Posts Tagged ‘כנס המדינה האחת’

יבנה, בבל, פייסבוק

10 ביולי 2012

לאפרת

1.

בשנה שעברה פרסמה כאן נטע אלכסנדר רישום של חוויה. היא סיפרה על חוויותיה כסטודנטית ישראלית באמריקה, שבפעם הראשונה בחייה מתקשה להבהיר את מחשבותיה לאחרים – סטודנטים ופרופסורים המפגינים התאמצות יתרה בניסיון להבין את האנגלית-עברית רוויית העיצורים שלה.

במהרה התפרסמה התגובה המרושעת הבאה:

"יותר מכל דבר אחר הטקסט הזה הוא מניפסט – נוגה, כן, ולכן גם פתטי – של אזרח העולם הישראלי הפריבילגי שלא מצליח להבין איך הוא לא מתקבל באמריקה באותה התפעלות שהתרגל אליה במסדרונות האליטה הישראלית. איך קרה, שואלת אזרחית העולם שהתחנכה על מורשת זך, איך קורה שהמעמד הפריבילגי שלי לא משתכפל גם כאן?
זה לא יביא אותה למסקנות בדבר התנאים שאיפשרו את רכישת המעמד הפריבילגי בארץ: היא תקונן על מה שלא פותח לה את אותן דלתות גם כאן.”

התגובה האוטומטית הזו נכתבה, כדרכן של תגובות אלימות, בעילום שם. יש מובן שבו היא נכונה, אבל כדרכן של קלישאות היא מחמיצה הרבה. אכן, אלכסנדר – והיא מודה בכך במאמר – היא נציגה מובהקת של האליטה הישראלית. נוסיף גם שהשהות של באמריקה היא תולדה של הפריבילגיות שלה, ואולי היא גם מאפשרת לה לחמוק מחשבון נפש על המעורבות שלה ושל אבותיה בקונסטלציה שהביאה אותה, בסופו של דבר, ליבשת אחרת.

אבל מעבר לכל הדברים הנכונים הללו, תוגת המבטא מתמצתת איזו טרגדיה. נטע, כמו רבים אחרים – ואני מכליל עצמי בתוכם – לעולם לא יוכלו לרכוש באמריקה את אותן פריבילגיות. המעמד האבוד לעולם לא ישוכפל. למעט מתי מעט, רובנו – מי שיבחר או ייאלץ להישאר באמריקה – נשלם על כך מחיר עצום. בארץ ממנה באנו גדלנו בין כנפי השכינה, המיתוס הציוני העניק לנו משמעות ותכלית, בגופנו האשכנזי, בעברית הנכונה, גילמנו אידיאל של מקומיות. היינו העתיד, או לפחות אבותינו היו העתיד. ואינם עוד. המיתוס נשבר. אנו דור ראשון לחורבן.

אינני מבקש רחמים. לחלק מהקבוצה הזו יש רכוש רב, שנאסף על חשבון הקרבנות הידועים. לא נרעב ללחם. איננו רעבים. לא בישראל ולא באמריקה. אבל היתה איזו הוויה – והיא אוזלת והולכת. אפשר לדבר על תלישות, או על גלות. הכל יחסי. מי שהיה לו הכול, מבכה את היפעה שאבדה. לא צריך לרעוב ללחם כדי לבכות את מצבך. יופי ואיזה קיום מפואר יותר הוא אבידה כבדה בפני עצמה, גם אם בשביל הדור שלנו היופי הזה כבר היה רק זיכרון, גיחות אחרונות לקיבוץ מופרט.

הפאתוס שלי יכול להיראות כנוסטלגיה ריקה, מהסוג שאני ואחרים ביקרנו בבלוג הזה לא פעם. דוגמא אופיינית לנוסטלגיה הזו מצאתי בשבוע שעבר בכתבה של ניר חסון ב"הארץ", בה מקוננים שופטים ואשכנזים אחרים על ירושלים הנפלאה של שנות השישים והשבעים, וכיצד כעת עליהם לנטוש את הכל ולעבור לתל אביב. כתבות כאלה הן חלק מפרויקט פוליטי ותרבותי של התבדלות עצמית. האליטה האשכזית-ליברלית אינה טורחת לחשוב על אחריותה למצב הנוכחי. מבחינתה היה פה נפלא לפני שנולדנו, וגם קצת אחרי – עד שהערבים, החרדים או תושבי שכונת התקווה הרסו את האידיליה.

הכול נכון. אבל אסור שהשיחה הפוליטית-תרבותית תצמטצם לביקורת סוציולוגית, עם כל חשיבותה. עתה יש שהות לומר משהו בגוף ראשון, לנסות, כמו נטע, לרשום חוויה – אבל גם להבין מה אפשר לעשות איתה. ככלות הכל אני עדיין, לטוב ולרע, חלק מאותה אליטה, וכדי להבין כיצד אפשר ללכת מעבר לנוסטלגיה, מוטב לא (רק) לבטל אותה. הבעיה היא כשהשיחה רצופה רק בנוסטלגיה, כמעט כמו תמיד בעיתון "הארץ". במקום זאת אני מציע לבטא אותה ממרחק ביקורתי, כזה המאפשר לקולות אחרים להישמע, של אחרים ושל עצמי.

לכן אדבר כאן בגוף ראשון בניסיון להבין את החוויה של מי שמקרוב עזב את מולדתו, שעד כמה שאני ביקורתי כלפיה, לא היה או יהיה לי בית אחר, שפה אחרת מלבד השפה הציונית רבת העיצורים, מלאת הכללים, שאני אוהב כל כך. אני מנסה להבין מדוע קשה לי כל כך להיות רחוק מהבית. אותי עצמי אני מנסה להבין, אבל כדרכה של כתיבה ציבורית, טמונה בה תמיד תקווה שאחרים ימצאו בה הד, ואולי מהשיחה שתתפתח תיווצר הבנה חדשה, תודעה חדשה. מי הם אותם ישראלים שהתגלגלו אל מעבר לימים ואוקיינוסים? מי הם ובעיקר מה הם יכולים להיות.

2.

מאז נסעתי לניו יורק לפני שנתיים, ללמוד בה פילוסופיה, שאלת הזיקה לארץ לא מפסיקה להטריד אותי. אפילו הבלוג הזה הוקם, מהזווית שלי, כדי לאלץ אותי לעקוב אחר "ההתרחשות", ולהמשיך לכתוב בעברית. עם הזמן הכרתי רבים שכמוני חיים הרחק מארץ המוצא. אבל לא כולם חשים את אותה חרדה, כאילו החוט מאיים כל רגע להיקרע. למעשה, רק אנוק, חברי הטוב ביותר בניו יורק, מרגיש כך. הוא טאמילי מסרי לנקה. מרגישה כך, אני חושב, גם סטודנטית איראנית שפגשתי בברלין. אבל רבים האוסטרלים, הגרמנים או הספרדים שבשבילם המולדת היא עניין מובן מאליו.

ההבדל נעוץ, אני מניח, בתחושה שהמולדת שלך היא לא עניין סגור. מתרחש מאבק על זהותה, ואילו אתה משתייך לקבוצה שעלולה להפסיד, ואולי כבר הפסידה. אנוק משתייך למיעוט מדוכא שלפני שלוש שנים ארגון השחרור שלו נמחץ באכזריות על ידי הממשלה הסרי לנקית (כתבתי על זה כאן), ואילו הסטודנטית האיראנית היא בת למשפחה קומוניסטית ותיקה. הזהות האיראנית שלה מאוימת כאשר האידיאולוגיה הרשמית של מדינתה היא אנטי קומוניסטית בעליל.

להבדיל, אני משתייך לקבוצה חברתית שפעם הגדירה את הישראליות וכעת מנהלת מלחמת מאסף. יותר מכך, נראה שעצם השהות שלי בחו"ל מאשרת את הדימוי הרווח על הקבוצה הזו – כחבורת ליברלים קוסמופוליטים שנמלטים על מעבר לים ברגע שההוויה המזרח תיכונית תובעת מחדש את מקומה. אין פלא, איפוא, שאני חש שהנוכחות שלי במרחב הזה מאוימת, ועליי להגן עליה, במיוחד לאור העובדה שבכוונתי לחזור ביום מן הימים.

לכן יש שיח הגירה מסוים שלחלוטין לא רלוונטי למה שאני מנסה לעשות כאן. דוגמאות אפשר למצוא למכביר תחת הכותרת "רילוקיישן" בוויינט. שם השאלה הנשאלת היא, האם כדאי להישאר בארץ, או שמא לעבור לחו"ל. איפה יותר זול, איפה יש יותר הזדמנויות, איפה פחות פשע, או יותר ביטחון. הארץ וחו"ל נתפשות כשתי אופציות יציבות וקבועות. מולם ניצב בסופרמרקט אינדיבידואל שגם הוא יציב וקבוע. הוא יודע מי הוא ומה הוא רוצה, ונותר רק לעשות תחשיב שבסופו נדע מה להעדיף.

אבל בשבילי הארץ היא אובייקט נזיל ומשתנה, ויותר מכך – היא חדורה לחלוטין בסובייקט המתבונן בה ומשתוקק אליה. כשאני רוצה לחזור אליה אני מחפש סיבות לאהוב אותה, כאשר היא מתרחקת והולכת, אני מוצא סיבות להרחיק אותה עוד יותר.

3.

מה אני מחפש בעצם? אני מחפש משמעות לעזיבה שאינה מצטמצמת לסיבות האישיות של העוזב – לא הסיבות שהוא נותן לעצמו וגם לא הסיבות שאחרים יכולים לייחס לו. במקרה שלי למשל, אפשר לומר, בפשטות, שנסעתי לאמריקה כי רציתי ללמוד פילוסופיה. זה הסיפור שאני שסיפרתי לעצמי. במובן הזה אני דווקא כן כמו אינדיבידואל רציונאלי בסופרמרקט. חשבתי לעצמי: איפה עדיף ללמוד פילוסופיה לדוקטורט? התשובה היתה ברורה. אפשר לייחס לי מניעים פסיכולוגיים נסתרים שאינם חלק מהסיפור שסיפרתי לעצמי כשעזבתי אבל התגלו בחלוף הזמן. למשל, צורך סמוי להשתחרר ממשטר מגדרי מקובע או שמרני מדי. אבל גם במקרה זה הסיפור הוא עדיין אינדיבידואלי (גם אם אפשר – ואף רצוי – לספר אותו באופן יותר פוליטי, אבל אעשה זאת בהזדמנות אחרת).

אני מחפש משמעות, אפשר לומר, קולקטיבית – סיבות שאינן מצטמצמות לתחשיב אינטרסים אינדיבידואלי אלא מתייחסות אל הקהילה שלי. אני מציע לשאול את השאלה ככה: האם יכול להיות תפקיד פוליטי לפזורה העברית החדשה? – תפקיד שיצדיק את העזיבה, שיהפוך אותה טובה לא רק לאינדיבידואל שעוזב אלא גם לאחרים.ֿ

ניתן לחשוב על "תפקיד פוליטי" כזה בלפחות שתי דרכים. ראשית, אפשר לשאול כיצד – ואם בכלל – העוזבים יכולים לתרום במעשיהם, מרחוק, לשינוי פוליטי חיובי בארץ. תשובות אפשריות: פעילות בשדולה היהודית ג'ייסטריט, ארגון הפגנות עם איראנים בברלין, השתתפות בכנסים על המדינה האחת בהרווארד.

כל התשובות הללו ראויות לבחינה, והן קשורות בוודאי בתנאים הספציפיים בכל ארץ הגירה. אבל אני רוצה להציע דרך אחרת לחשוב על "תפקיד פוליטי" לפזורה – כזה שבמרכזו אינו הפעולה אלא דווקא התודעה. המצב הפזורתי – וזה פחות משנה לאיזו ארץ – מזמן שינוי תודעתי שיכול, בתורו, להשפיע לטובה על ארץ המוצא.

במקום לחשוב על מה אפשר לעשות, אני מציע לחשוב (גם) על היתרונות שבאי-עשייה, זו שהגלות המחודשת גוזרת עלינו. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שאני לא זה שאמור לעשות או להוביל או להנהיג – מתוקף השייכות הסוציו-תרבותית שלי לאליטה הישראלית – אלא מיעוט מגומגם משהו בעיר הגדולה (ניו יורק במקרה שלי). קשה לי להגזים בהשפעה שהיתה למצב הזה על תודעתי העצמית בשנתיים האחרונות.

שהרי הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא לקרוא ולכתוב, והצורך לעשות זאת בשפה זרה הוא חוויה עמוקה של נכות. אם בעבר הייתי צריך לעצור את עצמי שלא לדבר יותר מדי בפורום ציבורי או אקדמי או חברתי, כעת אין לי ברירה אלא לשתוק, או לפחות לדבר הרבה פחות. בתחילה התייסרתי, אבל הפוליטיקה במיטבה יכולה להפוך ייסורים לוויה דולורזה של תודעה חדשה. מה שהתייסרתי בגללו אני כעת מקבל באהבה. השתניתי. הייתי לאדם אחר.

אם אני מדבר פחות, אחרים יכולים לדבר יותר. והכלכלה הזו אינה תקפה רק בהקשר החברתי או האקדמי שלי בארץ ההגירה. היא תקפה גם ליחסים בין העוזבים לבין ארץ המוצא, היא ארץ ישראל. לפתע אפשר להתבונן בספקטל הפוליטי המתמיד הזה מהצד. אפשר לנשום עמוק בטרם מתערבים, בטרם מקימים עוד תנועה או יוזמה או מארגנים הפגנה כזו או אחרת. אפשר להניח לאחרים לארגן הפגנות ולהוביל תנועות, אולי כאלה שאינם משתייכים לאליטה האשכנזו-שמאלנית המובנת מאליה, שכבר אינה יכולה לייצג את האחרים.

4.

מה יכול להיות, איפוא, התפקיד הפוליטי של הפזורה העברית החדשה? להשתנות, ללמוד להיות מיעוט. זה נשמע פאסיבי – וזה אכן פאסיבי. אני מדגיש פחות את המעשה ויותר את הצורך לתת למאורעות ולמקומות לעשות בנו מעשים, לשנות אותנו. אבל זו פאסיביות שמעשה בצידה. אני חושב שחשוב לכתוב את החוויה הזו. הכתיבה יכולה להפוך להפוך חוויות אישיות למוקד של תודעה קהילתית חדשה.

התודעה החדשה אינה רק של מי שעזב. ובעצם – מי באמת עזבעזב ולא ישוב? הרוב עזבו לזמן מה וכנראה ישובו, או לא ישובו אבל רוצים לשוב, או לא ישובו ולא רוצים לשוב אבל עוקבים אחר ההתרחשות בעיניים קרועות לרווחה. וגם מי שנשאר מגיח הרבה לחו"ל, מבקר בברלין או בניו יורק, רושם רשימות, משוחח עם מי שעזב או מי שחושב לעזוב, מונה יתרונות וחסרונות, מבכה החמצות ופותח הזדמנויות.

יש כאן, במלים אחרות, קהילה – כזו שהדיכוטומיה בין עזיבת הארץ להישארות בארץ מחמיצה את הדינאמיות שלה. זה התאפשר, במידה רבה, בשל מהפכת המדיום של העשור האחרון. הבלוגוספירה, הסקייפ ובעיקר הפייסבוק, הפכו את הדיכוטומיה הזו לרלוונטית הרבה פחות. מדי בוקר אני מתעורר בניו יורק או בברלין ומתהלך בפייסבוק במשך כחצי שעה. רבים מה"חברים" שלי אינני מכיר – את חלקם אני אפילו שונא – אבל כך ארגיש גם ברחוב תל אביבי ממוצע. אני חלק מהוויה.

אפשר לראות את זה כפריבילגיה של מעמד שבע למדי. זה ודאי נכון. אבל כמו התגובה לנטע אלכסנדר שציטטתי למעלה, זה מחמיץ את הפוטנציאל הפוליטי המעניין. המדיום החדש הזה יכול להפוך, אני מציע, למוקד של תודעה חדשה. הוא יכול לתווך את החוויה של העוזבים, או החצי-עוזבים, לאלה שרבע-עוזבים או שמינית-עוזבים. הוא יכול ללמד אותנו להיות מיעוט בארץ הישנה, לתת לאחרים מקום, להשתנות ולא רק לנסות לשנות אחרים.

ההיסטוריה המודרנית רצופה מקרים בהם הזהות שרלוונטית למקום אחד נוצרה במקום אחר לגמרי. כך למשל, הזהות הלאומית האיטלקית התבססה גם בקרב מהגרים איטלקים באמריקה. בארץ החדשה ההבדל בין סיציליאנים לנפוליטאנים או לרומאים היה הרבה פחות משמעותי. דרך העיניים של אחרים הם למדו לראות עצמם כמשתייכים לאותה קבוצת זהות ופיתחו מגוון של מנהגים ודפוסי צריכה משותפים. ו"ס נאיפול מתאר בספר המסע היפה שלו India: A Million Mutinies Now, כיצד בטרינדאד, האי הקריבי אליו היגרה משפחתו מהודו, התגבשה זהות הודית החורגת מהקסטה או מאזור מוצא כזה או אחר. הזהות החדשה היגרה, בתורה, חזרה לארץ המוצא.

הדוגמאות הללו עשויות להטעות. האנלוגיה אינה מלאה. אינני טוען שבפזורה החדשה נוצרת זהות ישראלית חדשה. מה שעשוי להיווצר בה הוא זהות חדשה לקבוצה הסוציו-תרבותית הספציפית שנוטה לעזוב את הארץ, ובתורה להקרין גם על מי שנשארו בה, ומחוברים איתה במגוון המדיומים החדשים שנוצרו בעשור האחרון. אם היינו אדוני הארץ, עתה נלמד מידה של ענווה — ובתורה תהגר התודעה החדשה חזרה לארץ ישראל. היא כבר מהגרת. כאן בארץ האמורי, בפייסבוק, בסקייפ, בערוצים אחרים, אנשים עוזבים אבל המחשבות שלהן מהדהדות במרחבים אישיים ווירטואליים. הן יכולות לשנות הן את העוזבים והן את הנשארים מאחור – ובעיקר את כל מי שנמצא איפשהו באמצע. רובנו הגדול.

זה ודאי לוקח זמן, וזה ודאי לא יקרה מעצמו. יש מי שעוזב ואינו רוצה דבר וחצי דבר עם הארץ שנותרה מאחור. יש מי שעזבה לטובת "רילוקיישן" ותו לא. אבל מי שמבקש איזו משמעות פוליטית לעזיבה שלו, ודאי ימצא דרכים לכתוב אותה, לתת לה נוכחות בעולם. ויהיו מי שיקראו, ויכתבו את שלהם.

התחלתי את המאמר ברוח סנטימנטלית משהו, ועתה אסיים. “אנחנו דור ראשון לחורבן”, כתבתי. אבל החורבן יכול לזמן מידה של שחרור. חורבן ירושלים אין משמעו חורבן של הקהילה היהודית, אפילו לא של ארץ ישראל כארץ יהודית. אחרי החורבן אפשר להרחיק לבבל, אבל אפשר להישאר ביבנה. אפשר גם לנוע ביניהן. צריך ללמוד לחיות מחדש, לא רק כפרטים אלא גם כקהילה, כנשאי זיכרון ועתיד. את הלימוד אפשר לעשות ביחד – משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר.

*

כל פוסט רוקם ביחד מחשבות ומלים ששאלתי מאחריםאבל זה במיוחדאז רציתי להודות לכמה אנשים ששוחחתי והתכתבתי איתם על הגירה בשבועות ובחודשים האחרונים. רשימה חלקיתאפרת אבן צוראלי אושרובעפרי אילנישדמה אפשטייןאנוק ארודפרגסאםדינה ברדיצ'בסקי, גדי גולדברג, איתמר טהרלבישי מישוריעודד נעמןעמיחי עמיתאבנר עפרתשאול סתרדנה רוטשילד.

דימויים: Wonderland מאת ציבי גבע, ושלושה דימויים מתוך "גיאוגרפיה גמישה" למיכאל דרוקס.