נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

שיבה

הגר קוטף

אחרי הטקסט היפה שכתבה פה איריס חפץ, מישהו (דניאל) הגיב:

"אם הגרמנים גזענים בשביל שיהיה לי טוב זה בסדר, אבל אם זו אני שצריכה ללכלך את הידיים למען זכותי הבסיסית להגדרה עצמית זה לא בסדר? את מעדיפה תחושת זרות שמלווה בחוסר אחריות על תחושת זרות מדומיינת שמסירה ממך אחריות ובו בזמן מאפשרת לך להפגין כנגד אלה שאת לכאורה חלק מהם?"

הפוסט הזה הוא במידה מסויימת תגובה לתגובה הזו.

***

לפני מספר שבועות נסעתי לניו יורק דרך לונדון. במעבר בין המטוס מת"א למטוס מניו יורק מצאתי את עצמי במעלית עם אישה בחיג'אב. דלתות המעלית נסגרו ומייד נוכחנו לגלות שהכפתורים של המעלית אינם מסומנים. לא היה לנו מושג על מה עלינו ללחוץ. הסיטואציה הזו הולידה שיחה קצרה, שהייתה משועשעת ונעימה למדי. השיחה התנהלה כולה באנגלית, ולמרות שהיה די ברור ששתינו הגענו בטיסה מת"א, הרשנו לעצמינו להיות זרות—באות משום מקום ונוסעות לשום מקום. מין פרובילגיה כזו של שדות תעופה. לא היה כוח כובש או מדכא שצמוד לאחת מאיתנו לגב, ולא כיבוש או אפליה שאותם נושאת האחרת. אלו בדיוק הרגעים המשחררים שמאפשרת "תחושת הזרות שמלווה בחוסר אחריות" עליה מצביע דניאל. אלו הרגעים שהחיים בחו"ל—לפחות במקומות מסויימים—מייצרים על בסיס יומיומי. מין פריווילגיה כזו של מטרופוליטנים גדולים. הזרות שאותה תיארו פה חלק מהמגיבים לאיריס ולגל בעקבותיה—לשפה, למנהגים, למקום—היא גם הזרות לרוע. זה לא שאין רוע במקומות אחרים, או גזענות ואפליה וכיבושים מכיבושים שונים, אבל בחו"ל הפשעים של הארץ בה אני חייה נעשים שלא בשמי ולא באחריותי. הזרות הזו היא, לכן, בעיני, הפריווילגיה המשמעותית ביותר של החיים בחו"ל. ובאמת, כפי שציינו פה חלק מהמגיבים לפוסטים האחרונים, מדובר בפריווילגיה. ויכול להיות שאיתמר צדק, והפריווילגיה הזאת מלווה בפוטנציאל לעשייה פוליטית משמעותית. שנים חשבתי ככה ועדיין אני חושבת ככה לפעמים, אבל בסופו של דבר חשוב לזכור, במיוחד בימים האלו, שמדובר קודם כל בפריווילגיה. ועל הפריווילגיה, לכן, אני רוצה לכתוב. ככל פריווילגיה, כמו גם ככל סוגיה של מקום ומיקום, יש לה מטען פוליטי, אבל בשונה משלושת הפוסטים הקודמים כאן לא הייתי רוצה לעסוק בצדדים של ה"עשיה" שבאה (או לא באה) לצידה, אלא בחוויה (שאולי בעצמה, כפי שטען פה גל מספר פעמים בדרכים שונות, היא בעלת משמעויות פוליטיות)

בלונדון התיישבתי בפאב. ליידי התיישבה משפחה: אמא, אבא, וילדה קטנה. הם נראו מאושרים למדי, אם כי אינני יודעת עליהם כלום. אחד מהדברים הבודדים שאני כן יודעת הוא שצבע עורם היה שחור. מוזיקת הרקע בדיוק התחלפה והילדה התחילה לרקוד לייד השולחן. היא הייתה בערך בת גילה של בתי שנשארה בבית ושוב לא יכולתי לנשום – כי הבאתי את בתי לגדול במקום שבו התרחשויות מעין אלו אינן אפשריות. מקום שבו אנשים נרדפים ומרוכזים במחנות בשל צבע עורם (ולא- זו לא "השוואה"; זה פשוט שימוש מילולי במונח).

לפני מספר חודשים חזרנו. אחרי כמעט שבע שנים בארה"ב ארזנו את המזוודות, ואת הילדה שנתווספה לנו שם, והיגרנו חזרה לישראל. לאורך כל הזמן הזה בחו"ל לבן זוגי היה קשה להיות מיעוט – להיות חסר את הפרווילגיות והבטחון אותם איריס מתארת. לא להיות לגמרי בטוח איך להתנהל בתוך המרחב הציבורי, להפוך אותו לשלו (לכבוש אותו, לשלוט עליו). כמעט שבע שנים הוא הרגיש כמו דג שהוציאו אותו מהמים (למרות—ואולי בגלל—שכבן למהגרים ואפילו קצת מהגר בעצמו, הוא היה צריך להלחם על התחושה התחושה שכאן אכן אלו המים "שלו".) אני חושבת שבגלל זה חזרנו. מבחינתי (שבניגוד אליו, שייכת למעמד אותו תיאר ומתאר כאן גל: סבתא שלי הצילה בגופה את מפקד ההגנה בשבת השחורה, סבא היה ב"מפלגה," ולמרות שזה מעולם לא התבטא בטובין חומריים, תמיד ידעתי לדבר נכון, והכרתי את השירים הנכונים, והיה לי את צבע העור הנכון—כל כך נכון שלקחו לי שנים להבין שגם בישראל צבע עור משנה משהו מעבר לשאלה כמה מהר נשרפים בשמש במסגרת הניסיון התמידי להשתזף), מבחינתי, חוסר האפשרות הזו—הזרות הזו—היא מה שאיפשר לי לנשום.

בהתחלה נסענו לקצת זמן. אחר כך זה נהיה יותר זמן. אחר כך התחלנו לגלגל ביננו לבין עצמנו את הבדיחה המפורסמת שאנחנו כבר על המזוודות—רק הילדה (בת הארבע) תגמור את הקולג' ואנחנו חוזרים. לפעמים זו לא הייתה לגמרי בדיחה ואותי זה הרגיע. את בן זוגי זה הפחיד. אני חושבת שגם בגלל זה חזרנו. בכל מקרה, לחזור הנה היה לחזור "הביתה". כל כך "הביתה" שלפעמים, כשאני יושבת פה על המרפסת נדמה לי שכל מה שהיה "שם" יכול להמחק בשנייה. כאילו אף פעם לא הייתי בשום מקום אחר, כאילו אי אפשר להיות ממש בשום מקום אחר. פעם, כשרק עברנו לקליפורניה, אמרתי לחבר שבסופו של דבר השורשים שלי הם כאן. הוא אמר שלאנשים אין שורשים; יש להם רגליים. אז זה נראה היה לי קצת עצוב. לחיות בלי שורשים. אחר כך למדתי עד כמה זה משחרר—האפשרות להשהות כל שייכות, כל זהות, גם אם אף פעם אי אפשר לוותר עליהן לגמרי- גם אם תמיד אקרא הארץ לפני שאני פותחת את הני-יורק טיימס; גם אם תמיד אחוש יותר אחריות לעוול שנעשה רחוק ממני כשאני שם (בהתחלה כשהיו שואלים אותי מאיפה אני הייתי אומרת "מישראל" ותמיד רוצה להוסיף "אבל…"; אחרי כמה שנים למדתי איך אפשר להשאר רק עם ה"אבל". היום הגרסא החביבה עלי לאותו פתגם היא שלאשים אין שורשים; יש להם מטוסים). ובכל זאת חזרנו "הביתה". אלא שזה בית שאליו, ואל ביתיותו—אני מתכחשת כל הזמן (או אולי יותר מדויק: בית אליו הייתי מעדיפה להתכחש.) דווקא בגלל שפה הכל כל כך שלי, זה בית שבו אני מתקשה לחיות. מהבחינה הזו, זה בית שיותר דומה לבית כלא. כמובן, קודם כל, הוא בית כלא של אחרים—בית כלא בו אני אינני אסורה אלא סוהרת. זו אמנם צורת כליאה פריבילגית למדי, אבל לפעמים גם בתוך עמדת הסוהרת מרגישים מחנק.

גדלתי ברמת הגולן, לייד בתים הרוסים של כפרים סוריים. כילדים, הבתים הללו שימשו כמעין מגרשי משחקים ואנחנו קראנו להם "עתיקות". כילדים, זה כל מה שידענו על מבני האבן שהיו פזורים מסביבינו. עד כמה שאני זוכרת, אף אחד מעולם לא תיקן אותנו. שתי הפרקטיקות הללו—המשחק וההזחה בזמן—שמשו על מנת למחוק את העובדה שאלו בתים שננטשו לפני זמן לא רב. בתים שעל חורבנם נבנה ביתנו. בניו יורק גרתי ב-Morningside Heights, בבית שאותו סיפקה לי בנדיבותה הרבה אוניברסיטת קולומביה. היכולת של קולומביה להיות נדיבה ולספק בתים מותנה גם הוא בגירוש של מאות אנשים מבתיהם. בימים אלו מתנהל פרוייקט ענק שמבוסס על פינוי בלוקים שלמים מדיריה המקומיים של הארלם כדי שקולומביה תוכל להרחיב את הקמפוס שלה, כמובן ללא פיצוי הוגן או אפילו הליך הוגן. השאלה, שבאיזשהו מקום עולה פה כל הזמן בדרכים אחרות, היא מה קורה כאשר ביתה של מישהי—שיבתה של מישהי הביתה—הוא חלק ממערך שלם שמנשל אחרים מבתיהם או מונע מהם שיבה. נדמה לי שבסופו של דבר, זהו האופן בו שאלת הפריווילגיה צריכה להיות מנוסחת כשאלה שהיא בה בעת אתית ופוליטית. אז נכון. השאלה הזו עולה בניו יורק לא פחות משהי עולה בישראל (אם כי אחרת—גם מבחינת הטווח ההיסטורי וגם מבחינת אופיין של הפרקטיקות ההוויות), ובכל זאת, הזרות הופכת את תחושת האחריות למעיקה פחות, לכבדה פחות. כאמור, זוהי הפריווילגיה שבאה עם חוסר השייכות.

לכן השאלה של הבית, שהיא תמיד גם שאלה של המדינה, המעמד והמגדר, היא לא רק שאלה של חומר (למי יש ולמי אין ולמי יש יותר) וזכות (זכות סוציאלית כמו גם הזכות לתפוס מקום בלשונה של ארנט, הזכות להגדרה עצמית ו/או למרחב פוליטי או הזכות—והאפשרות—לעזוב את הבית), אלא גם שאלה של תשוקה, של געגועים, של רצון לקחת חלק—אבל גם של התחושה שאת כבר, תמיד, חלק. יש שיר ילדים שלא עוזב אות בהקשר הזה (אני חושבת שהוא מפרפר נחמד): "בית זה בסך הכל קופסא שגרים בה/קופסא ולא יותר/אבל על הקופסא הזו אני אף פעם/לא אסכים לוותר." בית (כך טוען השיר, וכך גם אני כתבתי פעם) הוא פונקציה של תחושת שייכות. מה שהופך מקום לבית איננו היותו קופסא אלא זה שאני מרגישה שייכת אליו, זה שדרכו אני מתכוננת כמי שהוא שלי, בה בעת שהוא מתכונן מתוך התחושה הזו (שלי) של שייכות (אליו). אך האם מקום מסויים נותר בית גם אם הוא אינו אלא אובייקט של מאמץ מתמשך של וויתור? והאם הוא אכן נותר בית בדיוק כי המאמץ הזה מתגלה כל הזמן כבלתי אפשרי? האם, אם כן, תחושת השייכות אינה עצמה אלא סוג של מאסר? או שאולי בעצם הוויתור כן אפשרי? ומה קורה—לבית, לשייכות, לאחריות—אם אנחנו מצליחים להשתחרר מתחושת השייכות הזו? האם חיים במקום אחר בהכרח מייצרים בתים אחרים ואיתם אחריויות חדשות? או שאולי אפשר לחשוב על חיים בלי בית, שאינם—כפי שרמזו פה חלק מהתגובות—חיים נטולי זהות ומשמעות, אלא חיים שמאפשרים יצירת אפיקי זהות והזדהות אחרים?

השאלה פה, לכן, היא לא רק אודות הקריאה האתית והפוליטית לפעולה (הגירה, לכאן או לשם), אלא גם אודות הקריאה האתית והפוליטית לתשוקה (הרצון לחיות כאן; לחיות שם; לאהוב את החיים כאן או שם; לאהוב אנשים כאן או שם; אולי אפילו להתחתן שם, לעשות ילדים לא ישראלים—או לא יהודים). אן סטולר כתבה שהקולוניה "הופכת ללא-בית בשביל כל אלו עליהם היא נכפית, כמו גם בשביל כל אלו להם היא מוצעת כמתנה גנובה. אין בית [או תחושת ביתיות] בקולוניה," היא טענה. "רק ציפייה מעורערת למשהו אחר." האם זוהי הצהרה על סדר הדברים? ואם כן, איך אפשר ליישבה עם כל הטקסטים והתגובות שהתפרסמו פה בשבועות האחרונים? או אולי בדיוק ההפך: אולי בגלל שהקולוניה מתפקדת רק בזכות תחושת הבייתיות שהיא מספקת ליושבים בה (ואחרת—למה שישארו? עם כל האבק, והיתושים, והאלימות, והדחיפות בתור, והצעקות) הטקסט של סטולר צריך להקרא כציווי: כדרישה, מחד, לזכור את המחיר שאחרים משלמים בשביל שנוכל להרגיש—בדיוק—בבית, ובמקביל, כקריאה להתחיל ולצפות למשהו אחר.