נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

נתזים: נערים יהודים ו-asexual sluts

המאמר The Transgressive Possibilities of Jewish Boyhood של מייקל רייקרט ושרון רוויטש, שהתפרסם בגיליון האחרון של כתב העת  Youth & Societyבוחן את חוויות הנעורים של בנים מתבגרים יהודים בארה"ב. החוקרים מצאו שצעירים יהודים בעלי זהות יהודית "אקטיווית ופוזיטיווית" חוו התבגרות משוחררת יותר מבני גילם נטולי הזהות היהודית. לטענת הכותבים, ההתבגרות היהודית מספקת מסלול עצמאי יותר שנתון פחות ללחצי הגבריות הנורמטיווית שמופעלת על רוב הנערים הבנים בגיל ההתבגרות. הם טוענים שסוג הנעורים שיצרו לעצמם הנערים האמריקאים הם הבטחה משחררת בעולם הנשלטת על ידי אידיאל גבריות מגביל

ומאמרם של יובל יונאי וערן שור בכתב העת Ethnic and Racial Studies בודק האם הימצאותם של ספורטאים פלסטינים בספורט הישראלי מגשר על פערים אתניים, או דווקא מסייע לנציח את הפערים ואת הדומיננטיות היהודית. החוקרים, שבחנו כתבות ואזכורים של שחקני כדורגל פלסטינו-ישראלים בין 2002 ל-2007, מצאו שהשיח התקשורתי ממשטר את השחקנים ומשתיק אותם, ובכך חוסם את אחד מאפיקי הביטוי המועטים שהיו למיעוט הערבי בישראל

סקר מקיף שנערך בבריטניה מעלה לכאורה שאוכלוסיית ההומואים והלסביות בממלכה הצטמצמה משמעותית בשנים האחרונות. האם אנחנו אחרי השיא? ייתכן שההסבר הוא שהסוקרים שאלו את המרואיינים האם הם קיימו אי פעם יחסי מין עם בני מינם. חוקרים מסבירים שבשל ההתקבעות של הדיכוטומיה הומו/סטרייט, פחות גברים שמחשיבים את עצמם לסטרייטים מעזים לעשות סקס עם גברים אחרים, או לפחות לא מעזים לדבר על זה

ובינתיים, מתחזקת ההתעוררות של התנועה הא-מינית, שדורשת מקום בשורות קהילת הלהט"ב. מניפסט חדש ומעניין שחיברה שרה בת' ברוקס, שמסתמנת כאחת ממנהיגות התנועה, מסביר על הסוגים השונים של א-סקסואלים: החלוקה הבסיסית היא בין א-סקסואלים א-רומנטיים לא-סקסואליים רומנטיים. הקבוצה השנייה כוללת הטרו-רומנטיים, הומו-רומנטיים, בי-רומנטיים ופאן-רומנטיים. אחד הטיפוסים הגנריים שצמחו בשורות הקהילה היא/הוא ה-asexual slut – שלא מפסיק/ה לחפש המון פרטנרים ליחסים א-מיניים. נדמה שרבים מאיתנו הם כאלה

רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון, מנתח בספר חדש את מצב הכלכלה האמריקאית ומסיק: המעמד הבינוני יצטרך להדק את החגורה, וכתוצאה מכך עשויה ארה"ב ליפול לידיו של מנהיג פופוליסט מסוכן

סיימון פיירלי, כתב הגרדיאן שחקר במשך שנים את תעשיית הבשר, הגיע למסקנה שהתעשייה הזאת אמנם מזיקה, אבל להפסיק לגמרי לאכול בשר זה לא הצעד הנכון מבחינה אקולוגית. במוקד ספרו נמצאים למשל החזירים, שיכולים דווקא להפיק בצורה יעילה מאוד אנרגיה מזבל ביתי

יאללה, תכרתו לי את השד הימני! תערוכה בנושא האמזונות וייצוגיהן לאורך ההיסטוריה

חדשות טובות: זינוק במספר חיות הבר באוגנדה, כולל היפופוטמים

זה אפשרי להנדס מחדש את האקלים של העולם, אבל קודם צריך להחליט באופן דמוקרטי: איך אנחנו רוצים את מזג האוויר שלנו, ואיפה?

התאורטיקן צבטאן טודורוב בריאיון מיוחד: אנשים במערב חוששים משינוי תרבותי יותר מאנשים במדינות המתפתחות

יומני המלחמה של ארנסט יונגר יוצאים לראשונה במהדורה בלתי ערוכה

איך עושים סקס שמאלני, והאם יש בכלל דבר כזה? ג'ונגל וורלד בפרויקט מיוחד

רומן חדש של ג'ונתן פרנזן נופל למלכודת המלתוסיאנית ולפנטזיה על צמצום האוכלוסייה. רמה נמוכה

FP בפרויקט מצולם מיוחד על אופנה של דיקטטורים – מקים ז'ונג איל דרך קדאפי ועד בכלל

FW הסורי בכתבה על תפקידם של היהודים הסורים במלחמה נגד הקולוניאליזם הצרפתי

נתזים (21): מוח עגל במיכל וחתול מתובל

ברכות לעם הסיני הידיד: הבוקר נודע שסין חלפה על פני יפאן והיא כעת הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. התחלופה הקודמת היתה ב-1968, אז עברה יפאן את גרמניה המערבית. לאמריקאים יש עוד בערך עשרים שנה ליהנות מהפסגה.

הפרסומים על שיתוף פעולה בין ממשלת פקיסטאן לטליבאן באו בתזמון קטלני מבחינתם של מיליוני פקיסטאנים: בשונה מהאיטי והצונאמי, המערב לא מוכן לפתוח את הארנק בשביל מוסלמים.

ב-1804 זכתה האיטי בעצמאות מצרפת אחרי מרד עבדים מוצלח, אבל בתמורה נדרשה לשלם פיצוי לבעלי העבדים – 150 מיליון פרנקים זהובים. השבוע פרסמו נועם חומסקי, נעמי קליין, אטיין בליבאר ואחרים מכתב פתוח לסרקוזי: החזר להאיטי ההרוסה את הפיצוי הבלתי חוקי, השווה כיום 14 מיליארד אירו.

לפחות 200 אלף צרפתים קראו את העדות שפרסם "מוחמד", מהנדס מרוקאי בן 25 שעוזב את צרפת בגלל "האקלים הגזעני" בעידן סרקוזי. יש המצביעים על היתרונות: בלימה של "בריחת המוחות" מהקולוניות לשעבר.

לא תמיד "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין היתה בשימוש: ספר חדש מתאר כיצד גל חום קטלני בניו יורק, ב-1896, הוביל לתקופה הפרוגרסיבית ביותר בתולדות ארה"ב.

דו"ח ממשלתי בריטי צופה שב-2050 נאכל בשר מלאכותי שגודל במיכלים. וגם: היפוך דיאלקטי – הפחמן הדו חמצני העודף באוויר, חלק מההתחממות הגלובאלית, יסייע להגדיל את תנובת השדות בעולם.

תושב ניו יורק נתפס כשבמשאיתו חתול חי מתובל ומומלח לקראת אכילה. הוא הסביר שהחתול היה "רכושני וחמדן", ולכן החליט לאכול אותו. מה שמעלה את השאלה: האם זה בלתי חוקי לאכול את החתול שלך?

סשה אובמה כמודל אופנה לילד הרב–תרבותי החדש.

המיליונרים האמריקאים מעולם לא היו ליברלים כמו עכשיו, טוען ספר חדש. האם זה נכון?

לאובמה יש סיכוי להיבחר שוב רק אם ירוץ עם הילרי בתור הסגנית, טוען טונקו ורדרג'אן בדיילי ביסט.

‬לאובמה יש סיכוי להיבחר שוב רק אם מישל תלמד שיעור מאסמא אל–אסד, טוען ‪Fw:‬ הסורי.

מדוע בעידן שבו האמנות השילה מעצמה את הדרישה ליופי במובנו המסורתי, נתון הגוף האנושי תחת רודנות של אידיאל אסתטי קלאסי?

קכלמן. סקס לא נורמאלי

ירג קכלמן, מגיש תחזית מזג האוויר הפופולרי של ערוץ ARD הגרמני, נעצר לפני כמה חודשים בחשד שאנס את בת זוגו. בינתיים הוא שוחרר ממעצר, אך במקביל נחשפו פרטים נוספים על הפרשה והתברר שבני הזוג נהגו לקיים בקביעות סקס ‪BDSM‬. עכשיו, משמשת הפרשה בסיס למתקפה שמרנית נגד פרקטיקות מיניות "לא נורמליות". טלפוליס יוצא להגנת החופש המיני.

הספורט העממי החדש בגרמניה: לנחש מי בנבחרת הוא הומו. וכבר כתבנו על הבעיה כאן.

מאו קרא רומאנים מהמאה ה-18; לינקולן התעמק בוולט ויטמן; המנהיגים של היום לא קוראים ספרות יפה, וחבל.

ספר חדש ומדובר מאת מארק טיילור, פרופ' לדת באוניברסיטת קולומביה, מציע לבטל את הקביעות האקדמית ולהשתית את האוניברסיטאות על תוכניות "מוכוונות מטרה" במקום על מחלקות ההתמחות הקלאסיות (היסטוריה, מתמטיקה וכדומה). בריאן לייטר, אחד האנשים החזקים בפילוסופיה האמריקאית, זועם, ומאשים את טיילור ב"פוסטמודרניזם" לצד, אבוי, היותו "מעודדת של דרידה".

גברים ממאדים, נשים מנגה? לא. תלוי איך חינכתם אותם. הבדלים מגדריים הם לחלוטין נרכשים, טוענים הרבה מדענים. זה נראה כמו תנודה נוספת בנדנדה, אבל בכיוון המועדף על מערכת האמורי.

אמילי חנוכוביץ', הסטודנטית האמריקאית שרימון גז הוציא את עינה במחסום קלנדיה, מבטאת את רגשותיה בשיר.

מצעד הגאווה הסטרייטי או: למה בורגנים רואים כדורגל?

מעט אנשים שמו לב לעובדה שמצעד הגאווה בתל אביב התקיים השנה בדיוק בזמן טקס הפתיחה של המונדיאל. שלא במקרה, אף אחד לא מחה על החפיפה בין האירועים, מכיוון שכל אחד מהם יועד לקהל נבדל לגמרי. המצעד, מהגדרתו, הוא חגיגתן של ההומואים והלסביות, ואילו המונדיאל הוא יומה הגדול של הסטרייטיות הבינלאומית. כך שמלבד רון חולדאי ועוד כמה עסקנים סטרייטים, לא נראה שהבעיה הטרידה מישהו.

הצמידות בין שני האירועים הבליטה את מופרכותן של הטענות הנפוצות נגד מצעדי הגאווה, בסגנון "למה אני צריך לראות גברים בחוטיני מתנשקים כשאני חוצה את רחוב בוגרשוב". שהרי, אפשר וסביר להגדיר את המונדיאל כמפגן גאווה סטרייטי רעשני במיוחד, שמתרחש לאורך חודש שלם על פני הפלנטה כולה. מצעד של כמה אוחצ'ות מוקפות בשוטרים נראה פתאום די אומלל.

על כל פנים, צירוף המקרים הזה גרם לי לחשוב שוב על הקשר כדורגל להומואיות, ולגבריות עכשווית בכלל. כידוע, בעשרים השנה האחרונות חלה טרנספורמציה במעמדו של  הכדורגל בתרבות ובחברה. אם בעבר נחשב הכדורגל לספורט עממי וגס, כיום הפך הכדורגל האיכותי לנכס ולסמל סטטוס של הבורגנות והמעמדות הגבוהים. כפי שהיטיב לכתוב יצחק לאור, בעצמו אוהד כדורגל ובכיר בכנסייה הסטרייטית:

עכשיו צריכים המעמדות העממיים למצוא להם מקום חדש של פורקן, שכן כורי הזהב הגיעו גם אל הספורט של העם, והמשחק הופך לנכס יקר של העילית השלטת, האירופית בעיקרה, ומאמצים גדולים נעשים כדי לשנות את הנורמות שיוחדו משך יותר ממאה וחמישים שנים למשחק הזה: מנהגי השתייה, ההתפרעות, המכות לאוהדים היריבים, הצווחות הגזעניות, כל המנהגים האירופיים הללו עוברים שינוי באמצעות שיטור כבד, השעיית חופש התנועה, אכיפה אלקטרונית ואחרת.

יש אינספור אינדיקציות לג'נטריפיקציה שעברו הכדורגל ותרבות הכדורגל, בעיקר מאז שנות התשעים. אחת מהן היא השימוש המקובל בביטויים ומטאפורות מהתרבות הגבוהה כדי לתאר משחקים וקבוצות: קונצרט, סימפוניה, גאון, יצירת מופת. גם פרשני הספורט נראים לפעמים די דומים למומחים למוסיקה ואמנות: אביב לביא (חובב אוכל אורגני), הד"ר שגיא כהן (היסטוריון של המדעים והרעיונות), מודי בראון (גם סוג של היסטוריון) ועוד כמה.

אני מודע לכך שיש הסברים רבים לתהליך הזה, חלקם נרמזים אצל לאור, אבל הם לא מבהירים למה הבורגנים התחילו ללכת למגרשי כדורגל. לדעתי, התופעה הזו קשורה לעלייתו של סוג מסוים של גבר, שזקוק נואשות לכדורגל למטרה אחת: כדי לא להיות הומו. לא במקרה, הטרנספורמציה של הכדורגל אירעה במקביל לתנועת היציאה מהארון. למעשה, תרבות הכדורגל העכשווית, שבמרכזה המונדיאל, היא לא הרבה יותר ממענה למצעד הגאווה.

הגעתי למסקנה הזאת לפני כמה שנים, כשנסעתי למין מחנה בחו"ל עם קבוצת עיתונאים זוטרים. בהתכנסויות מהסוג הזה, עולה תמיד השאלה מי מהמשתתפים הוא הומו. זה ששובץ איתי בחדר נראה חשוד במיוחד: הוא היה עורך במדור תרבות כלשהו, התלבש בהקפדה והחזיק בדעות שמאלניות-ליברליות. היה לו שם יוניסקסי, מראה אנדרוגני, ובשונה מעיתונאי אחר, הוא לא ביטא התעניינות מיוחדת בבחורות המקומיות. הייתי בטוח שהוא הומו; עד שבשלב מסוים הוא התחיל למלמל שהוא מוטרד מהאפשרות ש"לא יהיה איפה לראות את המשחק". באותו רגע, היה ברור לכולם שהוא סטרייט. ואכן, כמה דקות אחרי שנגמר המשחק התגנבה לחדר אחת המשתתפות, והוא הזדיין איתה כל הלילה בסוג של חוסר חשק, פחות ממטר וחצי מהמיטה שבה קיוויתי לישון.

מפה לשם שמתי לב שיש המון גברים כאלה: גברים מעודכנים ומעודנים, בעלי מקצועות חופשיים והתעניינות באופנה. מבחינת ההביטוס, ובהתאם לעקרון זהות הבלתי נבדלים, כמעט שום דבר מפריד בינם לבין מה שנקרא היום "גיי". רובם כמובן מעדיפים לקיים יחסי מין עם נשים, אבל כדרכן של העדפות, גם את ההעדפה הזאת אי אפשר לראות. הדרך היחידה שלהם להתבדל – כלומר לא רק לא להיראות הומו, אלא לא להיות הומו – היא להתעניין בכדורגל.

זהו המעמד החדש, התוספת המכריעה שיצרה את תרבות הכדורגל של ימינו: אותו מעמד של כמעט-הומואים או (לא)הומואים. אפשר לזהות את הטיפוסים האלה די בקלות: בדרך כלל הם לא ישחקו כדורגל, אלא רק יצפו בליגת האלופות (אני מניח שיש קבוצות שאהודות עליהם במיוחד, אבל אני לא מספיק מתמצא כדי לקבוע איזה). חלקם לא התעניינו בכדורגל עד גיל מאוחר יחסית, שבו סיימו (לפחות באופן רשמי) את התלבטויותיהם המיניות.

ברור, שגם הם די מדוכאים על ידי המבנה החברתי שמכונן אותם. חלקם קוראים את מדור הספורט בסוג של חוסר חשק. אבל הם חייבים להתעניין; המבנים הם אכזריים וחסרי פשרות. צריך תירוץ טוב מאוד כדי להיות בורגני שלא מתעניין בכדורגל ולא להיחשב הומו. חובב הכדורגל המלנכולי משלם את המחיר על שחרור הסטרייט, שכרוך בשחרור ההומו. הוא משלם את המחיר על השימור של עצם האבחנה.

*

במאמר המפורסם "האפיסטמולוגיה של הארון" (שתורגם על ידי ע. זיו במסגרת אוסף המאמרים "מעבר למיניות"), תיארה איב קוסופסקי-סדג'וויק את צמצום ההגדרה של המיניות במאה האחרונה "לחשבון הבינארי של הומו-או-הטרוסקסואליות". הגדרה זו, שמחייבת כל יצור מיני, היא כהגדרתה "מצור מושגי שבצלו נחתכים הגורלות ההומוסקסואליים וההטרוסקסואליים המודרניים".

אפשר לומר שהכדורגל ממלא תפקיד באותו "חשבון בינארי", שהוא גם במידה רבה הבסיס לקיומו. לא במקרה, התבטא שלמה שרף לא פעם נגד מצעד הגאווה, ואף אמר שהיה עורך את מצעד הגאווה באילת, ושם "מעביר אותם את הגבול ולא מחזיר אותם". זה גם ההסבר לכך שעל אף הסטטוס הבורגני שממנו נהנה כיום הכדורגל, שחקנים הומואים הם עדיין כמעט בגדר טאבו, גם באירופה. זה די פשוט: אם גם הכדורגלנים יהיו הומואים, כבר לא תהיה משמעות למושג סטרייט.

סדג'וויק כותבת ש"צריך רק לפתוח את העיתון מדי בוקר כדי להיווכח בעוצמתן של האנרגיות המנוגדות והנזילות המרוכזות, אפילו ברגע זה ממש, בחברתנו סביב בעיות ההגדרה ההומו/הטרוסקסואלית", וקוראת להתחיל לשאול היכן וכיצד בא לידי ביטוי "הכוח של הגייז… של שיחים ואיסורים הומו-לסביים".

ואכן מספיק לקרוא את גל אוחובסקי כל שבועיים כדי להיזכר בגורליות שכרוכה עדיין (עדיין? אולי דווקא הרבה יותר מבעבר) בשאלה "האם x הוא הומו או סטרייט". סדג'וויק מעזה להזכיר בזהירות את קיומה אפשרות אחרת, שכמעט ונכחדה בחצי המאה האחרונה. היא מתבססת על הרעיון של הפילוסוף השמרן אלאן בלום, שהעריץ דווקא את המסורת הסודית והשולית של חניכה פדגוגית-פדראסטית בין גברים גאונים – למשל בין סוקראטס לאלקיביאדס או בין שייקספיר למאהביו:

התנועה המודרנית לשוויון זכויות לאנשים בעלי זהויות מיניות שונות – תנועה שנוקטת באסטרטגיה של נורמליזציה והגדרה כמיעוט – היא לדעת בלום, הידרדרות בהשוואה לפריווילגיה התרבותית הרעועה יותר של עבר, שבו יוחד מקום של כבוד לחירויות שוליות, יוצאות דופן-בוהמיאניות. אולם על יוצאי הדופן היה להצדיק את פעילויותיהם הבלתי מקובלות באמצעות הישגיהם האינטלקטואליים וההמוניים.

מסיבות שונות וטובות, סדג'וויק עצמה לא ממליצה לחזור לארון, לאותה מסורת של גברים בעלי פריווילגיות, נשואים בחלקם, שמטפחים את אהבתם לגברים (לרוב צעירים מהם) כפריווילגיה בוהמיינית סודית למחצה. שהרי, במסורת הזו אין למשל שום מקום ללסביות; והיא  קשורה עמוקות למועדונים אליטיסטיים כאלה ואחרים של Old Boys, שמילאו תפקיד במשטר השליטה הגברית.

אם נחזור לכדורגל, ניזכר שלפני כשנה, חולל דייגו ארמנדו מראדונה שערורייה קטנה כשטען שכוכב העבר הברזילאי פלה איבד את בתוליו לגבר. לא היתה זו הפעם הראשונה שמראדונה העלה את הנושא; הוא כבר כתב על כך גם לפני עשר שנים, באוטוביוגרפיה שלו, במטרה להוכיח שפלה הוא הומו. פלה בעצמו סיפר בריאיון לעיתון קולומביאני שכשהיה ילד כדורגל בן 14 הוא וכל הקבוצה שבה שיחק בבאורו "ביקרו", כהגדרתו, אצל גבר הומוסקסואל. התופעה שתיאר פלה, של "חניכה" הומוסקסואלית לשחקני כדורגל, כנראה לא קרתה רק לו. גם המאמן הארגנטינאי חורחה סולארי סיפר שבארגנטינה נהוג היה ששחקנים ותיקים מזיינים שחקנים חדשים.

זוהי בעצם אותה מסורת של חניכה פדגוגית פדראסטית שאותה שיבח בלום. שלא במקרה, המסורת הפדראסטית של הכדורגלנים שגשגה בזמנים ובהקשרים שבהם יציאה מהארון לא היתה בכלל אופציה. אבל קיומה של המסורת ההומואית הזאת בקודש הקודשים של המיניות הסטרייטית מזכיר לנו את החמקמקות של האבחנה הומו/סטרייט. שהרי, ההומו יכול להיחשב לנשי; אבל בו זמנית הוא יכול להיחשב לגבר הגברי ביותר: השוויניסט הפנאט שמאמין כל כך באידיאולוגיה של הגבריות שהוא מוכן להעניק מאהבתו האירוטית רק לבני עמו הגברים. כך שיש מקום להזכיר לסטרייטים: אל תיכנסו עמוק מדי לעניין של הכדורגל; בסוף תימצאו את עצמכם הומואים, אבל מהצד השני.

נתזים (4): ילדים רוצחים וקץ המהפכה המינית

בעמוד האחורי של עיתון "במאבק" (להשיג גם בגרסה מודפסת בהפגנות שמאל) מדווח רמי איתן על על תופעה מעניינת ההולכת וצוברת תאוצה בעולם, ואפילו בישראל: התארגנויות פוליטיות של אוהדי כדורגל שמאלנים. הוא מציין שבעוד שאוהדי קבוצות מסוימות באירופה (כגון אינטר מילאנו ואס-אס לאציו) ידועים בנטיותיהם הפאשיסטיות, אוהדי קבוצות אחרות (למשל סנט פאולי בהמבורג) מתארגנים במסגרת תנועת "אנטיפא" או מקימים צורות שונות של איגודי אוהדים. בישראל, ארגון ה"אולטראס" של אוהדי הפועל תל אביב מצוי גם הוא בקשר עם אנטיפא האירופית, מוחה במגרשים נגד גירוש מהגרים ואפילו משתתף לפעמים בהפגנות בבילעין.

הגרדיאן מראיין את חבר הפרלמנט ההומו כריס בריאנט מהלייבור, שהתפרסם לפני כמה שנים בעקבות תמונה שלו בתחתונים שהעלה לאתר ההיכרויות ההומואי Gaydar. מאז הוא יכול להיחשב לפטרונם הפוליטי של גולשי אתרי האטרף לסוגיהם.

אביו של ניקולא סרקוזי, האריסטוקרט ההונגרי פאאל אישטוואן סרקוזי, 81, מתוודה בספר חדש ששכב עם האומנת שלו כשהיה בן 11. אבל אולי זאת רק פנטזיה. אפשר להתרשם מהאיש בסרטון הזה.

בית הספר אודנוואלד בהסה נחשב לנושא הדגל של החינוך פרוגרסיווי-רפורמיסטי בגרמניה. התלמידים במוסד האליטיסטי (שבו למדו בין השאר ילדיו של תומאס מאן) מאורגנים ב"משפחות" שבראש כל אחת מהן מורה, שגם ישן בחדר סמוך לילדים. החודש נחשף (ידיעה באנגלית)  שבמוסד אירעו בשנות ה-70 וה-80 עשרות עד מאות מקרי פדופיליה, בחסות הרקטור הכריזמטי גרולד בקר. העיתונות בגרמניה רועשת מהחשיפה, שנתפשת כמקבילה הליברלית לשערוריית הפדופיליה בכנסייה הקתולית. בעקבות כך מראיין "די צייט" את דניאל כהן בנדיט, בוגר בית הספר ומנהיג מרד הסטודנטים ב-68' (שפרץ כזכור בין השאר בעקבות הדיכוי המיני בנאנטר). כהן-בנדיט אומר בריאיון שהמלחמה נגד הדיכוי המיני אמנם היתה מוצדקת ביסודה, אבל שבמסגרתה "עשינו טעויות רבות" – הכרזה שיכולה להיחשב לנאום חרושצ'וב של המהפכה המינית.

ובינתיים, בעקבות סערת הפדופיליה המתרחבת בכנסייה, שאולי מאיימת על האפיפיור עצמו, מורין דאוד קוראת ב"ניו יורק טיימס" למנות נזירה לאפיפיורית. שיהיה.

לעומת זאת, הסופר המצרי הפרוגרסיווי סאייד אל קימני (سيد القمنى) קורא לבנות שכפול של הכעבה שבמכה בג'בל קתרינה שבסיני. קימני טוען שאתר עלייה לרגל בהר סיני יכול להסיר את העומס מעל מכה, לתרום לכלכה המצרית וגם לשמש כאתר עלייה לרגל משותף לשלוש הדתות האברהמיות.

וולפגנג וגנר, נכדו של ריכארד וגנר והמנהל האמנותי לשעבר של פסטיבל ביירוית, מת בגיל 90. בגרמניה, הווגנרים משמשים כמעין משפחת אצולה פרוורטית, ומאבקי הדורות במשפחה מסוקרים באופן שוטף בעיתונים. וולפגנג היה ידוע כנבלה עוד מאז שהיה נער, אז נהג הפיהרר, ידיד המשפחה, לבקר אותו במיטת חוליו.

הביופיסיקאי הצרפתי-ישראל אנרי אטלן פירסם ב"לה מונד" מאמר תחת הכותרת "דת הקטסטרופה" שם הוא מזהיר מטוטאליטריות חדשה "בשם המדע", הפעם בשם ההתחממות הגלובאלית. אטלן טוען בין השאר שהדיבורים על קטסטרופה גלובאלית פוגעים במאמצים קונקרטיים לצמצום נזקים בעולם העני (למשל בנגלדש) שבין כה וכה סובל מקטסטרופות. הוא גם טוען שהדרישה לאימוץ אמצעים דרסטיים למלחמה בהתחממות דומה לעיקרון הזהירות של פסקל, שהרי הסיכון לקטסטרופה קיים תמיד.

ספר חדש משרטט דיוקן קולקטיווי של ארבעת הפרופסורים מהרווארד שהמציאו את תרבות הלס"ד – תימוטי לירי, רם דאס, יוסטון סמית ואנדרו וייל.

לפני 16 שנה בעיר טרונדהיים בנורווגיה, שני ילדים בני 6 רצחו ילדה בת 5. אך למרבה ההפתעה, תושבי השכונה לא הוקיעו את הילדים ואת משפחתם:  העיתונים לא יצאו בכותרות בנוסח "ילדי השטן", ואחרי כמה שבועות הילדים נקלטו בבית ספר אחר והוענקה תמיכה גם להם ולמשפחותיהם (וכמובן גם למשפחת הילדה הנרצחת). כך או כך, עכשיו אחד מהם אלכוהוליסט. אבל זה לא מפתיע – הוא נורווגי.

הסופר הבריטי מרטין איימיס, שיצא לאחרונה בהתבטאויות איסלאמופיות, מכריז עכשיו שהיה מאושר לו אחותו התאסלמה. ההסבר: היא מתה כתוצאה מצריכת יתר של אלכוהול. 

אוניברסיטת אמורי, שלטענת מקורות מסוימים שוקלת להעניק את חסותה למגזין הרשת "ארץ האמורי", השיקה גם פרויקט לשימור הארכיונים הדיגיטליים של סופרים עכשוויים – בשלב הראשון סלמן רושדי.  

ובעניין סמוך: ניו יורק טיימס מפרסם רשימת קריאה של ספרים מהשנים האחרונות בנושא השפעת האינטרנט על הקריאה ועל מצב התבונה בכלל.

בהזדמנות זו, מערכת "ארץ האמורי" מאחלת לקוראינו חג פסח כשר ושמח.