי, יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן. מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו בחלון הבנק המנופץ וסופו בלהבה ששרפה את משה סילמן. ומתי בעצם נגמרה המחאה והתחיל הקמפיין של "יש עתיד". כל זה במישור האינטראקציה בין הציבור לממשלה, שהיתה, יש לומר, יותר תוססת בשנתיים האחרונות מאשר ברוב ההיסטוריה של ישראל.

אבל כדי להבין באמת מה קרה כאן, יצרכו להיחשף גם כמה מסמכים ושיחות סודיות שישיבו למשל על השאלה – האם נתניהו באמת עמד לתקוף באיראן, או שכל זה היה ספין?

(תקיפה באיראן – עוד משהו שכנראה ניצלנו ממנו).

כל זה בהנחה שהפאשיזם נבלם. אבל יש גם אפשרות אחרת. יכול להיות שבשום שלב לא היתה סכנה אמיתית של "פאשיזם". ש"הפאשיזם" עצמו היה עוד איזה ספין.

כי בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב, שבה הסיכוי להיעצר ברחוב על ידי המשטרה הוא דווקא נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. אבל הרי זה מה שעושים בתל אביב – יוצאים לשתות, נאבקים בפאשיזם, וחולמים על "לעשות את זה בגדול" בחו"ל.

התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק מתישהו ב-2011. זה היה כפגשתי עיתונאי אחד שהכרתי בתקופת עופרת יצוקה. אז, במלחמה, היה לנו ויכוח די קולני ולא נעים – הוא שאג עליי שאני מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואני צווחתי שהוא פאשיסט. ועכשיו, שנתיים אחרי, מצאתי אותו בפאזה אחרת, מסביר לי שישראל נעשית פאשיסטית ושכל מי שדואג לעתיד של הילדים שלו צריך לברוח מכאן. והוא באמת היה בדרך החוצה.

גם המערכונים בארץ נהדרת שבהם נראה ליברמן בדמות מעין-היטלר סימנו איזה טוויסט במצב. אם התוכנית של המדינה בערוץ של המדינה מבוססת רובה ככולה על בדיחות בנושא הפאשיזם של הממשלה – הרי ש"העמידה מול הפאשיזם" היא לא עמדה שולית של איזו קבוצה מצפונית זעירה. וכשאמנון דנקנר פירסם את המאמר "אני מתבייש", עם משפטים כמו –

נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות… יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך לישון מתישהו בשנות השמונים או התשעים ובעצם מה שאני חווה בזמן האחרון כאן הוא רק סיוט בשנתי. לא. הרי זה לא יכול להיות. לא אצלנו. לא אצל יהודים. אבל הנה – זה קורה.

עלתה שוב השאלה: מי כאן נגד מי, ולמה.

"לא נסתום את הפה", כך כתוב על החולצה המקומטת. ובאמת לא סתמנו.

בתרבות שמבוססת על חוויות פוליטיות קולקטיביות, החרדה מהפאשיזם הפכה בעצמה לחוויה כזו – לפחות מבחינת אותם chattering classes שמורשים להופיע על מסך הטלוויזיה. וכך, האנרגיה האלימה של הפאשיזם הוטמעה בתוך הפטפוט הכללי. כרגע היא מתחבאת איפשהו בתוכו, ספוגה כמו גוש חרא שנמרח בשכבה דקה על פרוסת לחם.

כשמדברים ב"לילה כלכלי" על איזו קטסטרופה כלכלית עתידית, הפרשנים מרגיעים ואומרים ש"הבורסה כבר שקללה את זה". כך למשל הם מגיבים כשמוזכרת הסכנה שיוון תפרוש מהאיחוד האירופי. "כן, יכול להיות שזה יקרה, אבל הבורסה כבר שקללה את זה". במשך תקופה ארוכה הייתי צוחק כשהייתי שומע שהבורסה שקללה את המשבר הכלכלי. חשבתי שהם מטומטמים, חסרי אופק היסטורי, שלא מבינים מה עומד בפתח. אבל בשלב מסוים הבנתי שאולי הם צוחקים עליי.

כי מה זה בעצם אומר ש"הבורסה שקללה" את הקריסה? אני מניח שזה אומר שבעלי ההון כבר התכוננו לאפשרות הזאת, כלומר פיטרו עובדים, קיצצו במשכורות, העבירו מפעלים לסין וכו'. במקום שהמשבר יבוא בבום, כחוויה קטסטרופלית שכולם עומדים מולה המומים ונפעמים, האנשים הקטנים סופגים את הסיכון באופן אישי ואינדיווידואלי, בצורת מכתבי פיטורים או הורדות משכורת. ואז הבוס מסביר: "אנחנו חייבים להתכונן למה שעומד בפתח".

באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד. הוא ממלא את תפקידו של הבוס, שמסביר: "אנחנו הרי לא רוצים שיהיה כאן פאשיזם, גם הדוד אמנון לא רצה, אנחנו הרי יהודים ולא אוהבים מגפיים משוננים, אז בשביל שלא נצטרך פאשיזם צריך לכרות ברית עם נפתלי בנט, ולגייס את החרדים והערבים, ושההגדרה של המדינה תהיה רק קצת יותר יהודית וכו', וגם אם אפשר שתשתו פחות ערק. וככה נוכל להמשיך לחיות בערך כמו עכשיו, עם פייסבוק בחינם חופשי לכולם ועם גבעת חלפון ביום העצמאות".

ובאמת, התוצאה הושגה. התסיסה בבתי הקפה של תל אביב נבלמה במידה רבה. האמנים חזרו לעסוק באמנות, המצחיקנים במצחיקנות והפרסומאים בפרסומנות, בערך כמו בימי אולמרט העליזים. המשפחה הלוחמת של השמאל המתגונן התל אביבי, שהתחשלה בימים הקשים, מתחילה להיפרם בקצוות. אז לגורי אלפי יש פתאום מחשבות שאולי הוא קרוב לנפתלי בנט. ואנשים כמו דרור פויר מגלים שנתניהו הוא בעצם לא כל כך נורא. זהו אותו פויר שהפיק בעבר הלא רחוק טקסטים זועמים ביותר בדבר הסכנה לדמוקרטיה, ושחבריו נזפו בסמכותיות בכל מי שהשמיע דעה אחרת: "שקט! עוצרים את  הפאשיזם".

השלטון כאן למד מזמן שהדרך הטובה להתמודד עם התנגדות היא התעלמות, בידוד והשתקה באמצעות בידור. וכך, כל מיני אנשים שצרחו כמה המדינה הזאת פאשיסטית מופיעים פתאום בתור "שגרירים של מדינת ישראל" (ואפילו בלי תשלום!). כי עכשיו כשאין פאשיזם, מתברר שבעצם הכול די סבבה. היי, יש לנו אפילו שר אוצר שמנגן ביטלס!

לא קל לתחזק זעם לאורך זמן.

*

כמובן שיש תופעות פאשיסטיות בישראל, ויש מנטליות פאשיסטית מושרשת מאוד, איפה שלא תחפור. אבל יש לציונות דחף אחד חזק יותר מהדחף הפאשיסטי, והוא דחף ההישרדות. ומה שלא הבנו כשפחדנו מהפאשיזם, זה שהקפיטליזם והגלובליזציה הם מרכיבים מהותיים במשטר הציוני. ספק אם ישראל פאשיסטית תוכל להמשיך להחזיק חברות הייטק שיעשו עסקאות עם גוגל. אפשר אפילו לשאול אם פאשיזם ממש, עם המרכיב האוטרקי שטמון במשטר כזה, הוא בכלל אפשרי בקונסטלציה הכלכלית הנוכחית באיזשהו מקום בעולם המבוסס. או שאולי המערכת העולמית כולה היא כבר מזמן פאשיסטית, כמו שטוענים אנרכיסטים לא מעטים. אבל במקרה כזה, המושג פאשיזם מקבל כבר משמעות אחרת.

אבל זאת לא רק גלובליזציה מופשטת. אם נחזור לציונות: הציונות היא פרויקט עולמי. מרכז הכוח שלה לא נמצא בירושלים, וגם לא בתל אביב. הוא נמצא במקום שאין לו שם, בקו רוחב 51.76, קו אורך -17.53, כמה מאות קילומטרים ממערב לסקריף שבאירלנד, לתוך האוקיאנוס האטלנטי –  אמצע הדרך בין ירושלים לוושינגטון.

אי אפשר בעצם לדבר על המשטר בישראל בלי לדבר על המשטר בארה"ב. ישראל היא משטר חסות של אמריקה, ואמריקה תחליט בדיוק כמה פאשיזם היא מוכנה לסבול כאן. המנהיג בפועל של ישראל הוא ברק אובמה – אם הוא פאשיסט, אז גם ישראל פאשיסטית.

בפראפרזה על אמירה אחרת: ישראל לא מספיק חזקה לעשות דמוקרטיה, ולא מספיק חזקה בשביל לעשות פאשיזם. לכן הייתי אומר לאלה שנוסעים לחו"ל וחושבים שלא יהיה להם לאן לחזור – תנוח דעתכם. כל עוד המערכת הבינלאומית מתקיימת בצורתה הנוכחית, גם ישראל תתקיים פחות או יותר בצורתה הנוכחית. היא עדיין נחשבת לפתרון הבעיה המכונה "הבעיה היהודית". וכשהמערכת הבינלאומית תתרסק, ממילא שום מקום לא יהיה בטוח.

רטוריקת העמידה מול הפאשיזם היתה אסטרטגיה פוליטית עם אפקטיביות מסוימת, שגרמה לאנשים מהמעמד הבינוני להרגיש הם נאבקים "על עצם הזכות להיות מה שהם", כלומר על הזכות להמשיך לחיות כמו כל צעיר מערבי ולעשות יוגה. אבל למעשה האיום על אורח החיים הליברלי-מערבי בישראל מעולם לא היה משמעותי.

מי שנמצא כאן בסכנה פוליטית אמיתית הם אלה שהיו תמיד בסכנה – כלומר בעיקר ערבים ולא-יהודים אחרים. אלא שמעט מאוד יהודים מתעניינים בצרות של לא-יהודים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. לרוב לא עושים על זה מערכונים בארץ נהדרת, ולרוב לא עוזבים בגלל זה את הארץ.

אבל בסופו של דבר, זאת הבעיה: הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל מה שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת.

ויש כמובן קפיטליזם. הדיקטטורה של הקפיטליזם היא אפקטיבית יותר מכל חוק פאשיסטי. היא אומרת לך: "אתה יכול למחות כמה שתרצה, אבל אף אחד לא ישלם לך על הלחם, ואולי גם תצטרך לשלם את הוצאות האבטחה". וכך מוחים רק המבוססים ממילא, והדברים ידועים.

ישראל היא קהילה מגודרת, פרויקט אנדרומדה, שהפקיעה ארץ שלמה, גידרה אותה ובאמצעות כוח אבטחה עצום כתשה את תושביה. אולי זה פחות עניין של דמוקרטיה, ויותר עניין של גזל. כמו שאמר ג'מאל זחלקה: קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את האדמות.

 לכן צריך לומר בכנות, שמי שרוצה להתנגד לרוע של מדינת ישראל יצטרך להתעמת עם הרוע במקומות שבהם הוא פוגע, ולא לחכות שהרוע יבוא לקחת אותו מהסמינר באוניברסיטה.

אבל אולי אני טועה.

הפאשניסטים נגד הפאשיסטים

יואב ליפשיץ

1.

ביקורת קשה נמתחת על הקרן החדשה לישראל, לא רק מימין אלא גם משמאל. כדי לתת מענה תקשורתי לרעש הביקורות מימין, ותוך התעלמות מופגנת מרחש הביקורות משמאל, השיקה הקרן את קמפיין "לא נסתום".

"לא נסתום" מכריז על עצמו כ"פרויקט של הקרן החדשה לישראל" שמטרתו "לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, ולהחזיר את היכולת שלו לתפקד ככוח משמעותי בציבוריות הישראלית". את הקמפיין מנהלת עבור הקרן חברת DIBOOR, "חברה המתמחה בשיווק במדיה חברתית, פרסום בפייסבוק, פרסום בטוויטר ופרסום באינטרנט".

2.

קמפיינים, אם יודעים כיצד לקרוא בהם, מגלים פעמים רבות כיצד יוצריהם תופשים את קהל היעד הדמוגרפי. המקרה של "לא נסתום" אינו יוצא דופן. מאחר והקמפיין הוא גם "פרויקט" לכאורה – כלומר אינו רק תכסיס שיווקי–תדמיתי אלא מתיימר לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, לא פחות – ייתכן והוא מגלה משהו על התנהלות הקרן ועבור מי היא פועלת, שני נושאים העומדים בלב הביקורת מימין ומשמאל. או לכל הפחות הוא מלמד על הצורה בה הקרן רואה את פעולתה ומה עומד לנגד עיניהם של העוסקים במלאכה.

אילו פעולות ננקטו במסגרת הפרויקט בינתיים? בעיקר מספר קמפיינים אינטרנטיים בשיתוף בלוגרים מהשמאל, פוסטים בגנות "אם תרצו", ליברמן ובן–דרור ימיני, וליין חולצות מסוגננות בשם Democra-T. יותר מהכל, "לא נסתום" הוא מותג, סימן מסחר רשום בלבד ללא מוצר, דרכו מנהלת הקרן החדשה לישראל את מערך ההסברה שלה באינטרנט. המותג הזה מאפשר לקרן, גוף המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, לנכס לעצמה את המחנה הדמוקרטי כולו בישראל. כך מתאימות עצמן העמותות לכלכלת המותגים ולמדיה החברתית. זהו כנראה לא המצב, זו התודעה.

דרור פוייר. בעל טור, סולן וסופר. תצלומים: גוני ריסקין

3.

ועכשיו "לא נסתום" עורכים מסיבה של המחנה הדמוקרטי בישראל, עם די ג'יי ישראלית מתל אביב ודי ג'יי פלסטיני מיפו ועוד איזה בחור מברלין. קראו את ההזמנה:

ביום חמישי, 17.2.11, אנחנו נפגשים כדי לחגוג את ההשקה הרשמית של פרויקט Democra-T, ליין הטי שירטים שלא סותמים את הפה. עוד פרטים? בבקשה. פנינו למעצבים ואמני רחוב ישראלים כמו klone, Jewboy, know hope, ירמי אמסטר, אנה מירקין, הילה הראל, תמר טסלר ועוד, כדי שיעצבו חולצות עם מסר של תמיכה בדמוקרטיה, בחופש הביטוי, נגד סתימת פיות, הסתה וגזענות.

עבור הפקת האופנה שלנו שצולמה על ידי גוני ריסקין, מצאנו אנשים שונים בכל מיני מקומות: העיתונאי והסופר דרור פויר, האמן וסולן להקת סיסטם עאלי נטע וינר, האקטיביסטית מהאגודה לזכויות האזרח יוענה גונן, הסוציולוגית הפמיניסטית אורטל בן דיין, הפעיל הפוליטי והעוזר הפרלמנטרי של ח"כ דב חנין – אלון–לי גרין, הצלמת והדי.ג'יי פז בונפיל, איש המחשבים והדי.ג'יי הפלסטיני סמי מטר, ועוד.

אם ראיתם איזו חולצה ובא לכם לרכוש אותה, אפשר לעשות את זה כאן. וחוץ מזה, בואו לחגוג איתנו ביום חמישי הקרוב במועדון הקומפורט בפלורנטין, פתיחת דלתות ב-20:00, הכניסה חופשית, תהיה מוזיקה מעולה (DJ שירה ארד, DJ מוחמד ג'בלי, DJ אן שטרייכמן), בטוח יהיו שם חברים או חברות שלכם, ואם לא, מובטחים אנשים חמודים ששווה להכיר.

זה עמוד המסיבה בפייסבוק, מילות המפתח הן אשרו ושתפו.

נתראה שם.

אי אפשר שלא לתהות האם מדובר בהזמנה לחגיגה של המחנה הדמוקרטי או בקומוניקט המזמין את הקורא להשקת ליין אופנתי חדש. מדובר בכלל באירוע מינגלינג, לראות ולהיראות. מוזיקה מעולה, חברים, אנשים חמודים. כאמור, ניכר שבקרן החדשה יודעים את נפש פעיליהם, מה מניע אותם. לכו תדעו, אומרים בהזמנה, אולי ייצא לכם מזה קשר, עסקי או רומנטי. כך הקרן בונה (מחדש!) את המחנה הדמוקרטי, מחנה בו הבליינים התל אביבים הם בעלי ההון התרבותי והכלכלי, באמצעות הרשת ובאמצעות הרישות.

הקומוניקט מסביר שהקמפיינרים של "לא נסתום" מצאו "אנשים שונים בכל מיני מקומות" (ממש כך, כאילו נלקחו התמונות מטור של איזה הולך רגל ברחובות תל אביב, ואין מדובר בהפקת אופנה מבויימת).

מיהם האנשים השונים? כולם תל אביבים. לכולם יש טייטל, כאילו היו זעיר–מפורסמים והטקסט אודותם מיועד למדור הרכילות של טיים אאוט. ה–אמן, ה–צלמת, ה–אקטיביסטית, משל היו ה–סופר עמוס עוז. ה–פז בונפיל. אין ביניהם שרברב או מלצרית או יועצת מס, כלומר ה–שרברב, ה–מלצרית או יועצת ה–מס. ואין ביניהם זקנה או שמנה, ואין דתי או תימני. הם לא עוברים סלקציה או אודישן. בוודאי שאין ביניהם סחי לא אופנתי.

סמי מטר. מתכנת ודי ג'יי

כך ייראה המחנה הדמוקרטי אותו מבקשים ב"לא נסתום" לבנות במועדון תל אביבי, נתון כולו לעריצות היופי והפוטוגניות. הסתכלו על התמונות, חישבו על הדימויים העולים מהן. דמוקרטיה נוסח הוליווד, בה הנבלים הפאשיסטים הם חנונים שמנמנים ומרושלים והטובות והפאשניסטות הן "קהל צעיר בעל מודעות גבוהה לאופנה". מי שלא עובר מצלמה, מקומו אינו במחנה הדמוקרטי החדש. לרגע מתגנבת ללב התקווה שמדובר בסאטירה חברתית ושמבעד למודעות האופנתית מתגלה מודעות עצמית, אך לשווא.

ומהם המקומות השונים בהם הם נמצאו? ב"גלריה" מסבירים: "כדי לשמור על האווירה העולצת, בחרו אנשי הקרן לצלם את החולצות במוקדי בתל אביב [הטעות במקור – יואב] ובהם ברקפסט קלאב, מילק, הפרוזדור החדש וקפה אדר". אכן, שמח וצבעוני במיוחד הוא המרחב הדמוקרטי הווירטואלי התל אביבי.

4.

לו ירצה ישראלי שאינו תל אביבי להצטרף למחנה הפאשניסטות ולהתהדר בחולצת מעצבים המכילה מסרים של חופש ביטוי ודמוקרטיה, ייאלץ להיפרד מ-50 ש"ח (כולל משלוח) עבור חולצת טריקו. בקרן קוראים לזה "מחיר עלות". חולצות של הקרן החדשה לישראל כנראה אינן מצרך מבוקש בימים אלו, אך על חולצות מעצבים של המותג החדש והנוצץ, התל אביבי במובן הטוב והיוקרתי, ניתן לשים תג מחיר גבוה. בשוק הרעיונות אולי אין הצלחה לקמפיין, אך בשוק המותגים נרשם רווח נאה. עניין של היצע וביקוש, כוחות השוק החופשי של הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה היא מוצר במחסור, והפאשניסטים – אלו שמוכרים חולצות במקום להקים מחנה דמוקרטי – מתוגמלים ממילוי הצורך אצל הציבור; וככל שיעמיק הגרעון הדמוקרטי, יוסיפו ויתמלאו כיסיהם של אנשי הקרן וממ"חיה ממכירת חולצות אופנתיות. מדובר בהיגיון כלכלי פשוט. ליין החולצות של "לא נסתום" הוא דימוי מוצלח לביקורת משמאל כנגד אנשי הקרן החדשה לישראל – מדובר בתיווך של מסרים על דמוקרטיה בתמורה לכסף ולמעמד. אך אין מדובר רק בדימוי, זוהי באמת התועלת היחידה שצומחת מההפקה הזו. מחנה דמוקרטי לא יקום ממנה. זה בערך כל מה שעושים ב"פרויקט" הזה של הקרן החדשה לישראל, קמפיין פנים תל אביבי בפייסבוק, בטוויטר ובאינטרנט.

פז בונפיל. צלמת ודי ג'יי (מזל שמותר לעשן)

אפשר רק לתהות מדוע קרן החולשת על תקציבי עתק אינה מדפיסה חולצות בסיטונות ומחלקת אותן בחינם, דרך הסניפים השונים של העמותות השונות הפזורים ברחבי הארץ, לכל אדם שמכריז שהוא אמיץ מספיק להראות את תמיכתו באג'נדה שלה בחוצות ישראל בימים קשים אלו. במקום זאת היא מוכרת חולצות כאילו היו מרצ'נדייז. זוהי כלכלת המותגים של העמותות, בה כל משבר תדמיתי הוא גם הזדמנות עסקית עבור הפרסומאים של השמאל, בה האדם צריך לשלם עבור הזכות לפרסם את המותג של "מיזם המחאה" ולא להיפך, בדומה לאוהד של קבוצת כדורגל המשלם כסף טוב כדי לקנות חולצת מועדון מקורית. זהו עוד סממן של המרחב הדמוקרטי החדש שמקדמת ככל הנראה הקרן החדשה לישראל, בו הזכות להפגין מסרים של דמוקרטיה וחופש ביטוי שמורה רק לאלו שהממון בכיסם. על הדמוקרטיה הזו נלחם המחנה הפאשניסטי.

ואולי בעצם מדובר בדמי רצינות הנועדו לבדוק האם האדם באמת משתייך למחנה הפאשניסטי ולהרחיק מן המחנה את המתחזים והטרמפיסטים, לובשי החינם, כי רק פאשניסטות אמיתיים ישלמו 50 ש"ח עבור חולצת טריקו.

5.

בתגובה לקריאות להטיל חרם תרבותי על ישראל, הכינה לאחרונה קבוצת סטודנטים ישראלים סרטון הקורא למייסי גריי להופיע בישראל למרות שאינה מסכימה עם מדיניות הממשלה. תגובתם של צעירי ישראל לטענות כבדות המשקל של אנשי תנועת ה-BDS היא קליפ מלא בדימויים יבשים של בחורות בחוף הים, נהנתנות בבריכה, "הלו, פיס, שלום" ובכיינות של קוזאק נגזל על כך שאנחנו בסך הכל רוצים "לרקוד כל הלילה". גם אנשי "לא נסתום" רק רוצים לרקוד . איפה הבושה?