Posts Tagged ‘יריב מוהר’

בעקבות הזמן הוורוד: תגובה

17 בספטמבר 2011

אמירה נירנפלד

התחלתי לכתוב תגובה לשאלה המרגשת של כותבי הבלוג, היכן כל הכותבות. התגובה שלי התארכה וקיבלה צורה של פוסט. לאחר מחשבה החלטתי להרים את הכפפה ולהציג את עמדתי בשאלה החשובה הזאת. אינני יודעת היכן נמצאות נשים אחרות, אני יודעת רק למה אני הפסקתי לכתוב אחרי כמעט עשור שבו התפרנסתי מכתיבה (אם כי להתפרנס לא היה בדיוק המעמד הפיננסי שלי). כיוון שהאישי הוא פוליטי החלטתי לשתף.

הדלת הראשונה שנפתחה בפניי היתה בגיל 20. אחרי כמה שנים של קריאה פאסיבית של "הזמן הוורוד" החלטתי לתרום מכשרוני ומזמני לעיתון והצעתי את עצמי ככתבת. באותן שנים, "הזמן הוורוד" היה עיתון קטן, חתרני ופרטי. למעט נשים ספורות רוב הכותבים בו היו גברים. לסביות טענו שאין להן מקום בעיתון הזה, שהוא עיתון להומואים והומואים, שהוא מרחב גברי דורסני שנותן במה רק למקורבי העורך מדושני העונג.

זה היה נכון חלקית. הזמן הוורוד היה מקום מדהים עבורי, מצאתי בו חופש יצירתי ובמה לדיעותי ולרעיונותיי. חברי המערכת עודדו את כישרוני ובנו אותי כאשת מקצוע. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מהסאב טקסט הסקסיסטי ולעיתים הלסבופובי שהיה חלק מההתנהלות בעיתון. המערכת היתה מרחב של גברים שמסתובבים בחדרי חושך, בסאונות, בגנים, במסיבות ובאפטרים. הגישה הכללית היתה שאורח החיים שהם מנהלים הוא אורח החיים האולטימטיבי, ושאפשרויות אחרות הן נחותות יותר. כאשה לסבית זה גרם לי להרגיש שאני האורחת והם בעלי הבית. חשבתי שזה קשור למיעוט הנשים במערכת. האמנתי שאם יותר נשים יצטרפו למערכת נוכל לייצר ולהעצים נראטיבים נוספים. למרות שניסיתי לא הצלחתי לגרום לנשים להצטרף.

במשך רוב חייו היתה בזמן הוורוד דומיננטיות גברית מוחלטת. לזכות עורכי העיתון לדורותיו ייאמר שהם מאוד ניסו לשכנע כותבות להצטרף, אך ללא הצלחה. הפעם היחידה שהעיתון היה מאוזן היה כשאורנה אושרי ערכה אותו. אושרי הצליחה לרתום אליה מגוון כותבות מוכשרות. היא הצליחה במקום בו עורכים גברים נכשלו. תהיתי מדוע זה כך וההשערה שהעליתי גרמה לי לאי נוחות. עם זאת, אני מוצאת לנכון לחלוק אותה כאן, כי אני חושבת שהיא ראויה לבחינה ולדיון.

בעשור שנותיי בעולם התקשורת למדתי שכשעורך חדש (אני מדברת על עורכים בלשון זכר, כיוון שכרגע רוב העורכים הם גברים) נכנס לתפקיד, הוא "מגוון" את המערכת עם האנשים שלו. יש בכך היגיון מסויים, הוא רוצה מאוד להצליח וליישם אג'נדה מסוימת ולצורך כך, הוא מקיף עצמו באנשים עליהם הוא סומך שיעשו את העבודה לשביעות רצונו. אני מתקשה להאמין שקרבה מקצועית קשורה בצורה כל כך בוטה למגדר, אך כשאני בוחנת את היחס בין עורכים ומינויים, אני לא יכולה שלא לחשוב שגברים מקיפים את עצמם מקצועית (בעיקר) בגברים ונשים (בעיקר) בנשים. כיוון שיש יותר עורכים מעורכות אז יותר גברים מאיישים תפקידים בהשוואה לנשים.

ובחזרה לקריירה שלי. שיכורה מטיפוח האגו לו זכיתי בזמן הוורוד החלטתי לפצוח בקריירה עיתונאית. בשותפות עם יריב מוהר הקמנו את "פסטיש", אתר הומוריסטי לביקורת תרבות. כהחלטה פוליטית ויצירתית "פסטיש" היה כולו מרחב של נשים רדיקליות. היינו שניים וברוח האתר לכל אחד מאיתנו היו מספר דמויות שתחת שמותיהן כתבנו. כל הדמויות (מלבד דמות אחת) היו נשים. כשרצינו להרחיב את מעגל הכותבים האמיתי קיבלנו הצעות רבות מגברים והצעה אחת בלבד מאשה. הייאוש שחשתי דומה לייאוש שהציגו כאן כותבי הבלוג. עם זאת, חשוב לציין שבאותה תקופה היתה פריחה למיזמים פמיניסטיים בועטים ומהממים. ייתכן שנשים רבות העדיפו להשקיע את מרצן ביוזמה שהן חלק ממנה ולא להצטרף לפרוייקט שאינן מכירות.

אחרי "פסטיש" קיבלתי עבודה רשמית ככתבת. גם כאן נתקלתי בסאב טקסט גברי. לא פעם הרגשתי שהקול שלי נחשב פחות לעומת קולם של גברים. האשמתי את עצמי, את הוותק שלי, את יכולתי לעמוד על שלי, הטלתי ספק בכישרון שלי ועוד. הדרך להתמודד עם זה היתה להגיד לעצמי שככה זה בעיתונות, שזה מרחב של אגו ושל שליטה, ומה שאני חשה הוא חוסר נוחות מול ההתנהלות הזאת. התירוץ הזה החזיק אותי במקצוע יפה, ואילו מה ששבר אותי היה הקושי הגדול להתפרנס בכבוד, להפסיק להיות פרילאנס עני ולהחזיק במשרה לאורך זמן. אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לשרוד כלכלית, החלטתי להפסיק לכתוב ומצאתי "עבודה אמיתית".

כעיתונאית צעירה היו מסביבי חברות וחברים רבים בתחילת דרכם המקצועית. כשאני מסתכלת על מפת התקשורת, עשור וקצת אחרי, רבים מהחברים שהתחילו איתי את הדרך התברגו היטב בתפקידים בכירים. מנגד, החברות כבר לא כותבות בכלל, במקרה הרע, ומפרסמות רק מידי פעם, במקרה הטוב. ייתכן שאני מפספסת משהו ושיש כותבות שהשתלבו היטב, והן כרגע בדרגים בכירים. אבל אם אני יכולה לשלוף בקלות שמות של גברים שהצליחו, וצריכה להשקיע מאמץ באיתור שמות של נשים שהצליחו, אז לכל הפחות זה ראוי לתשומת לב.

מאז שהפסקתי לכתוב לפרנסתי אני מתמודדת לא אחת עם השאלה, למה אני לא כותבת בשביל הכיף. אני לא כותבת כי הכתיבה מהדהדת בי כישלון אישי צורב. זה קולו של הוויתור, זה קולם של חוסר ההצלחה, של האי-השתלבות. אני לא כותבת בשביל הכיף, כי בשבילי כתיבה היא – ותמיד היתה – סבל. נטל החורבות של הקריירה שלי הופך את הכתיבה למשימה בלתי נסבלת. לכתוב את הרשימה הזאת לקח לי שש שעות. סבלתי מכל רגע.