לקראת תיאולוגיה ביקורתית של הפוליטי העכשווי
יצחק בנימיני
מה שמוצע בשלוש התזות להלן אינו אלא מצע לתיאולוגיה ביקורתית, שהיא גם תיאולוגיה לעומתית, לא-אמונית בהכרח; מחשבה שאינה זונחת את התיאולוגי, מתוך הנחה שהוא פועל כתת-מודע קולקטיבי של האזרחי, גם הישראלי. הוא האחר כביכול של האזרחי, האחר האויב שמוצג לרוב כדכאני או כאחראי על הדכאנות. במטרה לחולל תזוזה משחררת במשברי הציונות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמשבר החברתי-כלכלי יש צורך בתמרונו ו/או בהתססתו של התיאולוגי לעבר תיאולוגי אחר, במקום ביטולו.
יתר על כן, הניסוח הנוכחי מבקש לחמוק משיח התיאולוגיה הפוליטית (מבית מדרשו של קרל שמיט) האופנתית בימינו, מתוך הנחה שהדיבור המקורי של התיאולוגי אינו כולל בהכרח את ריבונו-של-עולם טרנסצנדנטי שאינו כפוף לחוק שהוא מייסד, שיש באפשרותו להשהות אותו בשעת משבר חירום, במסגרת הנס. וגם שהתנועה מהתיאולוגי לפוליטי אינה כה מובנת מאליו ואף הכרחית. הצגת דמותו של היהודי המסורתי ודמותו של אברהם, בספרי "צחוק אברהם", מבקשת לפתוח פתח לתיאולוגיה ביקורתית החותרת, בין היתר, גם תחת הנחות המוצא של התיאולוגיה הפוליטית המערבית בימינו, זו הלכודה ברשת ההמשגה של אויב, משבר, חירום, החוק ומה שמחוץ לחוק, הריבון, כמושגים מוחלטים ולא גמישים (ואולי בכך יש מענה עקיף למאמרו של ניצן ליבוביץ כאן). במקום זאת תבוא לידי ביטוי הצגה של האלוהים לא כאחר-מוחלט, והמאמין – לא ככפייתי ונשלט בהכרח. עניין זה גם משליך על האפשרות לכונן מחדש את שדה התיאולוגיה המונותיאיסטית לעבר עמדות משחררות, או לחלץ מחדש את אפשרות השחרור השורה בהן.
אברהם, שרה והגר באוהל. מתוך תנ"ך פוסטר, 1897
תזה א – האחר של האחר
אנו, הליברלים, חיים עדיין בעיצומו של פרויקט השחרור המודרני, דהיינו הפרויקט שביקש לשחרר את האחרים שנטועים בתוך דיכוי חמור. אחרים לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד, וממד זה נכון גם לשלוחה הפוסט-מודרנית של אותו פרויקט ממש.
אלא שכדי לשחרר את האחר זיהה הפרויקט בדרך כלל את מי שהוא תופס כאחראי באופן ישיר לדיכוי של האחר. אחראים אלו יכולים היו להיות: גבר, הטרוסקסואל, לבן, נוצרי, אשכנזי וכו'. והאחר של האחר נתפס לרוב כשייך לשדה התיאולוגי המערבי היהודי-נוצרי-פטריארכלי כביכול. במישור הפוליטי פעולת השחרור התבטאה ביציאה כנגד המדכא. על הרקע הזה נשאלת השאלה: האם פרויקט השחרור יוצא כנגד כל ישותו של האחראי ככזה או כנגד מומנט הדיכוי שבו? כלומר מיהו האחראי? האם כל מהותו הפעלת דיכוי?
כדי ללמוד כיצד התרחשות זו משפיעה על האחר של האחר, נתמקד לרגע בפמיניזם, משום שהוא הביטוי הפרדיגמטי ביותר של תנועות השחרור. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו-צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.
ומה, כנראה, חווה אותו גבר-אחראי בתגובה למעשה הפמיניסטי? מתוך התבוננות בתחושותיהם של גברים "ממוצעים" ושל ייצוגיהם בתרבות הפופולרית אפשר לומר שהם חשים שהמלחמה אינה רק כנגד היבט הדיכוי שבהם אלא כנגד מהותם שלהם, מכיוון שעד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.
הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות, דהיינו התחושה שיש קיר שאינו מאפשר את קידום השחרור הנשי. וכאן אנו מציעים לראות קיר זה כמה שהתנועה עצמה בנתה ובכך חסמה עצמה. קיר האוטומטיות. קיר זה נבע באמת מהדיכוי הנורא שסבלו הנשים, אשר נדמה כביכול, ובצדק, לאותה תקופה כתוצר של הקיום הגברי והפטריארכלי. מתוך עוצמת ההתנגדות של התנועה לשחרור האחרת-אישה הוצב הגבר כמי שאחראי לדיכוי זה ועל כן הופעל מנגנון הענשה אוטומטי על הגבר תוך זיהויו כגורם שלילי ותוך דרישה לדיכוי גבריותו.
נראה שאותו גבר מרגיש מאז מאוים על ידי התנועה הפועלת מולו, ובלית ברירה כמו מקבל על עצמו את ההגדרה של היותו מדכא. מכאן שלעתים אף ישנם גברים שנוטלים על עצמם זהות כזו כדי למנוע משבר של זהות. משבר זה נובע מהשאלה שהגבר ההטרו-סקסואל שואל עצמו: מי אני? ואם אני=דיכוי-האחר, אז שיהיה כך כדי שאוכל לחוות את העצמי הברור שלי.
בעקבות הפרדיגמה הפמיניסטית כדאי שנפנה לעוד מקרים של הצבעה על מדכא: מה לגבי אלה המקדמים את מצעד הגאווה ברחבי ירושלים ראשית כול כדי לשחרר את ההומוסקסואלים הדתיים מהדיכוי החרדי. הם מסמנים אחראי לדיכוי של ההומוסקסואל: הדתי-החרדי. ובתגובה החרדי שאינו מקבל את טענת הפלורליזם התרבותי חש שהליברליזם מדכא אותו יותר מאשר הוא מדכא את האחר-ההומוסקסואל, מדכא אותו מלפעול כרצונו בגטו הפרטי של דרכי חייו.
ובמקרה אחר: שמא המבקרים הישראלים של הציונות הם למעשה יותר אנטי-ציונים מאשר פרו-פלסטינים, כך לפחות חשים ישראלים רבים, ומכאן דרך התמודדותם שאינה לקראת סיום הסכסוך אלא התמדה שלו, שכן הם הפנימו בצורה מקבעת את שאומרים המבקרים שציונות=דיכוי? או-אז ישנה התבצרות. מעשה החרם על ישראל ביצר אותה עוד יותר תחת חמימות הרחמים העצמיים המצדיים.
שמא האחראים לדיכוי של האחרים סומנו בצורה כזו שהם עצמם חשים, בלי קשר ל"מציאות", שהם-הם האחרים של העולם הדמוקרטי-ליברלי? שהם תחת מתקפה של דיכוי, כמו: הגבר, החרדי, המוסלמי והנוצרי הפונדמנטליסט, ההטרוסקסואל/ית, היהודי-ישראלי, האשכנזי… ולרוב הם נתפסים כנציגי השיח המונו-תיאיסטי.
אמן לא ידוע, אלוהים האב עם גופתו של ישוע, הולנד, המאה ה-15
תזה ב – הלא-מודע התיאולוגי
מכאן נפנה לתזה הבאה הנוגעת לעצם התימרון של האחר התיאולוגי לקראת שיח של שחרור ותקווה, תזה שהניסוח שלה נברא לפני אביב העמים הערביים.
אנו שקועים בייאוש עמוק, אחרי תקוות של פתרונות שאכזבו, לאחר גלים של הבטחות המוטחות לקרקע המציאות הבלתי פתירה: קמפ דיוויד הראשון, אוסלו, קמפ דיוויד השני, ועדיין רועם באוזנינו נאום אובמה המשיחי במצרים שזוכה לתשובת הכן-ולא הישראלית. פתרונות מושלמים שהועלו לאוויר העולם ויישומם נכשל, או פתרונות צודקים שיישומם אינו נראה באופק. הלילה כעת ואין רואים את אופק הבוקר. אך בוקר עוד יגיע, והזריחה תבלוט על רקע שחור לילה זה. שהרי אנו ניצבים היום בתוככי משבר-המיצוי של המהפכה הציונית. הייתה זו מהפכה הירואית-הכרחית, אין ספק. וחוללה שינוי משמעותי, אבל גרמה לסבל כה רב בלא צמצומו. ולא יכול היה להיות הדבר אחרת. ועתה היא נקלעה למשבר קיומי עמוק, שייתכן שייפתר בקרוב. אבל רק מתוך עומק הייאוש נוכל להגיע להסדר, ויותר מכך – להבין מה משמעותו של הסדר, שאינו רק פוליטי. הוא גם פוליטי, אבל לא רק במובן של יחסים רציונליים בין בני אדם כישויות פוליטיות.
אנשי השמאל הישראלי מכירים בכך יותר ויותר שהגיע רגע המיצוי של פעולותיהם ורעיונותיהם למען סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם, נודה על האמת, אף אנשי הימין הישראלי אינם בטוחים מהו השלב הבא בדרכם. הימין אינו יכול להתמיד בקיבעון של החזקת האדמות הכבושות, והוא גם כובש את עצמו מלספחן, כי בתוך-תוכו יודע הוא ששר ההיסטוריה ממתין בפינה מחויך, כשבאופן אירוני הוא מגשים את חזון המדינה הדו-לאומית. לגבי השמאל המרכזי-מתון, הוא מזמן איבד את ביטחונו העצמי, מאז מאורעות אל-אקצה, ואילו הקצה של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, העסוק באופן כפייתי בפירוק יחסי הכוח, מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה שבה השונא ישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, טוענים חלקם, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד. וגם יש הרואים בפתרון הדו-לאומיות את המזור, אבל נקלעים שוב לשאלת ההסדרה של הפוליטיקה הפנימית בין הגורמים השונים, וזאת בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הכה שונים זה מזה, וכה שונאים זה את זה.
השמאל איבד את דרכו ולא ימצא אותה בקרוב, וזאת בשל עיוורנו ביחס לבעיה ולפתרונה. הבעיה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית. היא מצויה במתחם של העולם המיתי-דתי. הפתרון, על כן, יימצא רק בתוך אותה מיתיות. אבל לא בהסדרתה, בביטולה, כמו שמייחלים גורמים מסוימים, וגם לא בוויסותה למישור "בריא" יותר, אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעיתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמתסיסים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת.
כדאי היה, למשל, שהשמאל הישראלי ילמד מהמרקסיזם הדרום-אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר-יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי המדרבן את ההמונים. ולא רק זאת, יבוא של עקרונות אזרחיים-אוניברסליים (מתוך הגדרת האידיאות האירופאיות של שחרור ושוויון כאוניברסליים) למציאות המזרח-תיכונית באופן גס, בלא לקחת בחשבון את ההקשר המקומי, אינו אלא במקרה הרע אימפריאליזם תרבותי מעוות, ובמקרה הטוב – פוריטניות אקדמית המעקמת את האף לנוכח כל מה שמריח דתי, מיתי, מיסטי והמוני, תוך הגדרתו מיד כפשיסטי, לאומני, כוחני וכו'.
אם כן, הפתרון נעוץ במשחק במגרש המיתי, תוך כינון מחדש של כל המערך המיתי עד ידי מציאת מפתח אחר המשנה את כל שדה המשמעות. כלומר אם המאבק הוא אתני-לאומני-כוחני, נבוא עם עקרונות אוניברסליים משחררים, אבל נגבה אותם במפתח חדש שישנה את שדה ההזדהויות כולו, על ידי כינונו מחדש; מפתח שאם יהיה מספיק חזק הוא יפתה את התיאולוגי לחולל שינוי פנימי כמו מתוך עצמו.
גוסטב ויגלנד, האב
תזה ג – הביתי הלא-ביתי
ומכאן לתזה האחרונה הנוגעת לימי המחאה האחרונים. היא הוקראה בערב תשעה באב במאהל רוטשילד וזכתה לתגובה השותקת של הקהל.
בימים אלה סערה מאיימת בשם הבית למוטט את הביתיות הישנה לעבר ביתיות חדשה. רוח-עולם מקומית שנישאת על כתפי סטודנטים ועובדים עמלים המבקשים בית, פרנסה, מוצא. אמנם המחאה הנוכחית מדברת על הצורך בהפיכת הסדר הכלכלי-חברתי הישן, כך שהמדינה תשרת כבית את כולם (בלא רפלקסיה מהו אותו "כולם"), בעצם חלוקת ההון, אלא שחלוקה זו אינה יכולה להתגשם בלא טיפול שורש במתח החילוני-דתי והמתח היהודי-ערבי, מתחים שהם בבסיסם זהותיים, ושמהווים חסמים לשינוי סדר העדיפויות הלאומי. הבסיס הממשי הוא הלא-מודע האידיאו-תיאו-לוגי המניע למעשה את בנין-העל המטריאלי, אם נהפוך שוב באופן אירוני את הפירמידה המרקסיסטית. יתר על כן, את הממשי התיאולוגי יש לדובב בעדינות ולא בחשיפה אלימה של ה"אמת".
דברנו כאן הם אולי תשובה למי מאלו החושבים שהאזרחי-חילוני הוא תחום נקי וניטרלי בלא רוח רפאים תיאולוגי צמוד, שאפשר לכונן כאן צ'יק-צ'ק סדר-יום אזרחי על בסיס אוניברסלי, ושאחרי הצהרת פיוס יפה ישבו כאן כולם באחוות עמים ודתות שונות. הרוח העכשווית טורפת את הקלפים הישנים של זהויות פנים-יהודיות כמו מזרחי/אשכנזי ומארגנת מחדש את שדה המסמנים ימין ושמאל, תוך המתנה דרוכה מול שדה הזהויות של דתי/חילוני וערבי/ישראלי. רוח פרצים שחודרת אל פנים הבית, מניפה את יושביו החוצה ופנימה בלא שידעו להיכן בדיוק ישתייכו.
הבית הביתי היה מושאה של הציונות עוד בתחילת דרכה (מתוך תחושה תמימה לעתים שאין זה בא על חשבון הביתיות הפלסטינית). התשוקה הייתה יותר מכול לבית קבוע עבור היהודי הגלותי שחש זרות וניכור בביתו האירופאי. כך ממש במובן מעורר החלחלה של מושג "המאוים" של זיגמונד פרויד. המאוים הוא בו-זמנית הביתי והלא-ביתי, תחושת הביתיות הלא-ביתית. הציונות ביקשה את המנוח הזה, אל הבית הלא-אמביוולנטי, אל הבית הביתי, אל הנחלה, אל הנורמלי ואל האזרחי, תוך ניתוקו למעשה מהחוץ התיאולוגי, מהזרות האלוהית-טרנסצנדנטית לעבר בית פיזי.
במובן הזה, מה שנתפס הרבה פעמים כפוסט-ציוני, כפוסט-מהפכני או כאנטי-ציוני מתבטא למעשה כהגשמה של הרצון העמוק ביותר של מגמות מסוימות בציונות המקורית. אלא שכפי שחשש גרשום שלום, האזרחי הזה יגלה מהר מאוד שהקדוש, התיאולוגי, אינו מוכן להיוותר מחוץ לבית, אינו מוכן לאפשר קיום נורמלי, אזרחי. במיוחד יבוא האיום על האזרחי כאשר זה יגלה אורך רוח כלפי זהויות ומיעוטים לא-יהודיים-אורתודוכסים שהשיח הלאומני-תיאולוגי רואה בהם ערב-רב ערב השמדה. את האיום הזה חווה החילוני הליברלי כאשר שליחי אלוהים וחרון אפו עלי-אדמות ביקשו לרסק את ביתו הסמלי, את בית המשפט העליון בירושלים (ובהקשר לכך ראו מאמרו של יותם חותם על היהודוקרטיה כאן).
ניתן לקשר זאת לתחושת האין-האונים של צעירים ישראלים רבים בימינו, שמוחים על אי-יכולתם לרכוש בית, אבל ניתן גם לטעון שמה שעומד בבסיס תביעה זו אינו רק הצורך האמיתי בבית פיזי עם קירות וחדרים ברחוב אבן-גבירול בתל אביב. שמא מה שמניע באופן מודע או בלתי מודע הוא תחושת העלבון, האובדן של תחושת הביתיות, התסכול על כך שהטריטוריה האזרחית שלהם מאוימת על ידי האחר התיאולוגי-הקדוש-הדתי, כשזה מסמן להם שישראל אינה ביתם, וגם לא הייתה בדיעבד. לאורך השבועות האחרונים התוודענו למאמרים שונים בעיתונות, במיוחד המקוונת, לקינות צעירים חילוניים (ואשכנזים ברובם יש להודות) המחפשים ביתם מחוץ לארץ, מחוץ לבית, במיוחד מסיבות כלכליות, ולא רק. במיוחד בולטת התופעה במאמרים המתייחסים להגירה של צעירים לגרמניה, כדבר שבשגרה. הלא-ביתי השרוף משמש בית אלטרנטיבי.
עתה, כשמהפכה אזרחית ישראלית כזו מתרוממת ועולה ומבקשת את הבית אבל חזרה גם את תחושת הביתיות עבור האזרח, נשאלת השאלה כיצד ניצב האזרחי הזה אל מול התיאולוגי שהפך מזמן גם ללאומני? האם אפשרית מהפכה אזרחית תוך אדישות מוחלטת למשלב התיאולוגי של חיינו, שהרי אנחנו כביכול אתיאיסטים?
או שמא אפשר אחרת? מה בדבר האפשרות של תיאולוגיה ביקורתית? תיאולוגיה חדשה שאינה מתלהמת את דבר הקדושה הבטוחה, אלא תיאולוגיה מרוסקת ומגמגמת. היש אפשרות של עבודה ביקורתית הנוטלת מהתיאולוגיה היהודית את ביטחונה העצמי, את תחושת הביתיות שלה, תוך החדרת זרות לתוכה, תוך כינונה מחדש, כינון מחדש של השדה התיאולוגי-הלאומי-המיתולוגי, כדי לחלץ ממנו את הממד האמיתי והעמוק שבו, שבראשיתו לא היה אלא אזרחי קדם-פוליטי. זהו עצם האופק האנושי כפי שבא לידי ביטוי באתוס המקראי הראשון, בקינה על חורבן בית האלוהים, שממשילה למעשה את תחושת האובדן של הבית האישי והביתיות האזרחית בכנען אי-אז.
גבעתיים, 18 בספטמבר 2011
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 