Posts Tagged ‘ישראלים בחו"ל’

שיבה

23 ביולי 2012

הגר קוטף

אחרי הטקסט היפה שכתבה פה איריס חפץ, מישהו (דניאל) הגיב:

"אם הגרמנים גזענים בשביל שיהיה לי טוב זה בסדר, אבל אם זו אני שצריכה ללכלך את הידיים למען זכותי הבסיסית להגדרה עצמית זה לא בסדר? את מעדיפה תחושת זרות שמלווה בחוסר אחריות על תחושת זרות מדומיינת שמסירה ממך אחריות ובו בזמן מאפשרת לך להפגין כנגד אלה שאת לכאורה חלק מהם?"

הפוסט הזה הוא במידה מסויימת תגובה לתגובה הזו.

***

לפני מספר שבועות נסעתי לניו יורק דרך לונדון. במעבר בין המטוס מת"א למטוס מניו יורק מצאתי את עצמי במעלית עם אישה בחיג'אב. דלתות המעלית נסגרו ומייד נוכחנו לגלות שהכפתורים של המעלית אינם מסומנים. לא היה לנו מושג על מה עלינו ללחוץ. הסיטואציה הזו הולידה שיחה קצרה, שהייתה משועשעת ונעימה למדי. השיחה התנהלה כולה באנגלית, ולמרות שהיה די ברור ששתינו הגענו בטיסה מת"א, הרשנו לעצמינו להיות זרות—באות משום מקום ונוסעות לשום מקום. מין פרובילגיה כזו של שדות תעופה. לא היה כוח כובש או מדכא שצמוד לאחת מאיתנו לגב, ולא כיבוש או אפליה שאותם נושאת האחרת. אלו בדיוק הרגעים המשחררים שמאפשרת "תחושת הזרות שמלווה בחוסר אחריות" עליה מצביע דניאל. אלו הרגעים שהחיים בחו"ל—לפחות במקומות מסויימים—מייצרים על בסיס יומיומי. מין פריווילגיה כזו של מטרופוליטנים גדולים. הזרות שאותה תיארו פה חלק מהמגיבים לאיריס ולגל בעקבותיה—לשפה, למנהגים, למקום—היא גם הזרות לרוע. זה לא שאין רוע במקומות אחרים, או גזענות ואפליה וכיבושים מכיבושים שונים, אבל בחו"ל הפשעים של הארץ בה אני חייה נעשים שלא בשמי ולא באחריותי. הזרות הזו היא, לכן, בעיני, הפריווילגיה המשמעותית ביותר של החיים בחו"ל. ובאמת, כפי שציינו פה חלק מהמגיבים לפוסטים האחרונים, מדובר בפריווילגיה. ויכול להיות שאיתמר צדק, והפריווילגיה הזאת מלווה בפוטנציאל לעשייה פוליטית משמעותית. שנים חשבתי ככה ועדיין אני חושבת ככה לפעמים, אבל בסופו של דבר חשוב לזכור, במיוחד בימים האלו, שמדובר קודם כל בפריווילגיה. ועל הפריווילגיה, לכן, אני רוצה לכתוב. ככל פריווילגיה, כמו גם ככל סוגיה של מקום ומיקום, יש לה מטען פוליטי, אבל בשונה משלושת הפוסטים הקודמים כאן לא הייתי רוצה לעסוק בצדדים של ה"עשיה" שבאה (או לא באה) לצידה, אלא בחוויה (שאולי בעצמה, כפי שטען פה גל מספר פעמים בדרכים שונות, היא בעלת משמעויות פוליטיות)

בלונדון התיישבתי בפאב. ליידי התיישבה משפחה: אמא, אבא, וילדה קטנה. הם נראו מאושרים למדי, אם כי אינני יודעת עליהם כלום. אחד מהדברים הבודדים שאני כן יודעת הוא שצבע עורם היה שחור. מוזיקת הרקע בדיוק התחלפה והילדה התחילה לרקוד לייד השולחן. היא הייתה בערך בת גילה של בתי שנשארה בבית ושוב לא יכולתי לנשום – כי הבאתי את בתי לגדול במקום שבו התרחשויות מעין אלו אינן אפשריות. מקום שבו אנשים נרדפים ומרוכזים במחנות בשל צבע עורם (ולא- זו לא "השוואה"; זה פשוט שימוש מילולי במונח).

לפני מספר חודשים חזרנו. אחרי כמעט שבע שנים בארה"ב ארזנו את המזוודות, ואת הילדה שנתווספה לנו שם, והיגרנו חזרה לישראל. לאורך כל הזמן הזה בחו"ל לבן זוגי היה קשה להיות מיעוט – להיות חסר את הפרווילגיות והבטחון אותם איריס מתארת. לא להיות לגמרי בטוח איך להתנהל בתוך המרחב הציבורי, להפוך אותו לשלו (לכבוש אותו, לשלוט עליו). כמעט שבע שנים הוא הרגיש כמו דג שהוציאו אותו מהמים (למרות—ואולי בגלל—שכבן למהגרים ואפילו קצת מהגר בעצמו, הוא היה צריך להלחם על התחושה התחושה שכאן אכן אלו המים "שלו".) אני חושבת שבגלל זה חזרנו. מבחינתי (שבניגוד אליו, שייכת למעמד אותו תיאר ומתאר כאן גל: סבתא שלי הצילה בגופה את מפקד ההגנה בשבת השחורה, סבא היה ב"מפלגה," ולמרות שזה מעולם לא התבטא בטובין חומריים, תמיד ידעתי לדבר נכון, והכרתי את השירים הנכונים, והיה לי את צבע העור הנכון—כל כך נכון שלקחו לי שנים להבין שגם בישראל צבע עור משנה משהו מעבר לשאלה כמה מהר נשרפים בשמש במסגרת הניסיון התמידי להשתזף), מבחינתי, חוסר האפשרות הזו—הזרות הזו—היא מה שאיפשר לי לנשום.

בהתחלה נסענו לקצת זמן. אחר כך זה נהיה יותר זמן. אחר כך התחלנו לגלגל ביננו לבין עצמנו את הבדיחה המפורסמת שאנחנו כבר על המזוודות—רק הילדה (בת הארבע) תגמור את הקולג' ואנחנו חוזרים. לפעמים זו לא הייתה לגמרי בדיחה ואותי זה הרגיע. את בן זוגי זה הפחיד. אני חושבת שגם בגלל זה חזרנו. בכל מקרה, לחזור הנה היה לחזור "הביתה". כל כך "הביתה" שלפעמים, כשאני יושבת פה על המרפסת נדמה לי שכל מה שהיה "שם" יכול להמחק בשנייה. כאילו אף פעם לא הייתי בשום מקום אחר, כאילו אי אפשר להיות ממש בשום מקום אחר. פעם, כשרק עברנו לקליפורניה, אמרתי לחבר שבסופו של דבר השורשים שלי הם כאן. הוא אמר שלאנשים אין שורשים; יש להם רגליים. אז זה נראה היה לי קצת עצוב. לחיות בלי שורשים. אחר כך למדתי עד כמה זה משחרר—האפשרות להשהות כל שייכות, כל זהות, גם אם אף פעם אי אפשר לוותר עליהן לגמרי- גם אם תמיד אקרא הארץ לפני שאני פותחת את הני-יורק טיימס; גם אם תמיד אחוש יותר אחריות לעוול שנעשה רחוק ממני כשאני שם (בהתחלה כשהיו שואלים אותי מאיפה אני הייתי אומרת "מישראל" ותמיד רוצה להוסיף "אבל…"; אחרי כמה שנים למדתי איך אפשר להשאר רק עם ה"אבל". היום הגרסא החביבה עלי לאותו פתגם היא שלאשים אין שורשים; יש להם מטוסים). ובכל זאת חזרנו "הביתה". אלא שזה בית שאליו, ואל ביתיותו—אני מתכחשת כל הזמן (או אולי יותר מדויק: בית אליו הייתי מעדיפה להתכחש.) דווקא בגלל שפה הכל כל כך שלי, זה בית שבו אני מתקשה לחיות. מהבחינה הזו, זה בית שיותר דומה לבית כלא. כמובן, קודם כל, הוא בית כלא של אחרים—בית כלא בו אני אינני אסורה אלא סוהרת. זו אמנם צורת כליאה פריבילגית למדי, אבל לפעמים גם בתוך עמדת הסוהרת מרגישים מחנק.

גדלתי ברמת הגולן, לייד בתים הרוסים של כפרים סוריים. כילדים, הבתים הללו שימשו כמעין מגרשי משחקים ואנחנו קראנו להם "עתיקות". כילדים, זה כל מה שידענו על מבני האבן שהיו פזורים מסביבינו. עד כמה שאני זוכרת, אף אחד מעולם לא תיקן אותנו. שתי הפרקטיקות הללו—המשחק וההזחה בזמן—שמשו על מנת למחוק את העובדה שאלו בתים שננטשו לפני זמן לא רב. בתים שעל חורבנם נבנה ביתנו. בניו יורק גרתי ב-Morningside Heights, בבית שאותו סיפקה לי בנדיבותה הרבה אוניברסיטת קולומביה. היכולת של קולומביה להיות נדיבה ולספק בתים מותנה גם הוא בגירוש של מאות אנשים מבתיהם. בימים אלו מתנהל פרוייקט ענק שמבוסס על פינוי בלוקים שלמים מדיריה המקומיים של הארלם כדי שקולומביה תוכל להרחיב את הקמפוס שלה, כמובן ללא פיצוי הוגן או אפילו הליך הוגן. השאלה, שבאיזשהו מקום עולה פה כל הזמן בדרכים אחרות, היא מה קורה כאשר ביתה של מישהי—שיבתה של מישהי הביתה—הוא חלק ממערך שלם שמנשל אחרים מבתיהם או מונע מהם שיבה. נדמה לי שבסופו של דבר, זהו האופן בו שאלת הפריווילגיה צריכה להיות מנוסחת כשאלה שהיא בה בעת אתית ופוליטית. אז נכון. השאלה הזו עולה בניו יורק לא פחות משהי עולה בישראל (אם כי אחרת—גם מבחינת הטווח ההיסטורי וגם מבחינת אופיין של הפרקטיקות ההוויות), ובכל זאת, הזרות הופכת את תחושת האחריות למעיקה פחות, לכבדה פחות. כאמור, זוהי הפריווילגיה שבאה עם חוסר השייכות.

לכן השאלה של הבית, שהיא תמיד גם שאלה של המדינה, המעמד והמגדר, היא לא רק שאלה של חומר (למי יש ולמי אין ולמי יש יותר) וזכות (זכות סוציאלית כמו גם הזכות לתפוס מקום בלשונה של ארנט, הזכות להגדרה עצמית ו/או למרחב פוליטי או הזכות—והאפשרות—לעזוב את הבית), אלא גם שאלה של תשוקה, של געגועים, של רצון לקחת חלק—אבל גם של התחושה שאת כבר, תמיד, חלק. יש שיר ילדים שלא עוזב אות בהקשר הזה (אני חושבת שהוא מפרפר נחמד): "בית זה בסך הכל קופסא שגרים בה/קופסא ולא יותר/אבל על הקופסא הזו אני אף פעם/לא אסכים לוותר." בית (כך טוען השיר, וכך גם אני כתבתי פעם) הוא פונקציה של תחושת שייכות. מה שהופך מקום לבית איננו היותו קופסא אלא זה שאני מרגישה שייכת אליו, זה שדרכו אני מתכוננת כמי שהוא שלי, בה בעת שהוא מתכונן מתוך התחושה הזו (שלי) של שייכות (אליו). אך האם מקום מסויים נותר בית גם אם הוא אינו אלא אובייקט של מאמץ מתמשך של וויתור? והאם הוא אכן נותר בית בדיוק כי המאמץ הזה מתגלה כל הזמן כבלתי אפשרי? האם, אם כן, תחושת השייכות אינה עצמה אלא סוג של מאסר? או שאולי בעצם הוויתור כן אפשרי? ומה קורה—לבית, לשייכות, לאחריות—אם אנחנו מצליחים להשתחרר מתחושת השייכות הזו? האם חיים במקום אחר בהכרח מייצרים בתים אחרים ואיתם אחריויות חדשות? או שאולי אפשר לחשוב על חיים בלי בית, שאינם—כפי שרמזו פה חלק מהתגובות—חיים נטולי זהות ומשמעות, אלא חיים שמאפשרים יצירת אפיקי זהות והזדהות אחרים?

השאלה פה, לכן, היא לא רק אודות הקריאה האתית והפוליטית לפעולה (הגירה, לכאן או לשם), אלא גם אודות הקריאה האתית והפוליטית לתשוקה (הרצון לחיות כאן; לחיות שם; לאהוב את החיים כאן או שם; לאהוב אנשים כאן או שם; אולי אפילו להתחתן שם, לעשות ילדים לא ישראלים—או לא יהודים). אן סטולר כתבה שהקולוניה "הופכת ללא-בית בשביל כל אלו עליהם היא נכפית, כמו גם בשביל כל אלו להם היא מוצעת כמתנה גנובה. אין בית [או תחושת ביתיות] בקולוניה," היא טענה. "רק ציפייה מעורערת למשהו אחר." האם זוהי הצהרה על סדר הדברים? ואם כן, איך אפשר ליישבה עם כל הטקסטים והתגובות שהתפרסמו פה בשבועות האחרונים? או אולי בדיוק ההפך: אולי בגלל שהקולוניה מתפקדת רק בזכות תחושת הבייתיות שהיא מספקת ליושבים בה (ואחרת—למה שישארו? עם כל האבק, והיתושים, והאלימות, והדחיפות בתור, והצעקות) הטקסט של סטולר צריך להקרא כציווי: כדרישה, מחד, לזכור את המחיר שאחרים משלמים בשביל שנוכל להרגיש—בדיוק—בבית, ובמקביל, כקריאה להתחיל ולצפות למשהו אחר.