אקסלרציוניזם הוא הומניזם

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

"נדמה לי שהמלחמות בעזה הן כבר חלק משיטת הממשל"

שיחה עם יותם פלדמן על סרטו "המעבדה", על סוחרי הנשק ועל כלכלת המלחמה הישראלית

 

האמורי: אולי נתחיל משאלת "מעמדה הבינלאומי של ישראל". הסיטואציה הבינלאומית של ישראל בשנים האחרונות מנוסחת לרוב בתור "בידוד עולמי גובר". אמנם יש נסיגות בבידוד, אבל יש הסכמה מהימין ועד השמאל שישראל נעשית פחות ופחות פופולרית עם כל מלחמה ומבצע. אתה אומר שזה בדיוק להיפך. בסרט שלך רואים קצינים מכל צבאות העולם שבאים לישראל לרכוש נשק – מאירופה, מהודו, מאמריקה הלטינית, כמובן מארה"ב – ממש כל עמי תבל. אז כל הדיבור על ביקורת ובידוד זאת הצגה שכולם משתתפים בה? או שהביקורת היא עוד כוח שמשוקלל לתוך המערכת?

יותם פלדמן: אני חושב שהתקבע יחס אל ישראל כמין פרא לא מרוסן שממוקם בסביבה ברוטאלית ולכן מפעיל כח מופרז אבל נדרש. מכאן שהיחס הוא בדרך כלל מתנשא-סלחני. חשוב יותר, אני חושב שהשיווק הביטחוני הישראלי מצליח איפה שההסברה הישראלית מצליחה פחות. רבים לא עושים את הקישור בין נשק ההיי-טק של ישראל לבין הכח הצבאי הבלתי מרוסן שעליו קוראים בדו"חות של ארגוני זכויות אדם. חושבים על זה כתופעות שונות שמתקיימות בזמן ובמרחב קרובים. כשקוראים בדו"ח גולדסטון על התקפת מסדר בית הספר לשוטרים ביום הראשון של עופרת יצוקה, וקוראים בפרסום שיווקי של רפא"ל על הניסוי המבצעי בלחימה של "ספייק-4" (הטיל שישראל ירתה על המסדר), צריך להתאמץ כדי להבין שמדובר בתיאורים שונים של אותו אירוע היסטורי. כך גם לגבי מזל"טים ששמשמשים לחיסולים בעזה. מצד שני, בהחלט יתכן שהאירופים מבינים את זה היטב ופשוט לא אכפת להם.

בעשור הקודם, אחרי מבצע עופרת יצוקה, היתה איזו הרגשה שזה לא יוכל להימשך יותר. שבקונסטלציה הנוכחית ישראל תצטרך לצאת למלחמת עזה השלישית, הרביעית, החמישית, השישית, וכך אולי גם בחזיתות אחרות – ומצד שני שהיא לא באמת תוכל לצאת לכל כך הרבה מלחמות.

אחרי ההתנתקות קרה לדעתי תהליך שמעטים מחוץ לצבא שמו לב אליו, שבו המלחמה הפכה מאירוע יוצא דופן, בלתי צפוי ודרמאטי בחיי האומה, לפעולה מחזורית שמלווה את חייה, כך שבכל זמן נתון ישראל במלחמה בעזה או בתקופת ההמתנה עד למלחמה הבאה. מאז ההתנתקות ולפני "עופרת יצוקה" היו "גשמי קיץ", "אלוני הבשן", "פרי סחוט", "ימי תשובה", "חורף חם" ועוד (כולם שמות של מבצעים צבאיים ישראלים בעזה, הרשימה חלקית. יואב גלנט, שהיה אלוף פיקוד הדרום בתקופה שבין ההתנתקות לבין עופרת יצוקה, ומופיע בסרט, נטל חלק משמעותי בגיבוש הדוקטרינה הזו. הוא השתמש במטאפורה של מכסחת דשא כדי לתאר אותה, המלחמה בפעולת תחזוקה שגרתית מחזורית מעבר לגדרות הגבול.

תורם לזה השימוש המאסיבי במיגון ובכלים אוטומאטיים ובלתי מאוישים, שמאפשר מלחמות שבהן אין פרופורציה בין הסיכון שנוטל צד אחד לבין זה שנוטל השני. זה טורף את כל הקטגוריות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות שבהןֲ רגילים לחשוב על מלחמה. אם כל המערכות האלה מתבססות על ההנחה שמדובר בעימות שבו  צדדים מקבלים על עצמם את האפשרות להרוג או למות, כאן בחלק מכריע מהמקרים צד אחד הוא זה שהורג והשני הוא זה שמת. התעשיות הביטחוניות, שמפתחות מוצרים לעימות מהסוג של עזה, ולוחצות על הצבא הישראלי לרכוש אותם, ממלאות כאן תפקיד משמעותי. התוצאה היא מטרידה כי נדמה לי שהמלחמה בעזה הפכה אינהרנטית למערכת הפוליטית הישראלי, אולי חלק משיטת הממשל. זה בלט במבצע עמוד ענן שהתנהל תוך כדי מערכת הבחירות, אבל התמיכה בו איחדה את כל המתמודדים על השלטון.

האם אתה חושב שהבדיקה של מערכות נשק שיחקה תפקיד למשל בהחלטות של ברק במלחמות האחרונות בעזה?

קשה לי לתאר שלא. זה חיבור ישיר הרבה יותר מהחיבור שעשה דן חלוץ בין המלחמה בלבנון לתיק ההשקעות שלו. הקשרים בין התעשיה הביטחונית לבין הצבא והמערכת הפוליטית הדוקים מאוד. החברה הביטחונית הרווחית ביותר היא אלביט, בבעלותו של מיקי פדרמן אחד האישים המקורבים לאהוד ברק ואיש מפתח במסעות הבחירות שלו. החברה הזו מתמחה באמצעים מתקדמים לעימות א-סימטרי, אותו סוג של מלחמות שברק מנהל בשנים האחרונות בעזה, יש עוד קשרים רבים כאלה. יותר מכך, זה אינטרס כלכלי לאומי. למשרד הביטחון יש תפקיד כפול כממונה על המערכת הצבאית וכמקדם מכירות של התעשייה הביטחונית הישראלית בחו"ל. זה נראה לי לא אנושי לדרוש מברק לעשות את ההפרדה. אני לא אומר שיוצאים למבצעים בעזה על מנת לבדוק אמצעים ולהרוויח כסף, אבל זה בהחלט משחק תפקיד.

ברמות זוטרות יותר, החברות הביטחוניות הישראליות משקיעות מאמצים רבים כדי לגרום לקציני לצה"ל לקנות את מוצריהן ולהשתמש בהם כדי להגדיל את פוטנציאל הייצוא. הן עושות את בין היתר באמצעות גיוס המוני של קצינים בכירים כאחראי פרויקטים ומקדמי מכירות מול עמיתיהם ופקודיהם לשעבר בצה"ל. מקרה בולט הוא של אלביט והאלוף במיל' יפתח רון-טל.

יש לזה תוצאות בשטח. אדם מרכזי בתעשייה הביטחונית סיפר לי שניסוי מערכת צי"ד של חברת אלביט (צבא יבשה דיגיטלי – מין אינטרנט לכוחות הקרקע), פרויקט ענק של מיליארד דולר, איפשר להעלות את המחיר שלה בעיסקה שנחתמה שנה אחרי המבצע עם אוסטרליה. כך גם לגבי חברת רפא"ל, שאמרה בגלוי שתמנף את סבב ההסלמה שקדם לעמוד ענן, ואת ההפעלה של כיפת ברזל כדי לגייס כחצי מיליארד שקל באג"ח. איש מכירות של התעשייה האווירית אמר לי בשיחה שחיסולים ומבצעים בעזה מביאים לעלייה של עשרות אחוזים במכירות החברה.

ובכל זאת, איכשהו קשה להשתכנע בזה. יש הרגשה שהגברת האיומים על ישראל, הצורך לבנות חומות, לירות עוד טילי הגנה, להפעיל עוד חטיבות בכל החזיתות, בכל זאת תביא למצב שבו "הכסף נגמר". השאלה אם תמיד נכון שיש יחס ישר בין חיכוכים צבאיים לשגשוג כלכלי, או שמנקודה מסוימת זה מתחיל להתהפך.

השאלה היא של מי הכסף שנגמר. בניגוד לעבר, חלק בלתי מבוטל מהתעשייה הביטחונית הוא פרטי. מצד שני, למדינה יש תפקיד בהצלחתן של אותן חברות פרטיות, דרך ההשקעה שלה בצבא הישראלי ובמחקר ופיתוח לאומיים. מהבחינה הזו, כפי שסבירסקי הראה, התעשיות הביטחוניות מביאות להעברת כסף מכיס ציבורי לידי מעמד בינוני-גבוה שמתפרנס מהתעשיות הביטחוניות באופן ישיר או עקיף. חלק מהכסף חוזר למדינה דרך מסים ודרך הכנסות של יצרניות נשק ממשלתיות ותורם לכלכלת סכסוך מדינתית וחלק אחר נשאר בידיים פרטיות.

האם יש כאן משהו חדש? תמיד היו סוחרי נשק ישראלים, ובכלל מדינות תמיד הרוויחו ממלחמות.

בתחילת התחקיר לסרט הזה באתי לבית של סוחר הנשק יאיר קליין מעל שוק הפישפשים ביפו, היתה לנו שיחה ארוכה על התיזה של הסרט והתכניות שלי. לכאורה קליין אמור להיות דמות קלאסית לסרט כזה. קצין לשעבר מסיירת חרוב שמכר למיליציות בקולומביה את הטקטיקות של ארץ המרדפים בבקעת הירדן, בתקופה שבה גנדי היה אלוף הפיקוד ועשה שם ככל העולה על דעתו. אבל תוך כדי השיחה איתו הבנתי שלמעשה אין לו מושג על מה אני מדבר. הוא בא מדור שלא מכיר את המציאות הנוכחית. כיום סדרי הגודל שונים לגמרי, הרווחים מהנשק הישראלי גדולים בעשרות מונים אבל חשוב מזה המוצר הישראלי הוא אחר.

קליין התעסק במכירת אמצעים קטלניים ובאימונים. היום ישראל מציעה למכירה מודל פוליטי שלם למלחמה א-סימטרית, קונפליקט בין מדינה לבין לוחמים לא סדירים. במודל הזה יש מרכיבים קטלניים וגם מרכיבים "רכים". ישראל מייצאת טילים של חברת רפא"ל שמשמשים לחיסולים בעזה, מזל"טים של התעשייה האווירית, שיטות לחימה של אביב כוכבי, חומות הפרדה של מגל אבל גם משפטנים, מומחים לממשל באוכלוסייה בסגנון המינהל האזרחי ואפילו מוסר לחימה. זו אולי הסיבה שלשמאל יש דריסת רגל גדולה יותר מבעבר בעסקים האלה. יוסי ביילין מוכר מוצרים ביטחוניים, שלמה בן עמי שימש בתפקיד בכיר בחברה Global CST שמכרה ואימנה בקולומביה ואהוד ברק כמובן שהגיע לעסקים האלה בשיאם, אחרי ה-11 בספטמבר.

 

אתה בעצם אומר שמאז 11 בספטמבר, ישראל היא שוב המחנכת של המין האנושי בתחום המרכזי ביותר שעלה על סדר היום הבינלאומי – מלחמה א-סימטרית. כלומר, היהודים הם שוב בחזית המחשבה – כמו עם משה, ישו, שפינוזה, פרויד, איינשטיין, קפקא…

אני לא יודע עד כמה נכון לחשוב על המחנכים הצבאים הישראלים כיהודים. הגניאולוגיה הצבאית של הקצינים שמתוארים בסרט מתחילה ביגאל אלון עוברת דרך מאיר הר-ציון ואריק שרון ומגיעה לאהוד ברק ואביב כוכבי. אלה לאו דווקא אנשים שהיהדות היא מרכיב קריטי בזהותם.

אבל ברור שבענינים האלה יש למדינות העולם יחס מיוחד לישראל ולישראלים, שאולי גם ניזון קצת מהיחס ההיסטורי שאתם מדברים. זה קשור בעיקר לכך שהעימות הא-סימטרי הישראלי עם הפלסטינים, ובמידה מסוימת בלבנון, הקדים את אלה שפרצו אחרי ה-11 בספטמבר. מוצרים ישראלים ושיטות ישראליות נמצאים במלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגניסטאן, בעימות עם הפאר"ק בקולומביה, במלחמות עם סוחרי סמים במקסיקו, בסיכסוכים אתניים בקשמיר וגם קונפליקטים כלכליים כמו למשל קהילות מגודרות לבעלי אמצעים בדרום אפריקה, אמריקה הלטינית וארה"ב. ההשפעה הכלכלית של זה על ישראל היא עצומה. היצוא הביטחוני הישראלי שילש עצמו מ-2 מיליארד דולר בשנה בראשית שנות ה-00' ל-7 מיליארד דולר בשנה שעברה, וישראל הפכה ליצואנית הנשק ה-4-6 בעולם לאורך העשור.

אתה מביא את הנוסחא המתמטית שפיתח פרופ' בן ישראל למספר ההרוגים האופטימלי בסיכול ממוקד. אתה יכול להסביר מה הנוסחא הזאת אומרת?

בן ישראל השתמש במשוואה מתמטית כדי להסביר את שיטת הסיכול הממוקד בישראלית. המשוואה נגזרת מתוך משוואות האנתרופיה, תיאור התנהגות מולקולות בגז ומידת הסדר שלהן. ככל שמעלים את הטמפ', פוחתת מידת הסדר של המולקולות. בן ישראל עשה אדפטציה למשוואה כדי לשאול כמה מאנשי ההתנגדות הפלסטינית צריך לחסל או לעצור (תקצרה היריעה מלהסביר את הפיתוח המתמטי). ביישום של זה עזה מדובר בעיקר בחיסולים.

כשרואים את זה, זה נשמע די הגיוני. זאת באמת צורה מדויקת להרוג כמה שפחות אנשים ובכל זאת להביא להתמוטטות של הכוח הלוחם של האויב… אפשר לומר שצה"ל באמת נהיה יותר יעיל במניעת הרג של אזרחים?

כן, במובן מסוים. אין ספק שחלק מרעיון המלחמות הא-סימטריות הוא איפוק מסוים או ריסון מרכיב האלימות העודפת במלחמה, והאינטרס הישראלי הוא לא להרוג אזרחים סתם. נשאלת השאלה איך זה שעדיין החימוש המדויק הורג מאות ואלפים. יש לזה כמה הסברים, אחד הוא ההגדרה של "מעורבים". ההגדרה הישראלית למעורבים היא רחבה מאוד וכוללת גם את 89 מסיימי קורס שוטרי התנועה שנהרגו ביום הראשון של עופרת יצוקה, כך גם רבים שחוסלו במה שמכונה signature strikes, התקפות ממזל"טים שמופעלות על בסיס פעילות "חשודה" של יעדי התקיפה. פעילות כזו יכולה להיות כל מה שנראה דומה לשיגור רקטות אבל גם שימוש בטלפון סלולארי לצילום, שמביא לסיווג בעל הטלפון כתצפיתן. בארה"ב מתקיים כיום דיון על אפשרות השימוש האוטומאטי בהתקפות כאלה. כבר קיימת טכנולוגיה להתקפה אוטומאטית על מי שעונים על דפוסי התנהגות מסוימים, עוד לא החליטו אם נכון מבחינה מוסרית לאפשר את זה.

אחת הדמויות הבולטות בסרט היא שמעון נווה, שיישם תיאוריות ביקורתיות של דלז וגוואטרי לצורך הפלישה לקסבה של שכם בחומת מגן. האם אתה חושב שהוא משתמש בפילוסופיה הזאת באופן מעוות?

רבים בפקולטות למדעי הרוח הזדעזעו כשקראו על נווה, בין היתר כי לא ציפו לפלישה הזו של המדינה ושל הצבא אל מה שהם חווים כמרחב אוטונומי שלהם. בסך הכל, אני מסכים עם נווה שאומר שדלז לא שייך רק למי שמשייכים אותו אליהם. עדיף בעיני שמרחב הדיון לא יהיה סטרילי ו"יזהמו" אותו גם גורמים מבחוץ, שיחייבו שאילת שאלות. אולי גם שאלות על הפילוסופיה של דלז – האם האימוץ שלה בידי נווה אומר משהו על הפילוסופיה עצמה, קשה לי לדמיין שימוש צבאי בפוקו למשל או בוולטר בנימין מסיבות אחרות. יותר מכך, הסטריליות של מדעי הרוח היא מראש אשלייה. מעבר לקיר הכיתה שבה יושבים תלמידים שלומדים דלז ושמעו על נווה, יש סמינרים של התכנית ללימודי ביטחון, שם התלמידים לומדים נוה ושמעו על דלז. קירות בין חדרים – כמו שנווה הראה – זה דבר רעוע.

אפשר לשייך את הסרט לז'אנר של סרטים ישראלים אחרים שנעשו לאחרונה שהעדיפו להפנות את העדשה אל בעל הכח ולא אל הקרבן, שלטון החוק ושומרי הסף. אתה מזהה את עצמך איתה?

צופים ויוצריםָ נעשו רגישים יותר לסרטים שבהם יוצר ישראלי לוקח כסף של משרד התרבות הישראלי ועושה מסרטים בשמם של קורבנות פלסטינים. הסובלנות לסרטים האלה אזלה וטוב שכך. מצטרפת לכך כנראה גם השפעת מה שקראו לו לפני שנתיים "הפשיזם" – ההשפעה של לימור לבנת על מוסדות התרבות.

מצד שני, יהודים עדיין רוצים לעשות קולנוע פוליטי, וכדי לצמצם את הזיוף הם שואלים שאלות על בעלי הכח, מי שדומה להם יותר – במקום על הקורבנות. זה מאפשר  הבנה רציונלית יותר של סיטואציה פוליטית. במקום לגייס את אפקט התקוממות הרגשי נוכח מציאות מסוימת, שואלים שאלות על המציאות הזו – מה המבנה הפנימי שלה, מי נהנה ממנה. בעיני זה חיובי, כי הפעולה הפוליטית היא רגשית אבל גם רציונלית. חשוב לגייס זעם, אבל צריך גם לגייס כלים שיכווינו אותו למקומות הנכונים.

לסרט יש מסקנה מוסרית ברורה? האם צופה יכול לצאת ממנו, לקבל את הניתוח הכלכלי שלך ולשמוח בכך שלישראל יש משאב רווחי כזה, שנותן תעסוקה ותורם למשק

נדמה לי שזו שאלה רלוונטית לכל פרויקט מטריאלי. הרי קאפיטליסט יכול לקרוא את הקפיטל של מרקס ולנסות להפשיט מעליו את המסקנות הפוליטיות והמוסריות. לחשוב עליו כתיאור ממצה של היחסים בחברה ולגזור ממנו אתיקה בורגנית – איך להעצים את עודף הערך, להפיק יותר הון מעבודה. אני מתאר לעצמי שיש גם מי שעושים את זה. ֿכך גם לגבי הסרט – נדמה לי שעל חלק גדול מהאמירות שלי – הסיכסוך שהפך למשאב כלכלי – גם אהוד ברק יכול לחתום, וגם סוחרי נשק רבים או מנהלי חברות ביטחוניות בשינויי ניסוח קלים.

בכל זאת, ניסיתי לגייס אופטימיזם ביחס לאפקט הפוליטי של הסרט. להניח מראש שרוב הצופים יחושו שיש משהו לא מוסרי בהפקת כסף מדם או ברווח משלטון צבאי מתמשך. אחת ההוכחות לכך שהאופטימזם הזה מוצדק היא העובדה שתעשיית הנשק לא נמצאת במרכז השיח בישראל. אין שום הלימה בין מרכזיותו בכלכלה ובחיים לבין הנוכחות המזערית שלו בשיח הציבורי. ביחס למדינות אחרות, יש בישראל מעט מאוד תחקירים וכתבות על נשק, ולמרות שלכל אחד יש דוד באלביט או בתעשייה האווירית, לא מדברים על זה הרבה. זה מראה שבכל זאת מישהו חש שזה תוכן בעייתי, שיש כאן משהו שמוטב לא לדבר עליו יותר מדי.

האם אפשר לחלץ מהסרט אסטרטגיה פוליטית – לצורך סיום הכיבוש, שוויון, שלום?

אני חושב שמסקנה אחת קשורה למקומות שאליה מופנית האנרגיה הפוליטית הביקורתית בישראל. נוטים למקד אותה באליטה פוליטית וצבאית, ובדרך כלל מתעלמים מאליטה כלכלית שנהנית מהפעלת הכח הצבאי ומאפשרת אותו. מצד שני, קשה לתקוף את האליטה הזו כי היא קרובה לכולנו. קווי הגבול בין תעשיית הנשק לבין ההייטק הישראלי קלושים מאוד ולמעשה לא קיימים.

מסקנה שנייה נובעת מההיבטים גלובאליים של הסיכסוך המקומי. מדינות שרוב מוחלט של אזרחיהן מגנים את פעולות הצבא הישראלי בעזה, מאפשרות אותו בכך שהן קונות נשק שנוסה שם. רכישת הנשק הזו הכרחית לתעשייה הביטחונית הישראלית, שהיא היחידה בעולם שמייצאת יותר משהיא מוכרת לשוק המקומי, ולכן היא דרושה גם לצה"ל כדי שהתעשיות ייפתחו בעבורו כלי נשק חדשים למלחמות הבאות בעזה. ייתכן שאם אזרחי אותן מדינות היו יודעים על כך הם היו מוחים ומקימים קולע צעקה. אבל גם זה מעורר קושי. אני לא יודע אם אנחנו רוצים ששבדים יגידו לממשלתם "אל תקנו טילים ישראלים" במקום "אל תקנו טילים".

ה-בו בו בו

תהל פרוש

בו הכל רצפה משויפת שצוירה למרחקים ארוכים

בו קטורת משכנים מסולסלים מקומה ב' שכתבו על

מי שפותח את הדלת שיסגור אותה – שילמנו הרבה על האינטרקום!

לא סוגרת, לא סוגרת,  בו חור שחור שחור שח

אור לא סוגרת. אני מצמידה את הדלת לקיר עם אופניים קשורים בברזל

מלובן שנוגע בעור לעולם לא אסגור את הדלת לצלצול

צורמני של פתיחה אוטומטית נקישת קוד קוד קוד

בו החיים מסתובבים מסתערים מצליפים מחרידים בו לחיים

שעון חול מצלצלים, כל דקה ננשם שקל, שקל, בו אין

אבל האין מסוחרר עמוק משוטח לועג ערום רץ עד לחצר המשותפת

עץ בחבל יקשור יטפס יגיע ייגע יירד ירוץ בדלת הפתוחה שקל שקל

אין אין מה בו! בעד לאור המצויץ המופלא של ארץ ישראל

כל מה שבו מגוחך, בלתי אפשרי להיות בו בחום של 34 מעלות צלזיוס

מהן בכלל, קווי החשמל של האינטרקום החדש, קווי החשמל

של מוחי, שאין לו חדש-ישן, בטוח שזהו נצח. מה שיש בו

אי אפשר לתאר, הבו לי מילים נוספות, כאלה עם סכינים

מריחות שפכטל, חודדי אספלט, כאבי שרירים, נפילות מגבהים ואוכל.

הבו לי מילים חדשות לבו, בו, בו ל- בו, בו, בו הד תחתית באר

אבל איפה יש באר? הד תחתית הים, שאין בה הד ואין תחתית מקובלת

וזוהי הטרגדיה. צריכה לשמוע הד באר בנקוש הדלי על אחד מקירותיה

צריכה לצנוח אל ה-בו השחרחר לבנבן כמו סיכה שנפלה משיער

ונחבטה במדרכה ונדרכה מיד בסוליית נעל, שוכנת ליד מסטיק

אבק ואלף עצמים לשעבר, שמתו כבר, כמוה. אלא אם יד תרים אותה

אולי ידה של הקבצנית מרחוב בן יהודה שהולכת לים בכל יום בשבע בבוקר

ונכנסת ערומה למים, שוטפת בגדים במי מלח, נהפכת למלך ים זקן בשבע ועשרה בדיוק

ניתן לפספס את כל זה, במיצמוץ. אולי תגאל את הסיכה הזאת ממוות. בו-מוות

או בו-חיים או בובובו של החיים כולם מפכים בו. זו הצרה

מפכים מדי, צריך לשבת על כיסא ומפכים מראש עד כף רגל, צריך לכתוב ומפכים

צריך לתקן, צריך להכניס בני אדם שמצקצקים בלשונם והם מפכים עד

ולמרות זאת אני מפזרת עליהם מלח לארוחת צהריים. ואוכלת סלק. ואורז מלא.

פלא מושלם שכל אלה נכנסים בבטן, מטחנת אוכל קסומה שאין לה תחתית

גם בבוקר גם בלילה, פלא אציל. אבל אין בכל זה כדי להעיב על מה ש-בו. כמה שמזוהם

ובלי חן וחסר תבונה צריך להודות, מקשקש הלוך חזור הלוך חזור, אין אין אין

משקשק בקצב ברזילאי, וכשזה לא עוזר, אין איןאין אין איןאין! וכשזה לא עוזר

אופרטה כמו בבית האופרה בפראג, עלובה ומהדהדת בד אדום לבד אדום, איייייייייין!

הא-אייייייייייייין! הא-אין. אבל בו יש הכל, גחונים משייפים רצפות לוהבות, בו יש הכל

חיילים מסתכלים מלוכלך, בו יש רחוב ועוד רחוב וכל הרחובות שכבר אי אפשר לצעוד בהם. מ-נו-חה!

הרחובות העצובים שהיו שלנו ואז ברחו ומאז אנחנו רודפים אחריהם, יש בו את כל הרחובות.

 

ז'אן מישל בסקיאט, ללא כותרת

הקפיטליסט האחרון

 תהל פרוש

 

Rise like lions after slumber

In unvanquishable number

Shake your chains to earth like dew

Which in sleep has fallen on you

Ye are many – they are few

(זהו הבית האחרון במונולוג ארוך שנושאת התקווה, שאביה הוא הזמן, אל בני האדם. את הפואמה שנקראת מסיכת האנרכיה כתב פרסי שלי, משורר השייך לתנועה הרומנטית, ב-1819. הוא כתב זאת אחרי שממשלת אנגליה טבחה 80 אלף אזרחים –  בני המעמד הנמוך, ביניהם אינטלקטואלים ועיתונאים, שרצו זכות בחירה וייצוג פרלמנטרי כמו המעמד העליון, העשירים).

*

כל זה כבר כאן, אני מתכוונת לשעה שאחרי הקפיטליזם. לא משנה כיצד נקרא לזה, אחרי המבול או לפניו, הדבר כבר כאן. הזמן הזה הגיע עוד לפני שהתחלנו לחשוב עליו במונחים כאלה. כאלה הן תנועות גדולות היסטוריות, מתחילות במקום לא נראה לעין ומעט מעט מתחוור שאנשים חיים כבר את הפרדיגמה הבאה. לקפיטליזם לקח מאות שנים לקבל שם ומערכת סדורה של ערכים עד שפרץ במאה ה-18 לחיינו והסדר החברתי-כלכלי החדש עושה דרכו באותה צורה. אני מאמינה שיותר ויותר מאיתנו יזכו לחיות אותו, יש בינינו שחיים בו כבר עכשיו.

אבל אתחיל מהתחלה. כשחשבתי כיצד לכתוב על השלב הבא אחרי קפיטליזם, מיד דמיינתי את הקפיטליסט האחרון שיישאר כאן. בדמיוני הוא יצא ממחילה תחת האדמה לעולם חרב, דומה כנראה למה שעלה גם בראשם של עפרי וגל כששמו את חשרת העננים הקודרת בתמונה המתנוססת מעל הפרויקט. בכל מקרה בדמיוני הקפיטליסט האחרון יצא לעולם מלא באוויר מחניק ועשן, הביט בשמים הלבנים וטמן את ראשו בידיו בייאוש. ראשו היה מלא תכניות מפוארות אבל הוא יזם שאבד לו החומר למימוש היזמות. כלומר, בני האדם לא רצו לעבוד יותר תחת אחרים, בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון.

כמה ריחמתי על אותו קפיטליסט אחרון, שעיניו ממצמצות מול השמש החולה של עולם כלה. דמיינתי אותו משום מה בדמותו של אדם סמית הליברל הראשון, איש אופטימי ללא תקנה, שהאמין כי מצא דרך לתעל את דחפיהם הפראיים של בני האדם למערכת הרמונית של שגשוג. כמו הקפיטליסט האחרון שלי הוא האמין כי אין גבול לתושיית הבריות ולמשאבי הטבע, ושבהינתן חופש לבני האדם, יד נעלמה ומיטיבה תבטיח איזון בין צרכים, תיאום בין ביקוש להיצע ושלום ואחווה בין אינטרסים שונים.

רק שהבדל עצום היה בין הקפיטליסט הראשון לקפיטליסט האחרון שחזיתי בדמיוני. והדבר היה שברון הלב של האחרון. כי הוא היה עד להתפוררות התקווה שברעיון של הקפיטליזם, עד לחרחורי גסיסה אלימים וארוכים של מערכות ענק עולמיות ולעלייה מבעיתה של פיאודליזם דורסני של בעלי הון ובירוקרטיה ממשלתית שטנית. יותר מכל היה עד להתנפצות שיוויון ההזדמנויות שהבטיח הקפיטליזם. בעיני רוחי הקפיטליסט האחרון היה בן למעמד חסרי הקניין. מלכתחילה לא היה לו סיכוי, אבל גם אחרי שיצא מאותה מחילה לא ידע זאת.

מוזר בעיניי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לתאר עולם הרוס כל כך בלי קפיטליזם. בניגוד לכל  האמונות שאני מחזיקה בהן, מחשבותיי המרו את רצוני ויצאו במחול שדים נגדי. אני מניחה שהדבר נבע גם מהעובדה שנותר לי מה להפסיד אם הקפיטליזם ייעלם ושהמחשבה על כך עוררה בי פאניקה. בעצם נסחפתי לחשוב על טרגדיה המונית, כזו שחברות ענק מנסות בדרך כלל לשווק לציבור כדי שיגלח להן חובות. המוני בני האדם חסרי התודעה הקפיטליסטית נראו לי לפתע מאיימים מאוד, בדיוק כפי שכרגע ההמון בעל התודעה הקפיטליסטית נראה לי מאיים מאוד.

מאיים אבל לפחות המון שמסודר במערכת כלשהי, חשבתי, דפוקה ועקומה ככל שתהיה. כמובן שמאחורי המחשבה הזאת רובצת מערכת אמונות מערבית: הוגי הסדר הקפיטליסטי האמינו שהאדם הוא יציר תשוקות מגונות, שכוחות הרס מנהלים אותו וכי יש צורך לנתב את תשוקותיו ההרסניות למערכות חברתיות נוקשות. תאוות הבצע נראתה לכמה הוגים במאה ה-18 כמו דחף שאם ירתמו אותו לטובת החברה – בני האדם ייצאו נשכרים ממנו. כך תאוות בצע עברה מכבסת מילים והוסבה לאינטרס עצמי, למיקסום רווח ולצירופי מילים מוכרים נוספות עד ששוב התגלתה בדיסקורס של הקפיטליזם אצל מילטון פרידמן וגם אצל ברוני הקפיטליזם הגדולים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת.

לפי האידיאולוגיה המקובלת של הכלכלה הנאו-קלסית, בני האדם רוצים כסף, ומאחר שלקפיטליזם אין גבולות והשוק החופשי לכאורה מתרחב בלי סוף, הרי שבני אדם הלכה למעשה רוצים כסף בלי סוף. אפשר לראות את הפרדיגמות הללו בניסויים בתורת המשחקים, תחום משותף לכלכלה ולפסיכולוגיה שמנסה לעקוב אחר המניעים האנושיים הפועלים בחיים הכלכליים. בניסויים האלה ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם. כל התופעות הפסיכולוגיות של פחד, תחרות, תאוות בצע ואנוכיות יכולים להיות מוסברים תחת הארטיפקט הזה, אבל בתרבות הקפיטליסטית כל אלה מוצגות כתכונות אנושיות יסודיות. אל שיתוף פעולה ועזרה לזולת מתייחסים כאן בחשדנות.

מערכת שבאה להחליף את הקפיטליזם חייבת להתייחס למבנה הפסיכולוגי שהמערכת הנוכחית מניחה כאל מובן מאליו. מערכת אחרת תתחיל לכן מהגדרתו של מבנה פסיכולוגי אחר, מתשוקה מרכזית אחרת, חשבתי. ואז חשבתי גם על השאלה איפה התשוקה שלי נמצאת. התשובה היתה שהיא לא בכסף או בצבירת רכוש או במיקסום רווחיי. חשבתי על אנשים רבים שאני מכירה ושדומים לי בזה, העברתי בראשי את אופן החיים שלהם, שלנו, שנגזר מתוך תשוקות אחרות והבנתי שאין לי צורך בתרחישים דמיוניים של אחרי הקפיטליזם. אנחנו חיים כבר את ההווה המהפכני ששלוח כחץ אל העתיד, ושאליו עתידים להצטרף יותר ויותר בני אדם. הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הקפיטליסטי מבחירה או כי ייפלטו מתוכו.

אנחנו חברת נוודים עירונית. כדאי להתחיל מזה כשמתארים את העולם אחרי הקפיטליזם. אין לנו בית משלנו. המערכת הכלכלית הישנה הקפיטליסטית, כפי שהיא, לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון רכישת דירה ויותר מזה אפילו לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון של מגורי קבע. אין שכירויות ארוכות טווח והגנה לשוכרים כך שעלינו להיות נוודים. אם יש הבדל מעמדי בולט אחד בעיניי בתקופת הזאת, במעבר בין הכלכלה הישנה לחדשה, הוא בין הנוודים ליושבי הקבע. מדובר על הבדלים מעמדיים אפילו בין בני אותה משפחה במרחק של דור אחד. זהו הבדל מהותי ועתיק ומובלט גם בתנ"ך בסיפור קין והבל למשל; נגזרו ממנו תכונות אופי אחרות, יעדים אחרים וגורל אחר.

התודעה הנוודית מייצרת באופן טבעי מבט מנוכר כלפי רכוש וכלפי אופני הבעלות בכלל. היא מייצרת גם מבט מפוכח אל התקוות והכמיהות למגורי קבע ולדרכים לממש אותן. צריך להבין כי בחברה הקפיטליסטית הישנה צבירת הון מסומנת כהצלחה, הבעלות על קניין מסומנת כהצלחה, ריבוי מסומן כהצלחה. לכן הנוודות היא כישלון בחברה הזאת. כדי לצאת מהכישלון הזה ולספק את היצר של הבעלות על רכוש וצבירתו, המערכת הקפיטליסטית מסמנת את עולם העבודה כפיתרון. לא משנה כעת אם העבודה יצרנית או לא – האתוס הכלכלי הישן אומר שאם נעבוד ונתאמץ נוכל להגיע למעמד הנכסף של יושבי הקבע. בכלכלה הגלובלית אגב מדובר על יושבי קבע במובן הגלובלי – בבחינת בכל מקום בעולם יכול להיות לי בית.

עבודה אם כן כמסלול תנועה לינארי בעולם הישן כדי להבטיח יציאה מהארעי אל הקבוע ואז אל הקבוע הגדול יותר ויותר. אבל הבטחתו של מסלול כזה בתקופת המעבר למצב הכלכלי הבא – היא שקר גס. מחוץ לכמה מובלעות מסוימות בעולם הישן עבודה אינה מקיימת את בני האדם – אותנו. המחיר שמשולם על המשאב העיקרי שקיים ברשות כל אדם, הזמן, נעשה זול ומגוחך. ואילו האדם נתבע לשלם מחירים שערורייתיים על היטמעותו בשוק העבודה הקפיטליסטי – מבחינה חברתית ונפשית. 

נוסף לזה העבודה כפי שהכרנו אותה נעלמת. היא מתכווצת כל הזמן, יותר אנשים מובטלים, מפוטרים ומושלכים ממנה מרגע לרגע ובשרירותיות. עבודה כפי שנראית בעולם הישן אינה מייצרת הווה או עתיד כלכלי עבורנו ואנחנו יודעים את זה. לכן העבודה מחזקת את תנועת הנוודות. לכן יש לנו ציפיות נמוכות – עבודה אמורה לספק כסף בהווה הארעי עבור קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים כמו ביגוד, טיפולי שיניים וטיפול נפשי לאלה שמאמינים בו. זו עבודה שיש להרוויח בה את הכסף לתנאי המחייה הבסיסיים.

מחוץ לעבודה המפרנסת קיימת עבודה נוספת. זו עבודה שאין לה שוק בעולם הישן. אין לה ביקוש. זו עבודת החיים שלנו, עבודת הנשמה, הייעוד לשמו הגענו לעולם או בפשטות ההתנסות שאותה אנחנו מחפשים. זו יכולה להיות כתיבת שירה, פרוזה, העלאת רעיונות מתקדמים וקריאה. זו יכולה להיות עבודה אינטלקטואלית במסגרת אוניברסיטאית או עצמאית, נגינה וזמרה, זו יכולה להיות אמנות מכל סוג שהוא. זו יכולה להיות עבודה חברתית, טיפולית, הוראה או הורות. המשותף לכל העבודות הללו שהן לא יכולות לפרנס אותנו, הן לא משתלמות כלכלית אלא במקרים חריגים וברי מזל, ובכל זאת אנחנו נעשה אותן בין כה וכה בדבקות.

במונחים של העולם הקפיטליסטי דווקא זו ה"קריירה" שלנו; שלא כמו בעולם הישן ה"קריירה" שלנו דווקא לא מכניסה כסף ומסלול ההתפתחות בה כלל לא מבטיח תגמולים כלכליים. שלא כמו בעולם הישן (אלא אם נולדנו למעמד בעלי הקניין) עלינו לתמוך ב"קריירה" שלנו בעבודה נוספת אחת לפחות, שעדיין יש בה שכר, מהזן שתואר למעלה. אם להיות מדויקת, במונחי העולם הישן, הפרנסה היא התחביב שלנו – אך כזה שלא ניתן להיפטר ממנו.

אם ככה, אנחנו יצרניים אבל האינטרס הכלכלי שלנו נופל ומתמוטט מול תשוקות אחרות שחיות בנו. אם המעשה הרציונלי בעולם הישן היה למקסם את פוטנציאל רווחיך בעבודה קשה, הרי המעשה הרציונאלי עבורנו (אם למושג רציונאלי יש עוד משמעות עבורנו) הוא למקסם את פוטנציאל הזמן, להביאו לידי מיצוי עבור מה שאנחנו מזהים כחשוב ומספק. עבודה, כל עבודה, שהיא אינה כלי לביטוי עצמי או מכוונת באופן קונקרטי עבור טובתם של אחרים אינה חשובה מספיק. צריך לשים לב שאני מתארת כאן מבנה נפשי שונה מאוד מזה שמניחה המערכת הקפיטליסטית על החברים בה. המערכת הבאה תצטרך לתמוך במבנה הנפשי הזה באופן מוסדי.

התודעה הנוודית של העולם אחרי הקפיטליזם, עולם המעבר, מייצרת אסתטיקה מסוימת. למשל ריבוי כותבי השירה בעשר השנים האחרונות בישראל, כפי שהיטיב לזהות זאת ידידי אריק גלסנר, הוא ריאקציה לשוק העבודה הקפיטליסטי. לדעתי זהו גם סממן לחברה הנוודית המתפתחת. שירה היא כלי אמנותי של נוודים נפשיים או נוודים במובן הפיזי. שירה לא דורשת אמצעי ייצור שאחרת היו כובלים אותה למערכת הישנה המתמוטטת, והיא יכולה להיות מועברת בעל פה ובקצרה יחסית בכל מקום. השירה גם מייצרת קהילות שחוזקן מצוי בזה שהן סובבות סביב המבעים האסתטיים הפנימיים והאישים של החברות בהם ונותנות להם תוקף והערכה. לא במקרה משוררות ומשוררים רבים חיים כבר עכשיו את היום שאחרי הקפיטליזם. אפשר למצוא מבעים אסתטיים נוספים לנוודים: אני יכולה לחשוב כרגע על בגדי יד שנייה, רהיטים ישנים. ובכלל, בכל הקשר מדובר על אסתטיקה שבה מרבים להשתמש וממעטים לרכוש. אני מניחה כשאלה פתוחה את המקום של הקוד הפתוח והאינטרנט במצב הנוודות וכמצב אסתטי; האם הפס הרחב הוא ישוב הקבע שלנו או פלטפורמה נוודית מסוג אחר, אילו אפשרויות אסתטיות חדשות הוא מייצר, האם עלינו לדאוג מכליונו ובאילו תנאים יוכל לשרוד בכלכלה החדשה?

אני רוצה לחשוב על הכלכלה בסדר החברתי החדש ככלכלה רומנטית או ניאו רומנטית. ככזו היא שמה מאחוריה את חליפות אנשי העסקים, ההיררכיות המשרדיות והבין-משרדיות, את החלוקה המייאשת בין מדע לרוח ואת הבוז לחיי אדם. היא שמה מאחוריה את המדידה האובססיווית, את שורת הרווח, את הגידול האינסופי וההתפשטות חסרת הגבול. הכלכלה הרומנטית אינה אוהבת כסף באופן מיוחד. בכלכלה הרומנטית יש מקום מרכזי לתבונה האישית ולאקטואליה הנפשית וכך מסתיימת ההפרדה המעיקה בין מחשבה רציונלית לכזו שאינה. אין בכלכלה הרומנטית היררכיות של בעלי קניין ואחרים ופריבלגיות חומריות שניתנות בירושה. מכיוון שההתנסות החד פעמית בעולם הזה, בזמן הקצוב לחיי אדם, היא החשובה, בכלכלה הרומנטית יש שאיפה להסדיר מבנים שיאפשרו זאת. נעלמו האדרת חיי עבודה וצבירתו של כסף ומשום כך אין שעות עבודה רבות ואין תאגידים. ואולי יותר מכל, בכלכלה רומנטית קיימת מרכזיות לתכונות כמו הגינות, רכות וחמלה; לערכים כמו מנוחה ומחזוריות. וגם נעלמו הפחד והבושה הקשורים במונח בטלה – בכלכלה הרומנטית רוכשים לבטלה אישית וחברתית כבוד.

אני רוצה לסיים כאן ולומר שכל ניסיון שלי לנסח את ההתנסות החברתית-כלכלית שלי ושל אחרים, התנסות שאני משייכת אותה לתקופת מעבר ארוכה מאוד בין הקפיטליזם לסדר החברתי הבא – ובכן כל ניסיון כזה נדון מראש לכישלון או כמעט כישלון. חלק מהסיבות הן קוצר יריעה היסטורי ומרחב ממשי מוגבל של כתיבה לבלוג. אבל הסיבה העיקרית היא שאני בעצמי הקפיטליסטית האחרונה, כולנו כאלה. ממצמצים לאור הבוהק של האפשרויות האחרות ומנסים לפענח אותן ובה בעת מכורבלים עדיין בשיטה הישנה שהולכת ונפרמת סביבנו. ולכן הנאמר בפוסט הזה הוא בבחינת התחלה, התוויה של איזה מרחב משוער ובייחוד הפרחת בלוני ניסוי לשמים ושאלה פתוחה.

בית העם בלאופולד השני: דיווח ממאהל המחאה בבריסל

ונאמר שהזדמנתם לבריסל. על חשבון האיחוד האירופי, כמובן. חגיגה, אבל מה יש לעשות בבריסל? מה יש לעשות בבריסל כשאתה לבד, ויורד גשם, ואין לך אפילו צעיף? מזל שהשמאל קיים. אירועים של השמאל תמיד מספקים סוג כלשהו של התרחשות בערים האירופיות המנוכרות.

בדיוק ביום שבו הגעתי לבריסל, הגיעו לשם גם האינדיגנאדוס. חלקם באו בהליכה ברגל, מספרד, ובדרך אספו כמה צרפתים ובני אומות נוספות. ב-Google news היה כתוב שהם חנו בפארק אליזבת – "הפארק הסימטרי היחיד בבריסל" (מה זה בעצם אומר?). נסעתי לשם בצהריים, לתחנת Simonis/Leopold II. מכוניות משטרה חנו בכניסה, ושני פרשים עם קסדות סיירו לאורך הצלע הימנית של הפארק הסימטרי. אבל הגשם ירד בעקביות, והפארק נראה די שומם. והנה, כאילו משמיים נחת עליי איזה מהפכן זקן עם שיניים עקומות להפליא וסימן לי לגשת אליו.

הוא שאל אותי בצרפתית אם אני מחפש את "הסטודנטים". אמרתי לו שכן. הוא הסביר שהם עברו לבניין הגדול שמעבר לכביש. "תראה, לקחתי שם מלא ברושורים!", הוא אמר לי ופתח את המעיל – מכל הכיסים הפנימיים בצבצו פמפלטים וברושורים שמאלניים מהסוג המוכר, פחות או יותר. אלוהים, הבנאדם הזה – הוא בטח הספיק להשתתף בקרב על מדריד ביולי 1936. "אל תפחד מהמשטרה", הוא המליץ ודחף אותי לכיוון הכללי של הבניין.

הייתי צריך לצאת מהפארק לחזור שוב לרחוב לאופולד השני. בריסל מלאה באנדרטאות לרוצח ההמונים הזה, הבעלים הפרטיים של "מדינת קונגו החופשית", שנטל על עצמו את המשימה "להביא את הציוויליזציה לקונגו" ובדרך רצח, עינה וכרת ידיים למיליונים. יש רק פסל אחד יותר גדול מהפסל של לאופולד – הפסל של גוטפריד מבויון, מלך ירושלים הראשון, שהוצב בכיכר הראשית על ידי אבא שלו, לאופולד הראשון. אמרתי לעצמי שאם סלחו ללאופולדים, והפכו עיר שהיא כולה תוצר של עבודות כפייה אפריקאיות, לבירת האיחוד האירופי, אפשר לסלוח כנראה לכולם – אבל באמת, באמת לכולם. סליחה היא כנראה לא הבעיה – צריך קודם ליצור את העולם של הסולחים.

הם התבצרו בבניין בטון ששייך לאוניברסיטה הקתולית. מתברר שביום הקודם הם ניסו להתמקם בפארק, אבל העירייה והמשטרה גירשו אותם, בטענה ש"אין שם מים זורמים". התירוצים של הרשויות הם תמיד אותו דבר. באופן זמני, הם עברו לפיכך לבניין הזה, שגם ככה לא בשימוש (אגב, בניין מכוער באופן כמעט אירוטי). שם, בפנים, הם הקימו אוהלים – מראה די מוזר, יש לומר. מעין בית העם בלאופולד השני.

חלקם ישנו בשקי שינה על הרצפה, יגעים מאירועי היום הקודם. נראים קצת מבולבלים – על הקירות תלויה אג'נדה מדויקת לכל השבוע: אוכל כל יום ב-15:00, אספה כללית כל ערב ב-19:00, ודיונים נרחבים עם כותרות בסגנון "מקורותיו של משבר החוב" ו"מי אשם במשבר החוב". יש גם דיונים על דמוקרטיה ישירה ועל הוריזונטליות. אה, ויש גם מעגלים שמאניים – כן, ממש כמו בסבבילון המנוח –  ואחת מקבוצות העבודה עוסקת ב"רוחניות". את המטריאליזם השארנו מתחת לגופה החנוטה של לנין.

בכל מקרה, מבצע כזה אף פעם לא מתנהל בדיוק לפי התוכנית. המאהל בתוך הבניין רחוק מלהיות סידור אידיאלי, מישהו הסביר לי שכל אחד תפס לעצמו חדר מה שיוצר מחדש ניכור ומרחב פרטי. חוץ מזה המשטרה החרימה ציוד ואוהלים, ויש כמובן בעיות שקשורת לפינוי הפרשות – השירותים בבניין נסתמו, ותוך שעתיים הכל יוצף אם לא יגיע אינסטלאטור. לכן מישהו עובר עם כובע ואוסף כסף, אבל לאינדיגנאדים אין כל כך. תרמתי 5 יורו והוא היה ממש אסיר תודה. בינתיים, המטבח הטבעוני בקומת המרתף מנסה לעמוד על הרגליים. מדי פעם, מישהו צועק משהו במגאפון בספרדית, ואז בצרפתית, ואז לפעמים באנגלית. האווירה היא באופן כללי לטינית, יותר מאשר גרמאנית. הגרמאנים יגיעו מחר, כך אומרים.

כמו באירועים פוליטיים אחרים שנקלעתי אליהם באירופה, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.

זאת הרגשה קצת מוזרה, יש לומר. אך מה שהיה בולט למדי הוא שבשונה ממחאת האוהלים הישראלית, לא היה במאהל שום אמצעי תקשורת. בשעות שבהן הייתי שם, ניכר ש"ארץ האמורי" היה למעשה אמצעי התקשורת היחיד בעולם שסיקר את הנעשה במאהל. באופן כללי, האינדיגנאדוס לא משתפים פעולה עם תקשורת ההמונים, בכפוף למוטו: If you don't know what's going on or what we're talking about – TURN OFF THE NEWS. מי שרוצה להתעדכן מוזמן להתרשת איתם בפייסבוק.

למרבה הצער, תנועת המחאה בבלגיה עצמה קטנה למדיי – מאות עד אלפים בודדים של אנשים. לכן גם לא נמצא שרברב מקומי סולידארי שיטפל בסתימה בחינם. אמיל, שמאלן בלגי צעיר, מאוכזב מהחברים שלו שלא באו. הוא הקשיב בעניין לסיפור עלייתה ושקיעתה של רפובליקת האוהלים בישראל. "צריך להיאחז באוהלים, בלי זה הכול יתפרק", הוא אמר. הוא בעצמו למד פילוסופיה, ועכשיו כבר שנים ממלצר – הוא כותב, אבל לדבריו בחיים לא יוכל להתפרנס מזה. בדיוק כשהוא עמד להגיד לי מה הוא כותב מישהו קרא לו.

ופתאום זה הציף אותי שוב, התחושה המרגשת הזאת של היעדר ציניות מוחלט. משהו צלול, נקי, אבל לא נקי כמו אייפון אלא כמו הסנטר של פדרו, הצעיר הספרדי שהסביר לי על המהפכה. אגב, הוא הגיע בטיסה.

פדרו הציע לי לבוא לישון במאהל. הוא אמר שאני צריך רק להביא שמיכה. אבל לא הייתי מסוגל. שוב פחדתי להיות מוצף, להיות מאושר מדי.

לפני שחזרתי לישראל, מישהו שאל אותי מה גורם לי להתלהב כל כך מתנועת המחאה, בצורה כל כך לא-ביקורתית, ולהתעלם מהמרכיבים הבעייתיים והמגוחכים שהיו בה. חשבתי על זה בדרך חזרה. נראה לי שהתשובה היא, שתנועת המחאה של 2011 היא לא קרב מאסף. להגן על הדמוקרטיה, להגיד No pasarán לפאשיזם, זה חשוב לא פחות ואולי יותר. אבל זה קרב מאסף, בערך כמו הקרב על הצלת חולות סמר או על הגנת סלמנדרת הנחלים. וכזכור, הרפובליקנים דווקא הפסידו בקרב על מדריד, ופראנקו אמר בציניות לחיילים שלו: "Hemos pasado" –  "עברנו". ונאמר שהרפובליקה היתה מנצחת? היא היתה שורדת עשור, ובסוף מגיעה בערך למקום שבו נמצאת ספרד היום. את מה שלא עשה הפאשיזם, היה עושה השוק. אגב, מי שנאבק בשביל שבדפי ההיסטוריה ייכתב שהיו כאלה שיתנגדו, מוזמן לחזור ולקרוא את הפסקה על המלך ליאופולד.

לעומת זאת, מי שמצטרף למחאה משתתף כבר ביצירתו של העולם שאחרי. לכן אנחנו גם לא יודעים מה יקרה: אין לנו תשובות, כי אנחנו פונים אל העתיד ולא אל העבר.

לבסוף, במקום סיום לפוסט, אדביק כאן שוב את אותה פסקה שכבר הופיעה קודם – כמו מין פזמון חוזר או מלמול שמאני:

כמו באירועים דומים של השמאל האירופי שבהם הייתי נוכח, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.

כולנו פסולת

 רון חולדאי אמר שהוא מתכוון ללכת עד הסוף.

"השדרה הפכה להיות זבל", הוא אמר. "נחזיר את הסדר על כנו".

הוא גם אמר שהמפגינים סביב העירייה הם "חבורת קיצונים שמוכרים לנו", וציין שהם "מאנשי עיר לכולנו, אנשים ששרים 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'". מה שחולדאי שכח, ש"עיר לכולנו" היא לא בדיוק מיעוט שולי בתל אביב. להזכירכם, עיר לכולנו היא הרשימה שזכתה במירב הקולות בבחירות האחרונות, ו-34% מהבוחרים הצביעו למועמד שלה לראשות העיר. עכשיו חולדאי מכריז מלחמה על אלפים מתושבי העיר, ועל רוב הצעירים שגרים בה. כולם אויבים שלו.

מהערב הראשון ברוטשילד, היה ברור שחולדאי לא מבין מה קורה כאן. אפשר היה לחשוב שבשבועות שאחרי זה הוא הבין משהו. בכל זאת, לפחות חצי מהעיר שלו יצאה לרחובות. אבל חולדאי לא הבין כלום. הוא לא הבין שבלי האנשים שהוא נלחם נגדם פשוט אין לו עיר.

"המחאה הרי מיצתה את עצמה", הוא אמר בבוקר. אבל חולדאי שכח שאין לנו לאן ללכת. אנחנו לא יכולים ללכת הביתה, כי כאן זה הבית שלנו. מי שעזב כבר עזב. אנחנו אנשי המעגל המצטמצם, ואנחנו כאן במזרח התיכון. זאת הסיבה שהדיבורים על דעיכת המחאה הם חסרי שחר. בעיניי חולדאי המחאה אולי "מיצתה את עצמה", אבל אלפי השקלים לבעל הבית ממשיכים לזרום אל הבנק כל חודש, וכל חודש הזעם שלנו גדל. שום דבר לא השתנה. אין שום שגרה לחזור אליה. אנחנו עדיין כאן, ובחמש דקות אנחנו מגיעים לרחבה של העירייה. שלא לדבר על זה שלהקים אוהל זה הדבר הכי קל בעולם.

בקיצור, לחולדאי אין נתינים. אולי יהיו הפוגות, אבל שקט לא יהיה לו. את נתניהו קשה כרגע להפיל, אבל חולדאי הוא שליט בלי לגיטימציה. כמו שהיה כתוב על אחד השלטים בהפגנה היום: "אין מלך בלי עם". על הצד השני היה כתוב: "אל נקמות יהוה".

ובינתיים, העכברים מתחילים לצאת מחוריהם. שמעתי ברדיו כל מיני תושבים אומללים משדרות רוטשילד שמתבכיינים בהיסטריה וקוראים קריאות עידוד לפקחי הסיירת הירוקה. "חודשיים חירבנו לנו בחצרות! השדרה שלנו הפכה לפסולת! תרמנו את הבית שלנו, עכשיו אנחנו רוצים אותו בחזרה!".

השיח, אם כן, נעשה סניטרי. יקירי העם של סוף השבוע שעבר נחשבים עכשיו ל"פסולת", אפילו "חרא". אז זאת התשובה שלי: מה שאתם קוראים לו "פסולת" הוא הדבר הכי יפה שהיה בעיר הזאת אי פעם. יפה יותר מבתי הבאוהאוס המצוחצחים שלכם, חבורת חלאות בורגניות. אתם צריכים להיות אסירי תודה שזכיתם לראות את "הפסולת" הזאת.

לגבי המיתוס האורבני של המחרבנים בחצרות: אני חייב לציין שמעולם לא היה לי כזה חשק לחרבן בחצרות של הבתים שלכם. כן, בני אדם מחרבנים, וגם הצורך הזה לא ייעלם, אפילו לא לפי הוראה של הפרופ' טרכטנברג. ואפרופו חרא: אצלי הדירה החרא כבר שבועיים לא יורד באסלה, בגלל בעלת הבית הקמצנית שלי שמסרבת לשלם על אינסטלאטור. מבחינתי, החרא שלי הוא עכשיו אחריות של ציבור בעלי הבתים התל אביבי. בוקר בוקר אתם תקומו, ותמצאו בחצרותיכם מגדלים קטנים של חרא – שאולי יזכירו לכם את המגדלים של חולדאי.

תקלטו: אתם אויב מעמדי, בייביז. "נתתם את הבית שלכם"? למיטב הבנתי אתם יושבים בו כרגע. אם חשבתם ש"המחאה" היתה איזה פסטיבל זמני, יש לכם טעות. הכללים השתנו. תפנימו: לא יהיה כאן יותר שקט. השלב של השקט בסיפור הציוני נגמר. לא רק בגלל המחאה, אלא גם בגלל מה שקורה מסביב. הבורסה שלכם בנפילה חופשית, יא מניאקים. למעשה, הזמן של האוהלים עוד לפנינו.

אז שוב, ממש כמו בהתחלה, אומרים שאנחנו קיצונים, אנרכיסטים, פנאטים. אבל יש לכם טעות: אנחנו אותם אנשים שהיו בכיכר במוצאי שבת וניענעו את הישבן לצלילי אייל גולן. אותם אנרכיסטים, כלומר אנרכו-סחים – הסינתזה החדשה שיצרה המחאה הזאת.

כולנו אנרכיסטים.

כולנו עיר לכולנו.

כולנו פסולת.

"יש גם גבול למה שמבקשים": מירי רגב, דן מרגלית והמעבדה

עוז גורה

ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.

ראשית, למי מכן שטרם צפתה בניסוי, ניתן לצפות בו באתר העוקץ.

הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.

בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.

לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.

קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.

בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.

לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.

החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.

להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.

האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.

ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.

ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.

באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.

עוד בנושאים סמוכים:
עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם

בולו'בולו – קווי מיתאר לפרויקט

P.M.

מתוך בולו'בולו. תרגום מגרמנית: יאיר אור. מהדורה חדשה של הספר, עם הקדמה מעודכנת של המחבר, יוצאת לאור בימים אלה.

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטארית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על מכונת העבודה הפלנטרית? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion): "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מיד על ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion): "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

הסובסטרוקציה היא בעת ובעונה אחת גם תהליך וגם פרויקט. מה שנוצר כדי "להחליף" את המכונה הוא בו בזמן גם מה שימוסס אותה. המהלך של היסטוריית הנגד הזאת תלוי איפוא בשאלה, איזו "אוטופיה" אנחנו מבקשים להגשים בתוכה. המשאלות שאנחנו מגייסים כעת נגד המכונה צפויות להשתנות בתוך כך. הפרויקט שלנו, אם כן, אינו בגדר תוכנית שאותה ורק אותה עלינו לבצע – זוהי רק הצעה זמנית, נקודת מוצא. אף על פי שהסוף "פתוח", מן ההכרח שנבוא כבר עכשיו לידי הסכמה בשאלות כמו לאן מכוונות משאלותינו, ואילו גבולות אנחנו תופסים כמתקבלים על הדעת. לצורך הסכמה זו אנו זקוקים לשפה משותפת, למעין דקדוק משאלות.

ניתן כבר לשרטט כמה מקווי המיתאר של פרויקט כזה, על סמך מצב הדיונים והמחקרים בנושא כיום. ברור כי כדי שמנגנוני הכסף, התעשייה ההמונית והמדינה ייעשו מיותרים, אנחנו חייבים לבנות קהילות קטנות יותר, אוטונומיות – בהחלט גם אוטרקיות, עצמאיות מבחינה כלכלית. מצד שני, כבר אין זה אפשרי לחזור אל חיי החופש של הציידים והמלקטות, משום שמספרנו רב מדי, והיסודות הטבעיים הרוסים. גודלן של הקהילות (הבּוֹלוֹאים) האלה, היחסים ביניהם, הצורך בגופים נוספים, אופן השימוש בטכנולוגיות וכו' – כל זה פתוח לדיון עדיין, ועלינו להיות מסוגלים לשוחח ביחד על עניינים אלה. זוהי מטרתו של בולו'בולו.

לא חסרים דימויים ורעיונות העוסקים בחברה פוסט-תעשייתית. פריצתו של עידן הדלי, חילופי פרדיגמות, חברת הרביעון, כלכלה דואלית, אֶקוֹטוֹפיה, חברה מבוזרת, חשיבה ריזוֹמאטית, תרבות מרושתת, מחזורים קטנים, טכנולוגיה רכה – אלה הן אחדות ממילות המפתח של הספרות האלטרנטיבית והאקולוגית ההולכת וגדלה. מדברים על משבר שלא היה כדוגמתו, על שינוי אדיר, על קץ הימים, על עידן חדש. האקולוגיה חשובה משום שהתכנים רבי-הערך שלה חוצים גבולות. חשוב להכיר אותה. אבל מה שחסר הוא רעיונות בדבר אפשרויות חדשות, בדבר העושר החדש הנפרשׂ בפנינו, אם נשאיר את המכונה מאחורינו. יתר על כן, לעתים קרובות התיאוריות האלטרנטיביות האלה נאיביות או אינן מלאות, כאשר עומדת על הפרק השאלה האסטרטגית, שאלת הריסתה של המכונה. חסר גם המבט העולמי, הפלנטארי. ברוב המקרים ההצעות רק חלקיות (אנרגיה, תחבורה, רפואה), או נוגעות לחברות המתועשות בלבד.

בולו'בולו הוא הניסיון לנסח בקווים כלליים פרויקט פלנטארי. הצדדים הבונים של התנועות הסובסטרוקטיביות באים לכדי תמונה מלוכדת. זהו תצלום רגעי של משאלותינו (משאלותיי?) כרגע ושל הערכתם העכשווית של הגבולות הטכנולוגיים/­ביולוגיים. בנקודות רבות יוצבו הגבולות באופן צר ומגביל מדי; באחרות יהיו דווקא המשאלות מוגזמות ומרחיקות לכת. לא זה העניין. מה שחשוב הוא לקדם הסכמה על פרויקט פלנטארי משותף. חלפו הזמנים שבהם בזבזנו את מרצנו בוויכוחים חלקיים וביוזמות מקומיות. אנחנו חיים רק 70 שנה, והמשאלות שלנו קיימות כדי שנגשים אותן כבר בעתיד הקרוב, נאמר עד שנת 1987.

לוח זמנים

אם הכול ילך כשורה, ניתן להגשים את בולו'בולו עד סוף שנת 1987. אולי הדבר יתעכב בעוד כמה שנים, אך יהיה זה חבל מאוד. רק אנחנו בעצמנו אחראים לעיכובים. לוח הזמנים הבא יוכל לשמש אותנו להערכת התקדמותנו:

1984 – עלונים, כרזות וסמלים של בולו'בולו מופצים ברחבי העולם בשפות החשובות. קשרי א-ב-ג מתפתחים בשכונות ובערים, קשרים של סיוע הדדי נוצרים ומתהדקים. מתהווים הטריקואים הראשונים. אחדים מהם הופכים לבולואים חלוציים וניסיוניים. במספר שכונות בוחנים התושבים את כשירותם של מבנים לשמש כבולואים, סאדים וכו'. מכינים תוכניות צללים. תנועת המכוניות מצטמצמת, כבישים נחסמים. המכונה הפוליטית סובלת ממשברי לגיטימציה במקומות רבים, ומצליחה לשמור על שליטתה רק במאמץ רב. המשטרה והצבא מגיבים בצורה מגושמת ומסורבלת.

1985- נוצרות רשתות של טריקואים ודיסקואים, הממלאות יותר ויותר את משימות היום-יום: עזרה הדדית באספקת מצרכי מזון, חסויות פלנטאריות, יחסי חליפין עם חקלאים או עם דיסקואים חקלאיים. מתקיימים ויכוחים סוערים על תוכניות הצללים. בכל המקומות נוצרים בולואים ניסיוניים, היוצרים קשרים ביניהם. המדינה מנסה להרוס את הבולואים, אך סובלת מהתקפות סובסטרוקטיביות. פוליטיקאים פרגמטיים מתייצבים לצד בולו'בולו ומבקשים לייצג את הרעיון, אך נכשלים.

1986 – מספר אזורים מבודדים מצליחים להשתחרר מאחיזתה של המכונה, ביניהם ווילס, שבדיה, קולומביה, אסטוניה, ויסקונסין, שווייץ, ניגריה, סקסוניה, מינדאנאו ודרום אפריקה. החקלאות באותם אזורים מוסבת לצריכה עצמית, נחתמים הסכמים להחלפת תוצרת, ונבנות רשתות פלנטאריות. לקראת סוף השנה נוצר פסיפס עולמי של אזורים אוטונומיים, צרורות של בולואים, בולואים מבודדים, שרידי מדינות, חלקי מכונה ו"ערי ביטחון" צבאיות. פורצות מהומות בכול. המכונה מנסה לרסק את הבולואים באמצעים צבאיים וכלכליים, ולנקות את שרידי המדינות מדיסקואים. ברוב המקרים הגייסות מתמרדים, או נשמעים לפקודות רק למראית עין. שתי מעצמות-העל מוותרות על משחק היריבות הבין-גושית הישן שלהן, וחוברות זו לזו תחת השם USSAR (United Stable States and Republics). הפרויקט הראשון של USSAR הוא בניית אזור תעשייה חדש ומטוהר באסיה התיכונה – מוֹנוֹמָאט.

1987 – מערכות התובלה והתקשורת הבינלאומיות מתמוטטות, המסחר העולמי נפסק. 200 אזורים אוטונומיים מקיימים את ההתכנסות הפלנטארית הראשונה שלהם בביירות, שכבר אינה במלחמה, במטרה ליזום צעדים ראשונים להקמתה של רשת עולמית. תוכניות תמיכה פלנטאריות לאזורים ולבולואים עם קשיי מעבר יוצאות לדרך. רק מונומאט ועוד עשרות אחדות של מאחזים חיצוניים נשארים עדיין בשליטת USSAR. מסעי הטיהור שלה נערכים שוב ושוב ללא תוצאות. בסתיו מוקמת בכל העולם תשתית של סיוע עצמי, הרעב ומדינות הלאום נעלמות. בדצמבר בורחים עובדי מונומאט לאזורי בולו. מספר מפקדי צבא של USSAR נוטלים על עצמם מרצונם את פירוק מאגרי הנשק הגרעיני, ומארגנים את מבצע הפיקוח על המצבורים הרדיואקטיביים. USSAR נעלמת ללא כל טקס רשמי וללא צורך לשרוף את דגלה האדום-לבן המעוטר בכוכב כחול.

1988 – עד 2346: בולו'בולו

2347 – בולו'בולו מאבד מכוחו, כאשר "הלבנים" (מגיפה תרבותית) מתפשטים, וכל סוגי הבולואים האחרים מחליפים זהויות. מתחיל עידן של הרהורים שלווים ושל כאוס. אוכלוסיית העולם צונחת למיליונים אחדים.

2764 – תחילתו של יוֹבוּאוֹ (YOVUO). כל הדיווחים על הפרה-היסטוריה (עד 2763) אבדו. טוֹהוּאַק (Tawhuac) מחליף דיסקט

היחצ"נים

עד לפני שנתיים, יחצ"ניות היו המרכיב הדומיננטי ביותר בעולמי. אם רציתי או לא, הן היו בראש מעייניי, והעסיקו אותי יותר מכל תופעה אחרת. זמיר, היחצ"ן של שגרירות מקסיקו. יובל, דובר המועצה להשכלה גבוהה, שהפך בינתיים לדוברו של יובל שטייניץ. רינת, היחצ"נית של מכללת אריאל, שאמרה לי שאני מתייחס אליה בקרירות. וליעד, היחצ"נית של אגף התקציבים באוצר. פעם רבנו, והיא אמרה לי שאני שטוף מוח. לא ייאמן: במשך שנים היא היתה אחד האנשים המשמעותיים בחיי.

כשעזבתי את העיתון, השינוי המשמעותי והמבהיל ביותר היה שהיחצ"ניות הפסיקו להתקשר בבוקר. בבת אחת הן נמוגו מעולמי, בדיוק כמו שנכנסו אליו בבת אחת ביום שבו התמניתי לכתב.

אנשים שלא עבדו במקצוע לא מבינים עם כמה יחצ"ניות מדבר כתב רגיל ביום אחד. היחצ"ניות  הן הצד הנסתר של העבודה העיתונאית: הן לא מקבלות קרדיט, והקורא לא יודע על קיומן. טיפוסים אקצנטריים כמו רני רהב, שמופיעים כל כמה ימים בטלוויזיה, מעוררים כמובן הרבה תשומת לב וכעס צדקני, אבל למעשה הם יוצרים את האשלייה שכל שאר החדשות זה משהו אחר. מבחינה זו, העוינות שהם מושכים רק משרתת את השיטה.

אמנם, בזמן האחרון, מדברים על יחצ"נים קצת יותר מבעבר. כל מיני עיתונאים צדיקים מפריחים קלישאות, ואומרים שליחצ"נים יש השפעה מוגזמת על התקשורת. למשל בסדרה המוצלחת "העיתונאים" של עידית אברהמי, שבה מתריע רינו צרור ש"כל מחנה יחסי הציבור הוא מחנה שכל מטרתו להכניס אינפורמציה בדרכים ערמומיות לתוך טקסט שאמור להציג חדשות באופן הנקי ביותר".

זה נשמע ממש טוב, אבל למעשה אין כאן הרבה אמת. מהתיאור של רינו צרור אפשר להתרשם, שהיחצ"ן מבליח מדי פעם בעולמו של הכתב, מנסה להכניס "בערמומיות" איזו פיסת אינפורמציה מניפולטיבית, ומיד נעלם, כמו אותן תמונות נסתרות של מיקי מאוס מאונן בפרסומת לקוקה קולה. למעשה, היחצ"ן הוא לרוב זה שיוצר את הידיעה. הוא הסוכן, הוא הכוח הפועל בתעשיית החדשות. הוא הלחם, הוא המים, הוא השמן והוא היין. בלי יחצ"נים אין כיום חדשות.

כיוון שהיחצ"נים מייצרים את הטקסט, הם החלק היחיד במערכת שאינו מופיע בטקסט. מצד שני, בשונה מעיתונאים, גם לא עושים עליהם סדרות, אתרים ותוכניות טלוויזיה. בעצם, אולי היה מעניין יותר לעשות סדרה ושמה "היחצ"נים". אבל מסופקני אם זה יקרה.

וחוץ מזה, מאיר שלו לא יכתוב עליהם רומאן. גם לא צרויה שלו. אין יחצ"נים בספרות העברית.

2.

אני רוצה לתאר את האופן שבו נולדות בפועל ידיעות בעיתון. לחלק מהקוראים זה יישמע אולי טריוויאלי, אבל נדמה לי שגם קוראים ביקורתיים לא מודעים תמיד, מעבר לכל שיפוט, לאופן שבו נוצר הדבר שנקרא ידיעה עיתונאית.

כשמתקבלת ידיעה רגילה בשעות הערב, כלומר סמוך לסגירת העיתון, שעה שבה עורכי הלילה כבר שרטטו את העמוד שלהם והחליטו איפה תהיה תמונה ואיפה תהיה כותרת, אין בדרך כלל זמן לתחקירי עומק, וגם אין צורך בהם: ממילא, יש מקום רק ל-250 מלה. במצב כזה, רוב המידע של הכתב מבוסס על מי שמסר לו את הידיעה, ועל התגובה של הצד השני, אם יש כזה.

כתבים אוהבים את המושג "מקור". "המקור שלי אמר לי", הם מסבירים בחשיבות, משווים למלה איזה טון בלשי-מטאפיסי: "המקור", בגרמנית: Ursprung. למעשה, בחלק גדול מהמקרים המקור הוא סתם יחצ"ן.

זה קורה לרוב ככה: בשעה 21:23, לצורך העניין, מתקבל טלפון מהדוברת של ההנהלה. בעודה מוסרת לך בטון אחראי וצדקני את "החלטתה של הנהלת חברת x", נשמע הצפצוף של השיחה הממתינה. על הקו נמצא הדובר של ועד העובדים, זועם בדרך כלל. שני הדוברים כבר נמצאים לרוב בבית, וברקע נשמעת הילדה הפעוטה שלהם, שבדיוק נגמלת ממטרנה. הם ממהרים, כי על הקו ממתין להם הכתב של העיתון האחר, וגם אתה ממהר, כי בעודך עובר מהשיחה האחת לשנייה, מתקשרת גם עורכת הלילה, שחזרה מהפסקת הסיגריה ושואלת מתי אתה מעביר את הידיעה. כך זה קורה בדרך כלל, ערב ערב לכל אורך השבוע – לפחות בזמנים שבהם מתרחש מאבק כלשהו.

כך שצריך לזכור, שחלק ניכר מהידיעות העיתונאיות הן בפועל זה – טקסט שנוצר משיחה עם שני יחצ"נים, במקרה הטוב.

3.

ברור שמה שנקרא היום "פוליטיקה" נעשה בעיקר על ידי יחצ"נים. אבל לא רק. כשמדובר במאבקי עובדים ובשביתות, היחצ"נים ויועצי התקשורת הם האחראים לשבירת המאבק על ידי ספינים וחצאי אמיתות, אם לא שקרים ממש. וכמובן, באמצעות מתקפה אגרסיווית על הכתב המסקר. הם יודעים שהמאבק ברובו מתנהל היום בתקשורת. רק אחריהם, מגיעים אנשי האבטחה עם האלות.

אני זוכר, למשל, את מאבק המרצים הזוטרים באוניברסיטה הפתוחה, שהתרחש לפני כשנתיים. את סגל ההוראה ייצג משרד "יוניק" (Unik). את ההנהלה ייצג משרד "לגאיה" (Lagaya). "לגאיה" מרוחק מ"יוניק" כמה בלוקים במעלה רחוב החשמונאים.

מה שכונה "המאבק" היה במידה רבה מאבק בין שני המשרדים האלה – ששמותיהם לא הופיעו כמובן באף אחת מהידיעות בנושא. אפשר לומר שבשטח התרחש מאבק ממשי – שביתה ופה ושם משמרות מחאה. אבל מבחינת העיתונאי – מה כבר אפשר לכתוב על שביתה – אירוע שהוא ביסודו אי-התרחשות? מה אפשר לכתוב על משמרות מחאה, חוץ מתמונה אחת או שתיים עם כיתוב, לכל היותר? כך שאותן ידיעות קצרות שאליהן קורא העיתונים היה חשוף מדי כמה ימים היו בפועל תוצר של פינג פונג בין ההודעות לעיתונות של "יוניק" ו"לגאיה", שניסו שניהם לייצר התרחשויות.

"יוניק" הוא משרד המתמחה בייצוג ארגוני שינוי חברתי וגופי שמאל-מרכז – מעדאלה ועד רון חולדאי. "לגאיה" הוא משרד המתמחה ב"יחסי עבודה" וב"טיפול במשברים". כפי שמסביר אתר האינטרנט של המשרד –

"חברת לגאיה מומחית בהדרכה ובהכוונה בעת ניהול ובטיפול במשברים. בעת משבר יש לחברת לגאיה את היכולת לפעול בגמישות, במהירות וביעילות ולנתב את המנגנון המקצועי לטיפול במצב: הכנת אסטרטגיה לצורך ניהול משברים, ניהול תקשורתי של המשבר, הפעלת לובינג נקודתי, ביצוע מעקב שוטף אחר פרסומים ובחינת תוצאות ניהול מצבי משבר".

ואכן, העובדות של "לגאיה" פועלות במהירות ומבצעות מעקב שוטף. בערבים מסוימים, בקושי התאוששתי מ"הלובינג הנקודתי" שלהן. הן מתמחות בהודעות אפקטיוויות בסגנון:

"אנחנו קוראים לסגל ההוראה להפסיק את הפגיעה בסטודנטים".

או: "בימים האחרונים נודע להנהלת האוניברסיטה הפתוחה כי מספרם של המנחים ומרכזי ההוראה שאינם שובתים עלה… המנחים שאינם שובתים מעוניינים לקיים פעילות הנחיה כרגיל".

או: "נראה כי חברי הנציגות התאהבו במאבק והפכו את השביתה מאמצעי למטרה".

או: "הפגנה, משמרות מחאה או הקראת שירה הם לגיטימיים בעיננו ובלבד שהאדם כלפיו מכוונת המחאה ובני ביתו לא יוטרדו בחייהם הפרטיים".

אני לא מוסר כאן שום מידע סודי. אלה רק ההודעות הגלויות – לא כולל שיחות רקע וכו'. באמצעות ההודעות האלה מתנהל למעשה המאבק נגד העובדים השובתים. מה שמעניין לציין הוא שגלי גבאי, הבעלים של "לגאיה", עבדה לפני כן באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ואפילו הקימה את מרכז המידע לזכויות עובדים. יותר מכך: גבאי גם מרכזת קורסים של ייעוץ תקשורתי לוועדי עובדים.

כי ליחצ"נות אין אידיאולוגיה. או ליתר דיוק: האידיאולוגיה שלה היא היחצ"נות עצמה.

אני נזכר ביחצ"נית אחת, שניסתה לשכנע אותי לכתוב אייטם על תערוכה בגלריה כלשהי. אמרתי לה שהאמן והגלריה זכו  לדעתי למספיק יחסי ציבור בזמן האחרון. כשזיהתה את נימת הקול שלי, היא הציעה לי מיד לעשות כתבה נגדם. התברר שהיא עובדת גם בשביל אמן אחר, שהוא אויבו המר ביותר של האמן הראשון.

4.

כתבתי פעם כתבה קצרה על האשה הראשונה בארץ שעשתה דוקטורט ביחצ"נות. היא היתה בעצמה יחצ"נית. ניסיתי אז לקרוא קצת על הנושא, וגיליתי שיח"צנות נחקרת כמעט רק מבפנים, כלומר, במסגרת מחלקות לניהול או מחלקות ליחצ"נות ממש (בארה"ב זה עבר אקדמיזציה). אבל אף אחד כמעט לא חוקר את הנושא באופן ביקורתי, כלומר את תפקיד היחצ"ן ביחסי הייצור המודרניים. יחסית לתופעות אחרות שקשורות למבנים הכלכליים והחברתיים של תקופתנו, היח"צנות היא עדיין תעלומה.

מרקס אמנם לא הקדיש שום חיבור לנושא, אך גם בלעדיו אין קושי לקבוע שבעידן הפיאודלי לא היו יחצ"ניות. היח"צנית היא תופעה של הקפיטליזם המאוחר. הפצעתה של צורת הקיום הזו קשורה באופן הדוק לשינוי באופני הייצור.

זה נשמע נפוח, אבל זה בדיוק ככה. כי הדבר השני שהתברר לי, הוא שתעשיית היחצ"נות נוצרה מתוך מאבקי העבודה המאורגנת, או ליתר דיוק – מתוך הצורך של בעלי ההון לשבור את העבודה המאורגנת.

קרלה גוור, אחת ההיסטוריוניות הביקורתיות הבודדות של היח"צנות, מתארת כיצד נולדה היח"צנות כתגובה של תאגידים אמריקאים בסוף המאה ה-19 לדעת הקהל השלילית שנוצרה כלפיהם, ומתוך החשש להגברת הרגולציה הממשלתית על תנאי ההעסקה של עובדים. באותה תקופה, נשלחה בפעם הראשונה הודעה לעיתונות. אייוי לי, עיתונאי לשעבר שהפך ליחצ"ן הראשון בהיסטוריה, נקרא על ידי איל הפלדה ג'ון רוקפלר להציל את יחסי הציבור שלו אחרי הטבח בלאדלו שבקולורדו. בטבח הזה הרג המשמר הלאומי 45 בני אדם במאהל מחאה של כורי פחם, בניהם 11 ילדים. לי שלח למערכות העיתונים "רשימת עובדות" בנוגע לאירועים בלאדלו. כל השאר הוא היסטוריה.

אני מנסה לטעון שהיחצ"נים כלשעצמם הם לא רק בבחינת תופעה משנית, אלא יש להם תפקיד מהותי ואסטרטגי ביחסי הייצור, שצריך להקדיש לו תשומת לב. מובן שהם גם גורם עם אינטרס, ששואף להנציח את המצב שבו יש בהם צורך – כלומר את המצב בו תאגידים מנצלים, עושקים ופוגעים ורוצים לצאת מזה בשלום.

מה שמעניין הוא שרוב העובדים בתעשיית היחצ"נות הם בעצמם מנוצלים להפליא. ברור שיחצ"ניות זוטרות שעושות טלפונים לכתבים מרוויחות לרוב פחות מהכתב עצמו. בנוסף לכך, הן קורבן לאגרסיות בלתי מוגבלות מצד הלקוחות ומצד הכתבים. כעיתונאי חלש, אתה לא באמת יכול לשאוג על הבוס שמדכא אותך. לעומת זאת, היחצ"נית המתדפקת על פתחך היא קורבן זמין – בעיקר כשמדובר בטלפון השביעי או השמיני באותו בוקר. זהו מקצוע ממוגדר מאוד, שכמובן לוכד הרבה מאוד הומואים.

אבל יותר מכך: היחצ"נות היא הגילוי הבוטה ביותר של מבנה העבודה החדש, שבו העבודה מתרחשת לאורך כל שעות היממה. לא רק שהיחצ"ן צריך להיות זמין כל הזמן; עבודתו מבוססת על הקשרים החברתיים שלו.

דבר אחרון: כיוון שהמשרות בעיתונות הולכות ומצטמצות, ולעומת זאת היחצ"נות הולכת ומתרחבת, הרבה מאוד עיתונאים, בעיקר צערים, נאלצים לפנות ליחצ"נות. אני מכיר כמה יחצ"נים שללא ספק היו עיתונאים טובים לפני עשר שנים.

כיוון שהיחצ"נים הם היום הרבה יותר חשובים מהעיתונאים, צריך אולי לחשוב איך לשחרר אותם. אם העיתונאים יתאגדו זה יהיה טוב; אבל ביום שבו היחצ"נים יתאגדו הכול באמת באמת ישתנה.

אתם מוזמנים לתרום לקרן השביתה של עובדי "חיפה כימיקלים". אני כבר תרמתי – אומרים שזה מה שהם הכי צריכים עכשיו!

מדיניות ההפרדה: הצד השני של רמת החי"ל

 דנה רוטשילד

בואך חג הפסח השגתי שידה חדשה. בעבודה העתיקו את המשרדים מרמת החי"ל קרוב יותר למרכז, ואת הפסיליטיז שלא עברו איתנו, או נתרמו לעמותת ילדים בסיכון, העמידה החברה לרשותנו. הימים שלפני המעבר התאפיינו בניסיונות עיקשים להיפטר משמטעס – לא ייאמן כמה מתנות קטנות ו/או בינוניות צוברים עובדי חברה שמתייחסת יפה לעובדיה בזמן קצר, וכולן די מוצלחות – ספלים, שאריות ממשלוחי מנות עצומים של פורים, נעלי בית שהבוס שלי קיבל באיזו נסיעה והיו בול במידה שלי. כאלה דברים. במקביל ובאופן בלתי תלוי, קיבלתי מהורי סמארטפון ליומולדת. כך שביום הלפני אחרון במשרדים הישנים השתרכתי למכונית עם שתי שקיות נייר (זה אקולוגי!) ענקיות.

בגדול, זה עניין של חינוך. מכיוון שהמכונית אינה שלי (אלא של אחותי שבגולה), לא חניתי בחניון כמו כולם אלא בשכונה שמעבר לכביש. נווה שרת. זה האריך לי את הדרך בשתי דקות, אבל חסך ממני התעסקות בניירת, או התמודדות עם היותי הבעלים של משהו.

כך או כך, כשהגעתי למכונית ראיתי שבסמוך לה התגודדו כמה אנשים, בעיקר נשים, גהרו על מה שהיה מונח מסביב לכלוב המחזור הצהוב (לבקבוקי פלסטיק וקופסאות) ועשו מה שעשו. השעה היתה שמונה וחצי והייתי הרוגה. בכל זאת הסתקרנתי. כששאלתי מה הולך שם השיב לי הגבר היחיד, חרדי, מן הסתם, שלקראת חג הפסח ערך בית הכנסת הסמוך גמ"ח. ואלו השאריות. אכן, היו אלו ארגזי ירקות ועוד כל מיני. את מה שקרה בשתי הדקות הבאות אפשר לתאר כנפילה איטית של אסימון, או הכרה בנעיצה של מרפק בבטן. התנעתי את המכונית, נזהרתי על הילדות שמפשפשות בשאריות, יצאתי מהחנייה, הגעתי לכיכר העגולה שממנה פונים לכביש הראשי, ורק אז תפסתי לעצמי את הראש, קיללתי את עצמי, והמשכתי את הסיבוב בכיכר, בחזרה לחנייה.

נדמה שמעולם לא הרחתי את סופה של מדינת ישראל כה קרוב אלי. לא ככה.

מן הסתם, השארתי שם את כל השלל (להוציא הגריל האקולוגי). אתם מבינים? רק כביש אחד הפריד בין "קטר ההייטק של המשק הישראלי" לאנשים שמחפשים אוכל בזבל. פחות מחמישים מטר בין הוויכוח על אנדרואיד מול אייפון לרעב. רעב של ממש. תזכורת: מדובר בנווה שרת, שכונה בצפון תל אביב. אין כאן בדווים, זה לא סלאמס קלאסי. היו שם רוסיות וחרדיות. נכון, אלו אולי לא האוכלוסיות הכי חזקות, ובכל זאת – הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה.

כאמור, זה עניין של חינוך. הצעד הראשון בדרך לסוציאליזם עובר דרך ההבנה שהמיקום שלך בשרשרת המזון הוא שרירותי. גם הסבים שלי היו מהגרים. גם הסבים שלי היו דוסים. גם אני יכולתי להיות כאן, בצד השני של הכביש, עם התפאורה הדיקנסיאנית הזו, בוהה בפועלי ההייטק ותוהה מאיפה הם משיגים ירקות לחג. השלב הבא יהיה אינתיפאדה חברתית. הגורם הריבוני שאמור למנוע התרחשות כזו – קרי, מדינת ישראל – נעדרה לגמרי מהסצינה כולה. רוב העובדים בקריית עתידים אף פעם לא חצו את הכביש לתוך השכונה. האבסורד הוא שעובדים איתי אנשים מקסימים וטובי לב (בחיי!), שלפחות לחלקם יש בתזונה של תודעה חברתית. אלא שחלק מהארכיטקטורה של של החברה הישראלית דהיום עובדת כך שהם לעולם לא ייתקלו בכאלה מופעים של עוני. אם פעם היה צריך להרחיק לעיירות פיתוח או לשיכונים כדי להיחשף למשהו כזה, היום המרחק הצטמצם לאפס – מעבר לכביש, כאמור – ובו בעת הפך בהדרגה לבלתי נראה, עד שהוא מוטח לך בפרצוף.

מה כן היה שם, במגרש החנייה? אם לשפוט לפי הטוקבקים בדהמארקר, די ברור לגולשים שהחרדים אשמים בכל תחלואי הכלכלה הישראלית. הם אלו שאוכלים את כל תקציב המדינה, ובגללם אין חינוך/בריאות/פנסיה.תשתיות/דירות במחיר סביר/תחבורה/סוף לשחיתות. אלא שתקציב הישיבות הוא משהו כמו מיליארד שקל – כסף קטן במונחי תקציב המדינה, ויתור על שניים-שלושה מטוסי הקרב חדשים סוגר את החור הזה בקלות. לאן הולך שאר הכסף? את המסים שלנו אנחנו לא משלמים לחרדים, אלא למדינה. ובכל זאת, המדינה לא היתה שם, ואת החלל שנפער במגרש החנייה מילאו, בהתנדבות ובחינם, החרדים. הגמ"ח הזה לא היה מבצע סגור בבני ברק, ההיפך – היו שם רוסיות ובחורות בלבוש חושפני (!), אבל החרדים היו שם גם בשבילם.

הבועה של שינקין, זו שנוהגים לקלס כל אימת שמדובר על ניתוק, לא מאפשרת כזו אפתיה. בגדול, אפשר לומר שזה עניין ארכיטקטוני. כל עוד מגדלי היוקרה לא ישבשו לגמרי את המרקם הסביבתי, אפשר יהיה לראות את הרחוב כמעט מכל חלון, וברגע שרואים משהו בזירה הציבורית, כבר אי אפשר עוד להדחיק אותו.

ברמת החי”ל, להבדיל, אותה "בועה תל אביבית” קיימת ממש. למעשה, היא בנויה כבועה – אין שום יכולת לראות החוצה, ואין שום יכולת לראות פנימה. מה שמתנהל בחברה הישראלית נמצא לאורך כל שעות היום סמוי מעין. איך ידעו אלה שבפנים על חייהם של אלה שבחוץ אם אי אפשר לראות אותם.

מיותר לציין שככל שאלו הופכים רחוקים מעיניהם של אלו, מבחינה כלכלית הם הולכים ומתקרבים – המדיניות הכלכלית של ישראל דוחקת את רוב מעמד הביניים לקטגוריות המקובלות של עוני, אבל מדיניות ההפרדה שומרת את כולם תחומים היטב בגבולות הגזרה שלהם. סולידריות זו לא מילה שמופיעה הרבה בטוקבקים בדהמארקר. אפילו לא חמלה (כל שכן בגרסה החרדית שלה).

מקור: הוועד נגד הריסת בתים