Posts Tagged ‘כינון הסובייקט’

אנשים כמוני (איך הבנתי מה זה מעמד)

3 באפריל 2011

אחרי שהחלטתי שאני לא ראוי להשתייך יותר למחנה השמאל, ושלמעשה אני ריאקציונר, קראתי קצת בקפיטל של מרקס. בד בבד, נברתי מעט בהארד דיסק, ומצאתי כמה קטעים שכתבתי באיזה קובץ במחשב מלפני יותר מ-12 שנה. הם עוררו בי כמה מחשבות.

יצא לי בשנים האחרונות להכיר מקרוב צעירים אשכנזים משכילים, מצליחים ושמרנים מאוד – כאלה שרואים בכל מה ששונה מהם הפרעה לסדר ולהיגיון. אני חושב במיוחד על טיפוס אחד כזה שאיתו עבדתי פעם, אדם מוכשר, אינטליגנטי ולבן – מעין ירון לונדון בן גילי. כשאני חושב על משמעות המלה ריאקציונר בישראל, הבנאדם הזה עולה לי בראש. אותו אדם ידע למצוא תשובה לכל בעיה על ידי ניתוח פשוט והגיוני. הוא החשיב את עצמו לאיש מחנה השלום, אבל כשהחלו לעוף קסאמים מעזה הוא אמר שצריך להעלות לאוויר כמה מטוסי אף-16 ולהרוג אלף אנשים בדיוק. הוא טען שהדבר יבטיח שקט וכך יחסוך סבל עתידי לכל הצדדים. "בדיוק כמו שעשו לערבים בגליל ובמשולש כשהם התחילו לחסום כבישים, ככה צריך היה לעשות לפלסטינים, רק בקנה מידה יותר גדול. בסופו של דבר זה לטובתם – גם מבחינת מספר האנשים שימותו", אמר.

העניין הוא שהסתדרתי איתו ממש טוב. השפה שלנו היתה דומה, וכך גם עולם המושגים. כמוהו, גם אני הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה. כשהילדים אחרים בכיתה היו מתלוננים שהבחינה היתה קשה מדי וכללה נושאים שלא נכללו בחומר הלימוד, שימשתי תמיד הוכחה לכך שהבחינה היתה דווקא אפשרית – עובדה שקיבלתי 96. לכן אימצתי בשלבים מסוימים את האידיאולוגיה הבורגנית הנפוצה, על פיה אלה שלא הצליחו פשוט לא התאמצו מספיק: בזמן שאני התכוננתי למבחן, הם הרי שיחקו כדורסל. יותר מכך: ראיתי בעצמי קורבן של אותם "עצלנים".

אם היתה נקודת זמן שבה שיניתי את השקפתי, זה היה בצבא. זה קרה בעקבות חוויה די בנאלית, אבל שבאופן מפתיע דווקא לא קשורה למחסומים. לא ראיתי אפילו קצה של מחסום בצבא.

בדצמבר 97', מיד עם תום הטירונות הכלל צה"לית, הוצבתי בבסיס נ"מ גדול בנגב כפקיד במשרד המילואים. כשהגעתי לשם, היה ברור לי לגמרי שזה הולך להיות עניין זמני. עוד לפני הגיוס התחלתי במיונים ל"ביטאון חיל האוויר", שאותם עברתי די בקלילות. כאמור – הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, אם לא למעלה מזה. דמיינתי שתוך חודשיים, אחרי שהעניינים הפרוצדורליים יוסדרו, אגיד שלום לפקידות המילואים שמסביבי ולבסיס בכלל, ואקח אוטובוס לתל אביב. בתל אביב דמיינתי איך  אשכור דירה קטנה, שממנה אצעד כל יום לבית מעריב, שם שכנה מערכת הביטאון. בצהריים אוכל עם הכתבים האחרים – כולם בוודאי אנשים אינטליגנטים להפליא. את חלקם כבר הכרתי מהמיונים – דיברתי איתם, והם סיפרו לי על הצ'ופרים שמקבלים הכתבים המצטיינים – ריאיון עם מפקד חיל האוויר, טיסה באף-16, ואפילו נסיעה לסלון האווירי בפאריס.

דמיינתי גם איך אשתלב בתוך רשימת התפקידים המזהירים של חבריי לכיתה בשדה בוקר. אייל התקבל לסיירת יהלום; שי לפלס"ר נח"ל; אורי – שלד"ג; רועי לסיירת מטכ"ל; עופר, שסבל מפרופיל נמוך בגלל אסטמה, נעשה מש"ק מודיעין בסיירת מטכ"ל; אמרי ושיר הלכו לגרעין נח"ל בבקעה, יחד עם כמה טיפוסים אמנותיים מירושלים שהפכו לחבריהם החדשים; ואני, שתמיד ידעתי שאהיה סופר, אשרת בביטאון חיל אוויר. כבר התקבלתי.

אלא שמשהו בפרוצדורה השתבש. בהתחלה התברר שאצטרך להמתין לא פחות מחצי שנה עד שאהיה זכאי להגיש בקשה לשינוי שיבוץ. אבל גם כשעברה חצי שנה, הבקשה נתקעה איפשהו. עבר שבוע ועוד שבוע, ותשובה לא באה. בפעם הראשונה שהתקשרתי לברר באגף כוח אדם, קצין המיון הממונה על העניין עוד שוחח איתי במידה לא מבוטלת של כבוד – הרי התקבלתי לביטאון חיל אוויר. אבל בפעם השנייה, כבר נעניתי בקוצר רוח מסוים, ובפעם השלישית הפקידה צרחה עליי וטרקה את הטלפון.

רק באותו רגע הסתכלתי מסביבי והבנתי: אני פקיד שלישות בבסיס נ"מ בדרום. זה לא עניין זמני. זה מה שאני, וזה מה שאשאר בשנתיים וחצי הקרובות.

ובינתיים, התחילו השמירות.

באותו בסיס שבו שירתתי היו כמה מאות גו'בניקים בשירות סדיר. לכאורה, לכל אחד מהם היה תפקיד. אבל למעשה, הדבר העיקרי שעשו כולם זה שמירות.

במשך הצבא, וגם אחריו, שמעתי על כל מיני צורות של שמירה. שמעתי על שמונה-שמונה, ושמעתי על שתיים-ארבע. אצלנו, מבנה השמירות היה אחר: כל כמה שבועות, שובצת לשבוע שמירות. בכל יום בשבוע הזה שמרנו עשר שעות –  שלוש שעות, עוד שלוש שעות ועוד ארבע, עם מרווחי שינה משתנים של שלוש עד שש שעות – ככה כל השבוע. בשאר הזמן שכבנו באוהלים המאובקים של האבטחה.

אני יודע שאצל חיילי חי"ר, נבנית סביב השמירות מיתולוגיה של גבריות, סבל וייאוש הירואי. בבסיס הג'ובניקים שלי, לא היתה שום מיתולוגיה. אף אחד לא הכין אותי לעניין הזה של השמירות. גם לא הכרתי את האנשים שמסביבי, שהיו ממחלקות אחרות בבסיס. פשוט שמו אותנו שם בעמדות, שבהן אסור לשבת, לישון או לקרוא. לא היתה כמובן גם שום סכנה, ולפחות לחלק מהעמדות לא היתה שום פונקציה אבטחתית סבירה.

בשלב מסוים גם הבנתי, שאנחנו לא שומרים על הבסיס, אלא על עצמנו. מבחינת הצבא, מי שמסוכן זה החיילים עצמם. אנחנו שומרים, כמו ששומרים שבת או ששומרים משקל. זאת הצורה שבה נוח לצבא שהחייל יהיה מצוי – בִּמקום שיצטרכו לשמור עליו, הוא שומר על עצמו.

אני אסיר, אסיר ששכנעו אותו שהוא שומר. כמו מדפים באפסנאות, כמו כנים לנשק, העמדות הן המקום שבו מאוחסנים חיילי המינהלה והתחזוקה. העמדה החלודה, עם ריח השתן והציורים הפורנוגרפיים המכוערים, היא לא בבחינת יוצא דופן. היא המצב הבסיסי. היא המקום שבו אני גר, ובו אני אמור להיות – עד סוף הצבא.

והזמן לא עבר. דקות, ועוד דקות, ועוד דקות בעמדה "13". דקות, ועוד דקות ועוד דקות ב"חלי". אני מנסה לדמיין עכשיו לעמוד שעתיים בלי לעשות כלום במקום שאין בו כלום (ומה שמסביב לעמדות האלה הוא באמת מרחב של כלום אולטימטיווי). זה נראה לי סיוט. באותה תקופה, עשיתי את זה עשרות פעמים בשבוע אחד.

רציתי לעשות משהו עם הזמן. ניסיתי לתפוס אותו איכשהו. לכן כתבתי  מין סיפור, בסגנון הפסאודו-תומס מאני שאימצתי לעצמי אז. זה הטקסט הראשון שמצאתי, מבין הטקסטים שהזכרתי קודם. כך כתוב שם למשל –

העור שבכפות הידיים, וגם סביב לנחיריים, ובצוואר ועל גשר האף, כולו יבש ומאובק, שחוק מעמידה בקור, בתנועת הרוח, בחילופי העונות. המעיל המלוכלך, המכנסיים הכבדים, כפפות הסיבים הפרומות, הכובע העשוי פרוות כלב מלאכותית, הגרביים האפורות, רצועת הקסדה, עורו הלבנוני סובל מהמגע הממושך, כמעט אינו יכול לזוז מבלי להתגרד, הוא מצמצם את עיניו, בולע את שארית הרוק ומושך את נעליו הכבדות קדימה, למקום בו אולי יש פתח. ובאמת הגדר נעלמת לכבודו, שער מוגבל במקום ובזמן מופיע בחושך, והוא עובר כמעט בלי להביט, רק הוא, רק בשער, מפגש חד פעמי.

עכשיו צריך לחצות את החצר אל חדר השומרים שנמצא בצידה השני, כדי לישון, כי השעה כבר שתים-עשרה עשרים ושבע, נשארו קצת יותר משעתיים למשמרת הבאה, בהתחשב בחוסר הסבלנות של מפקד המשמר, שבוודאי יעיר את השומרים ליתר ביטחון כמעט עשרים דקות לפני הזמן.

אנ די נבוך כשאניי קורא את הסיפור הזה עכשיו. יותר מכל דבר אחר, הוא מנסה לתפוס את הזמן הריק, את הריקנות של הזמן. אבל זמן אי אפשר לתאר. כל מה שנשאר זה סדרות של מספרים –

אבל בינתיים חובה עליך לישון, הוא פוקד על עצמו. לישון, זה העיקר עכשיו. לישון. שלוש שעות עוד שעתיים בערך, בבוקר עוד ארבע שעות שמירה, בלילה עוד שלוש ועוד שלוש ועוד ארבע, אותו דבר מחר ומחרתיים וזהו.

ומדי פעם, באותן שעות ארוכות – לא, באותן מאות דקות בכל משמרת, באותן אלפי דקות בכל שבוע שמירה – שאלתי את עצמי איך זה הגיוני. ידעתי, שאני אולי איחלץ מזה, אבל החיילים שמסביבי – נהגים, טכנאים, עובדי רס"ר, אפסנאים – הם יעשו שבוע שמירות ועוד שבוע שמירות, עד סוף הצבא. הם עושים את זה גם עכשיו, כשאני כותב את המשפטים האלה. ואם מישהו מהם יתמרד, או יצעק, או ייאחר – הוא פשוט ילך למעצר, ואחר כך יצטרך להשלים גם את שבוע השמירה שלא עשה. וזה, כמובן, בנוסף לדפוק.

 

אמרתי לעצמי שזה לא סביר. זה הרי לא הגיוני. הקצינים האלה שמחליטים, כשהם עוברים בדרך לחדר האוכל שלהם, נראים לי כמו אנשים רציונליים, חייכנים, אנשים כמו החברים שלי, אנשים מהסוג שהיה מסביבי כל החיים עד הצבא, ובעצם כמו חלק מהאנשים שמסביבי היום. הם כנראה לא מבינים כמה נורא בעמדה – מאות, אלפי דקות שלא עוברות. אם הם היו יודעים איך זה, הם לא היו נותנים לזה לקרות.

בנקודה הזאת, שמתי לב שרוב הקצינים הם אשכנזים, ואילו האנשים שעושים את השמירות הם כמעט רק מזרחים. ואז הבנתי. גם את זה כתבתי – טקסט נוסף, שכתוב במלים הרבה פחות פיוטיות:

הסיבה שאני שומר כמו כלב היא שאני נמצא במקום הלא נכון. נכנסתי במקרה, בשל טעות מצערת ואי הבנה, לתפקיד של הנחותים: עובדי הרס"ר, הטכנאים, האפסנאים, הפקידונים הקטנים, אלה שלא צריך להתבייש לדפוק אותם, להפוך אותם לכלבי שמירה, כי מבחינתנו, מבחינת האנשים שאני שייך אליהם, הם לא סובלים, הם לא מסוגלים לסבול, כי לא יכול להיות שיש להם תודעה בכלל. כשהאנשים האלה צועקים, אנחנו מגחכים ולא מאמינים להם.

אם הקצינים האשכנזים היו שמים לב שאני משלהם, הם כבר היו שולפים אותי משם. הם היו אומרים לי: סליחה, הדבר הזה לא מיועד בשבילך.

אם להשתמש במלים מעט בומבסטיות, הייתי אומר שככה הבנתי מה זה מעמד, ובכלל – מה קורה מסביבי. וזה, רק בזכות כך שחוויתי לתקופה מוגבלת צורה כלשהי של דיכוי טריוויאלי למדי, מצורות הדיכוי הקלות ביותר שעוברים המעמדות המדוכאים.

מכאן אפשר לחזור לאותו צעיר אשכנזי חביב והפיתרון שלו לבעיית עזה. מבחינתו, פשוט לא יכול להיות שהערבים סובלים. או במלים אחרות: הפועל "סבל" מקבלת משמעויות שונות בהתאם לשם העצם הצמוד אליו. יהודי צועק – זה הכול. ערבי צועק – זה כלום, קלישאה, רעש רקע.

אני מניח, דרך אגב, שהדבר היחיד שיכול לשבור את צורת המחשבה הזאת הוא אלימות. אבל המסקנה שלי היתה מעט שונה: החלטתי לנסות בכל מאודי לא להיות ב"קבוצת המחליטים" שמנהלת כל דבר ודבר ותמיד יודעת מה צריך לעשות. בקיצור, החלטתי לנסות לא להפוך לסובייקט. אני חושש שנכשלתי. אבל על אחת העמדות כתבתי אז את השורות הבאות, בסגנון אביב גפן:

אמא, תעשי אותי סובייקט
תלמדי אותי לבנות מגדל
אני רוצה להיות מדען או ארכיטקט
אני רוצה להיות רוצח או חייל.

פזמון: אני כובש מהחזית או מאחור
אני בונה גשרים גבוהים מעל הים
הזין הלבן שלי עשוי מאור
אני נוהג, אני יורה, אני קיים

אמא תעשי אותי סובייקט
אם לא תצליחי זה יהיה חבל
אמא, בשבילך זה הפרוייקט
אם תיכשלי ייצא לך ילד מבולבל
אם תיכשלי ייצא לך אינטלקטואל!

*

אני בכל מקרה לא התמרדתי. ניסיתי לפעול בדרכים אחרות. באחת משיחות הטלפון שניהלתי בעניין, אמר לי מישהו שהבנאדם היחיד שיוכל אולי לעזור לי להיחלץ מהבסיס הוא מפקד הבסיס עצמו, אל"מ נתי חמימי. רק אם הוא ירצה, יעבירו אותי מהבינמ"מ לארץ המובטחת של בית מעריב. אבל אני הייתי פקיד מינהלה, מזכירה של אחת מקצינות הקישור. לכאורה לא היה לי שום סיכוי לראות את פניו של המב"ס. ואפילו אם אראה אותו – ידעתי שהוא יחשוב שאני סתם קב"ניסט מהמינהלה שמדמיין שהוא רוני דניאל.

יום אחד, אחרי בערך שמונה חודשים בבסיס, ראיתי על לוח המודעות שליד חדר האוכל הזמנה לחידון בנושא מורשת הקרב של מערך הנ"מ, שייערך בבסיס בעוד כשלושה שבועות, במעמד מפקד הבסיס אל"מ נתי חמימי. חומרי הכנה, נאמר בהודעה, אפשר לקבל במשרד של מש"קיות החינוך.

ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. רצתי למשרד של המש"קיות – כולן כמובן בלונדיניות אשכנזיות – ואמרתי שאני רוצה להירשם לחידון ולקבל את חומרי ההכנה.

וכך למדתי בטירוף, על מערכות נשק שמעולם בחיי לא ראיתי. שהרי לעבודה המשרדית ולשמירות לא היה שום קשר לנ"מ עצמו. למדתי על רכישתם של טילי ההוק על ידי בן גוריון, ועל הישגיו של הנ"מ במלחמת יום כיפור, ועל השימוש בטילי סטינגר. כשהגיע החידון והתיישבתי על הבמה כנציג "טייסת מינהלה", התברר שכל שאר המתמודדים הם מדריכי מערכות נ"מ, כלומר שייכים למעמד המיוחס, האשכנזי, שכמובן גם לא עושה שמירות.

החידון היה קל. ידעתי את התשובות לכל השאלות. אחר כך סיפרו לי שהמט"מ, כלומר הסא"ל שמפקד על המינהלה בבסיס, שאל את מפקדי הגפים שמסביבו מי זה החייל הזה, ומפקד המטבח אמר לו: "אתה לא מכיר אותו? הוא טבח!".

בסוף נשארתי באחד-על אחד עם מדריך שמנמן עם משקפיים שנחשב לגאון של מחלקת הדרכה. הבסתי אותו בהפרש קטן. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי לוחץ את ידו של אל"מ נתי חמימי, שהעניק לי תעודה של אלוף מור"ק הנ"מ לתקופה 1998/1.

אחרי בערך עשרה ימים, ראיתי עוד מודעה, שהכריזה על "דלת פתוחה במשרד המב"ס". נרשמתי גם לזה. הייתי בטוח שסוף-סוף אלת המזל לצדי. כמו שתיכננתי, כשנכנסתי והצדעתי, נראה היה שהוא עדיין זוכר אותי מהחידון, אמנם במעורפל. כל מה שנשאר לי זה להתחנן.

הוא הסתכל בי בתימהון מסוים, מנסה להבין איך לסווג אותי, ואז שאל –

"למה בעצם שתלך לשם? למה שלא תישאר כאן בבינת"מ?".

 על סף דמעות, הסברתי לו שהייתי באמת שמח להישאר בבסיס, אבל אני באמת באמת מאמין שאוכל לתרום תרומה משמעותית יותר לצבא בתור כתב בביטאון חיל האוויר.

הוא חשב רגע ואז אמר לי –

"יש לי רעיון מצוין בשבילך. אנחנו עומדים להפיק עלון מידע של הבסיס, שייצא כל חודשיים. יקראו לזה 'בינמ"מון'. אני מציע לך לקחת בזה חלק". הוא עצר לרגע ואמר, "בנוסף, כמובן, למשימות האחרות שמוטלות עליך במסגרת התפקיד שלך היום".

הודיתי לו בנימוס.

לביטאון חיל האוויר מעולם לא הגעתי. בסופו של דבר, נשלחתי לקורס חובשים, וחזרתי לבסיס בתור חובש במרפאה. על ימי האימה במרפאה, שגם הם קשורים לאשכנזים ואשכנזיות סדיסטיות כבר כתבתי כאן.

אבל העיקר שלא עשיתי יותר שמירות. אלוהים אלוהים אלוהים איזה מזל.

חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת

16 בנובמבר 2010

אוקייי.

באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי בשעת בוקר אפלה ומוקדמת ושאלתי את עצמי: מה בעצם קורה? מה המצב הנוכחי של ההוויה, מה צופן לנו העתיד, ולאן צריך לשאוף? זה ממש לא נתן לי מנוחה. כשהייתי בישראל לא מזמן, שמעתי פילוסופית ופעילת שמאל שהגדירה את המצב העכשווי בארבע מלים: "ייאוש, ולא רק בישראל". נדמה לי שזאת תחושה שרבים מאיתנו חולקים, אבל השאלה היא תמיד מי מיואש, את מי הייאוש הזה משרת, ומי דווקא בכלל לא מיואש.

למרבה הצער, גרמניה היא כיום לא המקום הנכון למצוא בו תשובות לשאלות האלה. כבר כמה עשורים שהגרמנים די רדומים מבחינה מחשבתית, בכל מה שמשתרע מעבר לייצור מכשירים של רופאי שיניים. אבל לא רחוק מגרמניה ישנה ארץ ושמה צרפת. עד לא מזמן, היה מקובל שהרעיונות החדשים באים מצרפת. כיום, ספק אם אפשר להגיד את זה. הפילוסופים הצרפתים מתו, אלה שנשארו מבלים את זמנם באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל גם זה לא בהכרח עוזר להם להיות מעניינים. אבל אולי בכל זאת שווה לתת הזדמנות, ולראות מה בעצם אומרים עכשיו בצרפת?

אז נסעתי לצרפת. ממש ליד הגבול, כמו באיזה ספר של לואיס קרול, עמדה חנות ספרים ממש טובה, שהציגה את כל החידושים במחשבה הפילוסופית והסוציולוגית. מבחינה כמותית, לפני כל דבר אחר, ההוגים הצרפתים עדיין פוריים מאוד. כל הספרים שיוזכרו להלן יצאו בחודשים האחרונים ממש, וזה לא מעט. מסורת המסה הפילוסופית עדיין חיה, גם אם לא ממש בועטת. ברור שחלק מהיצירות שיוזכרו להלן הן חיקויים די דהויים, ואפילו קריקטורות, של המחשבה הצרפתית מלפני כמה עשורים. אבל האם לא אמרו את זה בזמנו גם על בודריאר או על ליוטאר?

בכל מקרה, להלן הסקירה לטובת קוראי הבלוג – ספרים מרכזיים ומרכזיים פחות מהחודשים האחרונים שנראו לי מסקרנים. השתדלתי להימנע ככל האפשר משיפוטיות. את המסקנות נדמה לי שתוכלו להסיק בעצמכם. המטרה היא בעיקר להציג את השאלות המרכזיות ואת הכיוונים התרבותיים והמחשבתיים.

אלן באדיו הוציא לאחרונה שני ספרים. הראשון הוא "בשבחי האהבה" (Eloge de l'amour), שהוא ריאיון עם ניקולא טרואונג. באדיו מטיף כאן לאידיאל אוטופי-רומנטי של אהבה, שהוא מגדיר כאהבה "מסוכנת". הוא יוצא נגד האהבה המופרטת שנולדה מערכי 68', מדבר בשבחי  הנאמנות ומתנגד  לתרבות הדייטים המהונדסים באתרי ההיכרויות – אהבה לא מסוכנת, שהוא משווה לרעיון המלחמה עם zero death של האמריקאים. כדי שלא תחשבו שהוא נהיה ריאקציונר, הוא מצדיק שוב את מאו ואת מהפכת התרבות בריאיון שנתן לכבוד יציאת הספר.

הספר השני, Cinq leçons sur le 'cas' Wagner שיצא בחודש שעבר גם באנגלית, הוא אפולוגיה על וגנר, וחיפוש אחר הרלוונטיות של יצירתו לתקופתנו תוך קריאת תיגר על הליברליזם. לטענתו, גם אם ההאשמות נגד וגנר הן מוצדקות, הגיע הזמן "לפתוח דף חדש"  – ואגנר נחוץ בשביל "האמנות הגדולה", (או ליתר דיוק: אמנות עם "גדולה", grandeur ) שאנו עומדים בפתחה.

הפוליטולוג והדמוגרף עמנואל טוד, שחזה כבר ב-76' את נפילת ברה"מ ולא מזמן את נפילת האימפריה האמריקאית, פירסם לא מזמן תחזית חדשה ושמה Après la démocratie. טוד טוען שדווקא ההיחלשות של הקתוליות הביאה לכדי משבר את האידיאולוגיות החילוניות שכוננו עצמן כניגוד של הדת. מה שנשאר לאירופי החילוני כדי להגדיר את עצמו הוא שנאה לאיסלאם ולערבים – שלמעשה לא מהווים שום איום משמעותי על עתיד המערב. בדרך זו, צרפת הופכת למשטר גזעני הנשלט על ידי "עם אדונים" לבן, שנהנה מהדמוקרטיה אך שולט באופן לא דמוקרטי בשאר האוכלוסייה. הוא משווה את המצב המתהווה לאתונה הקלאסית ולישראל העכשווית. בד בבד, המדיניות הימנית "מתונה" של סרקוזי רק מחזקת את החזית הלאומית של לה פן.

מסתו הדלזיאנית של ז'אן-קלה מרטן Plurivers -Essai sur la fin du monde, (פלוריוורס: מסה על סוף העולם) משלבת את לייבניץ עם מדע בדיוני כדי לטעון שהגענו לסוף ה-עולם, אבל לתחילתם של אינספור עולמות. רבוי העולמות מתבטא בכל תחומי החיים שלנו. תוך הסתמכות על הקוסמולוגיה העכשווית, אנו גולשים מעולם לעולם בתוך מארג שנעשה נזיל יותר ויותר. זה דרך אגב אולי החיבור האופטימי היחיד מבין כל אלה שנסקרו כאן

בפינות שונות של היבשת התפרסמו כמה ספרים המציבים במרכזם את ההתנגדות ל"האצת הזמן" של התרבות העכשווית. פול ויריליו פירסם את Le Grand Accélérateur (המאיץ הגדול), שבו הוא מכריז, לא פחות, על קץ הזמן. ההאצה של החיים ניתקה את החברה מההיסטוריה. בעידן ה"פוסט היסטוריה" שבו חי הנוער, ההיסטוריה מתה והוחלפה על ידי הדיקטטורה של הרגע: האדם נתקע בתוך לופ תמידי ללא זיכרון. הוא רואה כמה סימנים לכך, כמו טוויטר, מאיץ החלקיקים בז'נווה ומה שקרה בוול סטריט ב-6.5.2010. המצב חמור, טוען ויריליו, וצריך להתנגד לזמן האינפורמטי-גנטי-פיסיקלי שהשתלט על היומיום שלנו.

בד בבד יצא בצרפתית ספרו של הגרמני לותאר באייר, "אין זמן" (Keine Zeit), שנכתב זמן לא רב לפני התאבדותו של המחבר. הספר עוסק בהיסטוריה של חוויית הזמן ובהיעדר זמן כתכונה של האדם בן זמננו; כך גם הספר Beschleunigung ("האצה") של הסוציולוג הגרמני הארטמוט רוזה מיינה עוסק "בטוטליטריות של ההאצה": לטענתו, אנשים מערביים, בתקופתנו אמנם חופשיים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אבל בהתאם לכך גם כבולים יותר מאשר בכל תקופה אחרת לשמירה על החופש הזה, ולחרדה מפני האפשרות שהוא יאבד. לכן אנשים עובדים יותר ויותר, וסובלים ממחלות ומספחות שונות בגלל זה.

ספרה של סופי איין "העזו לחשוב שמאלה" (Oser penser a Gauch) מתאמץ לנסח אידיאולוגיה ברורה ורלוונטית לשמאל העכשווי. לטענת המחברת, הימין השתלט בעשורים האחרונים על שלושה אידיאלים שמקורם בשמאל: ליברליזם, רפורמיזם וקוסמופוליטניזם. מושגים אמסיפטוריים אלה הפכו להצדקות המכסבות את הניצול והדה-פוליטיזציה של החברה. הקוסמופולטיות מוטטה את הריבונות של החברה על גורלה; הרפורמה מוססה את המוסדות של מדינת הרווחה; והליברליזם הפך לדגל של דה-פוליטיזציה וביטול מלחמת המעמדות. לא פלא ששמאלנים רבים הפכו לאנטי ליברלים, פטריוטים ומהפכנים. איין טוענת שהשמאל צריך לנכס לעצמו מחדש את הערכים האלה, וליצוק בהם משמעות חדשה ואופטימית

ספרו של הכלכלן ברנאר מריס "מרקס, מרקס, למה עזבתני?" (Marx, ô Marx, pourquoi m'as-tu abandonné ?) בוחן את מצבנו תוך חזרה לא אורתודוכסית למרקס. ההרס שגרם הקפיטליזם לעולם לא הביא למהפכה, אלא לעוד הרס. המרקסיסטים טעו בכך שחשבו שמהלך ההיסטוריה הוא ליניארי, ולכן התנגדו למדינת הרווחה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי רצו להאיץ את סוף העולם, והם האמינו יותר מדי באינסטינקטים המהפכניים של מעמד הפועלים. לבסוף טוען מריס שאין טעם להתווכח עם הכלכלנים הניאו-ליברלים בנוגע להצבר ההון, כי בעניין הזה עם צודקים. מה שהם לא מבינים בו זה החיים, והתשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים מהעולם?

ספרו של הבלשן האיטלקי רפאלה סימונה, Le monstre doux. L'Occident vire-t-il à droite בוחן את השאלה: האם הימין ניצח סופית, והוא מגלם את עתידו של המין האנושי? תחת הרושם של מסיבות התה בארה"ב ושל הישגי הימין הקיצוני בהולנד ונורווגיה, סימונה טוען שתחזיתו של אלכסיס דה טוקוויל התגשמה, ואנחנו חיים תחת שלטונה של "המפלצת הרכה" – השלטון האוטוריטארי של ההמון השבע, שקבר את התקווה לחירות לטובת תענוגות קטנים ואגואיסטיים. כמו ז'יז'ק ואחרים, הוא מציע את החזרה אל הקדושה כאחד הפתרונות שעשוי להציל את האנושות מדביליזציה מוחלטת תחת הימין

רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה אבל התמתן בינתיים (ויש אומרים שאפילו בחש מטעם ממשלת צרפת בהדחה של נשיא האיטי) קורא בספר "בשבחי הגבול" (Eloge de la frontière) לזנוח את האידיאל של "ללא גבולות". "רעיון אווילי מכשף את המערב: שהאנושות במצב רע, ומצבה ישתפר אם לא יהיו גבולות", הוא כותב בפתח הספר. דברה טוען שדווקא בעידן הגלובליזציה, התשוקה לגבולות גדולה יותר מאי פעם בעבר, ואין טעם להתנגד לה. הסרת הגבולות בסך הכול חושפת את כולנו לכנופיות הבינלאומיות של התאגידים. לבני אדם יש תרבויות שונות, שפות שונות ואמונות שונות, ועדיף שהמצב יישאר ככה.
(אגב, נדמה לי שהרדר אמר את זה לפני 250 שנה. רק שבצרפת כנראה לא קראו אותו).

ספרו של הסוציו-אנליסט דידייה רובן Violence de l’insécurité יוצא נגד העיסוק האובססיווי ב"חוסר הביטחון" בחברה המערבית ("הרחובות מסוכנים" וכו'). הוא מזכיר שמספר בני הנוער שמתאבדים גדול פי שלושה מהנרצחים, ושהתאבדויות גובות יותר קורבנות גם מתאונות דרכים (לפחות בצרפת). ובכל זאת, המדיה והדיון הציבורי עוסק הרבה פחות בהתאבדויות מאשר ברציחות. לפיכך הוא קורא להגדרה חדשה של חוסר-הביטחון והביטחון, שתכיל את הביטחון הפנימי ואת ההשתייכות.

הפסיכואנליטיקאי ז'אן פייר לברן בוחן בספר La condition humaine n'est pas sans conditions את תנאי הכינון של הסובייקט בחברה העכשווית, ואת השאלה האם התנאים (המינימליים) בכלל מתקיימים. לבראן מציין שהחברה האגליטארית של תקופתנו היא שטוחה, והסובייקט הוא נטול צל ואשמה ונטול "האחר הגדול" שהיה התנאי לכינון הסובייקט בכל החברות האנושיות של העבר. לפיכך אנו חוזים בהווצרותה של "כלכלה נפשית חדשה", תוצר של העידן הליברלי, שמשמעויותיה עדיין נסתרות.

והפסיכואנליסט סרגיי חפץ בוחן בספר Scènes de la vie conjugale (תמונות מחיי הנישואים) את מצבה של הזוגיות בתקופתנו. על בסיס הניסיון של 30 שנות טיפול זוגי, מצא חפץ שבמרכז היחסים בין זוגות נשואים (בצרפת כמובן) נמצא כיום הזוג ולא המשפחה. הזוגיות מובחנת מהמשפחה, שכבר אינה הכרחית ואינה מרכזית כמו בעבר. לכן הקשר הזוגי צריך "להוכיח את עצמו" שוב ושוב כדי להמשיך להתקיים – מה שלא נדרש ממנו בעבר. האתגר נעשה גדול עוד יותר עם היחלשות התשוקה – רק אז אנו מתוודעים באמת למסתורין של האחר

זהו בשלב זה. כשאני מסתכל על כל הרשימה הזאת, עולה לי בסופו של דבר שאלה אחת: הם באמת היו חייבים לכתוב על זה ספר? כבר אי אפשר להסתפק בפוסט אורח?