Posts Tagged ‘ישיבת הסדר’

מורי הרב יוסף דיקשטיין

25 באוקטובר 2011

יעקב דוד פישר

מורי הרב יוסף דיקשטיין הי"ד היה אדם מוזר, או כך לפחות חשבנו אנחנו, תלמידיו, תלמידי כיתה י' 3, מחזור מ"א (מאפיה) בנתיב מאיר. הוא היה מרכזניק, ובניגוד למרכזניקים אחרים שלימדו אצלנו בישיבה, היה בו משהו מאופייה הבוהמי של מרכז הרב. בגדיו לא היו סדורים, כתמי זעה הופיעו בבית השחי, וזקנו לא היה חפוף. על פניו השתרע חיוך נצחי של אמונה תמידית. לנו, החכמים הגדולים של נתיב מאיר – על חולצות הטי בהן הסתובבנו, הדורדורנט בבית שחיינו, והציניות הקבועה – כל זה היה נראה נלעג. הוא אהב לשיר את "קול צופיך" בימי שישי. כל השבוע הרביץ בנו גמרא, ברצוננו או שלא ברצוננו, בין אם היינו שם ובין אם לאו, וביום שישי הוא רצה שנשיר את "קול צופיך"; והיה שר את זה שוב ושוב ושוב. אנחנו התלמידים היינו צוחקים על זה, אבל הוא היה שר. אם היה לשיר משמעות עמוקה בשבילו הוא לא הסביר לנו. אולי הסביר לכיתות קודמות שלו וראה שהדברים לא מתקבלים בברכה, ואולי לא; איני יודע.

אומרים עליו, שאפילו כאשר התפוצצה הפרשייה הגדולה של נתיב מאיר, הפרשייה שבה התברר על מעשיו של ראש הישיבה קופלביץ', לא נודע לו, לרב דיקשטיין, על כך, אלא יחד עם כל שאר התלמידים בחופש שבין השישית לשביעית, זמן רב לאחר שנודע לכל שאר הר"מים. הוא לימד אותי בשישית, ובשביעית כבר עברתי לרב קפלן שהיה שחור. שמעתי לאחר זמן שהוא הפסיק לשיר "קול צופיך" בימי שישי. אולי גם לו נמאס שצוחקים עליו.

המלחמה שפרצה בראש השנה תשס"א היתה מהנוראות שעברה מדינת ישראל, או לפחות מהחוויות הקשות שלי. יש הקוראים לה אינתיפאדה, אך בשבילי היא היתה תמיד מלחמה, מציאות שבה טובחים איש באחיו ללא הבחנה. כבר לא הייתי אז בישיבה תיכונית אלא בישיבת ההסדר, וזוכרני כיצד בתחילת המלחמה – כאשר היו אירועים בוואדי ערה – ישבו תלמידים ואמרו בזמן הפנוי תהילים. הכול היה נראה מבלבל, וחורפי, וקישור הזמנים לימים הנוראים לא עשה לנו טוב. המלחמה נתמשכה ונתמשכה, הופיעו עוד ועוד פיגועים. בשלב מסוים לקחו אותי לצבא להיות פקיד, אם כי גם שם תרמתי משהו למלחמה, עד שחזרתי לישיבה. ובלב הזמנים הקשים הללו הופיעה הידיעה שרצחו את הרב דיקשטיין. במוצאי שבת כאשר הוא שב מביקור אצל בנו ירו על מכוניתו והרגו אותו ואת אשתו ואת בנו הקטן שובאל. האיש שצחקנו עליו עלה והתעלה למדרגה שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתה. לא הלכתי להלוויה ולא לניחום אבלים, אינני יודע מדוע.

מאז גדלתי ולמדתי והתוודעתי למשמעות המיוחדת של מילות השיר "כי עין בעין יראו" אצל המרכזניקים; כיצד האדם והקב"ה רואים עין בעין את מהלך הגאולה, את גאולת השכינה ושיבת עם ישראל לארצו. העין האלוהית והעין האנושית מתאחדות בראייה זו. זוהי הגאולה בעיני הרב צבי יהודה זצ"ל, היכולת לאחד בין הראייה שלך לראייה של שמיא את תהליך הגאולה. זה אולי גם מה שראה הרב דיקשטיין, שהיה מהמשמשים האחרונים של הרב צבי יהודה, כאשר היה חולה ונכה ונזקק לעזרה רבה.

אינני מרכזניק, וקשה לומר שאני מאמין שאני רואה את המציאות עין בעין עם ההסתכלות האלוקית עליה. ועדיין, כשמגיעה הפטרת שופטים עם פרשיית הנחמה של הפסוק "קול צופיך", או לפעמים סתם כשמזכירים את שמו, עולה בי המנגינה, אך לא בקול מז'ורי כמו שהיינו שרים בכיתה, אלא דווקא בקול מינורי שעצב נסוך בו; "קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו פרק נא).

משה גרשוני, "בדם לבי" (אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב)