Posts Tagged ‘לאומיות’

לא זמן טוב לתקוות

15 באוקטובר 2012

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

איך ייתכן ה"דו" בדו-לאומיות?

10 באוקטובר 2012

יריב מוהר

דווקא בתור מי שתומך מאוד באתוס דו-לאומי בישראל אני נדהם מאי-ההכרה בלאומיות היהודית בקרב מי שאמורים לתמוך בדו-לאומיות בשמאל הראדיקלי. בעת שרואים ניצנים לפריחת הדו-לאומיות כקבוצה סוציולוגית – עם טקסי זכרון אלטרנטיביים, מקומות בילוי (כמו בר האנה לולו או אל ביר), רשת בתי ספר דו-לשוניים וכו' – ראוי לעמוד על העניין הזה ביתר שאת. איך ניתן שתיהיה זו "דו" לאומיות כשיש צד אחד הגאה בלאומיותו וצד שני במחנה הדו-לאומי, היהודי-שמאלני-ראדיקלי, שחלקים נרחבים בו דוחים את הלאומיות היהודית מכל וכל?

בתכתובת פנימית עם כמה ממכרי הרדיקליים על נושא מסויים ציינתי כבדרך אגב כי "מן הסתם זה ברור שדחיקת האחר הפלסטיני לא הייתה מטרתה היחידה ואף לא העיקרית של הלאומיות היהודית שהתגבשה בישראל" [בכוונה לא השתמשתי במונח הטעון צ.י.ו.נ.ו.ת]. וכמה מהם השתוממו: בוודאי שהמטרה היחידה של הלאומיות היהודית הייתה נישול הפלסטינים. ומה עם זכות ההגדרה העצמית? כנראה שהיא לא ראויה להינתן למי שזהותם היא, כביכול, נישול האחר ותו לו. "גישה זו אינה נבדלת עקרונית משלילתם של הציונים את הלאומיות הפלסטינית", כתב אמנון רז-קרקוצקין, כשטען כי עיסוק בדו-לאומיות ודה-קולוניזציה מחייב את הפוליטיקה הראדיקלית לעסוק בזכויות הקולקטיביות הלא ברורות של היהודים בין הירדן לים, אולי אף יותר מאשר בזכויות המעוגנות של הפלסטינים. אך נדמה שהשיח הזה נותר סקולרי בעיקרו, גם  בקרב ערבים וגם בקרב יהודים.

נדמה לי שכדי להגיע לפסילה כמו שציטטתי מעלה, של הלאומיות היהודית, דרושה צורת הסתכלות המבוססת על ניתוח הלאומיות מתוך פרקטיקות ברמת המדינה, מבלי להתחשב כלל באמונות ועולמות המשמעות של הפרטים הלוקחים חלק בקולקטיב הלאומי. יש בכך הרבה חוכמה, אבל הניתוק המוחלט והקיצוני מהרמה של האנשים הפשוטים, "השחקנים", עומדת בניגוד לשכל הישר, להיבטיה המרובים של המציאות החברתית כמו גם להסכמות אליהם הגיעו בדיסציפלינות של מדעי החברה, לאחר שיח ומחקר רב, בדבר הצורך בסינתזה בין הרמה המבנית לפרטים האנושיים המקיימים ומבנים תופעות חברתיות כמו לאומיות. ואם משקללים גם את האנשים עצמם, הרי יש לשאול:  האם כל ישראלי שמרים את הדגל בגאווה ביום העצמאות חושב קודם כל ובעיקר על נישול הערבים? ואם לא, האם ישנה איזו לאומיות יהודית-ישראלית מופשטת המנותקת עד כדי כך ממה שמאמינים הפרטים הנושאים את אותה לאומיות בתודעתם ובהתבטאויותיהם הציבוריות?

כידוע, חשש דמוגרפי במערכה הראשונה סופו ניקוי אתני במערכה האחרונה. אפשר שבפועל הרעיון של כינון בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, שמחייב לדעת רבים גם רוב ושליטה יהודית, לכל הפחות טומן בחובו את הפוטנציאל לנישול, דחיקה ואף גירוש בפועל של המיעוט הלא-יהודי שחי בארץ. וזה כבר הוכח כפוטנציאל שהתממש. אומנם הרעיון של בית לאומי דווקא לא נושא הכרח לשליטה או להיות רוב, והסוגיות הללו מאפיינות מתחים ביחסי רוב -מיעוט במדינות רבות, אפילו במערב אירופה. רק שלאור טראומות העבר של העם היהודי, הוא חש ביתר שאת שלא תיתכן כל ערובה לביטחונו מלבד להיות רוב עם שליטה בלעדית במרחב בו הוא חי. לפלמים והצרפתים בבלגיה, למרות מתיחות מסויימת, אין סף רגישות כה נפיץ. אבל ראו, ברגע שמגיעה למדינתם הגירה מוסלמית, ותיזה על סכנת השתלטות, שגזענים לבנים מלבים באגדות וקיצוניים מוסלמים בהתבטאויות, פתאום חרדתו של הרוב הבלגי הלבן גואה ואין לדעת היכן תעצור. אם כך אצל הבלגים, אין פלא שלהיות מיעוט או אפילו לחלוק ריבונות עם ערבים זו סכנה קיומית לפי תפיסתם של רוב היהודים בלאומיותם. שינוי של התודעה הקולקטיבית הזו ייקח זמן, וידרוש לא רק תהליכים פסיכולוגיים או אידיאולוגיים אלא תמורות באתוס הלאומי, הפוליטי והדתי במרחב סביבנו כך שהתחושה הזו של סכנה קיומית מהאחר תיעלם. עמד על כך היטב פרופ' רז- קרקוצקין במאמרו הנ"ל. בכל מקרה אנו עוד רחוקים מנסיבות בהן הישראלי-יהודי הממוצע יחוש בטוח לחיות במזה"ת תחת משטר שאינו הגמוניה יהודית יציבה.

כך יוצא שבינתיים יש בלאומיות היהודית מרכיב שרואה הכרח קיומי בנישול ודחיקה. זהו מאפיין חמור הצמוד ליישומה בפועל של הציונות אבל זהו גם מאפיין נסיבתי, וקשה להגדירו כמטרת הלאומיות היהודית או כמהותה. עם זאת בטווח הנראה לעין הלאומיות היהודית היא אכן לאומיות מנשלת דה-פאקטו להבדיל מלאומיות המקיימת יחסי שכנות תקינים והנפתחת בהדרגה להרחבת בסיס זהותה. המצב עגום, אבל הדרך לסדיקתו אינה רטוריקה המציעה את מחיקת הלאומיות היהודית מהיסוד וכינון משהו חדש ושונה לחלוטין. רטוריקה כזו מן הסתם רק מחזקת את תחושת הרדיפה והסכנה הקיומית ההופכת את הלאומיות היהודית ליותר מסתגרת, תוקפנית ואף מסוכנת לעצמה ולסביבה.

תמונת המראה לכך היא הלאומיות הפלסטינית, משום שזו חוששת בעצמה מלהיות מיעוט. אביא פה ציטוט של ז'בוטינסקי שמצטט בתורו תשובה חדה ומבריקה של בטאון פלסטיני מתחילת המאה ה-20 לנאום פייסני של סוקולוב –

"על נאום זה השיב העתון הערבי 'אל כרמל' במאמרו הראשי, שאת משמעו אני מוסר על-פי הזכרון אך במדוייק. […]מובן, שהציונים אינם חולמים עכשיו לא על גירוש הערבים, לא על דיכוים ולא על ממשלה יהודית; מובן, שברגע הנוכחי הם רוצים בדבר אחד בלבד – שהערבים לא יפריעו להם לעלות. הציונים מבטיחים, שהם יעלו לארץ רק בהתאם לכושר-הקליטה הכלכלי של ארץ-ישראל. אך בעניין זה לא היו לערבים ספקות מעולם: הרי דבר זה מובן מאליו, […] 'רק בזה' רוצים הציונים; – ודווקא בזה אין הערבים רוצים, משום שאז ייהפכו היהודים לרוב, ואז ממילא תוקם ממשלה יהודית, ואז יהא תלוי גורלו של המיעוט הערבי ברצונם הטוב של היהודים; ושלא נוח להיות מיעוט, – על זאת היהודים עצמם מספרים בדרך נמלצת מאוד. ומשום כך אין כאן שום אי-הבנות. היהודים רוצים בדבר אחד בלבד – בעליה חופשית; והערבים דווקא בעליה יהודית זו אינם רוצים."

הפוביה מלהיות מיעוט, פוביה בעלת הפוטנציאל לאלימות ונישול, איננה, אם כן, נחלתה של הלאומיות היהודית בין הירדן לים. וודאי שיש מידה רבה יותר של צדק בידי הפלסטינים שכעם ילידי לא היה זה הוגן ואף לא אנושי כי יחוו תהליך נישול לאומי מידי ציונים אירופאים הבאים לפה בניגוד לרצונם תחת שלטון של הקלוניאליזם הבריטי הדכאני. אבל מרגע מסויים, לאחר שנולד פה דור חדש, שאלת ההגעה לארץ קצת פחות רלוונטית – הרי לא ראוי להעניש את בנותיהם ובניהם של המתיישבים הציונים הראשונים, כפי שלא ראוי להעניש את צאציו של פושע. כעת יש פה פשוט שני קולקטיווים לאומיים שלא מוכנים להיות מיעוט, ולשניהם נימוקים היסטוריים כבדי משקל.

נכון עוד שכיום הרבה יותר פלסטינים (בוודאי מקרב אזרחי ישראל) מאשר יהודים מוכנים לחיות בהשלמה כמיעוט לאומי בישראל הריבונית. גם תמיכה מסוימת בזכות השיבה לא מבטאת בהכרח חשש מהיות מיעוט ולא תוביל בהכרח לרוב פלסטיני. הלאומיות הפלסטינית התגברה טוב יותר על הפוביה מהיות מיעוט. ובגלל שבידי הישראלים הכוח, טבעי לצפות שדווקא הם, יותר מאשר הפלסטינים, יקדמו שינוי אווירה ביחסים בין העמים ובין רוב ומיעוט.

אבל כשזה נוגע ליהודים וערבים במזרח התיכון כולו, יחסי הכוחות והתפקידים קצת משתנים. ישראל היא אולי מעצמה אזורית אך היא עדיין מאכלסת מיעוט קטנטן במזה"ת שהרוב צריך לדעת להכיל ולהושיט לו יד שמציעה הוגנות וקבלה, לצד תביעה קשוחה להפסקת דיכויים של הפלסטינים. היוזמה הערבית היא צעד בכיוון הנכון, וישראל אוטמת את אוזניה אליו. אבל לצדה יש לא מעט מפגנים של חוסר קבלה של מיעוט יהודי כקולקטיב לאומי במזה"ת – חוסר קבלה המקופל בריבוי המשמעויות של המונח "ציונות", שליהודים אומר "זהות קולקטיבית" (כשנישול וייהוד אולי נתפשים כאמצעי לשרוד כקבוצה) ועבור הערבים אומר מושג זה פשוט "ייהוד ונישול" כמטרה אינהרנטית לעצם הזהות היהודית-לאומית.

לכן סוגיית המהות של הלאומיות הישראלית (או הפלסטינית), כמהות מנשלת, היא סוגיה עקומה. היא נכנסת לסדק בו השפה מפסיקה לתאר מציאות חברתית ומתחילה לברוא אותה. איום על כלל הזהות היהודית (או הפלסטינית) הקולקטיבית – שהיא כיום בפורמט לאומי יותר מאשר דתי-תרבותי – לא יוביל אותנו לדו-לאומיות וחיים ביחד ואף לא לחיבור למרחב המזרח תיכוני. מה שדרוש הוא ערעור על הפוביה מלהיות מיעוט – פוביה זו היא המקדמת נישול ואף ניקוי אתני בעת הצורך. לכך דרושים לא רק שכנועים אינטלקטואליים, אלא ייסודם של מבנים חברתיים אמיתיים – ייסודו של מיעוט לאומי שהוא דו-לאומי ורב-תרבותי, מיעוט המהווה דוגמא ומופת לחיים הגונים ביחד, מעבר לטראומות העבר, מיעוט עם מוסדות, טקסים, סמלים וריטואלים משלו, אולי אפילו דגל נפרד. מיעוט שמכיל בפועל שתי זהויות קולקטיביות ולא רק אחת. כי רק זהות מכילה באמת היא ערובה לביטחון, שכן השואה והנכבה ארעו שתיהן בגלל הלאומנות האקסקלוסיבית ולא רק בגלל הגרמנים או הציונים או הערבים כקבוצות קונקרטיות. אפשר שההכלה הזו היא פרקטיקה של ביטחון לא פחות מפרקטיקה של צדק.

ולא יראה בכך מעשי בהמה, כי אם מעשי אלוהים

1 במאי 2012

יונתן קרצמר

לאומיות חייבת סימלי לאום, נקודה. המהפכה הציונית באה ליצור "לאומיות-יהודית" משמע לאומיות השואבת את מקורות זהותה מדת ישראל ובכך הבטים דתיים רוחניים או פיזים נהפכו לסמלי לאום והרעיון שהם ייצגו הוסר, הושלך מהם ונשכח. כך ירושלים, מערת המכפלה, קבר רשב"י, מקומות בהם אדם מאמין, מתוקף אמונתו הקיימת, יוכל להרגיש העצמה רוחנית, תחושת התעלות ואולי תזכורת לילך בדרכי היושר, נהפכו לנכסים לאומיים שמטרתם החדשה הינה ליצור תחושה פטריוטית, קרי רכושנות כלפי האדמה ומיקומם הפיזי בלבד. על פי הרב שמשון רפאל הירש, יראת השם הינה "לראות ולחוש את מציאות ה' בכל מקום ולחוש בגדולתו את קטנותך" (ספר חורב). רגעים אלו בהם חשנו בגדולתו נצרבים בתודעתינו בזמן ולא במקום, המקומות בהם התרחשו נותנים זכר לתחושת ההתעלות והמחויבות האנושית/דתית, וללא תוכן זה מיקומם אינו שווה דבר. הפיכת מקומות אלו ממקומות קדושים לסימלי לאום מרוקנת אותם מכל חשיבות, וע"י צימצומם למקום גאוגרפי בלבד אנו בעצם מנסים לכבוש אותם במוחינו ולהפוך את הרוחני/מוסרי לפיזי. ניתן לומר שבעשות דבר זה אדם מנסה להרגיש את גדלותו שלו את מול קטנות ומוחשיות המקום, היפוך מוחלט של יראת ואמונת ה'.  אקט כזה של המרה אינו אלא עבודה זרה בצורתה המושלמת.

 "המגמה היא להדגיש ולחזק את התודעה של 'ארץ האבות', קברי האבות, המהווה את ערש האומה היהודית ונקודת ציון משמעותית בהתהוותו של העם היהודי" (גדעון סער – הארץ,2.2.12 )

שר החינוך גדעון סער מודה שיש לחזק את התודעה, ומכאן נראה שזו אינה קיימת באופן טבעי או לפחות אינה חזקה דיה, גם לאחר 120 שנות "לאומיות יהודית". הוא רואה את מקום קבורתם של אבותינו כמכשיר יעיל לחיזוק, או ליתר דיוק, להמשכת הפיכתה של דת-ישראל – עם ישראל במתכונתו התורנית – לאומה ככל האומות, כלומר הגדרה של "עם-ישראל" על בסיס רגש לאומי בלבד. סער אינו מדבר על חיזוק האמונה בה', או האמונה ביופיו של האדם ע"י שקידה ולימוד חייהם הרוחנים של אבות ישראל. רצונו, כמו רצון רבים מקודמיו, הוא לקדם אחיזה פיזית בעזרת גופותיהם המתות של אברהם, יצחק ויעקב.

למסקנה, שר החינוך גדעון סער החליט לנצל את משרתו על מנת ליצור ולבסס סימלי לאום יהודיים. מנגד, בעינים מאמינות לא יתכן שמערת המכפלה תהייה מטרה בפני עצמה. מקומות קדושים יכולים להיות מובנים אך ורק כסימנים כמו תפילין וציצית, כעדות ותזכורת. הרעיונות שסימנים אילו מייצגים – האמונה, התורה, האמת, גמילות חסדים – בסיסי החיים כפי שדת ישראל רואה אותם, לא מעניינים את סער. רצונו הוא פשוט לחזק את האחיזה במקום הפיזי וליצור סימביוזה לאומית קלאסית של ארץ-אומה: אומתינו היא ארצינו וארצינו היא אומתינו. אלילות מסוג זה, בה אדם מחליף את הנוכחות האלוהית ועל פניה משתחווה לפסל ותמונה, קרי סמלי לאום שחשיבותם היא סימלייותם, עומדת בסתירה ישירה לדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות כ, ג), ומהווה את הבסיס הנפוץ ביותר לעבודה זרה בימינו.

סער ממשיך מסורת ציונית מפוקפקת ומבקש להחליף את מהות הדת עצמה ב"מורשת ההיסטורית של המקום וחשיבותה בתולדות העם היהודי" (….). קריאה זו של 'תולדות העם היהודי' והערכים שהיו חשובים לתולדות אלה מקוממת במיוחד. בראייתו החומרית אין זכר "לדת" עצמה, לרוח, לעדות, לחוקים ולמשפטים ככל שלא יהיו, אלא אך ורק מחשבה לאומית טהורה הרואה גם בדת עצמה, ממנה היא שואבת את הלגיטימיות הזהותית שלה, מכשיר ואמצעי בלבד.

בגישתו זו, ניתן לחשוב שעל פי סער חטא העגל – הפיכתה של האמונה הפנימית בייצוג נראה וכוחני – לאו דווקא היה רעיון גרוע. הרי במעשיו ובהיסתכלותו החומרית-לאומית הוא מבקש לעשות בדיוק את זה (ואף גרוע מכך) להפוך את הדת למורשת לאומית ובמקום לקדש עצמינו כעבדיו הנאמנים של הקב"ה להכתיר עצמינו ביוהרה כעבדיה הנאמנים של הלאומיות. "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.." (שמות לב ח') מהותה של עבודה זרה היא הסגידה לכל יישות פרט לקב"ה בוראינו, פסוק זה מזכיר לנו את מהות החטא – לא רק העגל עצמו אלא גם הכוונות האלוהיות השקריות שניצוקו אל תוכו. במעמד הר סיני היה זה עגל. בימינו אנו יכול זה להיות, קבר, אתר היסטורי, אידיאולוגיה שיקרית או אף מדינה.

"עבודה זרה אינה בגדר טעות, הווי אומר, תעייה מן האמת אל הכזב. אילו כך היו פני הדברים, הרי שהיה בכך משום שגגת הדעת בלבד, דמיון שווא מצער, אך לא הגרוע ביותר. כי עדיין נותרו, כביכול, ערכי האדם: היושר והצדק של מעשיו. אולם לא כך הם פני הדברים. בשעה שתשתף דבר כלשהו אל ה' כאלוהים, וגרוע מכך: כאלוהיך שלך, מיד נכחדים ערכי אדם, היושר והצדק, ונופל בנין הטוהר של החיים."… "לפיכך אדם הסוגד להן (לכל ישות פרט לקב"ה) כאלים ילך בהכרח בדרכי האלימות וסיפוק תאוותיו – ולא יראה בכך מעשי בהמה, כלומר מתחת למעלת האדם, כי אם מעשי אלוהים, כלומר מעל מעלת האדם, ולכן ראויים ומתאימים לו"

משפטים אלו של הרש"ר הירש זצ"ל נשמעים כמעין נבואה לכל 120 שנות השתחוותינו לעגל הזהב הציוני. ערכי האדם, ובהם היושר והצדק, נכחדו מעמנו והאלימות חדרה אל חיינו מבלי משים. יתרה מכך, לאחר שהאירו עינינו לכך, הכחשנו, התגוננו ובהחלט לא ראינו בכך מעשה בהמה. להפך, התפארנו בכך ואנו ממשיכים לראות במעשי כיבוש אלו מעשים ראויים.

הינו מצפים שרצונו של סער להפוך את כל הארץ עגלים עגלים תתקל בהיתנגדות חריפה מצד אנשי הדת בסביבה. כמובן, לדאבוני, ההפך הוא הנכון. המתנחלים (הדתיים-לאומיים) כבר מזמן קיבלו על עצמם "עול מלכות לאומיות" והינם סוגדים לה כתחליף אלוהי מובהק. את קורבנותיהם, תפילות במתכונתם הפוסט מקדשי, מקריבים הם לא לגדולתו ורוממתו וחסדו של הקב"ה אלא לגדולתה של המדינה ולגדולתו של האדם הפרטי וליכולתו, מאחר וחופשי הוא מעול מלכות שמיים, לעשות כחפצת ליבו – לגזול, לכבוש, לדכא, להשפיל, להרוג ולרצוח ובתנאי שלא יוותר הוא ולו על הפיסה הקטנה ביותר של "אדמתינו" הקדושה ואולי אף יותר מכך על צורתה "היהודית" של מדינת ישראל. "סולם" המוסר של התורה המחזקת את אבן הבוחן שבלב האדם ויוצרת נצחיות ערכית פנימית ובלתי תלויה באופנה זו או אחרת, הוחלף  ב"סולם" מוסרי זר, סולם מוסרי מעשי ידי אדם המשתחווה אך לכוח ומעמיד במקום הראשון את רגש הגאווה הלאומית ובכך מעוות כל הלך מחשבה של המוסר הישן – התורה.

יש לזכור ששקריותו של המשפט המפורסם "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" (שצוטט ע"י ישראל זנגוויל) אינו רק בכך שחציו הראשון מוטעה ואכזרי מבחינה דמוגרפית אלא גם שחציו השני "עם ללא ארץ" מבוסס על שקר או ליתר דיוק על פרדיגמה לאומית. ישראל איננו "עם ללא ארץ". נחלת ארץ כנען הובטחה לבני ישראל כתנאי להתנהגותם הערכית/דתית. "עם ישראל" לא הפך לעם בזכות חבל ארץ, שפה או תרבות משותפים הוא הפך לעם בזכות אותה ברית מצוות עם הקב"ה. טריטוריה אינה תנאי הכרחי או מספק ליצירת "עם" זה. מבחינה זו הציונות-"החילונית" והציונות-הדתית עומדות באותו מתרס של המפה הדתית, בכך שלא עמדו בנסיון המהפכות הלאומיות וניסו להחיל את ההגדרות החדשות של מהו לאום או עם על יהודים. המהפכה הזו אצל היהודים, מאחר ומטרתה היא לאומית, מוציאה מן התמונה את נוכחותו של הקב"ה ואת חובותינו המוסריות כלפיו ית' וכלפי שאר ברואיו, או לכל היותר שמה אותם במקום משני לחשיבות קיום ה"אומה". האומה, ע"פ מהפכה זו, הפכה היא להיות ה"מקודשת" ו"עם ישראל", תחת הגדרתו החדשה, נהפך מעם שנבחר לקיים מצוות/חובות מוסריות לעם מובחר. מתוך "החוזה" האלוהי הנאמר בקריאת שמע וברכותיה – "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם"(דברים יא, טז-יז) לקחה הציונות את חצי הברית בה היא מרוויחה, ואת התמורות הבאות בעקבות מילוי החובות המוסריות, המצוות על האדם, הפכה היא לזכות אוטומטית וקנויה מראש. יש אך להיזכר בדבריו של הרש"ר הירש (המצוטטים לעיל) ולהבין שהרקבון המוסרי שאנו עדים לו בתוך תפיסה "דתית" זו, קרי הציונות, היא תוצאה ישירה של סגידה לכוח מעשי ידי אדם.

יתכן והקוראת או הקורא "החילוני/ת" לאו דווקא ירגישו איך חילול הקודש או עבודה זרה מתקשרים אל עולמם. לא פעם שומעים ויכוחים בהם "החילוניות" נכנעת ל"דתיות" בכך שהיא אומרת "יתכן ומבחינה 'דתית' יש צדק בדבריך אך מבחינה מוסרית/הומנית…". קטיעת ה"ושיננתם לבנך" זאת אומרת קטיעתה המכוונת של העברת ציוויו של ה' מדור לדור, יצרה מצב בו נגזר על החילונים להרכין את ראשם בפני כל עמדה דתית ולהתימר לדבר אל עמדה זו מתוך גישה "חילונית" מונגדת. הסכנה כמובן היא שלחילוניות החדשה אין שום קנה מידה למדוד משקל או נכונות דתית. והתוצאה היא שכבר שנים ראשי הציונות והציונות-הדתית מוכרים לכם לחילונים לוקשים לגבי דת ישראל (היהדות). ציונות או לאומיות-יהודית טומנים בתוכם סיכסוך דתי, כיוון שהשיח סביבם מבוסס אך ורק על פרדיגמות דתיות שעברו הלאמה. הנטיה של החילוניות היא לא לתשאל פרדיגמות דתיות-לאומיות. בויכוחים בהם שומעים הבלים כגון "זכותינו על הארץ" או "זכות אבות" (בהקשר הלאומי) החילוניות לא רואה לנכון לתשאל את עצם הטענה ה"דתית" ואף תראה אותם כנכונים "מבחינה דתית", וכמובן שאם מילים אילו נאמרות על ידי מישהי עם כיסוי ראש או ע"י חובש כיפה תחושת "הנכונות הדתית" רק מתעצמת. יש לומר בברור: כל הדוקטרינה הדתית-לאומית בנויה על גיוס תכנים דתיים למען מטרה לאומית ולא למען שם כבודו של הקב"ה. אמונה תמימה, פשוטה וראשונית בקב"ה וברחמיו וחסדיו כלפי כל ברואיו היא זו שצריכה להוות את אבן הבוחן האנושית, ומתוך אמונה זו בראותינו אדם גוזל שטחים לא לו ניתן להבין ולהסיק בבירור שאינו פועל מתוך "דתיות" אלא לכל היותר הוא פועל מתוך "דתיות מעוותת ואלילית". הכפיה הדתית של ימינו היא לא זו של אוטובוסים נפרדים או יריקות בבית שמש, הכפיה הדתית היא זו שכפתה את הקב"ה למרכבת הלאומיות ובכך כפתה עלינו חיי "דת" חדשים עם "סולם ערכים" חדש הנתון לחלוטין לחסדיו של האדם וליכולתו החופשית לנצל את דברי אלוקים חיים למען מטרותיו הפוליטיות גאוגרפיות-לאומיות.

אותו הלוקש של "זכותינו על הארץ" המנצל את התורה לטובתו הלאומית גם מנצל את הוויתכם הבלתי דתית לצורך הגשמותיו הלאומיות בכך שרואה הוא את קיומכם כיהודים חילוניים כהוכחה הגדולה ביותר לקיומו של ה:"לאום יהודי", עוד פרדיגמה דתית שיקרית. הרב אלמר ברגר ז"ל כרבים אחרים לא הסכים להיכנע לתכתיב הזה :

"אני חייב לומר כאן מילה על מי שנקראים יהודים 'לא דתיים', על אנשים שאומרים 'אני יהודי אך אינני מקיים את היהדות…' אנשים עשויים להצביע על סוג כזה של אדם כדי להוכיח שמשום שהוא לא דתי, אך עדיין טוען להיות יהודי, יהודים חייבים להיות משהו יותר מאשר קבוצה דתית.

אני אינני מאמין שזהו היקש לוגי… אנשים כאלה נמצאים בכל דת. בזמן משברים בחייהם, בזמן נישואים, בזמן מוות, אם אנשים כאלה פונים בכלל לדת, הם פונים ליהדות, גם אם הם אף פעם לא שמרו על מצוות היהדות לפני כן. במובנים דתיים, הם פשוט יהודים רעים, ממש כמו שיש, במונחים דתיים, קתולים או פרוטסטנטים רעים.

אם האנשים האלה לעולם לא פונים ליהדות, מה הופך אותם ליהודים? תרומה למטרות צדקה יהודיות? האם התרומות שלהם לסיוע הומניטרי בסין הופכות אותם לסינים, או תרומה לנשף של המשטרה, הופכת אותם לשוטרים?

אלא אם נקבל את הדוקטורינה המוטעית של אומות-גזע, האנשים האלה הם יהודים רק אם הם, אפילו במידה המזערית ביותר, מכירים ביהודות כדת שלהם. אחרת, הם לא יהודים." ("הדילמה היהודית", 17)

לפי המשנה בפרקי אבות, מן הטקסטים החשובים של מורשתינו האמיתית, העולם עומד על שלושה דברים "על העבודה, על התורה ועל גמילות חסדים". בגרסא אחרת באותו החיבור, מתקיים העולם על שלושה דברים אחרים: על הדין, על האמת ועל השלום (אבות א, ב + יח). בחברון ניתן לראות את הכיבוש במלא הדרו המכוער, אם השכינה שרתה שם פעם קרוב לוודאי ששנים של דיכוי, השפלת כבוד האדם שנברא בצלמו, גנבה ורציחה כבר גירשוה למחוזות אחרים. במעשינו ב-45 שנות הכיבוש בחברון אין לא דין לא אמת לא שלום ווודאי שלא גמילות חסדים, במקום שאין את אילו גם לא יכולה להיות תורה ועבודה. נישאר לנו לחשוב אם אנו מעוניינים בשר חינוך הרואה לנכון לחזק את הזיקה של כל ילד "למורשת התרבותית של עם ישראל, הנטועה בהר, כיסוד לזהות היהודית והלאומית" (מתוך "ההר כמורשת האומה" הארץ 2.2.12) על פני הערכים האמיתיים של דת ישראל: האמת, התורה והשלום.


איזה דגל?

1 במרץ 2011

יוני שדמי

לפני שלוש שנים בערך נסעתי לסיום קורס קצינים של אחי הצעיר, בבה"ד 1 בנגב. הבטתי בכעס במצעד ובדוברים מלאי הפאתוס, שמילותיהם הסתירו עוולות ודם שנשפך לשווא, ובה בעת התלהבתי מהתופים ההולמים ומהטקס, והתחבקתי בהתרגשות אמיתית עם בני המשפחות האחרים בקהל. למופעים מסויימים של קהילת הלאום הישראלית יש כוח שחודר מעבר לכל ההגנות, לפחות עבורי, ולמרות שלא תמיד תרצה להרגיש את הרגשות הללו, והשכל מבקש לעכב ולהשתהות, הלב אומר: ישראל.

הרגש הלאומי ניכר גם בשינויים האחרונים במזרח התיכון. ממצרים ולוב עד בחריין, ירדן ומרוקו, בכמעט כל ההפגנות שקראו לשינוי שלטוני רדיקלי, חזר אלמנט קבוע: דגלי לאום ענקיים, שהמפגינים נופפו בגאווה. כיכר א-תחריר הייתה מכוסה בהם, כך גם רחובות צנעא. זו תופעה שראוי לומר עליה משהו. למה בעצם מכוון מפגין מצרי כשהוא מנפנף בדגל המצרי? הוא הרי מתנגד למשטר מובארק, מייצג הלאומיות המצרית הרשמית השנים האחרונות. מהי מצרים הלאומית אם לא המנגנון הרודני של מובראק? איך אפשר לחשוב על לוב כמדינה, למשל, בנפרד מהאדמיניסטרציה של קדאפי, או על אלגי'ר ללא המשטר של בוטפליקה?

(הדימויים הויזואליים מטעם מערכת הבלוג ובאחריותה)

ובכל זאת – דגלים. ולצידם צבעי הלאום שחוזרים וצצים בצבעי שלטי המפגינים וכאיפור פנים. מדוע המהפכה הזאת מדברת בשפת הלאומיות? בסך הכל, ללאומן ערבי מאחת המדינות השכנות יש סיבות טובות לא להתלהב מהלאומיות שלו. אם נביט בתולדותיה של מדינת ישראל, לא נתקשה למצוא דברים שאמורים לגרום לנו חרטה עמוקה, זעם וניכור. אבל גם במצרים ובלוב לא חסרות עוולות שביצעו המדינה ותושביה, כפי שהמפגינים המורדים בשלטון יודעים על בשרם: עריצות, הפרות חוזרות ונשנות של זכויות אזרח, והרשימה ארוכה.

המשטרים העושקים השתמשו שוב ושוב בדגל הלאום וברגש הגאווה הלאומית כשביצעו את פשעיהם, ובכל זאת המתנגדים לשלטון לא זיהו את סמלי הלאומיות עם הדיכוי. הם הצליחו להפריד בין השימוש המסואב שעשה השלטון בלאומיות לבין הלאומיות עצמה. כיצד אפשר לחוש זעם על המדינה, ובכל זאת לחוש התלהבות לאומית?

כשאדם מנפנף בדגל בהפגנה רדיקלית, הוא מורד בשלטון בשם הקהילה הלאומית שלו, ולא נגדה. תימני רדיקלי שמנפנף בדגל מעוניין להחליף את השלטון, לא את הלאום התימני. נדמה שזוהי תובנה חשובה עבור השמאל הישראלי, משום שדיון אודות השימוש בדגל ישראל בהפגנות שמאל בארץ מסתיים תכופות על דרך השלילה, זאת אומרת בהימנעות משימוש בדגל ישראל. מצרי שנאנק תחת שלטון דיקטטורי כל ימיו יכול לנפנף בדגל ענק של מולדתו ולהרגיש שמחה וגאווה בעמו, ואנחנו מתקשים לעשות זאת עם דגלנו שלנו. בעזרת הדגל הצליחו הרדיקלים הערבים לעשות מהפכות בארצם, הישג שהרדיקלים הישראלים מעולם לא התקרבו אליו, על אף תקפות רעיונותיהם.

הזיקה של השמאל הישראלי ללאום דחוסה כל כך בקונפליקטים וברגשות סותרים, עד שאנחנו מעדיפים לוותר על הרגש הזה כליל, או לראות בתנועות כמו השמאל הלאומי רק גילוי וולגרי של שנאה, ולא רעיון מורכב שלצד בעיותיו העמוקות יש בו גם אלמנטים חיוביים.

הקושי להבחין בין הרקב שפשה בישראל לבין סמליה של ישראל מרתיע אנשי שמאל רבים. לסנטימנט הזה יש כמובן סיבות. אם אדם חי מתוך התנגדות פוליטית לדעתה של חלק גדול מהקהילה הישראלית, ולוקח את ההתנגדות הזו ברצינות ולא כמחשבה חולפת, האם הוא עדיין מסוגל לאהוב את אותה קהילה?

ישראל היא מדינה בעלת מאפיינים דמוקרטיים מובהקים, ומכאן שהאחריות על התנהלותה רובצת לפתח אזרחיה. הישראלים מצביעים, הישראלים קובעים, הישראלים משרתים בצבא, ולכן כביכול הגיוני להתנכר מהם. המדינות הערביות, על פי תפיסה זו, הן דיקטטורות, ולכן פטורים עמיהן כביכול מאחריות. האשמה כולה רובצת לפתחם של מובארק וקדאפי.

אלא שזוהי תפיסה מתנשאת ומסוכנת, שבימים אלו העמים עצמם הופכים לבעייתית. כאשר קצו במובארק, ידעו המצרים מה לעשות כדי לזרוק אותו. מכאן שהם גם אחראים , ולו חלקית ובאופן עקיף, לעוולות שמדינתם ביצעה בעבר. בסופו של חשבון, הקונפליקטים הללו לא מונעים מהם להתלהב מהלאום שלהם.

אמת, דגל ישראל התנופף מעל רבים מסמלי העוולות שאנחנו נאבקים בהן. אבל היכן התנופפו הדגל המצרי, התימני והמרוקאי בעשורים האחרונים? הדיקטטורות הלא הקפידו על זיהוי גמור של הדגל איתן, לא פחות ואולי הרבה יותר מבישראל. ההיסטוריה הזו לא מנעה מהמפגינים להניף את הדגל הלאומי, אולי משום שראו לנגד עיניהם מצרים חדשה, לאום ששקע תחת שלטון קלוקל ועכשיו יולד את עצמו מחדש.
גם חסידי הדו לאומיות צריכים לשקול ברצינות את חשיבותו של הדגל. נקל להבין את ההזדהות של פלסטיני עם דגל פלסטין, ולא אבקש ממנו לוותר עליו. אני לא אנופף בדגל פלסטין משום שאינני פלסטיני. האם אין משמעה של דו לאומיות, במובנה הפרקטי והמיידי ביותר, הוא שמי שחש הזדהות עם הלאום הפלסטיני ינופף בדגל פלסטין, ומי שמזדהה עם ישראל יחזיק בדגל ישראל, ויחד נפעל?

דברים רבים בישראל ובציונות דורשים תיקון, אך ביקורת עצמית אין משמעה בהכרח וויתור על הלאום. זהו אינו רעיון מובן מאליו. בבילעין האשימו אותי, פעם אחת בחיוך ופעם ברצינות, שאני סוכן שב"כ. זה מובן. התרבות הישראלית עלולה לגרום לנו לחשוד בפטריוטיות. הנאמנות המזוייפת שדורשות החדשות בטלוויזיה, ההבטחות ומילות החלקה של היהדות הממוסדת, האהבה והשנאה הטלנובליות של הידיעות בעיתון, כולן מעוררות דחייה והתנגדות. לכאורה נותרה רק ברירה של קיום מנוכר, המבקש להתרחק מהקהילה הישראלית ולדחות את דגל ישראל. אך זו טעות. כאשר אינך מסכים עם אחיך, אינך מכריז חרם עליו ועל כל מה שמסמל אותו. אתה מתקן אותו, נאבק איתו, הולך איתו מכות. אינך מבקש להתרחק ממנו, אלא ההפך בדיוק: המאבק דווקא מקרב בין הניצים, כשם שאחים ילדים הנאבקים זה בזה מתקרבים זה לזה, פיסית ונפשית.

המטרה: הפרדת העם מהמדינה

6 ביולי 2010

נמרוד לין

בבסיס התיאולוגיה הציונית ניצב שילוש קדוש, הדומה דמיון חיוור לשילוש הנוצרי. הציונים נשבעים בשמם של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. הוצא גורם אחד מן המשוואה וכל המערך יתמוטט: עם ישראל ללא ארץ ישראל פירושו גלות; ארץ ישראל ללא מדינת ישראל היא ארץ חרבה ושוממה, מדבר צייה; עם ישראל ללא מדינת ישראל פירושו שואה, וכך הלאה והלאה.

על השילוש הקדוש הזה, שהוא בה בעת אחדות וריבוי, נשענת ההוויה היהודית-ישראלית, כפי שהעולם מונח על גבו של צב ענק המרחף בחלל. וכאשר הציונים מדברים במונחים אפוקליפטיים ("קץ", "חיסול") על כל ניסיון לפרק את השילוש, יש להבין לליבם, משום שמבחינתם אכן מדובר בסוף העולם, בדיוק כמו שביקוע האטום מחולל סופת אש שאיש לא ישורונה.

אולם ההיסטוריה היא כלבה צינית. מספרים לנו שהבנייה ההולכת ונמשכת בשטחים הולכת ומסמסת את אופציית שתי המדינות. הרי לכם אירוניה עסיסית: חוסר היכולת האינהרנטי להפריד בין המדינה, העם והטריטוריה המתבטא בבולמוסי סיפוח ובנייה בלתי נשלטים, יביא לקץ המדינה היהודית. גם עכשיו ישראל מתגנבת בלילה אל המקרר, מביטה לכאן ולכאן בחשד ובשקיקה, וטוחנת אדמות פלסטינאיות. הציונות, במילים אחרות, הולכת לאכול את עצמה.

ישראל זנגוויל. הציונות הולכת לאכול את עצמה

מה יוותר אחרי האפוקליפסה הציונית? מן בן-כלאיים מדיני, אולי דו-לאומי, אולי פדרלי או קונפדרטיבי. אבל, וזו הפואנטה של דבריי, הפרדת מדינת ישראל מעם ישראל אין פירושה קץ הלאומיות היהודית. הציונות הצליחה לזהות את עצמה עם לאומיות יהודית בכלל, אבל מחשבה לאומית יהודית התקיימה לפניה ולצידה: האוטונומיסטים של דובנוב, הבונד, הטריטוריאליסטים של זנגוויל וברית שלום. הרבה לא היה משותף בין הזרמים הללו, מלבד העובדה שאף אחד מהם לא האמין בשילוש הקדוש. כולם עסקו בחיבורים שונים ומשונים של עם, טריטוריה וריבונות, אבל לא ביקשו לאחוז בשלושת הפאות בכל מחיר. בספרי הלימוד הציוניים הם מופיעים כאבות-טיפוס מעוותים של הציונות, כמו באותה סצנה ב"נוסע השמיני 4" בה מוצאת ריפלי המשוכפלת את השיבוטים הקודמים והכושלים שלה, מסודרים בצנצנות פורמלין. אני, לעומת זאת, מציע לחשוב עליהם כעל אלטרנטיבות לגיטימיות.

בשלב הזה תעיר הקוראת הביקורתית כי הן האוטונומיסטים והן הטריטוריאליסטים נכשלו כתנועות פוליטיות; ברית שלום מעולם לא אחזה בכוח פוליטי. התשובה להערה הנכונה הזו היא שאין צורך לאמץ את האידיאולוגיות הללו כלשונן. ראוי, עם זאת, ללמוד מהן כי החשש שביטול דמותה היהודית של ישראל פירושו מסמוס הלאומיות היהודית הוא חסר בסיס. פוסט-ציונות אינה בהכרח פוסט-לאומיות ובוודאי שאינה ויתור א-פריורי על הלאום היהודי.

גם אם דובנוב או זנגוויל הם אך רוחות רפאים ערפיליות, אפשר לחשוב לרגע על מודל לאומי אלטרנטיבי ממשי לגמרי: תפוצת ארה"ב. לכאורה, מדובר ברעיון עוועים: התפוצה האמריקנית היא, או הייתה עד העשור האחרון, התומכת הגדולה והאוטומטית של ישראל והרעיון הציוני. מצד שני, הפער בין אמונת יהודי אמריקה בציונות ובין מימושה בפועל – דהיינו, עלייה – רחב ועמוק כאוקיינוס האטלנטי עצמו.

מצעד ההצדעה לישראל. אפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון

האולטרא-ציונות של דור 67' האמריקני יכולה להיות דוחה ומקוממת, אבל היא מצביעה על תופעה זרה ליהודים הישראליים: מולטי-לאומיות. ג'רי הבר מה-Magnes Zionist מרבה להתלונן כי הליברלים היהודים ליברלים עד שזה מגיע לפלסטינים. הוא צודק כמובן, אבל דווקא הסתירות האינהרנטיות לעמדה האמריקנו-ציונית – היכולת לאהוב שתי ישויות לאומיות, רוך הלב כלפי המיעוטים בבית והשנאה כלפי המיעוטים בבית הלאומי, ההערצה לישראל וחוסר הרצון לגור בה – מראות כי אפשר להיות יהודי לאומי ופטריוט אמריקני ואפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון; או במילים אחרות – אין שום קשר הכרחי בין לאומיות ואזרחות, ויותר מכך, הזדהות לאומית אינה חד-חד-ערכית; היא מודולארית. אני חושב שבאופן בלתי מכוון ציוני אמריקה מציעים, בעצם חייהם, מודל אלטרנטיבי לציונות; מודל שהוא בעייתי ורווי סתירות וצביעות לכל הדעות, אבל דווקא המורכבות שלו, וגועל הנפש שמתלווה אליה, הופכות אותו לריאלי הרבה יותר מכל מיני מודלים תיאורטיים וטהורים יותר הנרקחים בעזרת מלגות פוסט-דוקטורט יוקרתיות.

אינני מתכוון להפוך את הקיום האמריקנו-יהודי לאוטופיה. מדובר בקהילה המצויה במשבר עמוק, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה פוליטית. צעירים יהודים רבים מוותרים על כל קשר משמעותי לדת ולתרבות היהודית. אלו שכן נשארים תחת כנפי היהדות חושבים מחדש על היחס שלהם לישראל, שהייתה הקוטב המגנטי שלפיו ניהלו הוריהם את חייהם הלאומיים. אבל המשבר הזה הוא הזדמנות טובה לרפורמציה. מי שנשאר יהודי אצל האמריקנים איננו כזה כברירת מחדל, בניגוד לישראלים. הם מבקשים שליהדותם יהיו תוכן ומשמעות. וככל שהם מתפכחים מן הנאמנות האוטומטית לישראל הם משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות ואת ישראל מן הצורך להוות בית-קיץ/עיר-מקלט ליהדות העולם.

פיטר ביינארט. משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות

מודלים אלטרנטיביים ללאומיות יהודית, כאלו שיכולים לשגשג במסגרת מדינית שאינה יהודית-דמוקרטית, אינם קיימים רק כתוכניות-מתאר עטורות הערות-שוליים; הם נחיו על ידי יהודים ברחבי אירופה, ואני מקווה שהצלחתי להראות כי הם עודם נחיים על ידי יהודי ארה"ב. אנחנו נזדקק לניסיון החיים הזה בבוא האפוקליפסה, כאשר הכוכב הציוני יתמוטט לתוך עצמו. כמובן, לאומיות מודולארית כזו טומנת בחיקה, או נושאת על גבה, מערך חדש של בעיות, פרדוקסים ונוירוזות. אבל אנו איננו מבקשים אוטופיה; רק את היכולת לבחור, עד כמה שניתן, את מערך הבעיות שממררות את חיינו.

תם הטקס. יחי הטקס

22 באפריל 2010

שאול סתר

בהתאם לתוכנית השלבים של "ארץ האמורי" אנו פותחים את מגזין הרשת לכותבים אורחים. והפעם, שאול סתר כותב על חגיגות ההווה של יום השואה ויום העצמאות, על אבשלום קור ועל הזמן המחולן באופן כללי

עצמאות נקנית במאבק מר ומחירה כבד; לא כל שכן תקומת עם ישראל בארצו. אין פלא, אם כן, שיום העצמאות הוא בעיקרו יום קשה, מעיק ועצוב. מבין שלושת הרגלים הלאומיים שניחתים על תושבי ישראל מיד לאחר הפסח דווקא יום הזיכרון לחללי הצבא נראה לי, בסיכומו של דבר, השפוי ביותר. טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים: יש בהם מן הכאב והענווה, בקשת הסעד והרחמים, ותמיד מסתתר בהם פוטנציאל ביקורתי של ממש. מתוך כל "נפל למען המולדת" עולה מושג ה"נפילה". וגם אם הממלכתיות הישראלית ידעה להפוך את הנפילה עצמה לדמותה הראשית של הגבורה, קשה שלא לקרוא בה דווקא את השבר, הקיטוע, החידלון והאובדן. נפילה היא ההיפך מנסיקה (אל על), מצמיחה (כלכלית), מאחיזה (במאחזים, חוקים ולא חוקיים), מעמידה (חזקה מול אויבינו). נפילה היא תמיד גם נפילה אל התהום, ובתהום אין גבורה ואין מולדת, אפילו לא שירי זיכרון נוגים. מהנפילה ניבט האין, ואין מחשבה ביקורתית שאיננה נשענת על האין. את הממד הביקורתי ב"אליפלט" של אלתרמן/ארגוב הייתי קורא גם בהקשר הזה. לכן, הקינה על החיילים שמתו, על הכוח החסר, על ההיעדר – גם בהקשרה הממלכתי-לאומי, ואפילו ביחס לצבא הישראלי – שונה מהילולת היש הוודאי והקיים. על הצבא ככזה, יש לזכור, הרי לא מקוננים לעולם; אותו רק חוגגים.

רודולף טגנר, "ניצחון". טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים

והחגיגות הן כפולות. יום השואה הפך כבר מזמן ליום חג לאומי, מישנה יום עצמאות. עפרי כתב על כך בחדות. גם בו, כמו ביום העצמאות, מתגאים בצבא ובמדינה ואם מקוננים על משהו הרי זה על היעדרם של מוסדות אלה – צבא ומדינה – בתקופת מלחמת העולם השניה (כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות גדולות וחזקות יותר מישראל, וכאילו היה הצבא הישראלי עומד מול רומל באל עלמיין ומציל את יהודי המזרח התיכון מהשמדה). אבל היעדרם של מוסדות כוח מדיניים שונה מאוד מההיעדר שנותר במותם של אנשים; ומילויו של אותו היעדר – הרי עכשיו יש לנו צבא ומדינה – הופך ביום השואה לכה ודאי ומוחלט, עד שהיום הזה הוא גולת הכותרת בהילולת היש השריר והקיים של זמננו שלנו. העבר היה נורא, העתיד מאיים, אבל ההווה נהדר. כל מי שרוצה לשנות את ההווה הזה – החל בשלום עכשיו, עבור דרך ענת קם וכלה באחמדיניג'ד – מתנקש בהווה מטעם העתיד, ולמעשה מתוך העבר.

כל זה נכתב כדי לומר משהו על חגיגות ההווה של יום העצמאות, המתקיימות בצורת טקס הולך ומתמשך: הטקס בהר הרצל, מסיבות יום העצמאות, השידורים הממלכתיים בטלוויזיה, המנגל של צהרי היום, טקס הענקת פרסי ישראל – הישראליות מעמידה את טקסיה הרבים, ואל מול טקסים אלה היא קוראת לנו לגבש עמדה: להיעתר להם ולחבור אליהם, או שמא להתגייס אל הטקסים שכנגד (טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי של יש גבול, למשל); או אולי להתנגד לעצם היום, להתחרש לטקס ולסכל את עצם הקריאה לטקסיות; או אפילו לא לגבש עמדה מראש, אלא להתגלגל ולפעול לפי מצב הרוח, או לפי החלטת החברים. כל אלה הן עמדות. אולי זהו טיבה של הממלכתיות הלאומית, שבכוחה הרב היא קוראת לנו לגבש עמדה – באשר זו תהא – כנגדה; זו ההסבה אל הלאומיות, האינטרפלציה של הסובייקט הלאומי.

דבר, 9.6.1940. כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות חזקות יותר מישראל

העמדה שכנגד היא הרבה פעמים עמדה נגד. קל היה לי לגבש עמדה זו בעודי עובר הלוך ושוב בסלון של הוריי בבוקר יום העצמאות, שומע חלקיקי משפטים ורואה שברי דימויים מחידון התנ"ך העולמי. המפגע התרבותי הזה הוא עדות לברבריות של הלאומיות המופיעה ונצרכת, פעמים רבות, כתרבות גבוהה. ותרבות גבוהה בישראל משמעה תרבות עם טעם של פעם, תרבות מפא"י-מפד"ל, ציונית-יהודית, אשכנזית/צברית, המשודרת בערוץ הראשון, בעברית צחה והרבה אהבת מולדת; או בקיצור, אבשלום קור. ואכן, כך הודיע אבשלום קור בריאיון ל"הארץ" לקראת חידון התנ"ך שבהנחיייתו: "נטישת העברית היא הבעיה העיקרית שלנו. אני שומע רבנים אומרים 'אוקיי'. מאין הדבר הזה? הם הרי לא שמעו אף אחד מאבותיהם אומר 'אוקיי'. העברית היא טעם החיים של העם. אם עם דבק בשפתו הוא חי.”

אוקיי, כל זה נשמע טוב ויפה ונכון. ובאמת, איפה במקורות יש אוקיי? ומה מרשים יותר בהפניית האצבע המאשימה לרבנים (ולא לנוער), ובהתרכזות בעברית האהובה כסלע קיומנו (ולא במערת הכותל)? אלא שקור טועה ומטעה: הנחת היסוד של דבריו, כה בסיסית עד כי אינו טורח אפילו לומר אותה ממש, לפיה אבותיהם של הרבנים דיברו עברית חסרת בסיס. שפת הדיבור של “אבותיהם" של הרבנים – אם אלה נולדו לפני שנות העשרים של המאה העשרים (ובמקרים רבים, גם לאחריהן) – לא היתה עברית: היא היתה יידיש, מרוקאית, גרמנית, עיראקית, או – שומו שמיים – אנגלית; מכאן שחלקם אכן שמעו, ומוסיפים לשמוע,"אוקיי" מפי אבותיהם. עברית כלשון דיבור וכשפה לאומית הינה תופעה חדשה למדי, העומדת אמנם בבסיס הציונות אך לא בבסיס התנ”ך. או מוטב, עומדת בבסיס הניכוס הלאומי של התנ”ך.

לכן, כשקור מתבל את לשונו העברית הצחה בביטויים כמו "אבנר בן נר עשה מילואים אצל שאול המלך", "הוא חתם קבע בצבא", “הוא יכול להיות שר ביטחון מצוין בממשלת דוד" וכיוצ"ב, הוא איננו דובר את לשון המקרא יותר מאשר הרב שאומר "אוקיי". נהפוך הוא, קור משתתף בהרקה של לשון המקרא (צבא, ממשלה, ביטחון) אל השפה העברית-ישראלית של ימינו (או נכון יותר, של ימי הערוץ הראשון), כאילו מאז ומעולם הורו מילים אלה על לשכתו של אהוד ברק, על הסלון האווירי בפאריז ועל מלחמת החורמה בפלסטינים. כדאי, בהקשר זה, לקרוא את גלעד צוקרמן , וכן את המכתב שהיה כבר למפורסם של גרשום שלום לרוזנצווייג המזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של ה"חילון" א-לה אבשלום קור של השפה העברית (דווקא עם שאילת מילים משפות לועזיות לא היתה לשלום בעיה, ד"ר קור, אוקיי?).

שלום. הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה

כך גם כשקור מצטט כל שטות פזמונאית שנכתבה בשישים שנות קוממיות; מה בין התקניות המאוסה הזו לבין התנ"ך ולשונו? או אז הופך חידון התנ"ך לחגיגה לאומית של ממש, וכל זאת עוד לפני שאלת ראש הממשלה. חגיגה זו מתעלמת מהקיום היהודי מחוץ לגבולותיה של ישראל, בעבר ובהווה, ממש כשם שהיא מתעלמת מכך שחלק מהמתמודדים בתחרות אינם ישראלים, אינם דוברי עברית מודרנית, אינם בקיאים בתולדות הזמר העברי, ועם זאת קוראים מיומנים בתנ"ך העברי ומשננים על פה את פסוקיו הרבים. הצהרות ההבל של מארגני החידון ופרנסיו, לפיהם המתמודדים מהמדינות השונות "יעלו" בסופו של דבר לישראל על מנת שיוכלו להמשיך וללמוד את ספר הספרים, מחמיצות לגמרי את לימוד התורה כפרקטיקה גלותית, טקסטואלית ולא טריטוריאלית (פעמים רבות, גם אם היא נערכת בתחומי ישראל).

טקסי יום העצמאות פונים, רובם ככולם, לרקיחת הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה, המצליח לאגור לתוכו כל פיסה מן העבר. לכן קשה לי, בשונה מגל, להיות שמח ביום העצמאות. אבל באותה מידה, קשה לי להתעלם מכל טקס באשר הוא, כלומר לכפור בעצם הטקסיות, ולחיות את מהלך הזמן החילוני לגמרי של מה שהיום מקודד (בשמצה) בשם "מדינת תל אביב". הזמן המחולן, צריך לזכור, הוא זמנו של ההווה הנצחי, הווה הטוען למלאותו ולתוקפו; פעמים רבות הוא חובר לאינדיבידואליזם ניאו-ליברלי מייאש (ומיואש), מדכא (ודכאני). מה נותר, אם כן, בין הטקסיות הלאומית המחשלת עבר והווה לבין האין-טקסיות החילונית שמפנה עורף לכל תו מן העבר? זו השאלה שהייתי מעוניין לגולל לפתחם של קוראי וקוראות "ארץ האמורי". מקס ובר אמר פעם שהאדם המודרני החליף את תפילת השחרית בטקס קריאתו של העיתון היומי. כוונתו היתה גם שביכולתו של העיתון, כמו התפילה, ליצור את הקהילה (גם אם המודמיינת) שאליה הוא פונה. האם, ואם כן באילו מובנים, נכון הדבר גם לגבי הבלוג הזה?