שפיכה עלובה, לא מתוזמנת

דמיטרי שבצ'נקו

מעשה שפיכת המים של אנסטסיה מיכאלי על ח"כ ראלב מג'אדלה מצטייר לכאורה כמעשה אגרסיבי של השפלת נבחר ציבור, באופן רחב יותר – השפלה בוטה של הציבור הערבי כולו. המהומה התקשורתית, העונש החמור שנגזר עליה מטעם ועדת האתיקה ואף גינויים רשמיים ממפלגת ישראל ביתנו עצמה מסמנים שנחצה איזשהו קו אדום.

הקו האדום אכן נחצה, אלא שלא מדובר בקו אדום של אלימות, אתיקה או גזענות. למעשה, אנסה להראות שמדובר באקט של חולשה שחשף את אחת מנקודות התורפה של הימין. גורם בישראל ביתנו שצוטט במעריב אמר כי "אנסטסיה עושה בושות למפלגה. לא מן הנמנע שבתום הקדנציה אביגדור ליברמן יודיע שמיכאלי לוקחת פסק זמן מהפוליטיקה…". קולות כאלה שנשמעים במפלגה שבד"כ איננה מתביישת באמירות או מעשים גזעניים/ אלימים/פרובוקטיביים, מעלים שאלה, מה בדיוק מעורר את מבוכתה נוכח מעשיה של מיכאלי.

צילומי הפרשה מציגים משהו מוזר בהתנהלותה של מיכאלי. לאחר חילופי דברים עם מג'אדלה, מיכאלי פתאום משתתקת, כמו מצייתת לקריאתו "תשתקי". היא רושמתמשהו בפנקס, אוספת את דבריה ופונה לצאת, אולם משנה את דעתה, ממלאת כוס במים, מתקרבת למג'אדלה ובעדינות שופכת על בגדיו. תנועותיה משדרות היסוס וחוסר בטחון. כאילו מיכאלי לא בדיוק מבינה מה היא עושה.

אי אפשר שלא לחשוב על פרשה דומה, שללא ספק מוכרת למיכאלי. בשנת 1995 בתכנית טלויזיה "אחד על אחד" של הערוץ הרוסי הראשון, נפגשו שני חברי פרלמנט ולדימיר ז'ירינובסקי מהמפלגה הלאומנית "לדפ"ר" ובוריס נמצוב מהמפלגה הליברלית "יאבלוקו". הויכוח ביניהם נסב סביב אירועים דרמטיים של אותם ימים של חטיפת בני ערובה על-ידי מורדים צ'צ'נים בעיר בודיונובסק. בלהט הויכוח, ז'ירינובסקי עקץ את נמצוב, שהיה בעבר ראש העיר של ניז'גורוד וגער בו על כך שהמחוז תחת פיקוחו הצטיין באחוז גבוה של מחלות מין. בתגובה, נמצוב הזמין את יריבו לעבור טיפול אצלם. "נרפא אותך"- אמר נמצוב. "לא צריך לרפא אותי"- השיב ז'ירינובסקי. "רק שתי זריקות וזהו"- התעקש נמצוב. בשלב הזה, ז'ירינובסקי אחז בכוס מיץ המונח מולו ושפך על פני נמצוב. נמצוב לא נשאר חייב ושפך את המיץ שלו, למרות שז'ירינובסקי הצליח להתחמק. מיד לאחר מכן התכנית ששודרה בשידור ישיר עברה לפרסומות.

ההבדל בין שתי התקריות נעוץ במיומנות הפרובוקטיבית של המשתתפים. ז'ירינובסקי ידוע כדמות ססגונית ביותר, מעין ליצן של האופוזיציה – ליצן גם במובן שמותר לו לומר ולעשות את מה שאסור לאחרים. פעולת שפיכת המיץ נראתה טבעית וספונטאנית לחלוטין, כמו גם התגובה של יריבו. אף על פי שלתקוף את היריב באגרופים היה נחשב למעשה יותר גברי ואסרטיבי, גם לשפיכת נוזלים על פני היריב יש ערך פלוצנטרי סמלי. יחד עם זאת, האירוע היה פרובוקציה מוצלחת גם מבחינת האפקט על הצופה, שיש בו אלמנט של זעזוע ושל ריגוש.

אני טוען שתקרית המיץ של ז'ירינובסקי היא חלק מהזיכרון הפוליטי הקולקטיבי בתודעה הרוסית, וכאשר מיכאלי שפכה מים על ח"כ ערבי, במודע או שלא במודע היא חזרה על הפרובוקציה המכוננת. אלא שהניסיון המסורבל לחזור על הפרובוקציה המקורית היה פתטי כמו ניסיון לחזור על אותה בדיחה פעמיים. אינני משוכנע, עם זאת, שמה שהכשיל את מיכאלי היה חוסר כשרון. הסיבות לכישלון מורכבות יותר.

נשים לב לאופן שבו נולדה שפיכת המיץ של ז'ירינובסקי – כהמשך אורגני של חילופי עלבונות בדבר התפקוד המיני הכושל של היריבים. שפיכת המיץ הייתה כמו הוכחה הדדית של פוטנציה. לשפיכת המים של מיכאלי קדמה שתיקה ובלבול מצדה בזמן שמג'אדלה המשיך להשתלח בה. באופן מפתיע, לאחר שמג'אדלה צעק לה "תשתקי", מיכאלי אכן השתתקה – המילים כאילו נעתקו מפיה, למרות שהיה ברור שהיא רוצה להמשיך לדבר. מיכאלי לפתע מצאה את עצמה בחוסר פוטנציה, והנסיון המגושם לתקוף את היריב אומנם נגמר בשפיכה, אך בואו נסכים – בשפיכה עלובה ולא מתוזמנת. ולא על הפנים – על בגדיו.

נשים לב גם למילים האחרונות של מיכאלי: "לא יכולים להעליב נשים בכנסת. אם אין גברים בכנסת שיודעים להגן על אישה, אני אגן על עצמי". המשפט המבולבל מצביע על משבר מגדרי מרתק שאפשר לנסות להתחקות אחר טבעו.

'לא יכולים להעליב נשים בכנסת' – לכאורה בעברית עילגת, מיכאלי מנסה לומר שאסור להעליב נשים בכנסת. למעשה, מה שמשתמע זה שהנוכחים לא יודעים להעליב נשים בכנסת (כמו שהיא יודעת! – ע"ע תקרית המשט של חנין זועבי). המילה 'יכולים' גם מרמזת על פוטנציה שנתפסת על-ידי מיכאלי כיכולת להשפיל.

מאידך, מיכאלי מצפה להגנה מגברים, אותה היא לא מקבלת. אבל הגנה ממה? מג'אדלה אכן כינה אותה חוצפנית ופשיסטית, ודרש ממנה לשתוק, אולם מדוע מיכאלי לא יכלה להחזיר לו באותו מטבע? מהלומות מילוליות בין חברי כנסת הן דבר שבשגרה – הפגנת פוטנציה הדדית. משום מה גבר ערבי הצליח להשתיק אותה כבמגע קסם – כאילו סירס אותה בבת אחת.

בעליהום על חברת כנסת חנן זועבי, מיכאלי פעלה ב"נחישות ובמקצוענות" (כדברי נתן זהבי), כאשר היא מגובית על-ידי המון גברי צוהל מאחוריה. אבל הפעם אלכס מילר ממפלגתה לא הגן עליה. מיכאלי נאלצה לבחור – האם להיות אישה מושפלת או להפוך מישהו אחר לאישה מושפלת. הניסיון העלוב להציג את התקרית כאקט של עצמאות נשית ('אני אגן על עצמי') למעשה מאיר את עולם המושגים הפסוודו-פמיניסטי של מיכאלי. בעולם הזה הדרך היחידה לא להיות אישה מושפלת היא להפוך לאישה משפילה. אלא שהתקרית חושפת שכדי להשפיל, מיכאלי זקוקה להגנה גברית. ושוב אנו שואלים, להגנה ממה?

שפיכת המים לא הייתה צעד אקטיבי של השפלה. למעשה, זה היה ניסיון לפצות על ההשפלה הטראומטית שחוותה כאשר מג'אדלה הצליח להשתיק אותה. באמצעות תקיפת זועבי, באמצעות חוק המעקר את המסגדים מקריאות מואזין, מיכאלי יוצרת לעצמה פאלוס מדומה, מצג שווא של פוטנציה. פתאום העדר הפאלוס של מיכאלי נחשף על-ידי מג'אדלה בעל הפאלוס האמיתי. מיכאלי פתאום מצאה את עצמה זקוקה להגנה, שלא קיבלה מחבריה לסיעה.

וזאת שאלה מרתקת – האם הסתייגות נחרצת של ישראל ביתנו ממעשיה של מיכאלי חושפת את העובדה שהעדר פוטנציה היא עובדה מביכה שמאפיינת את המפלגה עצמה? הרי גם השפלת השגריר הטורקי בזמנו הייתה פרובוקציה כושלת שחשפה יותר מכל את רגשות הנחיתות של אנשים קטנים שמוצאים את עצמם בתוך הפוליטיקה הגדולה. שהסתגרות ושנאת זרים הן פחד בלתי נשלט מהפוטנציה של האחר. שהכוח של הימין הוא רק הגנה על חולשה בלתי נסבלת. הפרובוקציה של מיכאלי היא לא יותר מסימולקרה של פרובוקציה, כפי שהאידיאולוגיה והחקיקה של ישראל ביתנו הנם סימולקרה ותו לא.