Posts Tagged ‘ישראל מתייבשת’

האצבע הצרידה של רננה רז

29 ביוני 2010

נכתב כאן כבר בעבר שהקטסטרופה האקולוגית היא המטאפורה הפוליטית המרכזית בתקופה שלנו, שבאמצעותה אנחנו מנסחים את חרדותינו העמוקות ביותר. יש כל מיני סוגים של קטסטרופות, שיכולות לשרת כל מיני סוגים של טיעונים פוליטיים: אפשר להזהיר מהצפה, מהתייבשות, מפלישה, מהכחדה, מזיהום, מנשורת, מסחף, משקיעה, אפילו מגשם חומצי (דימוי שעשוי להתאים למשל לתסריט שבו ציפי חוטובלי תזכה בראשות הממשלה.
[הערה: זה לא מצחיק. שוחחתי אתמול עם אחד ממנהיגיה העתידיים של המדינה הדו-לאומית, שעידכן אותי כי בחוגי המדינה האחת תולים תקוות בחוטובלי כדה-קלרק של ישראל/פלסטין]).
מה שאטרקטיווי במטאפורה של האסון הסביבתי הוא ההתאמה העמוקה שלה לחוסר-הפוליטיות של הפוליטיקה הנוכחית, כלומר לתחושה המושרשת שהתהליכים הם סטיכיים, וחזקים יותר מהרצון האנושי. לא פעם, המטאפורה היא הרבה יותר מסתם מטאפורה. שהרי לערבים, פליטים וחרדים, למשל, מתייחסים באמת כאל בעיה סביבתית-תברואתית שדורשת ניטור וניהול.
נדמה לי שבישראל-שאחרי-הביטול-של-הפיקסיז (כמו שקרויה הישות הפוליטית הנידונה במעגלים מסוימים), המטאפורה השלטת היא ההתייבשות. גם כאן, המטאפורה היא רלוונטית בין השאר כי היא תקפה גם באופן המילולי ביותר: הקיץ הוא החרדה הכי מיידית של האליטה האשכנזית; ובאופן כללי יותר, אם יש משהו שצפוי להשקיט לאפס את המתח בפינת העולם הזאת, תהיה זו כנראה התייבשות סופית של מקורות המים.

ואכן, עם בוא הקיץ הושק שוב הקמפיין האפקטיווי "ישראל מתייבשת", עם רננה רז המתבקעת לאטה. אלא שכידוע, לא חוזרים על אותו טריק פעמיים. "ישראל מתייבשת" הפכה ל"ישראל עדיין מתייבשת", אבל גם זה לא מספיק. המון דברים קרו לכולנו מאז הקיץ שעבר, וגם אם מאזן המים גרוע בדיוק כמו אז, אי אפשר לבוא אל אנשים ולומר להם שהחדשות הן שאין חדש.
ובכל זאת, נותרתי קצת פעור פה מהאלמנט החדש שנוסף לתסריט: באמצע תהליך ההתייבשות המומחש בתשדיר חלה פתאום תפנית. רז זוקפת את כף היד, מכה באצבע צרידה, ובשבריר שנייה משתקם עור הפנים האבוד שלה. היא אומרת את הטקסט שלהלן:

בעוד 3 שנים, משבר המים של ישראל (צ'אק!) –
יסתיים.
זה יקרה כי מתקני ההתפלה יגיעו לתפוקה מלאה. אבל זה יקרה (צ'אק!) –
רק בעוד שלוש שנים.

לפעמים קשה להאמין איזה בולשיט אנשים במדינה הזאת מוכנים לבלוע (או אולי לא מוכנים). הלוגיקה של התשדיר הזה פגומה מכל כך הרבה בחינות, שתקצר היריעה מלפרטן כאן. למעשה, ההתרחשות על המסך היא כל כך מאגית וכל כך אינפנטילית, שאין בכלל מקום לנסות להתמודד עם הסיפור של מתקני ההתפלה בטיעונים רציונליים. נראה לי שנכון יותר לראות בו חלון לתת-מודע הקולקטיווי של ישראל ברגע ההיסטורי הנוכחי. ושוב, כל זה מתוך הנחה שפרסומאים, יותר מכל סוג אחר של מומחים, יודעים באופן כלשהו לזהות בכל נקודת זמן את הנראטיב השולט שיכול להניע המונים ממקום למקום; ושבכל נקודת זמן יש נראטיב שולט אחד – בין אם מדברים על התייבשות הכנרת או על החרם הבינלאומי.

לאור כל זאת, אפשר להסיק שמה שהתשדיר הזה מגלה הוא שהישראלים נמצאים כבר עכשיו מעבר לייאוש. בקיץ הקודם היינו מיואשים; בקיץ הזה אנחנו כבר מצפים לגאולה. יש משמעות ל"עדיין" רק כשבאופק נראה איזה "כבר לא". התודעה הציונית מתקרבת לגבולות של תנאי האפשרות שלה; תולעת יעקב מצפה עכשיו למפנה דרמטי מאוד במערכה, שיקרה בבת אחת ויפתור במחי יד את כל הבעיות שלנו. אך נשאלת השאלה: מה יקרה בעוד שלוש שנים? מה מוצפן באצבע הצרידה של רננה רז? מה בעצם יקרה?

כולנו יודעים את התשובה: המלחמה.

אפשר להתרשם שהרבה מאוד ישראלים מרגישים חנוקים, וחושבים שרק מלחמה, ואפילו מלחמה טוטאלית, תוציא אותם מהמלכוד. תהיה זאת תמימות לחשוב שהציונות תיתן לעצמה להתייבש בשקט; כמו שאמר לי גל רגע לפני שנסע להודו, "בנקודה מסוימת, שספק אם כבר הגענו אליה, כאשר באמת נעמוד על המצדה, אז הדיכאון יהפוך לכמעט אופוריה, כזו שתצא באלימות חסרת רסן".

חבר שלי דיווח לא מזמן על שיחה שבה היה נוכח במונית שירות מתל אביב לפתח תקוה. בשלב מסוים בנסיעה, אמר הנהג שהוא "מריח מלחמה". כל שאר הנוסעים הסכימו איתו, והצהירו בעיניים נוצצות שלא רק שתהיה מלחמה, אלא גם צריכה להיות; הם לא חיכו רק להרס של מדינות האויב, ולגירוש או השמדה של הפלסטינים, אלא לא פחות מכך להרס של תל אביב, ושל חייהם שלהם. "אתה חושב שדיזנגוף סנטר ישרוד?", שאל ידידי כשעברו ליד המתחם. "אני מתפלל שייפול עליו טיל עכשיו", השיב הנהג.

נראה לי שאם יש מטרה פוליטית אחת ששווה להשקיע בה כל מאמץ, הרי זה הנטרול של הפנטזיה הזאת על ההתנגשות האפוקליפטית שאחריה ייפתר הכול. במלים אחרות: חובה למנוע את המלחמה הטוטאלית בכל מחיר.

גם אם המלחמה הזאת תקרב את המדינה האחת (והיא תקרב, השאלה איזו מדינה אחת זאת תהיה).