בימים ההם אין מלך בישראל – וטוב שכך

1.

“ספטמבר", החודש והמושג, חלף הלך לו ונדמה שאנו שבים ומתבוססים בביצה המוכרת – מבוי סתום מדיני המלווה באסרטיביות גוברת של הימין: מעשה ענתות, הצתת המסגד בטובא זנגריה, בית הקברות ביפו. קומץ אנשים צודקים, כלומר השמאל, מרים קול צעקה גדולה, והמדינה נקראת להתערב — להשליט סדר שברירי, מראית עין של הציביליזציה הליברלית שאנו מכירים ואוהבים. לא בכדי, אני חושב, מיהרה "סולידריות שייח ג'ראח" לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולשרי הביטחון וביטחון הפנים. המדינה עודה עומדת (ומעולם לא הפסיקה לעמוד) באופק המחשבה והדמיון הפוליטיים שלנו — כן, גם (ובעיקר) של השמאל.

נדמה שהזעזוע הגדול על מעשה ענתות היה פחות על אלימות המתנחלים ויותר על העובדה שרבים מהם שוטרים ללא מדים. והיו גם שוטרים במדים, שלא עשו דבר. אנחנו בסופו של דבר עדיין מתייחסים למדינה הזו, רעה ככל שתהיה, כאמא שלנו. רובנו גדלנו בתחושה שהמדינה היא אנחנו, שאבותינו הקימו אותה בצלמם, וכאשר היא עומדת מן הצד, מסתמן השבר הגדול באמת.

2.

הגיאוגרפיה, הריאלית והמדומיינת, של ענתות השליכה אותי לספר שופטים, במיוחד אחרי שקראתי את הדיון, באתר סולידריות, בשאלה האם אנשי ענתות – ומדינת ישראל בכלל – הם יותר כמו תושבי העיר גבעה שבבנימין – שרבים מהם לא היו חוטאים ורשעים — או שמא גרועים יותר, כמו אנשי סדום. המציאות של ספר שופטים נושאת דמיון רב לביצה העומדת שלנו – הוא נפתח ברשימה ארוכה של ערים כנעניות (ואמוריות!) שבני ישראל לא טרחו לכבוש בבואם אל הארץ. או אז מלאך ה' עולה מן הגילגל ונוזף בעם הממרר בבכי:

ויֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל–הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר, לֹא–אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם, לֹא–תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת—מִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹא–שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַה–זֹּאת עֲשִׂיתֶם.

ואכן, בני ישראל לא ניתצו את המזבחות. במקום לממש את ההבטחה הגדולה שתלה בהם האל האחד — להתחיל היסטוריה חדשה של גאולה — הם התבוססו בביצה הכנענית הפוליתיאיסטית, חגים במעגל של חטא ותשובה. “אלוהיהם", ממשיך המלאך, “היו לכם למוקש". מעתה ואילך יושפעו בני ישראל מההרגלים הרעים של העממים היושבים בקירבם. אז יעניש אותם ה', וכאשר הם יחזרו בתשובה ויקראו לעזרה, ישלח אליהם את אחד (או אחת) השופטים להושיעם. המחבר המאוחר של ספר שופטים, המונותיאיסט והמונרכיסט, אינו מותיר מקום לספק באשר לעמדתו: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

ובחזרה לעתיד (או לעבר קרוב יותר): גם במקרה שלנו כובשי הארץ לא גמרו את העבודה, לא רק מפני שרבים מתושבי הארץ נותרו במקומם, אלא בעיקר כי הרוח האוריינטלית, הדתית, החשוכה (לכאורה) שלהם עדיין כאן — ומתחזקת. הציונות המיינסטרימית ביקשה להתחיל בארץ הזו היסטוריה חדשה וליניארית של גאולה, להיות חלק מהמצעד הגדול של הקידמה המערבית (כלומר הנוצרית), אבל תקוותיה התנפצו אל מול סכסוכי רועים, אדמות, מקומות קדושים, גברים בגלביות וזקנים, נשים ברעלות ושביסים, סקס בין ערבים ליהודיות, בין ערבים ליהודים, זהבה בן בקהיר. או במלים אחרות: הם התנפצו אל הבליל הפוליתיאיסטי שגועש מתחת למערך המושגים הטהרני המכחיש אותו (אותו הבליל שתיאר כאן איתמר טהרלב חד ההבחנה).

כאשר ערבים הם דתיים וחשוכים זה לא מפתיע. הם חלק מהמקום הזה. ואם לא גירשנו אותם, אפשר פשוט "להיפרד" מהם לשלום. הם שם, אנחנו כאן. אבל כאשר יהודים הם דתיים וחשוכים, כאשר הם לא מתמסרים למיתוס הגאולי המודרני שלנו, זה אסון. הם ודאי מושפעים מאלילי הכנענים. או אז צריך להרים קול צעקה גדולה כדי שהמדינה – לא המדינה הקונקרטית, אלא יותר כמו המדינה האידיאלית, הגאולית, המודרנית, הליברלית, זו שאבותינו הסוציאליסטים הקימו – תקרא אותם לסדר. השלב הבא כמובן הוא שהמדינה הזו תשיב בנים לגבולם (כלומר לשטחי 48'), כדי ששוב לא יושפעו בני העם החדש והמודרני שלנו מהכנענים המתבוססים בחטאם. לזה קוראים לעתים "פינוי התנחלויות" (ואייל קליין עמד ביום כיפור על הבעיה המוסרית הכרוכה בכך).

אני מנסה איפוא לקרוא את ספר שופטים נגד המחבר שלו – כמו גם את הסיפור שלנו נגד המחברים ההגמוניים שלו (נגיד א”ב יהושע הבלתי נלאה, ב"הארץ" של יום כיפור). ייתכן בהחלט שבני ישראל די נהנו לחיות בקרב הכנענים. פוליתיאיזם היא שיטה סובלנית וסבלנית למדי, שאינה שוללת מונותיאיזם (וזה לא הדדי), וידועים גם המנהגים המיניים הליברליים יותר, החרדתיים פחות, של תושבי הארץ המקוריים. זה לא אומר שלא היו סכסוכים, אבל מה שהופך לעתים סכסוך מקומי – מעין ריב בין רועים – לסכסוך לאומי או קוסמי, הוא האופן שבו מספרים אותו.

קחו למשל את מעשה ענתות. יאסין אל-ריפאעי הקים אוהל על אדמתו הפרטית. בתגובה זכה להתנכלויות מצד תושבי ההתנחלות. ביום שישי אחד באו כמה פעילי שמאל לתמוך בו, והותקפו על ידי אנשי המקום. מבחינת המתנחלים, הפעילים שוללים את זכותם לחיות שם, מבחינת הפעילים, המתנחלים מתנכלים ליאסין אלריפאעי ומנשלים את הפלסטינים החיים סביבם. אבל האם יש לאירוע הזה משמעות גדולה, קוסמית? האם אכן, כפי שכותבת שרה בנינגה, עכשיו הוכח שהפאשיזם אכן כבר כאן? בשבוע שעבר סיפרה כאן יסמין הלוי על אירוע דומה שהתרחש כבר לפני עשר שנים, ולא בענתות אלא בתל אביב.

אני לא מתכוון לומר שכולם אותו הדבר, עולם כמנהגו נוהג, וכל שנותר לנו זה להביט בשלווה בבליל הפוליתיאיסטי מבלי לבחור צד. ברור לי באיזה צד אני. ברור לי גם שמתרחש שינוי, שיותר אירועים כאלה מתרחשים כיום מאשר בעבר. אבל עד כמה שזה מפחיד, אני מציע לראות בזה לאו דווקא הידרדרות אלא הזדמנות למחשבה פוליטית חדשה, או הזויה.

3.

מה שקרה בענתות, לדעתי, הוא לא שהמדינה גילתה את פניה הפשיסטיות, אלא שהתגלה, שוב, שהמדינה חלשה יותר מאי פעם בעבר. פעולות "תג מחיר", בקבוק התבערה על בית הכנסת ביפו, התנגשויות בין יהודים לערבים בעכו לפני שלוש שנים, השריפה הגדולה בכרמל – כל אלה סימנים לכך שהממלכתיות הישראלית במשבר מעמיק, כולל זרועות הביצוע שלה (ועפרי כתב על כך כאן).

בענתות, השוטרים, במדים או בלי מדים, לא בחרו צד כסוכני המדינה אלא כאנשים פרטיים, המחוברים בסבך של יחסים אישיים ואינטרסים עם תושבי ענתות. באותו אופן היססו השוטרים לנהוג ביד קשה בהפגנות האוהלים, רק לפני כמה שבועות. אז היו השוטרים בעד המחאה, בענתות הם היו נגדה – אבל בשני המקרים הוכח שניתן לערער את הקשר בין השוטרים למדינה.

לפני שבוע השתתפתי בהפגנת Occupy Wall Street בניו יורק, שצעדה אל גשר ברוקלין. לא פחות מ-700 איש נעצרו שם. באירוע, שדובר עליו בכל העולם, היו (כמעט) רק אנרכיסטים/סוציאליסטים/קווירים ונון–אמריקאים אחרים, (כמעט) כולם צעירים. אם בתל אביב יש 150 מאיתנו, בניו יורק יש 10,000, ואכן, זה היה מספר המשתתפים. השוטרים נותרו לאורך כל האירוע זקופים, עם פנים חתומות, למרות שחלקם, אני מניח (רבים מהם היספאנים או שחורים), אוהדים את המחאה. המקצועיות היתה ללא דופי. פינוי הגשר התבצע כהרף עין. איפה המאות אלפים שגדשו את רחובות תל אביב, והפנים המחוייכות והחפיפניקיות של שוטרי מחוז תל אביב? אני לא קובל כמובן על השוטרים שלנו. ההפך, גיליתי שהם הרבה יותר נחמדים מעמיתיהם האמריקאים (טוב, רק כשהם מטפלים ביהודים). למעשה, אני חושב שהנחמדות שלהם — ומנגד, בסיטואציות אחרות, הרוע שלהם – משקפים את חולשתה הגדלה והולכת של המדינה הישראלית.

אני גם לא מנסה להספיד את המחאה בארה"ב (היא רק בתחילתה) אלא לומר את שההפגנות והאוהלים בקיץ, בישראל, היו תופעה עצומה בהרבה – ובכך היו סימן מובהק (נוסף) להיחלשות המדינה שלנו. גם אם רבים מהמפגינים רצו לשקם, למעשה, את הממלכתיות הזו – ברוח ימי מפא"י סבא וההגמוניה האשכנזית – המחאה הציפה את הסתירה הפנימית הטמונה בכך, ובכך את חוסר היכולת של המדינה לסכור את האי–נחת שנחשפה.

מה שהיה מעניין במחאת האוהלים הוא שהיא ביקשה, לפחות במיטבה, ללכת מעבר למדינה – וזה בניגוד לתגובה של "סולידריות" לאלימות של המתנחלים-שוטרים בענתות. בסירובה להציב דרישות קונקרטיות, לפחות בפאזה האוהלית שלה, המחאה לא רק הדגימה את חולשת המדינה אלא הסיקה ממנה את המסקנות הנדרשות. המדינה היא לא הסובייקט הפוליטי הרלוונטי שלנו. אנחנו לא מבקשים ממנה אישור, אפילו לא פתרונות. אנחנו מתחילים מחדש, כאן ועכשיו, ויוצרים שיח שהמדינה איננה הנמען הראשי שלו אלא דווקא מעגל רחב ככל האפשר של אזרחים. לרגע קט – כאשר נפוצו שמועות השווא על הביקור של דפני ליף באריאל – אפילו המתנחלים נראו כסובייקט פוליטי רלוונטי, אמנם לא ממש כמתנחלים אבל לפחות כחלק חשוב מהמעמד הבינוני–נמוך בישראל.

הקיץ האחרון היה רגע מרגש כל כך בשביל השמאל היות שעד אז (ושוב עכשיו), רוב אזרחי המדינה (שלא לומר המתנחלים) היו בשבילו רק ערב רב, שחור משחור, אובייקט שתפקידו רק לשוב ולאשר את הכוונות הטהורות שלנו. הסובייקט הרלוונטי היחיד הוא המדינה הליברלית, המצופה להתנהג כפי שאבותינו רצו אותה – להגן על החירויות שלנו, ובתקווה (אם כי זו הולכת ואוזלת) לפנות את המתנחלים ולאשרר את הפנטזיה הליברלית כאילו היה פה שמח לפני שנולדנו, כלומר בין 48' ל-67'. לפעמים זה כאב (ואולי קצת נהננו מהכאב?), אבל המדינה, בגדול, לא הכזיבה. היא שבה והוכיחה שאנחנו (עדיין) בניה המועדפים. עכשיו, אחרי ענתות, אולי זה משתנה. (בשוליים הרדיקאליים ביותר של השמאל [הרדיקאלי] המדינה היא כבר לא סובייקט אבל נמצא סובייקט מערבי–ליברלי אחר – זה שאפשר לכנות אותו, בעקבות עפרי, כנסיית הבד"ס העולמית. היא זו שאמורה לגאול אותנו מהביצה הפוליטית העומדת). 

המסקנה שלי מאירועי ענתות היא לא שכולם רעים (במיוחד המתנחלים) ועכשיו גם המדינה חשפה את פניה האמיתיות – כלומר שהיא לא האמא הליברלית השומרת שלנו – ובתור שכזו היא מסוכנת מתמיד. המסקנה, לדעתי, היא שהמדינה פחות ופחות רלוונטית (מה גם שמאז ותמיד היא היתה ליברלית ומודרנית רק בעבור חלק מהאוכלוסייה). במקום זאת יש לייצר שיח פוליטי חדש, כזה שהופך את המתנחלים לסובייקטים פוליטיים רלוונטיים, ואז, יחד איתם (וקבוצות אחרות), מאפשר לדמיין עתיד שהולך מעבר למדינה בתצורתה הנוכחית. כל עוד המתנחלים הם רק אובייקט, חלק הכרחי מהמשחק הבדס"מי שהשמאל משחק עם המדינה, קשה לצפות מהם להיות לא אלימים. ברור לי שיש לא מעט מתנחלים שרעיונות דמוקרטיים זרים להם לחלוטין (כמו שיש לא מעט — כנראה יותר — לא-מתנחלים כאלה), אבל אני מאמין ששיח אחר, מכיל, יכול לחשוף את ציבור המתנחלים כמורכב יותר (כפי שהוא באמת).

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה בגללה אני כותב את הפוסט הזה. היום בערב יתקיים בבית העם בתל אביב מפגש ציבורי עם "ארץ יושביה", קבוצת אזרחים שאני גאה להיות חלק ממנה. כל החברים — יהודים משני צדי הקו הירוק וערביי 48' – ספקנים באשר לישימות ולצדק שבפתרון שתי המדינות, ומציעים לחשוב על ארץ ישראל/פלסטין כמרחב פוליטי אחד, דו–לאומי, כזה המכיר בזכותיהם השוות של כל תושבי הארץ, ואינו לועג לרעיונות כמו שיבת הפליטים הפלסטינים או שיבת עם ישראל לארצו כמין פנטזיה “לא מעשית”. אני מקווה שהמפגש הזה יתרום משהו לתחילתו של דמיון פוליטי חדש, כזה שאינו רואה במדינת ישראל – לא זו העכשווית ולא זו הדמיונית של 48'-67' – כאופק הפוליטי הבלעדי שלו.

דו–לאומיות בשבילי, לפחות כרגע, היא לא ניסיון לשרטט הסדר מדיני. אנחנו רחוקים משם הרבה יותר מדי, ופתרון שתי המדינות, למרות אכזבת ספטמבר, עדיין חי ובועט. הוא משרת את האינטרסים של הרבה אנשים שרוצים להנציח את המצב הקיים. תחת זאת, דו לאומיות היא פרדיגמה חדשה המאפשרת לחשוב מעבר להפרד–ומשול הליברלי – המעשי והמושגי כאחד. הושקעו כאן מאמצים רבים להפריד בין דרוזים (כלומר ערבים ממוצא דרוזי) לבין ערבים פלסטינים, בין יהודים שמאלנים לבין ערבים, בין מזרחים (או יהודים–ערבים) לבין ערבים. במקום לאתגר את ההפרד–ומשול בנקודות הצפויות כל כך, הפרדיגמה הדו לאומית מזנבת במדינה במקומות בהן היא הרבה פחות מוכנה לכך. פתאום ערבים ומתנחלים יכולים להיות חלק מאותה קבוצה פוליטית! שלא לדבר על שמאלנים ומתנחלים.

אבל דו לאומיות היא לא רק התחלה של קואליציות חדשות, אלא בירור מחדש של זהותנו שלנו – התחלה של פיוס עם ההיסטוריה שלנו, הזדמנות לסמן נתיבים מעבר נשכח לעתיד אחר (וראו הריאיון שעשינו עם דמיטרי שומסקי). פתאום כל מיני מושגים וצירופים, שהדוגמה הליברלית רואה כתרתי דסתרי עשויים להפוך שימושיים, חלק מיצירתיות פוליטית חדשה: מדינה יהודית–דמוקרטית (אבל לא רק יהודית), מתנחלים דמוקרטים, שמאל רדיקלי ציוני, ארץ ישראל/פלסטין השלמה, אפילו ביסקסואליות! אולי כולנו, בעצם, מתנחלים דמוקרטים, ביסקסואלים, אשכנזיות–ערביות וכיוצא באלה.

אולי מעבר לביצה העומדת שלנו לא מצפה לנו דבר. הציפייה לגאולה טרנסצנדנטית – מצד המדינה הליברלית או כנסיית הבד"ס, ה' צבאות או ג'ודית באטלר – מונעת מאיתנו לראות את המציאות נכוחה, את האנשים איתם אנחנו חיים, פלסטינים ויהודים דתיים, קיצוניים לעתים, אפילו מתנחלים. ברור לי שגם דו-לאומיות יכולה להיתפש כגאולה — גאולה בריבוע — אבל לדעתי היא דווקא המציאות כהוויתה. צריך רק להשתחרר מספיק כדי להכיר בה, ובהמשך גם לזהות את הפוטנציאל הדמוקרטי הטמון בה. ואולי ימי שפוט השופטים לא היו גרועים כל כך. אחרי הכל, אם אין מלך בישראל אפשר להחזיר את האחריות לידי הריבוי הנפלא של גוף האזרחים, ולמנהיגים לעת מצוא – דפני ליף, למשל, בהחלט יכולה לעבור כשופטת בסגנון תנ”כי, שלא נדבר על אריה דרעי.

ולסיום, אנקדוטה. לפני כמה ימים שאלתי אקטיביסטית מקומית בניו יורק, יהודייה טובה שראתה כמה דברים בחיים (ואפילו גרה בירושלים כמה שנים) אם יש לדו לאומיות פוטנציאל תמיכה בקרב יהודים פרוגרסיבים בארה"ב. היא שללה זאת מכל וכל, ומייד. וכששאלתי מה עם הסמן השמאלי בקהילה, נגיד Jewish Voice for Peace, היא אמרה שגם אצלם אין סיכוי, כי מעורבים בעניין מתנחלים. בשבילי הסיפור הזה הדגים היטב עד כמה הפוליטיקה הבינלאומית בכל הנוגע לישראל, כולל (ואולי בעיקר) בקרב יהודים, אחוזה בפנטזיה, כזו המנותקת מהשטח ומוסיפה להפריד הפרדה חדה בין יהודים לערבים, חילונים ודתיים, ליברלים ומתנחלים. פתרון שתי המדינות נחשק כל כך (גם) מפני שהוא אמור לאשר מחדש את הדיכוטומיות הללו (בקרב השוליים הרדיקליים של השמאל, הדיכוטומיות יאוששו על ידי חיסולה המוחלט של הציונות, אבל ההיגיון דומה, לדעתי. ארחיב בכך בהזדמנות קרובה).

אל מול זאת, אני חושב שדו לאומיות היא האופציה הריאלית. היא מבטאת מבט נוכח במציאות בין הים לנהר, כמו גם במיתוסים המכוננים של שני העמים. אלא שבמקרה הישראלי הפנטזיה עקשנית במיוחד – היא ממוסדת, מתוחזקת ומתוקצבת, מבית ומחוץ. למולה הפתרון היותר ריאלי נאלץ להתחפש להזייה. ואכן, לא בכדי כמה מהפעילים המרכזיים ב"ארץ יושביה", בהזמנה לדיון הפתוח ביום שלישי, מגדירים עצמם כהוזים. בימים שכאלה מדובר במחמאה.

 *

הדיון הפתוח עם "ארץ יושביה" – דף האירוע בפייסבוק.

(אגב, גם בניו יורק ידברו השבוע על דו לאומיות. ביום רביעי בשעה 19:00, בתיאטרון מילר של אוניברסיטת קולומביה, יתקיים פאנל בהשתתפות הפילוסופים אלן בדיו וסלבוי ז'יז'ק. הם ידונו בספרו החדש של אודי אלוני, עם השם המבטיח גם אם היומרני משהו – What does a Jew Want? On Bi Nationalism and Other Specters. אבל נראה לי שיהיה יותר כיף בתל אביב).

מסמך העקרונות של "ארץ יושביה", באתר החדש של הקבוצה.

היהודים ואנחנו

היפ הופ ציוני

ביום ראשון האחרון נכחתי באירוע ההשקה של Celebrate Israel Project, תשובה ציונית הולמת לשבוע האפרטהייד המתקיים כעת בקמפוסים ברחבי ארה"ב. כשליח ארץ האמורי בניו יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם, לא יכולתי להפסיד אטרקציה חינמית שכזו: הבטיחו לי נאומים של השר לענייני תפוצות יולי אדלשטיין ושל סגן יו"ר הכנסת מגלי ווהבה, ולקינוח – הופעה של הדג נחש.

בשעה שבע בערב נכנסתי בשערי "ברוך קולג'” בשדרות לקסינגטון — מוסד יהודי מיתולוגי, מהימים בהם הכניסה להרווארד או לקולומביה היתה חסומה בפני יהודים (כיום הם מרכיבים כ-30% מהסטודנטים בקולג' היקר והיוקרתי של קולומביה, בעוד שבברוך, הציבורי, רובם של הסטודנטים הם היספאנים ומהגרים אחרים). האבטחה היתה כבדה. מסביב היו המון יהודים, כולם ציונים ונלהבים למראה. אם כדי לראות עיר אירופית אמיתית, כך אומרים, צריך להרחיק עד בואנוס איירס, אז כדי לראות ציונים אמיתיים מוטב להתרועע עם יהודים אמריקאים. את זמנו של הקהל, עד תחילת התוכנית, הנעימה מצגת נעימה – בעיקר של חוף הים בתל אביב (מהמון זוויות).

הקונסול אהרוני. היהודי הגבוה בעולם?

את האירוע הנחה אחד רבי ג'ו פוטסניק, טיפוס גוץ בשיער מאפיר, שופע הומור אורי אורבכי. הקונסול הכללי בניו יורק, עידו אהרוני, הוא, אליבא דפוטסניק, “היהודי הגבוה בעולם", ואילו השר אדלשטיין הוא ההוכחה ש"אחד ועוד אחד שווה אחד" (לא הבנתי את הבדיחה). תפקידו של דובר אחר, מלקולם הונליין, סגן יו"ר ועידת הנשיאים של הקהילות היהודיות, הוא קשה, היות ש"בעולם יש 14 מיליון יהודים ולכן גם 14 מיליון נשיאים". בקיצור, הבנתם את הז'אנר. וזה, אגב, אירוע הפתיחה של פרויקט שאמור to energize את ה-HASBARA בניו יורק רבתי. עוכרי ישראל יכולים לישון בשקט.

עוד לפני סדרת הדוברים המרגשים (לצערי ח"כ ווהבה לא הופיע בסוף) נחשפנו לסרטון הסברה קצבי. זה נפתח עם ערבי בודד, בגלביה צחורה, מהלך בדממה באמצע המדבר ומסביב רק חול וחול. הלבן הלבן רוכן אל הקרקע וחופן אדמה מתפוררת, הזולגת מייד בין האצבעות. בין רגע הוא נעלם והכל נעשה ירוק מסביב, שדות עגבניות וחממות פרחים עד קצה האופק. פתאום המון אנשים רוקדים. איזו עגבניה נזרקת לחלל ונוחתת בישיבת דירקטוריון הייטקית ומחוייטת. כל מיני צורות באויר – משהו שמזכיר סליל דיאנאיי, וגם טלפון נייד. כמה אתיופים רוקדים ברייקדנס בוויה דולורוזה, ליד ההוספיס האוסטרי, הנזירות מצטרפות ומפה לשם הן כבר מצביעות בקלפי כחולה–לבנה, יחד עם "אשה מוסלמית" בכיסוי ראש. רשמתי לעצמי בפנקס: "לא לנתח. מטרה קלה מדי”.

ואז הדג נחש. אבל האמת שלא מעניין אותי לכתוב "ביקורת על הדג נחש" (את רוב מה שאפשר להגיד בסוגיה עפרי כבר אמר כאן). כל האירוע היה בעיקר מצחיק, וקצת עצוב. הסתכלתי על שאנן סטריט מקפץ על הבמה, באיזו חולצת כפתורים מבריקה, מזמר את המלים הביקורתיות, לכאורה, שרוב הקהל לא הבין. ניסיתי לכעוס עליו ולא הצלחתי. הוא נראה כמו דובון צעצוע קשור בסרט שנשלח בחבילה לדוד מאמריקה. אלא שהדוד מאמריקה, כמו תמיד, משלם – ישירות או בעקיפין – על המתנות של עצמו. הדג נחש הפכו לעוד ספקטקל של קיטש יהודי–אמריקאי, והשתלבו היטב עם התפייטותו של חבר מועצת העיר מברוקלין על פרס נובל והיהודים.

והנה מחשבה שצפה בי, שעה שהאזנתי לגברת ג'ניפר פאלק מ"המועצה היהודית ליחסי קהילה": שמא הציונות כולה היא ספקטקל של קיטש יהודי–אמריקאי, מתנה שהדוד מאמריקה שולח לעצמו?

היודו–ציונים

מבחינה פוליטית, המודרניות היהודית הולידה שני סיפורי הצלחה: הציונות והתפוצה הגדולה בארה"ב. בשני המקרים הצליחו יהודים, במספרים גדולים מאוד, לשמר את זהותם כיהודים ובה בעת לכונן לעצמם חופש קולקטיבי ואישי. עם זאת, אם נחשוב על זה, בעשורים האחרונים שני הסיפורים הותכו לפרויקט פוליטי אחד ויחיד, נקרא לו היודו–ציונות. המדינה הציונית כפי שהתגבשה מאז 67', כבריון שכונתי עם מעט מאוד עכבות, לא היתה יכולה לשרוד אילולא התמיכה הכלכלית והפוליטית של הדודים מאמריקה, ואילו יהודי ארה"ב, מצדם, זקוקים לישראל כמוקד של זהות אל מול היחלשות הזיקה הדתית וההתבוללות המתרחבת.

יהודי אמריקה, לפיכך, נושאים באחריות להתנהלותה של ישראל בארבעים השנה האחרונות. זו אחריות דומה לאחריות של כל אחד מאיתנו, היהודים בישראל – אם לא גדולה יותר מזו של חלקנו, אלה הרחוקים מעוגת הכוח הנפרסת בתל אביב, וושינגטון וניו יורק. יתרה מכך: הדימוי הקיטשי, הסכריני שהיהודים בארה"ב יצרו לישראל מקשה על כל שינוי פוליטי רדיקאלי, היות שישראל חייבת להישאר מין מולדת ערטילאית, עיר מקלט לאחרית הלא ברורה (והלא סבירה) שבה האנטישמיות באמריקה תזקוף את ראשה.

אדם בערבה. יחיאל שמי (~1951)

הרי יש מתח בין הפרויקט הציוני לבין התפוצות, שמכונת התעמולה היודו–ציונית מנסה לטשטש. אם היה (או יש) סיכוי לציונות, כמו לכל כובש בהיסטוריה, זה בהשתלבות והתבוללות בעמי האזור. ולדימיר ז'בוטינסקי הבין את זה, ולכן דרש, כפי שכותב דמיטרי שומסקי, שבמדינה העתידית היהודים – בניגוד לכל עדה אחרת – לא יוכלו להתנהל כעדה דתית סגורה. ההצטרפות אל הקבוצה היהודית תהיה חופשית ולא תותנה בהמרת דת, וזאת בניגוד לקבוצות האחרות שיוכלו לשמר אוטונומיה תרבותית ודתית (וזה כחלק מפרוגרמה דו-לאומית רחבה יותר). זו היתה דרכו לוודא שהמדינה הציונית תהיה ליברלית ויהודית כאחד: כל הקבוצות ייהנו מזכויות קולקטיביות אבל יהיה תמריץ ניכר להצטרף לרוב היהודי. אלא שזה "רוב יהודי" שונה מאוד מזה שמדברים עליו עכשיו. מדובר בגוף האזרחים האינקלוסיבי, החילוני, של המדינה הדמוקרטית. הגם שעדיין יקראו להם "יהודים", ספק אם יהודי ארה"ב (או התפוצות בכלל) היו יכולים להזדהות איתם.

היות שירשנו מז'בוטינסקי רק את האלימות ו”קיר הברזל”, ללא המוכנות להיפתח למרחב שסביבנו, קיבלנו את הבעיה עם הציונות בצורתה הנוכחית: מצד אחד, מדובר בבריון שכונתי, ומצד שני, זה בריון שכונתי הרואה עצמו כנציג הדמוקרטיה, הקידמה והמוסר עלי אדמות, ואף זוכה לאשראי בינלאומי ניכר הודות לדימוי הזה. אני חושד שהסירוב להיפתח למרחב משקף (גם) את האינטרס של יהודי ארה"ב, כמו גם של הממסד הציוני הזקוק להזדהותם. במלים אחרות, הציונים חייבים להישאר יהודים (שלא לומר אשכנזים) — דומים מספיק לחבר המועצה מברוקלין, כאלה שיכולים להבין בדיחה יהודית טובה (או לפחות להעמיד פנים).

מילא היינו נשארים יהודים אותנטיים, על כל המשתמע מכך (פרס נובל, היינריך היינה וכו'), אבל הפכנו ליהודים בעולם הדימויים – למשל בפגישות עם הדוד מאמריקה — ובריונים קוזאקים בממשות. בפועל, מממשת הציונות את "קיר הברזל”, אך ברובד הדמיוני אוהבת לחשוב על עצמה כמופע של "תיקון עולם" – יהודי ואוניברסלי כאחד – ובמסגרת זאת כעליונה ונבדלת משכניה.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לגרום לבריון לחדול מבריונותו. אבל זה לא נראה לי מעשי – בריונים בשכונה הזו יש הרבה, כמו בכל שכונה אחרת. מה עוד שגם אם ישראל תחדל מבריונותה העכשווית, יש את בריונותה ההיסטורית, זו העומדת בבסיס קיומה במרחב. התכחשות לבריונות ההיסטורית משמעה ביטול עצמי.

לכן, במקום להרוג את הבריון, עדיף להחליש אותו מאוד, באופן שישיב מידה של איזון וצדק אל הארץ, ואולי גם יאפשר התערבבות הדדית (או שזה כבר קורה?). במסגרת זו יש לנטרל את הדימוי הנרקיסיסטי המזין את שיגעון הגדלות של חלק ממנהיגינו ואת התמיכה העיוורת מצד יהודי ארה"ב.

המהפכות בתוניסיה ובמצרים הן כמובן התפתחות חיובית ביותר, מבחינה זו, ומאיימות על אחת האקסיומות של היודו–ציונות: ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". שלא במפתיע, היה נראה שתותחי הקיטש בברוך קולג' מתקשים להתמודד עם הסתירה המבעבעת בין האקסיומה לממשות. אני נשבע לכם שמלקולם הונליין הוציא מפיו את המשפט הבא: “בקהיר אין מצעדים נגד ישראל. זה מפני שישראל מהווה בשבילם מופת של דמוקרטיה!” (מחיאות כפיים).

נגן קרן, אחיעם (1964)

בעיניי דבר ההבל הזה, מפי מנהיג יהודי חשוב, משקף קושי אותנטי להתמודד עם המציאות החדשה: יהודים אמריקאים רבים רוצים להישאר המיעוט הליברלי המתייפייף שתומך בדמוקרטיה ובכל מיעוט על פני הגלובוס, ומצד שני לשמר את תמיכתם האיתנה בישראל (המלווה, לעתים, בבורות מזעזעת באשר לנסיבות באזור). אם אתם חושבים שזה רק הונליין (שהוא שמרן רפובליקאי), אתם טועים. זה גם, למשל, סטודנט צעיר שישב אתי באחד הסמינרים. הוא קורא היידיגר והגל, וחולצת הפלנל שלו ודאי נרכשה לאחרונה בוויליאמסבורג, אבל הוא מדבר בעיניים נוצצות על מסע ה"תגלית" שעשה בחורף האחרון (לטיול של הקיץ הקרוב, אגב, הגישו מועמדות לא פחות מארבעים אלף צעירים אמריקאים). אל מול הסתירה העצמית הזו, עטופה בסוכר – בין פוליטיקה פרוגרסיבית בכל תחום, כולל תמיכה במהפכה המצרית, לבין הזדהות עיוורת עם ישראל – אני מכבד יותר טוקבקיסטים כנים בוויינט.

עם זאת, אולי יש מקום לתקווה: אחרי הכל מדובר ביהודים ממוצא מזרח אירופי, ממש כמוני, ועם אנשים מסוגנו יש משהו שתמיד עובד – רגשי אשם. אז הנה, גם אני אתנסה בז'אנר הפופולארי של “מכתב ליהודי אמריקה”:

יהודים יקרים, אתם אחראים, ממש כמונו, לגזענות ולאכזריות שגברו בעשורים האחרונים. ההתגייסות שלכם להפסקת המצב הזה אינה "תיקון עולם" מוסרני — היא חובתו של הנוגש כלפי קרבנו. במסגרת זו, אשמח אם תרפו בהדרגה מהמדינה שעזרתם ליצור, ותיפרדו מהפנטזיות הקיטשיות שלכם עליה.

עדיף גם שתפסיקו – המעטים מכם שטורחים – לעלות לארץ. זהו. איחרתם את המועד. אם חלילה תיקלעו לצרה, אנחנו נעזור. אבל בינתיים, נראה לי שראוי יותר לקלוט פליטים יהודים ופלסטינים – ואפילו אפריקאים – מאשר את בני המעמד הבינוני–גבוה של המדינה העשירה בעולם. ארץ ישראל, בניגוד למשתמע מסרטון ה-HASBARA, מעולם לא היתה ריקה, וודאי שאינה ריקה כיום. יש בה הרבה ערבים ויהודים ומעט מקום ואויר, ואפילו הדירות ברחביה הן משאב נדיר.

היודו–ציונות, לסיכום, היא מקור לסתירות עצמיות משני צדי האוקיינוס. בישראל היא מתחזקת ישות יהודית טהרנית ובדלנית, המתכחשת לארציות ולמזרח–תיכוניות של עצמה, ואילו באמריקה היא חושפת את הפוליטיקה היהודית הליברלית בכל צביעותה. ברור למה היצור הדו–ראשי הזה, היודו–ציונות, חי ומתפקד: הממסד הישראלי מקבל כסף וגיבוי פוליטי וצבאי, ואילו הדודים באמריקה מקבלים זהות ואידישקייט. עם זאת, נראה לי שבטווח הארוך הוא מאיים על האינטרסים של שני הצדדים. במקום להרוג אותו, אפשר – וצריך – לבצע ניתוח הפרדה. או אז יוכלו היהודים בארה"ב להמשיך ולשגשג, ואילו הציונות תנצח, כלומר תגשים עצמה ותיעלם.

העם הציוני, הערבי–עברי, הפלסטינו-יהודי – או, אם תרצו, הכנעני – יוכל להכריז סוף סוף על עצמאות.

שבזיה, יצחק דנציגר (1939)