בארון של חבר הכנסת X והרב עובדיה

עידו הררי

באחת הפסקאות בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" מ-1790, תיאר אדמונד ברק את הנזק שהסבו הרעיונות המהפכניים ומשטר הידע החדש שהביאו עימם:

All the pleasing illusions which made power gentle and obedience liberal, which harmonized the different shades of life, and which by a bland assimilation incorporated into politics the sentiments which beautify and soften private society, are to be dissolved by this new conquering empire of light and reason. All the decent drapery of life is to be rudely torn off. All the superadded ideas, furnished from the wardrobe of a moral imagination, which the heart owns and the understanding ratifies, as necessary to cover the defects of our naked, shivering nature, and to raise it to dignity in our own estimation, are to be exploded, as a ridiculous, absurd, and antiquated fashion.

בכמה וכמה הזדמנויות בזמן האחרון נזכרתי בתיאור הנוסטלגי הזה. הראשונה היתה ההתלקחות המחודשת של פרשת יצחק לאור סביב פרס לנדאו לשירה (שכבר נדונה לעייפה וגם כאן לאחרונה). אחר כך הגיע הדיון סביב קריאתו של גל אוחובסקי ליצחק הרצוג שלא לשלב ברשימת העבודה לכנסת ח"כ מסוים – שהיה בארון ואז יצא ממנו ואחר כך חזר ונכנס אליו – עד שייצא ממנו שוב. פעם נוספת היתה לפני כשבועיים, עם שידור סרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה יוסף בחדשות ערוץ 2. מה שקושר בין הפרשות השונות הוא שבלב כל אחת מהן עומדות שאלות שקשורות בחשיפה, גילוי ואמת, ובאופן שבו ההנחות התרבותיות והאידיאולוגיות שלנו ביחס לנושאים אלה מתנות את התגובה שלנו אליהן. ובדבריו של ברק, לצד הגעגוע למשטר הישן שבו הציות המעודן וההפרדה הברורה בין פרטי לציבורי הפכו את החיים לנוחים יותר, יש תיאור תמציתי וחודר של המתח שהכניס הדחף החדש לגילוי וחשיפה אל חייהם של בני האדם – שלכולם כמעט יש באורחותיהם ובאישיותם אתרים של סוד והסתרה.

אחת המטאפורות החזקות שמתבססות על הדחף הזה לחשיפה היא זו של הארון והיציאה ממנו, וזאת בצורות שכבר חרגו מעולם הדיון בזהות מינית דווקא (אפשר לחשוב כאן על הביטוי הנפוץ "שלדים בארון"). איב קוסופסקי סדג'וויק תיארה זאת היטב כשכתבה (ב"האפיסטמולוגיה של הארון") כי "חלק גדול מן הסחרור של תשומת לב ותיחום גבולות סביב סוגיות של הומוסקסואליות מאז סוף המאה ה-19, באירופה ובארצות הברית, הונע על ידי הקשר המשמעותי במיוחד של הומוסקסואליות למיפויים רחבים יותר של סודיות וגילוי ושל פרטי וציבורי", סביב הארון, כותבת סדג'וויק, נוצרו פעמים רבות מרחבים של "סוד גלוי", שמתפקדים כמנעד–ביניים רחב שבין הסתרה לחשיפה. הדברים הבאים הם ניסיון לחשוב על המרחבים האלה, על תפקידם ותפקודם, ועל הדרכים שבהן הפרקטיקות והאידיאולוגיות הדומיננטיות פועלות כדי לטשטש אותם ולפעמים גם לערער על עצם הלגיטימיות שלהם.

*

יש כמה דברים שניתן ללמוד מצפייה בסרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה. קודם כל, שלרב היה חוש הומור. שנית, שלרב יש נכדים חמודים. שלישית, ועניין זה זכה לייצוג חלקי בתקשורת, שהרב חשב שאלי ישי ממושמע ואריה דרעי עצמאי מדי. רביעית, שחוץ מפסקיו ותשובותיו בהלכה ומדרשותיו המצולמות מדי מוצאי שבת, הרב עובדיה גם נהג לשוחח בביתו עם קרובים ומקורבים.

נקודה אחרונה זו, שהיא כביכול מובנת מאליה, היא גם המטושטשת ביותר בכל ההתייחסות הציבורית לסרטון. זאת קודם כל בגלל שקיפותו של המדיום הצילומי כמתווך: ההופעה של הרב על מסך הטלוויזיה הביתי של כל אחד ואחד, בוודאי בעידן שאחרי "מחוברים", מעלימה את העובדה הפשוטה שהדברים האלה נאמרו בבית, בשיחה בין בני משפחה, וכנראה בלי שום כוונה מצידו לתת להם פומבי. לצד עניין זה יש גם את תוכן הדברים, שבאופן הצגתם הרווח נראים כל כך מסעירים עד שהדרך שבה הגיעו לידיעתנו נראית כמעט לא רלוונטית. ולמרות שבדברים הבאים אני רוצה להתמקד בשאלת הסרט והצגתו, כדאי לפני כן להתעכב לרגע גם על הנקודה הזאת, כי הפער שבין הֵקְשר הצילום לבין הֵקְשר ההצגה מקביל במידה רבה לפער שבין תוכן הדברים שנאמרו לבין תוכן הדברים שהוצגו.

קריאה בדיווחים בתקשורת תביא את הקורא למסקנה שהרב עובדיה סבר שדרעי הוא גנב, מושחת ולוקח שוחד, בעוד שבאלי ישי ראה איש ישר ונקי כפיים. למעשה – חושב הקורא – הרב ראה עין בעין עם בית המשפט, אלא שרק בבית פנימה הרגיש משוחרר מספיק לומר זאת. אבל למרות מה שהיו רוצים לשמוע בתנועה לאיכות השלטון, לא את זה אמר הרב, כפי שניכר מהקשבה קרובה לדבריו בהקלטה:

יש אנשים שלא מאמינים בבית המשפט, יש אנשים מבינים […]. עכשיו, יש אנשים, אולי 30-40 אחוז, אומרים שבית המשפט הזה צודק. אם נשים אותו יושב ראש, 30-40 אחוז יברחו לנו. למה, שפטו אותו בבית משפט, למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד? 30-40 אחוז לא ישתנו, אז יברחו לנו. למה? על ישי אין לאף אחד שום דבר. [..] אם היה על אלי ישי תלונות, תרעומות… אבל הוא הולך כולו בשביל הישר. תמיד שומע לי. ותמיד ישר, לא הולך […] בזיג זג. כל הזמן אדם ישר. למה אני אחליף אותו?

לרב עובדיה – כך עולה מהדברים – יש שתי בעיות עם דרעי, ואף אחת מהן לא קשורה בטוהר המידות שלו. רוב מצביעי ש"ס, לשיטתו, הם "מבינים" – "לא מאמינים בבית משפט". אבל יש מיעוט גדול – 30-40 אחוז – ש"אומרים שבית המשפט הזה צודק". האנשים האלה אומרים לעצמם: "למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד?". החשש לאבד את קולותיהם של המצביעים האלה הוא כשלעצמו סיבה מספיק טובה שלא להחזיר את דרעי לראשות ש"ס, אבל לרב עובדיה יש כאמור סיבה נוספת להעדיף את ישי – "הוא תמיד שומע לי ותמיד ישר. לא הולך בזיג זג". כשהרב עובדיה אומר שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ישר, הוא מתכוון שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ממושמע. זה מתברר עוד יותר בהמשך הדברים – כשבנו שואל אותו לגבי ההבטחה שהבטיח לדרעי, בשערי בית הכלא, שה"פיקדון" של ראשות ש"ס יוחזר לו בבוא העת. הרב עונה: "באותו הזמן לא היה לי שום אחד […] בעצמי הייתי נבוך. מהשמים הזמינו לי את אלי ישי, ולא רואה שיש מקום להחליף אותו".

הנקודה המהותית כאן, ושכאמור קשורה לתוכן הדברים של הרב, היא הדרך שבה דברים שנאמרו בבית פנימה, ביום מסוים, במצב רוח מסוים ובשיחה עם אדם מסוים, הופכים להיות ייצוג של מה שהרב עובדיה חשב "באמת". התגובה הציבורית, ובכלל זה של אריה דרעי, היתה של קבלת הדברים כמייצגים את עמדת הרב, ללא כל הרהור על הדרך שעברו מסלון ביתו אל מסכי ערוץ 2. הרי הרב עצמו אומר שבזמן אחר הבטיח לדרעי שיחזור לראשות ש"ס, אלא שאז היה "נבוך", ואחר כך "משמים" הזמינו לו את אלי ישי. ולכן לא היתה לו בעיה להתכחש להבטחה שנתן. ואם כך ביחס להבטחה פומבית, דווקא הקלטה ביתית הופכת בעין הציבורית למייצגת או מחייבת? וכדאי להזכיר שארבע שנים אחר כך הרב אכן החזיר את דרעי לראשות ש"ס; האם רק כשצולם הסרט אמר את דעתו "האמיתית", והיא מבטלת את מעשיו והצהרותיו לפני ואחרי נקודת הזמן הזו?

בתגובה הציבורית לסרטון מובלעת הנחה כפולה: ראשית, שכאשר ישנה סתירה בין מעשיו הציבוריים והפרטיים של אדם, הפן הפרטי ייתפס תמיד כאותנטי יותר וכמייצג נכון יותר את דעתו ואישיותו. שנית – והנחה זו עומדת ביסוד קודמתה – שכאשר מתגלה חוסר עקביות בין היבטים שונים במעשיו ואישיותו של אדם, הם ייתפסו תמיד כסתירה הדורשת יישוב. האופן שבו החברה המערבית המודרנית חושבת על "אישיות", על זהות, ועל יחסי פנים וחוץ, לא מאפשר להניח מצב שבו אדם אומר ועושה דברים שונים בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים – חלקם פומביים, חלקם נסתרים וחלקם סותרים זה את זה – מבלי לחוש שיש כאן בעיה שדורשת פתרון. במילים אחרות, מבלי לחשוב שאדם כזה הוא חולה, מושחת או שקרן, ושמבין ההיבטים הרבים באישיותו רק אחדים מייצגים את מי שהוא "באמת" (כשלרוב אלה יהיו ההיבטים החבויים דווקא).

*

הדברים האלה קשורים גם לשאלת לאור ופרס לנדאו ולשאלת אוחובסקי והח"כ שבארון. הטענה העיקרית של המתנגדים להענקת הפרס ללאור היתה שלא ראוי שאדם מסוגו יזכה לכבוד ולכסף הציבוריים הנלווים לפרס – וזאת על אף שהפרס ניתן לו על שירתו ולא על אופיו. טענתו של אוחובסקי היתה שמי שמבקש להיות נבחר ציבור לא יכול להסתיר מהציבור היבט כל כך משמעותי בחייו. בשני המקרים, ההנחה של המוחים היא שאת אישיותו של אדם אין דרך להבין ולתפוס אלא כמכלול אחדותי, ושמכלול זה צריך להיות כולו חשוף, גלוי וטהור, ללא ארונות, תחתיות כפולות או פינות אפלות.

לפני כמה שבועות אמר לי חבר שבעיני אמא שלו, למשל, ההאשמות כלפי יצחק לאור גורמות לו מראש להיתפס כסופר פחות טוב מאשר דוד גרוסמן או עמוס עוז, למשל; שהמקום המוקצה–מראש לסופר כ"איש רוח" לא יכול להתמלא על ידי דמויות לא–נקיות–מוסרית כמו לאור (למען הסר ספק: את הטענות נגד לאור אין שום הווה אמינא לשמור בארון). הדברים האלה מזכירים את היחס הרווח – באותם חוגים של ישראלים חילונים, משכילים, לרוב יוצאי אירופה – לרב עובדיה יוסף, שבעקבות גידופיו היצירתיים ופרשות השחיתות שנקשרו בש"ס נתפס כרב פחות טוב מאשר רבנים אחרים, עדיני לשון ונקיי כפיים (בשני המקרים, חשוב לציין, המדרג בין הרבנים והסופרים נעשה לרוב ללא היכרות של ממש עם היצירה ההלכתית או הספרותית שלהם). באשר לאוחובסקי, נאמן לגישה הרווחת הרואה בפרקטיקות המיניות ובהתקשרויות הרגשיות של אדם בהכרח ביטוי של "זהות מינית", הוא לא יכול לסבול מצב שבו חבר כנסת לא חושף את ה"אמת" על "זהותו" בפני ציבור הבוחרים.

במקרה הזה, ואולי גם בשני המקרים האחרים, כדאי להיזכר ביעקב ישראל דה האן, המשורר ההולנדי והפוליטיקאי החרדי שנרצח בירושלים ב-1924 על ידי ההגנה בגלל פעילותו האנטי–ציונית. דה האן, שהיה מקורב למנהיג העדה החרדית הרב יוסף חיים זוננפלד, ניסה להביא להסכם בין יהודי היישוב הישן בארץ ישראל לבין הערבים בפלסטין ובעבר הירדן שייתר את הצהרת בלפור לגבי הקמת בית לאומי נפרד ליהודים. הוא גם היה סופר ומשורר מחונן, וחלק גדול משירתו הוקדש לייסורי הפער שבין איסורי הדת לגבי יחסים בין גברים לבין תשוקתו לנערים, בעיקר נערים ערבים. באווירה הציבורית של היום סביר שהיה מוקע כחרדי חשוך כמו הרב עובדיה, כהומו בארון כמו הח"כ שעליו כתב אוחובסקי, וכסוטה מין כמו יצחק לאור. אבל החרדים הם הרבה פעמים קשוחים פחות בדרישות שלהם לאינטגריטי ולאוורור; כך יכול היה מנחם פרוש המנוח, אחד מראשי אגודת ישראל לשעבר, לומר שהוא מתעניין בדה האן רק "מהמותניים ומעלה", וכך יכולתי לשמוע בשיחה עם אחד מדוברי העדה החרדית של היום שמבחינתם דה האן הוא קדוש, בעל תשובה גמור, ו"שאף אחד לא יבלבל אותנו עם עובדות".

*

טלאל אסד (בספרו Genealogies of Religion) מתאר את המעבר של מערכות המשפט באירופה, במאות האחרונות של ימי הביניים, מהכרעה על סמך סימנים אלוהיים להכרעה על סמך ראיות שמקורן אנושי. הראיה החשובה ביותר מבין אלה היא ההודאה או הווידוי של הנאשם עצמו, והאמצעי היעיל ביותר להשגת ההודאה הוא העינויים. התהליך האינקוויזיטורי של חשיפת האמת – האמת שהאדם מעיד על עצמו – זכה למעמד קנוני (במובן הנוצרי–דתי של המילה) בימי האינקוויזיציה הקתולית, בתקופה שהיא גם תקופת המפנה שבין ימי הביניים לעת החדשה. ירושת האינקוויזיציה לחשיבה המשפטית, ולמעשה לתפיסת הצדק בכלל, בעולם המערבי בעת החדשה, היא ההנחה שכל סובייקט נושא בקירבו "אמת", שעל אמת זו להיחשף, ושאין תחליף לחשיפתה על ידי הסובייקט עצמו. גם כשהעינויים הפכו ללא–לגיטימיים (מה שכמובן לא הפך אותם ללא–ישימים), האוריינטציה של חשיפת האמת על אודות הסובייקט והכיול של אופני השיח השונים לקראת תכלית זו עדיין מונחים בתשתיתו של כל הדיון המודרני על אודות "אותנטיות", "כנות" ובעיקר "יושרה" – integrity בלע"ז, מילה שמניחה את גיבושם האינטגרטיבי של כל מרכיבי האישיות של הסובייקט לכלל יחידה קוהרנטית אחת נטולת סתירות והסתרות. ולא מפתיע לראות שהמקומות שבהם הדרישה ליושר ויושרה מופיעה יותר מאשר בכל מקום אחר הם מין וכסף, המקומות שבהם משוקעת עיקר התשוקה של החברה המערבית (ואולי של חברה בכלל).

לגבי כסף, התביעה לאינטגריטי ניכרת קודם כל באופן שבו הפכה ה"שחיתות" – שם קוד לכל סוג של שימוש לרעה שעושים בעלי שררה בכוחם על מנת לעשות לביתם – לחטא הציבורי והפוליטי הראשון במעלה בישראל. חטא שמאפיל בחומרתו על מעשי זוועה צבאיים ופוליטיים שביצעו חלק מה"מושחתים" ודוחה הצידה זכויות פוליטיות רבות של "מושחתים" אחרים (תומר פרסיקו כתב על זה יפה כאן). הרב עובדיה, גם כשהוא מדבר נגד דרעי, לא חוסה תחת מטריית טוהר המידות הזו, ודומה שהוא נאמן בכך למימרא התלמודית שלפיה "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (יומא, כב ע"ב). הכוונה איננה שיש לאפשר לאנשי ציבור לגנוב כסף, אלא שמעשה כזה לא פוסל אותם מראש ולמפרע, ושלא זו בלבד שהוא אינו נורא יותר מ"חטאים" אחרים, העובדה שהוא ידוע ושהעושה הוקע בגינו נותנת לציבור מנוף לחץ נוסף עליו כבעל שררה. לגבי מין, בעידן השחרור שאחרי המהפכה המינית הבעיה נעוצה בדרך כלל לא בעצם המעשה אלא בהסתרתו: אם ממילא הכל מותר ואין מה להסתיר, מי שמסתיר משהו הופך בעצמו לבעיה. גם כאן נמצא בתלמוד גישה אחרת, פחות מתירנית אבל גם פחות טהרנית, שהביטוי המפורסם ביותר שלה הוא ש"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן, יז ע"א). לפי הגישה הזו, לא הכל מותר ויש דברים אסורים, אבל גם את הדברים האסורים עושים, והשאלה היא איך הם נעשים ואיך מתייחסים אליהם.

*

מילת המפתח כאן היא "פרהסיא". המונח Parrhesia, שמשמעותו ביוונית היא "דיבור גלוי", אמירת האמת ללא מורא וללא משוא פנים, הוראתו בשיח ההלכתי היא "בפומבי" או "לעין כל", כשגדרו המדויק הוא "בפני עשרה ישראל כשרים". בסדרת הרצאות שהקדיש לנושא (Discourse and Truth: the Problematization of Parrhesia) טען פוקו שבימי הדמוקרטיה האתונאית היה המרחב הציבורי, האגורה, המקום שבו הופיעה ה-Parrhesia, שבעיקרה נגעה לאומץ לבטא אמיתות פוליטיות לא פופולריות. בהמשך, במאות הראשונות לספירה ובעיקר במרחב הרומי, החל המונח להתייחס יותר ויותר לכנותו של האדם ביחס לעצמו ופעמים רבות כלפי עצמו, ולקבל אופי שמזכיר בצורתו את הווידוי הנוצרי (וגם כשפוקו דן ב-Parrhesia אצל סנקה תוך הדגשת ההבדלים בין טכניקות ה-Parrhesia שלו לבין הווידוי, לא אובד הדמיון בינן לבין הווידוי שהתפתח באותו מרחב תרבותי כמה מאות מאוחר יותר):

These techniques manifest a very interesting and important shift from that truth game which — in the classical Greek conception of parrhesia — was constituted by the fact that someone was courageous enough to tell the truth to other people. For there is a shift from that kind of parrhesiastic game to another truth game which now consists in being courageous enough to disclose the truth about oneself.

ההבדל בין ה"פרהסיא" ההלכתית ל-Parrhesia הפרוטו–נוצרית הוא ביטוי של הבדל בסיסי יותר בין הגישה ההלכתית, שמדגישה את המרחב הציבורי ואת הקשר ההדוק שבין יחיד לקהילה, לבין הגישה הנוצרית (שהלכה והתעצמה בעת החדשה עם הרפורמציה ונמסרה גם לעולם המערבי המחולן) שמדגישה את עמידתו של היחיד מול האל ללא תיווך. דומה שהפרהסיה התלמודית משמרת היבט מרכזי במשמעות הקדומה יותר של המונח היווני, תוך הפיכתו ממציין אמירת אמת בפומבי לסינונימי לפומביות עצמה. וכך, בעוד שבתרבות המערב הנוצרי הלך וגבר ערכן של עמידתו הגלויה של היחיד מול האל, מול העולם ומול עצמו, עמידה שתובעת חשיפה מוחלטת שלצידה הכחשה מוחלטת של האפשרות לעשות מעשים שהשתיקה יפה להם – הדיון ההלכתי מכיר לא רק באפשרות אלא גם בחובה של היחיד להסתיר ולהסתתר במקרים מסוימים. הרב עובדיה יוסף עצמו נעזר פעמים רבות בעיקרון ההבחנה בין צינעה ופרהסיה כדי להימנע מלדון עוברי עבירה לכף חובה. כך למשל, תוך הסתייעות בפסיקה קודמת, הוא הופך את האפשרות לחלל שבת בפרהסיה (במובן החמור של המעשה) לכמעט בלתי אפשרית (שו"ת יביע אומר חלק ז, אורח חיים, סימן טו):

יש לצרף מה שכתב הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חלק יורה דעה סימן נ), שאין דין מחלל שבת בפרהסיא לחושבו כעכו"ם אלא אם כן העידו עדים בפני בית דין על מעשיו, והועד בפניו, אבל אם לא העידו עליו בפניו בבית דין, ורק ע"פ קול ההמון שנתפשט נודע שהוא מחלל שבת, ובשאר מצות התורה נוהג כהלכת גוברין יהודאין אין לדונו כמומר לאסור יין במגעו, ומה גם שבזמנינו שהדור פרוץ מרובה, אין להרחיק אנשים כאלה כל כך ולדחותם בשתי ידים שלא יפקרו טפי, ויותר טוב לקרבם אולי ישמעו וישובו מדרכם הרעה. עיין שם.

בעקבות זאת מתיר הרב עובדיה להתפלל עם מחללי שבת בפרהסיה ואף לאפשר לכהן מחלל שבת לברך בבית הכנסת:

[…] מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים.

על מנת לשמור על מרקם חברתי תקין ולמנוע הלבנת פנים, הרב עובדיה מורה להעלים עין גם מדברים שגלויים לעין כל. במקביל לצמצום הפרהסיה הוא מרחיב את עיקרון "הסוד הגלוי" שמעוגן עמוק בהבחנה בין צינעה ופרהסיה, ומסמן גם בתוך הפרהסיה טריטוריה של הסתרה. במקום אחר המהלך הזה רדיקלי עוד יותר, עד כדי כך שכדי לא לדון לחומרה עוברי עבירה מביא הרב מקור שלפיו הפרהסיה מתבטלת לחלוטין (שו"ת יביע אומר חלק ח, אבן העזר, סימן יח):

ועוד יש סברא נכונה להקל, שבזמנינו לא מקרי מחלל שבת "בפרהסיא", כיון שרובם עושים כן, דבשלמא כשהיו רוב ישראל שומרי שבת ומקיימים כל המצות, ורק מעטים היו מעיזים פניהם לחלל את השבת, הרי הוא כופר במעשה בראשית ובתורה ביד רמה, והוא מוציא עצמו מכלל ישראל, אבל בזמן הזה שרובם פורצי גדר, קלקלתם תקנתם, כי היחיד חושב שאין זו עבירה כל כך, ובפרט שהעושים כן נמנים עם חשובי הקהל, הילכך פרהסיא שלו כצינעא.

זכה הרב עובדיה, ולא ראה כיצד בביתו שלו הפכה צינעא שלו לפרהסיא.

המשפטיזציה של החיים האתיים

בימים האחרונים התחדש קמפיין הפייסבוק נגד יצחק לאור בעקבות ההחלטה להעניק לו פרס של מפעל הפיס. אם נאמץ חלוקה פשטנית משהו: תומכיו של לאור טוענים שבשל העובדה שעומדת לו "חזקת החפות" וככזה הוא "חף מפשע", העדויות של נשים נגדו אינן רלוונטיות להענקת הפרס בפרט וליחס אליו בכלל. רק איכויותיו כמשורר, אינטלקטואל או פעיל שמאל רלוונטיות. מתנגדיו של לאור סבורים שבשל העובדה שהוא "אנס" או "הטריד מינית" שום דבר אחר אינו רלוונטי. צריך להחרים את לאור מעתה ועד עולם, ודאי לא לחלק לו פרסים.

כל המושגים ששמתי במרכאות הם מושגים משפטיים, וככאלה רק בית המשפט יכול להחיל אותם. "חזקת החפות" הוא אמנם מושג שהוא ברירת מחדל – הוא חל כל עוד בית המשפט לא אמר את דברו — אם כי בחיי היומיום לא נשתמש בו ביחס לאדם ששאלה משפטית אף לא התעוררה לגביו. אבל מה לעשות שבית המשפט הוא כלל לא חלק מהמשחק הזה. שום עדות נגד לאור אפילו לא התקרבה לבירור משפטי (ולא, ערוץ 10 הוא לא בית משפט). אמנם לא רק שופטים עושים שימוש במושגים הללו. אם אישה נאנסה או הוטרדה מינית היא תגיד "נאנסתי" או "הוטרדתי מינית" ואף תטען כך בבית המשפט. אבל יהיו אלה השופטים שמוסמכים להחליט האם כאשר היא משתמשת במלים הללו היא מתייחסת למה שנופל תחת המושגים "אונס" או "הטרדה מינית" בחוק הפלילי.

המסקנה היא לא שאסור להשתמש במלים הללו אלא שאנחנו צריכים להבין אותן כחלק מטענות פרטיות או פרטיקולאריות, וזאת בניגוד להכרעה סמכותית של בית המשפט. זה לא אומר שהן לא אמורות להשפיע עלינו. ההפך. טענות ודרישות של הקרובים אלינו מעצבים את החיים שלנו כאנשים פרטיים (להבדיל מהסטטוס שלנו כאזרחים של המדינה). נגיד שחברה סיפרה לי שהיא הוטרדה מינית – לא כל שכן נאנסה – על ידי אדם אחר. אני אגעל ואתרחק מהאדם הזה ואנסה לשכנע אותה להגיש תלונה במשטרה. אם היא תסרב בטענה שהיא לא מסוגלת לעבור את התהליך הזה או שאיננה מאמינה באובייקטיביות של המערכת, אני אכבד את ההחלטה שלה. זה לא ישנה את היחס שלי לאדם הזה, אבל אני (או היא) לא בית משפט. אנחנו לא יכולים לשלוח אותו לכלא וגם יש גבול מסוים (שקשה להגדיר) לציפיות שלי מחברים אחרים שלי לשתף פעולה. אם הם מכירים את החברה אישית, אני כנראה אצפה שגם הם יחרימו אותו. אם לא, אז פחות. אם גם הם נפלו קרבן לפשע דומה אצפה מהם ליותר הבנה, או שדווקא אבין אם הם לא ירצו לשמוע על זה כלום. הרבה משתנים פרטיקולאריים שמעצבים את הציפיות שלנו מאנשים בחיים הפרטיים, והם מטבעם נזילים ולא חד משמעיים, וזאת בניגוד לנורמות האוניברסאליות שמנחות את בית המשפט ולסמכות המוחלטת של ההחלטות שלו.

אבל גם אם אין כללים ברורים ביחס לעוולות פרטיות שלא זכו לבירור משפטי, אולי אפשר להגיד את הדבר הבא: ככל שהטענה על עוולה יותר חזקה, מפורטת, או נתמכת על ידי טענות פרטיות נוספות, אז היא צריכה להשפיע יותר. היות שזה המצב במקרה של לאור – גם כי קראתי ושמעתי וגם כי אני מכיר אישית נשים שנפגעו ממנו – אני נגעל ונמנע מהאיש וכן, אני חושב שלא צריך לתת לו את הפרס. עם זאת, בשל העובדה שאלה טענות פרטיות, אפשר לאזן אותן עם שיקולים נוספים, ודאי אצל אנשים שלא נחשפו באופן אישי לעדויות על האלימות שלו – במקרה זה איכויותיו כמשורר ואינטלקטואל. אני לא חושב שיש לי זכות להחרים אנשים אם הם לא מיישרים קו. משבר אמון

פרשת לאור חושפת את המשבר של של קהילה שאיבדה את האמון שלה במקור סמכות מוסכם. הרי יש משטרה ובתי משפט אבל נשים רבות, ובצדק, אינן מאמינות בצדק שלהן. במידה והיה מקור סמכות מוסכם הדברים היו קלים יותר לפתרון. אם לאור היה עומד למשפט ומזוכה, הדרישות להחרים אותו היו נדחקות. אבל גם אם הוא היה מורשע הן היו נדחקות בסופו של דבר. כי היינו מרגישים שהוא כבר קיבל את העונש שלו, ולכן אפשר סוף סוף להעמיד כמה דברים לכף הזכות. אבל בהיעדר סמכות מוסכמת שתעניש, העונש פשוט ממשיך וממשיך וממשיך.

וזו אחת הסיבות שהגל נותן, ב"פילוסופיה של המשפט", לצורך בסמכות משפטית אוניברסלית שתכריע במחלוקות בין אנשים וקבוצות פרטיים. בהיעדר סמכות כזו אנחנו נכנסים למעגלי נקמה אינסופיים מהסוג המוכר מהטרגדיה היוונית. אדם פשע וכל נקמה על כך רק גוררת נקמות נוספות, כי תמיד יש איזו "שארית", איזו אי-הלימה, בין המעשה למעשים שנעשו בנקמה, שארית שקוראת למעשי אלימות נוספים. לכן בדיוק צריך סמכות אוניברסלית שתגדיר זהות בין הפשע לעונש ובזאת תסיים את העניין. לפי היגל עונש הוא לא החרמה או נידוי של הפושע. בדיוק ההפך. העונש דווקא מחזיר את הפושע לקהילה אחרי שבפשעיו הוא הרחיק עצמו ממנה. במובן זה העונש הוא דווקא מעין טובה שהקהילה הפוליטית עושה לפושע, בכך שהוא מבטא את ההכרה בו – ולכן את המחויבות אליו – כחבר בה (הביטוי "שילם את חובו לחברה" מבטא היטב את הרעיון הזה). לכן זה לא מפתיע שאחרי העונש פתאום אנחנו מוצאים מקום לסלוח לפושע, לשקול שיקולים נוספים ביחס שלנו אליו.

אבל אין לנו סמכות אוניברסלית. מה נעשה בהיעדרה? אני רוצה לומר: על מתנגדיו של לאור להגיד מה יספק מבחינתם את הנקמה. אם הוא יוחרם עשור זה יספיק? לא יקבל פרסים במשך שני עשורים? אבל אני לא יכול לומר את זה. כי איך אפשר לומר לקרבן להגביל את הקובלנה שלו, את הצעקה שלה? בחברה מתוקנת, העובדה שיש סמכות אוניברסלית מאפשרת לקרבן לצעוק את הצעקה בכל הכוח, דווקא כי אנחנו יודעים שיש מי שיידע לשקול את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית או כללית. הצדק מתרחש בדיאלקטיקה שבין נקודת המבט של הסובייקט, ממנה נמסר הביטוי החשוף של העוול, לבין העמדה האובייקטיבית של בית המשפט. כאשר אחד הקטבים נעלם, הצדק לא נראה ולא נעשה. לכן פרשת לאור היא הזדמנות להבין את עומק המשבר שבו אנחנו נתונים. הבעיה היא לא רק שאין סמכות אוניברסלית שתכריע עבורנו, אלא שבהיעדרה אנחנו נוטלים על עצמנו את הסמכות הזאת ומאמצים מונחים משפטיים. הקהילה הופכת לבית דין שדה. זו קהילה עם שפה והתנהלות של בית משפט אבל ללא הסמכות המוסרית והפוליטית של בית משפט אמיתי – הסמכות ששמה סוף למעגל הנקמות (או השיימינג הפייסבוקי).

ואם נשוב להיגל: כפי שהכרחי מבחינתו שתהיה סמכות אוניברסלית, כך חשוב לא פחות שתחום ההשפעה שלה יהיה מוגבל. במשפחה למשל, או בין חברים – כלומר בחלקים מסוימים ממה שהיגל מכנה החיים האתיים" – דווקא חשוב שהנורמות לא יהיו מפורשות וברורות ושלאף אחד לא תהיה סמכות מוחלטת לאכוף אותן. פילוסוף אחר, סטנלי קאוול, מציע לנו באחד מספריו לדמיין זוג נשוי שבכל מחלוקת פונה לבית משפט שיכריע בעניין. זה דימוי פרדוקסלי כי בירור משפטי סותר את הדקדוק הפנימי של חיי נישואים או משפחה. וזה לא אומר שאין נורמות התנהגות במרחבים האלה. אם העלבתי חבר, הוא ידרוש ממני הסברים, ותהיה בינינו מחלוקת אם הפרתי נורמה מפורשת או לא-מפורשת בינינו, ואם היתה או לא היתה לי זכות לעשות זאת לאור דברים שהוא עשה או לא עשה בעבר. אבל בין חברים ואוהבים האי-בהירות – השוויון היחסי בין הכוחות בהבנת הנורמות ובהתנהלות לפיהן – הוא דווקא חלק ממה שמכונן את התשוקה בין הסובייקטים, שמעורר את השיחה המתמדת ביניהם. בעשורים האחרונים מתרחבת ההבנה לגבי הבעייתיות של המרחבים האתיים (או הפרטיים) הללו. בהיעדר נורמות ברורות מי שמרוויח הם בעלי הכוח, גברים וקבוצות אחרות (בשביל היגל, שהשווה נשים לצמחים, זו מין הסתם לא היתה בעיה). התגובה לכך היא משפטיזציה של החיים האתיים – כלומר הגדרה חוקית ברורה יותר של נורמות התנהגות מתחייבות, עם סנקציות פליליות, גם בתוך המשפחה או בין מכרים. החוקים נגד הטרדה מינית הם ודאי חלק מזה. אבל בפרשת לאור (וביקום הפייסבוקי בכלל) אנחנו עדים לשלב הבא – משפטיזציה ללא בית משפט. נעשה שימוש במונחים משפטיים בידי אנשים פרטיים נגד אנשים פרטיים אחרים, אבל בלי סמכות אוניברסלית שתכריע אם השימוש הזה סביר ותחיל סנקציות מוסכמות.

המשפיטיזציה הזו נפוצה בשני הצדדים בוויכוח הנוכחי. כאמור, תומכיו של לאור מתעלמים מהעדויות (האמנם פרטיות, אך עדיין מאוד חזקות) נגדו ונתלים במושג המשפטי "חזקת החפות", ואילו מתנגדיו של לאור חושבים שהשימוש במושגים משפטיים כמו "אונס" או "פושע" מקנה להם את הסמכות לדרוש מאנשים להחרים את לאור מעתה ועד עולם.

אני לא יודע איך לפתור את המשבר שלנו, ניסיתי רק לאפיין אותו. למולו אני מנסה להתרחק מעט מההמולה הפייסבוקית, מקשיב לחברות שלי ולעצמי – להבדיל מפרופילים של "חברים" שאינני מכיר — ומחליט מה דעתי ביחס ללאור או לסוגיות אחרות. וזה אם דעתי בכלל חשובה – אם היא משנה למישהו או למשהו – כי הרי אחת הרעות הגדולות של פייסבוק היא שפתאום לכולם אמורה להיות עמדה לגבי הכול. ואכן, זה לא מקרי שפייסבוק הוא המדיום של מה שקראתי "משפטיזציה ללא משפט". הוא מגלם את הטשטוש בין המרחב האתי-פרטי לבין המרחב הציבורי-פוליטי. מצד אחד אנשים מתחתנים בפייסבוק – פעולה ציבורית שפעם דרשה נוכחות של הסמכות האוניברסלית (הכנסייה או המדינה) – ומצד שני הם מתוודים על טראומות. והכל מתערבב לסלט רגשני שחותר תחת הציבורי והפרטי כאחד.

דימויים, מלמעלה למטה: לואיז בורז'ואה (שבעה במיטה, 2001), בורז'ואה (פילט, 1968), רוברט מייפלת'ורפ (לואיז בורז'ואה עם פילט, 1982), בורז'ואה (מקלפת מנדרינה, 2008).  

הדור שלכם

(דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר)

"מהי תרבות הצעירים העכשווית? האם היא באמת שטחית ופסיבית?" כך שואלת הההזמה לכנס תרבות הצעירים בשנקר, תוך התייחסות למאמרו של גדעון עפרת על "הזן החדש של הצעירים". גם אני, כמו אנשים אחרים לפניי, רוצה לנסות להשיב למאמר. אבל בשונה מהנימה האפולוגטית שהיתה לכמה מההרצאות של נציגי הדור הצעיר עד כאן, אני רוצה ברשותכם לעבור להתקפה. בשביל להבין את דור הצעירים, צריך לדעתי להחזיר מבט, כלומר להסב לרגע את המבט אל דור האם, דור ההורים – זה שמסתכל עלינו.
אני רוצה להתחשבן עם הדור הזה, באותו אופן שבו נהוג להתחשבן בתרבות שלנו עם דור הסבים.

כיוון שההגדרה של "הצעירים" היא מאוד רחבה, אני אשתמש לצורך העניין בהגדרה רחבה לא פחות של דור האם. אני מתכוון לאנשים שנולדו משנות ה-50 עד שנות ה-70, ואולי בניסוח אחר – אלה שהגיעו לבגרות ממלחמת 67' עד מלחמת לבנון הראשונה, וקצת אחריה.

אני מפנה את הדברים לדור של גדעון עפרת, ולכן אקרא לקבוצה הזו "הדור שלכם".

מה זאת אומרת להתחשבן עם דור ההורים שלנו כמו שמתחשבנים עם דור הסבים? זאת אומרת, שבשני העשורים האחרונים, התרבות הישראלית מרבה להתעסק בחיסול חשבונות עם הסוציאליזם, ההסתדרות, הקיבוצים וכו' – מפעלים שהוקמו על ידי דור הסבים או הדור שלפניו. היחס לרעיונות ולמוסדות של אותו דור נע בין התעלמות או זלזלול קנטרני, לבין התחשבנות תוקפנית יותר.

הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא התלונות החוזרות ונשנות על הלינה המשותפת בקיבוצים, ועל החיים הקיבוציים בכלל. התלונות האלה לא באות מהדור הצעיר. הן מין המנון של דור האשכנזים שנולד אחרי הקמת המדינה, ושעזב את הקיבוצים ואת ישראל הסוציאליסטית בכלל. הפונקציה שלהן הוא לאשרר את המערך החברתי הנוכחי, ולהראות שכל אפשרות אחרת וכל עולם ערכים אחר הם מסוכנים ו"לא טבעיים".

באותה מידה, ואם להיות כנים, אפשר לומר את זה גם על ההתחשבנות מצד שמאל עם דור תש"ח. קל להאשים את דור תש"ח – אנשים שרובם מתו, או שנתמכים על ידי מטפל פיליפיני – בגירוש הפלסטינים ב-48'. אבל בפועל, חלק גדול מהמתחשבנים חיים בעצמם בבתים או ביישובים שבהם חיו פלסטינים לפני 48', ולא היו מוכנים בשום מחיר שאותם פלסטינים יחזרו לבתים האלה. עם זאת, קל יותר להינות מהשלל, ובו זמנית לחשוב "זה לא אנחנו עשינו".

אנחנו חיים בתקופה של רגישות עזה, ולפעמים די מסרסת, לפגיעה ברגשות של קבוצות שונות. אבל נראה לי שפגיעה ברגשות של דור שלם לא נכללת בדברים שצריך להימנע מהם. בכל מקרה, המטרה היא לא  לפגוע במישהו – ממילא מדובר במיליוני אנשים מקבוצות שונות שלמזלם או חוסר מזלם נולדו בתקופה הנידונה – אלא לנצל את הדיון הדורי כדי להעלות נקודות למחשבה.

אני לא טוען באמת ש"הדור שלכם" הוא יותר גרוע או יותר טוב מכל דור אחר. מה שמייחד אותו, זה שתמיד הוא זה שישפוט את האחרים. בני הדור שלכם הם הסובייקט הקולוניאלי של החברה הישראלית: הם שופטים את האחרים, אף אחד לא שופט אותם.

זה דור שמתחשבן עם כולם, אבל אף אחד לא מתחשבן איתו, בגלל שהוא מחזיק בעמדות שמהן אפשר להתחשבן. גם הילדים שלכם לא ממש מתחשבנים איתכם –  זה לא כל כך מעניין אותם. מסיבה זו, הדור הזה הוא הדור השקוף ביותר – כיוון שהוא נמצא בכל מקום, לפעמים לא זוכרים שהוא קיים.

אחרי ההקדמה הזאת, אחזור למאמר של גדעון עפרת.

התלונה הגדולה הראשונה של עפרת על הצעירים נוגעת לשפה שלהם.  גדעון עפרת כותב בין השאר:

"שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות האֶס אֶם אֶס… קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב משמעות, קונוטציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת.

והוא ממשיך:

וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוּכר לנו. הן הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי פּוֹד" והטלפון הסֶלולרי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות זוטא מציצניות מסוג ה"יוּ טיובּ".

הקטע הזה מזכיר לי כתבה שראיתי באיזה יום שישי לפני כעשר שנים, אולי ביומן של ערוץ 1, שעסקה בש"ס. בכתבה ראיינו את נתן זך. זך התלונן שש"ס מחנכת לבערות, ומחריבה את כל ההישגים של היהדות החילונית והתרבות המערבית. בסוף הוא אמר שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לעצמך בן תרבות בלי שקראת את היגל ושופנהאוור.

כידוע, כשכשבנאדם יוצא לרחוב בתל אביב, כל האנשים מסביבו מתווכחים על היגל ושופנהאוואר.

להזכירכם, היצירות העיקריות של היגל בכלל לא תורגמו מעולם לעברית, וכך גם שופנהוואר. אני מעריך שיש בישראל לכל היותר כמה עשרות אנשים שמחזיקים בבית את "העולם כרצון וכדימוי" של שופנהוואר. כשהסבים מתים, הדור שלכם נוהג להוציא את הספרים האלה ולזרוק אותם לרחוב.

מתי נזכרים בהיגל ושופנהאוור? נזכרים בהם כשמדברים על ש"ס. פתאום הם "שלנו". אבל זה מאוד נוח לזך לעשות איזו אידיאליזציה של "היהדות החילונית" שאליה הוא משתייך.

אותה תופעה ניכרת ביחס של הדור שלכם לצעירים.

רק כשאתם מדברים על הצעירים, פתאום מטריד אתכם ש"הם לא יודעים כלום". אבל מה אתם יודעים? רק כשמדברים על הצעירים, אומרים שהם לא קוראים ספרים. ואתם קוראים ספרים?

מה הדור של גדעון עפרת קורא?

נדמה לי שהוא קורא את דה מרקר.

הטענה השנייה של גדעון עפרת היא שהדור הצעיר "לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם".

הוא ממשיך וכותב:

"אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האוטוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות ה-60) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות".

אז השורה התחתונה היא כמובן: יותר סמכות לדור שלכם – שגם ככה מחזיק כמעט בכל הסמכויות. אבל לפני המסקנות, בואו נסתכל על ההנחות של הטענה הזאת. האם "הרס האוטוריטות" הוא מפעל חייכם הגדול? איפה ראיתם בישראל הרס של אוטוריטות?

איפה ראיתם בישראל את מסורת שנות ה-60?

על מה מדבר גדעון עפרת?

הוא כותב:

"[זהו] דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם".

מה שעולה מהמשפט הזה הוא קצת לא הוגן: הדור שלנו מואשם שהוא נטש את הערכים לפני שחווה אותם, כי הוא לא יכול היה בכלל לחוות אותם. אתם, לעומת זאת, נטשתם את הערכים למרות שכן חוויתם אותם, או לפחות יכולתם לחוות אותם. אבל כדי להצדיק את מצבכם הנוכחי, אתם קוראים לתהליך שעברתם "התפכחות".

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמר של יצחק לאור על המשורר אברהם שלונסקי. לאור שואל מדוע שלונסקי נשכח בתרבות העכשווית, וקובל על "הפיכת הבערות לדגל". הוא מסכם ש"באמת הכול נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם".

נכון שאחד המאפיינים הבולטים של התרבות העכשווית בישראל היא שהיא חסרת זיכרון. אבל השכחה של העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו היא לא הפרויקט שלנו, אלא שלכם.

לאור גם לא לגמרי צודק בטענה שאין בקרב הצעירים אנשים שמנסים להתעניין בהיסטוריה של חברתם. דווקא יש צעירים שמנסים להתעניין. אבל לטוב ולרע, אנחנו לא מסוגלים להבין מה שהיה כאן לפני שנות ה-80. אנחנו כאילו לא יודעים את השפה. נולדנו בארץ שבה השפה הזאת כבר לא דוברה. אתם לעומת זאת נולדתם בארץ שבה השפה הזאת דוברה, אבל שכחתם אותה.

לא מזמן, נתקלתי בבית אריאלה בכרך של "מעריב" משנות השישים. דפדפתי למאי 68', לראות איך מהפכות הסטודנטים בפאריס ובאירופה הוצגו בעיתונות הישראלית.

ובכן, שליח מעריב בפאריס היה אורי דן, כתב החצר של אריאל שרון. בכתבה נרחבת, הוא מתאר בזלזול את עצרות הסטודנטים ומגיע למסקנה שמדובר בחבורת ליצנים, שלדבריו, "חיים בכוכב אחר".

לצידו מתפרסם מונולוג מאת דב ינאי, שכיהן באותו זמן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. ינאי מסביר למה הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שלא מצטרפים לתנועה המהפכנית העולמית. הוא טוען שהסטודנטים בישראל פשוט לא צריכים לצאת נגד הממסד.

"הסטודנטים במדינות רבות מוכנים ומזומנים לקעקע את המימסד, בעוד שהסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין להרוס, הוא רוצה כי הממסד ישמע אותו. לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי אחרי חודשיים על יד גשר דמיה [בשטחים (ע"א)], שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות! לאור מצבנו המיוחד מקבלות הרבה בעיות הנראות חשובות נורא – ממדים גמדיים".

בהערת אגב מעניין לציין שכיום דב ינאי הוא מהבעלים של קבוצת ג'נסיס לייעוץ ניהולי בארץ ובעולם ושל מכון אדם מילוא לגיוס כוח אדם ומיקור חוץ, וגם מבעלי השליטה ב"אינטגרה אמינות עובדים בע"מ", חברה המספקת מבדקי אמינות ממוחשבים ושירותים אחרים שנועדו למנוע עבריינות תעסוקתית במקום העבודה".

אז זהו, שהדור שלכם באמת הושפע ממה שקרה בעולם מאז שנות ה-60, ובאמת למד הרבה מהעולם:

הוא למד להשקיע בבורסה.

הדור שלכם הוא הדור הקונפורמיסטי ביותר שהיה כאן. זה דור שמצד אחד עבר גלובליזציה, והתחיל בגיל צעיר לנסוע לפאריס ולניו יורק, ומצד שני האופקים שלו צרים יותר מכל דור אחר.

זה דור שהכניס לשפה את הביטוי "זה לא עניין פוליטי" ו"אני לא בנאדם פוליטי".

הוא הדור של המצב הקיים, הוא לא מכיר שום דבר חוץ מהמצב הקיים, והוא גם יפול יחד עם המצב הקיים.

איזה דמויות מרדניות או חתרניות יש בדור הזה? הרבה פחות מאשר בדור הפלמ"ח למשל. אין לו מקסים גילן, אורי אבנרי, גם לא ס' יזהר. אפילו לא שמעון פרס.

המעשה האמיץ ביותר שאנשים בדור שלכם העזו לעשות הוא לחזור בתשובה.

בדור שלכם מי שגילה שמץ של מרדנות נדחק מהר מאוד לשוליים. יותר מזה: חנקתם גם כל רעיון מרדני שהגיע מהדור שלפניכם או מהדור שאחריכם. לעומת זאת, אימצתם את כל צורות הקונפורמיזם של הדור שלפניכם – ושל הדור שאחריכם.

אני לא מדבר רק על דור המנהיגות שהצמחתם – נתניהו, ברק, חיים רמון, משה שחל – דור מנהיגות שהוא אולי העלוב ביותר מאז המלך רחבעם. והוא עוד ממשיך להידרדר.

הדור שלכם אוהב להתלונן על אבדן הערכים. אבל הוא שכח כל צורה של אידיאל שהדור שלפניו ידע, אבל לא למד שום דבר חדש. חוץ מדבר אחד: לקנות בתים.

ביקרתי פעם חבר בשוהם. אבא שלו, בן 55 בערך, ישב איתנו והתחיל לגולל את השקפת עולמו. קודם כל, הנאום נפתח כמובן בזה שכל המשפחה של ההורים שלה קבורים בערמה בטרבלינקה.

ככה הדור שלכם מעגן בשואה את כל ההוויה שלו, למרות שהוא לא הריח מימיו ריח של משרפה.

משם הוא התקדם הלאה, אבל העצה העיקרית שלו לחיים היתה אחת: לקנות בתים. היו אמר לי: הדור שלכם לא יודע לקנות בתים. בגילכם כבר קנינו בתים והתחלנו לשלם משכנתא.

ואכן, הדגל האמיתי של הדור שלכם הוא לקנות בתים.

אם הביטלס שרו על דור הפרחים את השיר "She's leaving home bye-bye", עליכם היה צריך לשיר: "She's buying home, bye-bye".

אני לא טוען שלא עבדתם: בוודאי שעבדתם, וכל העבודה שלכם הפכה לבתים. מבחינה זו הנוף הבנוי, ובעצם הנוף בכלל של ישראל העכשווית הוא כולו העבודה של הדור שלכם. אבל בתים, גם אם הם נראים יציבים, הם בני חלוף.

בסוף כותב גדעון עפרת:

"הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת".

אני מבין קצת בזואולוגיה, אבל אני לא כל כך יודע על מה הוא מדבר. אנשים שאני מכיר סביבי עבדו קשה מאוד כל שנות ה-20 לחייהם.

בנוסף, לא נעים להגיד, אבל הדור שלכם הפריט את מדינת הרווחה שממנה הוא נבנה. הזרמתם אותה לכיסים שלכם, לבתים שלכם בראשון או בשוהם או ברמת השרון. עכשיו אתם מתלוננים שהצעירים "ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם".

לסיום:

ראיתי פעם סרט גרמני קצר, שבמרכזו עמדה זקנה נרגנת שישבה באוטובוס העירוני והתלוננה על המהגרים שמסביבה. היא היתה מוצגת באופן מאוד שלילי, וגם הצעירים התייחסו אליה בחוסר כבוד מופגן.

חשבתי על זה שהגרמנים, בזכות ההיסטוריה שלהם, פטורים מלרכוש כבוד לזקנים. זאת עמדה מוזרה, שלא ממש מוכרת לנו.

כשאתם תהיו זקנים, אני מאמין שדווקא נקום לכם באוטובוס. אבל למעשה, אין לכם מה לדאוג. אתם לא תסעו באוטובוס:

יש לכם אוטו.

התנועה למען זכויות האקטיביסט (והאדם)

יותם פלדמן

התפתחות התנועה לזכויות אזרח אדם בישראל היתה עניין די מרכזי בילדותי. כבן לאחד מאבותיה של  תנועה זו, גיליתי עניין די פעיל בטכניקות עינויים של השב"כ כמו גם במסלוליהם המסתוריים של כדורי גומי תועים שהתעקשו לעלות מעלה-מעלה אל האיברים החיוניים במקום להישאר בגובה הגפיים שאותם נועדו לרוצץ. אפילו החלפתי כמה מכתבים עם מרדכי ואנונו בשנות המאסר הראשונות שלו. כשביקשתי להקריא את אחד המכתבים בכיתה בשיעור "אקטואליה", הטיל על כך המורה לחקלאות וטו גורף. הוא דרש דרש לעיין בעצמו בתוכן האיגרת (שכבר עברה, מן הסתם, עשרות עיניים בוחנות של השב"כ קודם לכן), לפני שחברי לכיתה ייחשפו לה.

אך הביטויים הברורים יותר לצמיחת קהילת זכויות האדם בישראל, התגלמו במציאות החומרית של חיי. בשנות השמונים והתשעים, לא רק שצמחה קהילה של זכויות אדם, אלא שגם חבריה החלו להתפרנס מכך באופן סביר ומעלה. מכונית הסובארו הלעוסה-מהוהה של אבא שלי, הפכה לפז'ו, הפז'ו להונדה, וההונדה ל-BMW. כך גם הדירה השכורה ביפו שקודם לג'נטריפיקציה היתה לבית די מרווח בתל אביב (בו אני מתגורר כיום). אין ספק שקבוצה נאיבית יחסית ומחויבת באופן אותנטי לעקרונות של צדק ודמוקרטיה, החלה לראות גם תמורה כספית ליגיעתה.

כשהגיעה העת לפרנס את עצמי, פניתי גם כן לתחומים שמקושרים באופן כזה או אחר למצב הדמוקרטיה הישראלית. כתבות ותחקירים שכתבתי ב"הארץ" עסקו בתחום שאפשר להגדירו בהכללה כזכויות אדם, והעניקו לי עיסוק מהנה ומשכורת לא-רעה. אז התחלתי להבין גם שיש דבר מה בלתי הפיך בהשתייכות לקהילה זו. נדמה היה לי כי מי שקשר את גורלו – כתוצאה מייחוס משפחתי או החלטה פרטית – בגורל הארגונים הבלתי ממשלתיים בישראל  הבטיח לעצמו פרנסה, ולו מינימאלית, אך לפחות מספקת, למשך לרוב חיי הבוגרים.

בשנים האחרונות גיליתי שהמקרה של משפחתי ושלי עצמי אינו לגמרי יוצא דופן.  עובדה ידועה אך לא מאוד מדוברת היא שחלק ניכר מאוד מפעילי השמאל בתל-אביב מתפרנסים בצורות שונות מענף זכויות האדם. רבים מבין הפעילים הבולטים ולעתים הקולניים ביותר בהפגנות,  הם דוברים בשכר, אנשי יחסי ציבור, מפיקים ורכזים וכמובן עורכי דין שעומדים בראש הפירימידה של ארגונים אלה. מדובר במצב מבלבל למדי, שכן בעומדך בהפגנה, או אפילו בשעת שיחת חולין לא ברור אם האדם שלצידך מביע את דעותיו כתוצאה מהתגייסות פנימית או כחלק בלתי נפרד מהמשרה שלו, כמו הטלפון החכם, רשימת התפוצה לקומוניקטים או חשבון הטוויטר הארגוני.

פרויקט democra-T. זכויות האדם וההיפסטר. תצלום: גוני ריסקין

אני די משוכנע – גם אם אין לי הוכחות לכך – שכמה ממכרי שמזוהים עם מאבקים פוליטיים שמאלניים – מקבלים תשלום כדוברים או יחצ"נים של ארגון כלשהו. כפי שכתב יצחק לאור, כמה מארגוני השמאל שמובילים את קמפיין זכויות האדם נשענים על יותר פעילים בתשלום מאשר מתנדבים. אם ניקח בחשבון את אלה שמתפרנסים בעקיפין מארגוני זכויות האדם: עיתונאים שמתבססים על עבודתם, סטודנטים מתקדמים שכותבים על "המצב" ועוד, נקיף את רוב השמאל הרדיקאלי בתל-אביב. מכאן שלולא שפע היוזמות הניאו-קולניאליות של האיחוד האירופי לפתרון סכסוכים, שמירה על זכויות אדם וכינון ממשל תקין, סביר שלא מעט ממכרי היו מוצאים עצמם נטולי פרנסה.

כאן טמון אולי אחד המניעים האותנטיים יותר שהביא אנשים למחות על מצב הדמוקרטיה. הדרישה לחקירת מקורות המימון של  ארגוני זכויות אדם, והאיום המקופל בתוכה לגדוע את קווי האספקה שלהם דורך על נקודה רגישה במיוחד. עניין טורדני הרבה יותר מרצף האירועים עליהם היה אפשר לקרוא בעמודים השכוחים של עיתוני הימים שקדמו להפגנה: חיסולים מהאוויר בעזה, הוצאות להורג במחסום בקעות ובחדרי שינה בדרום הגדה המערבית. האיום להפסיק את המימון האירופי לארגוני זכויות אדם, עשוי לאיין באופן בלתי-הפיך את הבסיס החומרי לקיומם של כמה אלפי אנשים בתל אביב.

איום זה חושף את היסוד החומרי השברירי של קבוצה זו. דורות קודמים של אנשי שמאל ראדיקלים ידעו לדאוג לעצמם. חוגים קומוניסטים שהתגוררו בירושלים השכילו להשתלב בעסקי המשפט האזרחי והנדל"ן המניב, ולהמיר את כנסי רק"ח בכנס דה-מרקר. הדור הנוכחי של השמאלנים, לעומת זאת – זה שגילו נע כיום בין 30 ל-40 – הימר בטעות על זכויות אדם.

כמובן שאין שום דבר שלילי במאבק של חברים בקבוצה על זכותם להתקיים בכבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. אני אומר זאת ללא טיפת ציניות, שכן ידוע לי כי רבים מהמועסקים בתחום זה, מתקיימים ממנו רק בקושי, ולכן האיום עליהם הוא מוחשי ביותר. יחד עם זאת, אם זה נושא המאבק האמיתי הרי דרושה מידע של שקיפות וגילוי נאות על מטרותיו – לא למען זכויות אדם, אלא למען זכויותיהם של העוסקים בזכויות אדם.

שאלה חשובה יותר היא המחיר של המצב יוצא הדופן בישראל – שדירה פוליטית ראדיקלית שמבוססת במידה לא מבוטלת כלל על מועסקים בשכר. לכאורה, מדובר בפתרון לא רק בכלל – במקום ששמאלנים יבלו את הבקרים בעבודה חסרת משמעות בקופירייטינג, ואת הערבים בהפגנות, הם יכולים להשתכר ממה שמעניין אותם ולעסוק בכך כל העת. אך בפועל, נדמה לי שלאותם ארגונים קוד גנטי עצמאי כמעט, שמשפיע על עובדיהם לא פחות מכפי שהם משפיעים עליו.

"המאבק על הדמוקרטיה" היא דוגמה לא-רעה לכך. לא רק משום שהתובעים את הדמוקרטיה נאבקים, לפחות במידה-מה, גם על קיומם העצמי, אלא גם כי התביעה מקפלת בתוכה פיסה של בלבול ושל עליבות פוליטית. קהל היעד המיידי של הפנייה להצלת הדמוקרטיה הוא השלטון עצמו. הוא מתבקש להושיט יד מלטפת וסלחנית יותר למתנגדיו, לא לחקור אותם או להטיל עליהם סנקציות משפטיות מרחיקות לכת. במקרה הגרוע יותר, קהל היעד נמצא מחוץ לישראל, במדינות אירופה. משלמי מסים בגרמניה, צרפת ואנגליה שמביטים מפעם לפעם על המתארע בישראל, כעל קברט אבסורד בניחוחות שום וזעתר, יכולים להניד ראשם בטירדה ולהגיש את צרור האירו מהקרן הבאה בתור לשימור פני הדמוקרטיה. כך או כך, הפנייה אינה למי שחש כי אינו מיוצג על ידי השלטון והיה רוצה לשבור אותו לו היה מוצא את השותפים המתאימים.

פנייה זו אל השלטון ואל "העולם" אינה שונה במיוחד מזו שבוקעת מדו"חות על מצב זכויות האדם בשטחים. אלה פונים בראש ובראשונה לצה"ל (שקציניו הנוכחיים קוראים אותו בעיון) או לקהילה הבינלאומית, אך בכל מקרה לא לפלסטינים שהרי יודעים כבר שמצבם די על-הפנים.

אך לא רק קהל היעד של הפנייה מושפע מזהותם של ארגוני זכויות האדם שעומדים מאחורי הקמפיין הנוכחי. תוכן הפנייה כתובה אף הוא בשפתם של ארגונים אלה, שהיא בראש ובראשונה משפטית. הדרך לדבר על זכויות אדם, בישראל כמו בכל מקום אחר, עוברת דרך מטחנת המושגים של עקרונות המשפט הבינלאומי. זו קוצצת  דק דק את העקרונות הפוליטיים והמוסריים שאולי עומדים בבסיס התשוקה הראשונית להתנגד ומתאימה אותה לסטנדרטים של משפט בינלאומי וחוקתי. בדו"חות על זכויות אדם בישראל נגלה בדרך כלל שאם קורה דבר לא טוב הוא בוודאי קשור בירידת קרנו של עקרון משפטי כלשהו או, אבוי, במצבה הסופני של הדמוקרטיה עצמה.

אבל מה, הבעיה היא שמעולם לא היתה יותר דמוקרטיה בישראל.  בהיעדר שינוי מגמה, נדמה לי שישראל של 2021 תהיה דמוקרטית יותר מישראל של 2010. אבל כדי להבין זאת, צריך להבין מה זו דמוקרטיה.

המוסדות שהוקמו בישראל בשנים האחרונת כדי לחזק את האחיזה בשטחים הפלסטיניים מתבססים באופן אותנטי על כללי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, ועל עקרונות הדמוקרטיה. אין עוד מדינה שבה בית המשפט העליון מעורב בכל תו ותג של מיזם צבאי לאומי כמו חומת ההפרדה, במעט מדינות יש יועצים משפטיים שמלווים את חיל האוויר לפני שהוא מפציץ מטרות, בזמן שהוא עושה כן ואף לאחר מכן, הפרקליטות בישראל חזקה וכך גם המשטרה ומערכת המשפט – כשהן מטפלות בפוליטיקאים וגם באנרכיסטים. בנייה של חומה בלב אדמות פלסטיניות או מחיקת שכונת מגורים בביירות בלחיצת כפתור, אינן פרברסיה של הדמוקרטיה או סטייה ממנה, זו ההתגלמות העכשווית והמשוכללת ביותר של שלטון העם.

בית המשפט העליון או הייעוץ המשפטי לצבא אינם רק עטיפה פרחונית וקלילה לפעולות מדינתיות אנטי-דמוקרטיות, הם מוסדות דמוקרטיים שמצליחים פעם אחר פעם לעמוד במבחני מציאות מפרכים. הקהילה שמגדירה את מבנה הדמוקרטיה של ימינו – בין אם היא נמצאת במחלקה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, בבית המשפט העליון האמריקאי או בבית הדין האירופי לזכויות אדם – נושאת אליהם לא פעם עיניים מקנאות ומשתאות על מידת הצלחתם ומידת התפתחותם.

אפילו פתרונות חדשים וראדיקליים יחסית, כמו שלילת אזרחות, אינם בהכרח אנטי-דמוקרטים, אפשר לחשוב עליהם כפיתוח של הדמוקרטיה, לפחות כל עוד יש למי שנשללה אזרחותו אפשרות לקבל אזרחות אחרת. בעוד שהחזקה אזרחות כלשהי היא זכות שמורה, אין בעייה עקרונית לשלול באופן מנומק את אזרחותו של אדם במדינה מסוימת.

שכן דמוקרטיה אינה מושג אידאלי, מושא שמימי ובלתי-מושג לעולם. הדמוקרטיה היא הדמוקרטיה האקטואלית, כפי שהיא מתנהלת במדינות שאנו מדברים עליהן כדמוקרטיות. בבדיקה השוואתית, קשה לומר שהמתרחש בישראל שונה מאוד מהמתרחש בגרמניה או בצרפת, שם פעילים פוליטיים מוחזקים במעצרי מנע למשך חודשים, או בארה"ב שמענה חשודים באמצעות קבלני משנה במדינות עולם שני ושלישי. על רקע זה שקשה עוד יותר להבין מדוע שארגונים ישראלים יביאו להקמת שלטון מוצלח יותר מזה שמתקיים במדינות שמממנות את אותם הארגונים.

במצב זה, נדמה שאפשר אולי להניח לתשוקה להגדיר את השלטון, ולהתמקד בפעולות שהוא עושה ובהשפעתן על המציאות. אפשר גם לוותר על הפנייה אל השלטון עצמו או אל קהל בינלאומי. בהיעדרם קל יהיה יותר לראות את הרבים שרואים עצמם כניגוד מוחלט של השלטון. אלה שאין בגופן עצם אחת ממנו, שנואשו מזמן מהפנייה אליו ומהציפייה שישנה את עצמו.

 

מלאור עד פוקו: שתי הערות על פרשת הרב אלון

1

לפני שבועיים כתבתי פה על ההאשמות נגד יצחק לאור, שאז כונה עדיין "המשורר הרדיקאל". הצטערתי לגלות שהתגובות בעניין לאור התחלקו בין צקצוק לשון ושינון של המובן–מאליו (כולם מחרים–מחזיקים אחר נסלי ברדה ו/או בלוגרים/ות בולטים/ות) לבין היצמדות לנראטיב הכוזב של "הרדיקאל הנרדף", תוך המתנה למשטרה שתחליט בשבילנו כיצד יש להתייחס ללאור. רק מתי מעט, בהם עמיתי ל"ארץ האמורי", העזו להציג עמדה מורכבת יותר, שגם אם לא הסכמתי איתה ביקשה להגיב לגופו של אדם ולא (רק) לגופם של מעשים. זה נשמע רע "לגופו של אדם", נכון? הרי חכמי הלוגיקה הזהירו אותנו מפני טיעוני "אד הומינם". ובכן, בניגוד לנדרש בבחינה מופשטת של טיעונים, בסיטואציות קונקרטיות איני מבין איך אפשר להגיב אחרת, שהרי גם אם מאן דהו עשה מעשה רע או מגעיל, אך טבעי שהתגובה אליו תושפע מקשת רחבה של שיקולים – החל ממעשיו בעבר, דרך המחויבות האישית שלנו אליו, עבור במניות הפוליטיות והתרבותיות שלו, ועד ההקשר הרחב יותר של הדילמה.

על רקע זה, אני מוצא עצמי מפתח הערכה עמוקה כלפי הטיפול של האליטה הציונית–דתית במעשיו של הרב מרדכי אלון. הפעילות של פורום "תקנה" מעוגנת בנסיבות הקונקרטיות של הקהילה הרלוונטית, כולל הקושי של הקרבנות למעשים כאלה להיחשף, והחשדנות הכללית כלפי המשטרה. מעבר לכך, הפורום עצמו הוא יוזמה מרשימה – כמעט מקיר לקיר – של הקהילה, מה גם שאין מדובר במין מוסד פרימורדיאלי (כמו בתי הדין של החרדים) אלא ביצירה מודעת ודינאמית ולכן נתונה פחות לסגירות ולקיפאון המאפיינים מוסדות עתיקים מדי. לבסוף, ההאשמות נגד הרב אלון לא הביאו לפסילה מוחלטת שלו ולביטול מניותיו בעבר. תחת זאת, הרטוריקה היא של "נפילה" ו"תשובה". כפי שנכתב בפורום השו"תים של אתר "מורשת" (מומלץ לבקר שם, גם בלי קשר לרב אלון), “דלתי תשובה אינם נסגרים ופתוחים בעד תלמיד חכם שכשל כבפני כל אדם". זו תשובה לשאלה שהופנתה אל הרב שמעון בן שעיה, המקדים ואומר שאין הוא מתייחס ישירות לפרשת הרב אלון כי "אינו מצוי בפרטים". כלומר בן שעיה מותיר בידי השואל את האחריות לגיבוש עמדתו בסוגיה, והשואל יעשה זאת מן הסתם על בסיס היכרותו עם הדמויות הרלוונטיות, הן הרב אלון והן אנשי פורום "תקנה" (אני עצמי נוטה אל עמדת הפורום, גם מפני שמנהגיו של הרב אלון מרתיעים אותי – האדמו"ריים, לא המיניים – וגם בשל היכרות שטחית עם הרב יובל שרלו, מראשי פורום "תקנה", שלפני חמש שנים היה נדיב ופתוח דיו כדי לאפשר לי לערוך תרגיל מתמשך באנתרופולוגיה בישיבתו בפתח תקווה. מלבד עניין בציבור הדתי–לאומי, התקופה שביליתי שם עוררה בי חיבה והערכה אל הרב שרלו).

ההתקפות על הטיפול בפרשת אלון מפי דוברים של השמאל החילוני מעידים פחות על בעיה של הציונות הדתית ויותר על הממסדיות המצערת של מה שמכונה כאן שמאל. מילא סימה קדמון, שכתבה ביום שישי ש"זה פוגע בלאומיות. יש היום רבנים שנמצאים מעל שר הביטחון" (רחמנא ליצלן, תכף היא תזהיר שגם אלוהים נמצא מעל שר הביטחון. מבחינתי יש מעט מאוד גורמים שהם מתחת לשר הביטחון, בכל הנוגע לסמכותם המוסרית), אבל גם גדעון לוי, המקדש את "המוסדות הממלכתיים המוסמכים", וכמוהו גליה יהב. כבר עמדו לפניי על האופן בו החתרנות של הימין הדתי, ככל שהיא מתועבת לעתים מבחינת מטרותיה, מעוררת כבוד אל מול ההזדהות המוחלטת של השמאל הציוני עם המדינה. נראה שההזדהות הזו זולגת אל השמאל (היהודי) הלא-ציוני, שגם אם הוא מיעוט זעיר מבחינה פוליטית הוא עדיין שייך, במידה רבה, להגמוניה האתנית, התרבותית והכלכלית.

2

השיח הדתי סביב מעשיו של הרב אלון, לפחות כפי שהוא עולה באינטרנט ובעיתונים, שם את המעשים ההומו–ארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים. אין טיפול מפורש מדי בעובדה שמדובר דווקא בהטרדה מינית הומוסקסואלית, בניגוד להטרדה "רגילה". כך למשל, בעקבות התלונה הראשונה שהגיעה לפורום "תקנה" התבקש הרב אלון להקפיד על "דיני ייחוד" לא רק עם בנות, כבשגרה, אלא גם עם בנים (אני מסתמך פה על נחום ברנע), ובכך הודגש הדמיון בין שתי התופעות. לאחר שהתקבלה התלונה השנייה הפורום הגיע למסקנה ש"יצריו של הרב אלון חזקים ממנו". הרב ברוך אפרתי, גם הוא בשו"תים של "מורשת", מדבר על מעשיו של אלון תחת הכותרת הכוללת "מיניות", על הקדושה כמו גם הסכנות הטמונות בה, ובמשתמע – על הצורך לעצב ולרסן אותה. כך ידובר, אני מניח, גם על חטאיו של רב מטריד נשים.

אפשר להסביר זאת בניסיון של החברה הדתית–לאומית לחמוק מהדיון בהומוסקסואליות. ואולם, גם אם זה המצב, חשוב לעמוד על הנזק שיגרום דיון כזה, אם הוא יתנהל (כפי שכבר קורה, ואולי באופן בלתי נמנע) לפי המודל המערבי–חילוני.

מישל פוקו. תולדות המיניות הדוסית

מו"ר מישל פוקו כתב ב"תולדות המיניות" (חלק א': הרצון לדעת) כי הדיבור האובססיבי על מין במאה ה-19 יצר טיפוסי זהות חדשים. אדם הפורק לעתים יצרים הומו–ארוטיים הפך פתאום בפי רופאים ופסיכיאטרים – ומאוחר יותר בפי כל – ל"הומוסקסואל" (והמהדרין יכתבו “הומוסכסואל”), לאחר שפעולותיו הוגדרו כ"סטייה" וזוהו עם גופו ממש. מאה שנה מאוחר יותר, הזיהוי הזה הפך כלי לשחרור, שהרי אם מאן דהו הוא הומו באופן "טבעי", אז חזקה על החברה הליברלית שהיא חייבת לאפשר לו לממש את עצמו. כך יצא שג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ב-2004, הכריז שהומוסקסואליות אינה בחירה, שהרי אפשר לשאול את הלסבית מרי צ'ייני (בתו של סגן הנשיא דאז), והיא תגיד לכם ש"היא נולדה ככה". כאילו הומואים אינם זכאים לשוויון גם אם זו דווקא כן בחירה (וכאילו הגבול בין בחירה לגזירה הוא ברור כל כך).

ההבחנה החדה בין הומו לסטרייט, עד כמה שהיא היתה יעילה מבחינה פוליטית, היא גם מסוכנת, שכן בעתות מצוקה קבלה של האחר יכולה להפוך במהירות להוקעה. סובלנות בת קיימא, לדעתי, אינה נשענת על כיבוד האחר בלבד, אלא על ההבנה שההבדלים אינם חדים כפי שעשוי להיראות, שהומוסקסואליות (כמו הטרוסקסואליות) היא חלק מהמערך הנפשי (והמיני) של כולם. כיבוד האחר רק בשל אחרותו הוא רעיון יפה, ואולי גם חיוני לעתים, אבל מפוקפק ומוגבל מבחינה פוליטית.

השיח סביב פרשת הרב אלון מדגים, אם כך, סובלנות מסוג שונה, המעוגנת דווקא בדמיון – ולא בהבדל הרדיקאלי לכאורה – בין יחסים מיניים מגוונים. אפשר היה לקוות שהדרך לשחרור הנדרש של ההומו–ארוטיקה (וההומו–ארוטיקאים/ות) בחברה הדתית לא תעבור דרך הקטגוריות המהותניות המוכרות. ובכל זאת, אולי זה נתיב שחייבים ללכת בו, בתקווה שהוא יוביל בהמשך לשחרור עמוק יותר. בתרבות הביולוגיסטית שלנו, שבה זהותו של אדם היא פונקציה של מערכת הרבייה שלו, השחרור חייב כנראה לעבור ב"טבע".

למעשה, זה קורה כבר עכשיו, לצד השיח על הרב אלון (ואולי גם כשמדברים על הרב עצמו בחדרי חדרים): השואלים באתר "מורשת" המתלבטים לגבי זהותם המינית משתמשים לא אחת בביטוי "נטיות הפוכות", ובבואם לבקש סעד מהרבנים הם מציגים עצמם כאחרים מוחלטים לעומת החברה הנורמטיבית, כמי שההומוסקסואליות שלהם היא טבעית, הכרח בל יגונה (כך למשל בשו”ת הזה הממוען אל הרב שרלו, הנחשב קשוב במיוחד לבעלי ה”נטיות”). נראה, איפוא, שגם אצל הדוסים הטבע משפיע – ומתחרה היטב באלוהים.

השינה הטובה

לואי אלתוסר. החברים גוננו

1.

בבוקר ה-16 בנובמבר 1980, הופיע הפילוסוף המרקסיסט לואי אלתוסר בפתח חדר הרופא של "אקול נורמל סופרייר" בפאריס, שהיה סמוך לדירתו של אלתוסר. כשניגש אליו הרופא הוא אמר לו: "בוא מהר. הרגתי כרגע את אשתי". ואכן, כשנכנס הרופא לחדר הוא מצא את הלן אלתוסר, סוציולוגית בת 70, שוכבת מתה על רצפת החדר. נתיחה שלאחר המוות גילתה שהיא נחנקה על ידי בעלה – מהפילוסופים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. הוא התעורר לפנות בוקר וחנק אותה בשנתה.

ההיסטוריון שלמה זנד מספר בספרו "האינטלקטואל, האמת והכוח" (עם עובד) שהרופא מיהר להתקשר למנהל אקול נורמל, ויחדיו הם החליטו להעביר את אלתוסר למוסד הפסיכיאטרי סנט אן, עוד לפני ששוטר כלשהו שמע על המעשה. אלן פירפט, שר המשפטים באותה תקופה, אמנם לא היה סוציאליסט אלא גוליסט, אך הוא לא מנע את ההליך המיוחד. "המסורת הקרטזיאנית לא איפשרה להניח שפילוסוף בשיעור קומתו של אלתוסר יכול לבצע רצח כה לא מחושב, ולא להיחשב מיד למטורף", כותב זנד. דיווחים שפורסמו אחרי הרצח משקפים את חוסר הנוחות שבה טופל פשעו של הפילוסוף על ידי העיתונות הצרפתית, ובפרט עיתונות השמאל. מהדיווח ב"ל'הומניטה" הקומוניסטי אפשר לחשוד שמי שנרצח הוא דווקא לואי אלתוסר עצמו, אותו מכנה העיתון "חברנו". "לה מונד" פירש את המעשה כ"התאבדות אלטרואיסטית" – מעשה טירוף שמבוצע על ידי דכאוניים, שהורגים את יקיריהם כדי לגונן עליהם מהייסורים שהם עצמם סובלים.

אלתוסר שהה בכמה מוסדות רפואיים, ואחרי ארבע שנים הוא שוחרר לביתו. הוא מת ב-1990. יתכן מאוד שהפשע שביצע דווקא תרם למיתוס שנרקם סביבו. לעברית תורגם ספרו "על האידיאולוגיה" (רסלינג, 2003, 79 שקלים).

האם אלתוסר זכה ליחס מיוחד בשל היותו אינטלקטואל ידוע? יש להניח שכן. ואולי זה בזכות נאמנותם של החברים באקדמיה? גם זה יתכן. האם אינטלקטואל  ישראלי יזכה ליחס דומה, אפילו על מעשים חמורים פחות? כנראה שלא. אבל מה שבטוח, שבצרפת נותרו לפחות עד לאחרונה אינטלקטואלים ביקורתיים עם תשוקה אמיתית, שפותחים את הפה וקולם נשמע. בישראל המין הזה היה תמיד מזדמן נדיר, ולאחרונה הוא נכחד למעשה או נאלץ להסתתר מפני רודפיו. עם כל ההערכה, הבלוגרים של "רשימות" (או של וורדפרס) לא מהווים תחליף ראוי. לכן, כיוון שבמצב הנוכחי האינטלקטואלים הביקורתיים חשופים במיוחד, ראוי להגן עליהם – לפחות ממי שלמד מהם פעם משהו, או שעוד מתעניין בכלל במה שהם אומרים. פשוט מכיוון שבלעדיהם יהיה רע יותר.

2.

כמו רשרוש העלים בשלכת, צליל צקצוק הלשונות נשמע כעת מכל עבר. נדמה לי שיש הבדל ברור בין זעקה על עוול, הליכה נגד הזרם או התייצבות מול הכוח באשר הוא, לבין צקצוק בלשון.

מה הם יגידו עכשיו? איך הם חיים עם עצמם? איך הם ישנים בלילה?

לא ברור לי ממתי הפכה הפוליטיקה, או הספרות, למרפאת שינה.

ב"כה אמר זרתוסטרא" כותב ניטשה כיצד הלך זרתוסטרא לחכם אחד,עליו נאמר שהוא מיטיב לדבר על השינה והמוסר.

אמר החכם: 'מעטים ידעו את הדבר: ואולם כל המידות הטובות נדרשות לו לאדם על מנת שייטיב לישון. האעיד עדות שקר? האנאף? האניח לעצמי לחמוד את שפחת רעי? כל אלה אינם יפים לה, לשינה הטובה'.

אמר זרתוסטרא: 'רק עתה נתברר לי יפה, מה ביקשו הבריות מעל לכל, בבקשם לעצמם מורה מוסר. את השינה הטובה ביקשו לעצמם ונוסף לכך מידות טובות כזרעי הפרג המרדים. שינה ללא חלומות, הלא זו החכמה בעיני כל חכמי הקתדרא המההוללים ההם: לא ידעו טעם טוב מזה לחיים…

אשרי המנומנמים: עוד מעט ובתרדמה ישקעו'.

כה אמר זרתוסטרא".

מי שמחפש לעצמו מורה מוסר כדי לישון טוב בלילה, עדיף שיקח לעצמו יועץ לניהול סיכונים. לא פעם יקרה שהמורה עצמו דווקא יגרום לו להפסיד שעות שינה.

אבל מי בכלל רוצה לישון טוב בלילה?

מדינה אחת מוקפת אויבים

בשנה האחרונה החלטתי שאני תומך במדינה דו–לאומית. באוזני רבים, וגם באוזניי לפעמים, המשפט הזה כמעט חסר מובן פוליטי. הוא מצלצל כמו "אני תומך במדינה שבה לכל האזרחים יהיו כנפיים ורודות". מוטב אולי לומר שאני בעד חשיבה דו–לאומית, כלומר בעד דיון ציבורי שיעגן את הרעיון המופשט מדי הזה בחומרים הממשיים של חיינו.

לפחות לפי עיתון "הארץ", זה כבר קורה. בחודש האחרון פורסמו מספר כתבות ששמות את האופציה הדו–לאומית על השולחן, לראשונה מחוץ לחוגים הזעירים של השמאל הרדיקלי: סיקור נרחב של קבוצת מתנחלים ("ירושלום") החושבים על חיים משותפים עם שכניהם הפלסטינים, מאמר של חיים גורי החוזר לרמיזות דו–לאומיות של אלתרמן, ומאמר (שפורסם רק באתר האינטרנט) מאת אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, הקורא לפלסטינים לדרוש זכות הצבעה לפרלמנט הישראלי.

הביטוי המובהק ביותר לז'אנר המתפתח היה מאמר של מירון בנבנישתי, שבו, ביותר מ-5,000 מלה, הוא מראה את היעדר המעשיות המוחלט של פתרון שתי המדינות, ומזהה מציאות דו–לאומית בפועל, כזו שבמוקדם או במאוחר נידרש לתת לה ביטוי חוקי ופוליטי. ניכר שגורי וליאל אינם תומכים במדינה דו–לאומית, אלא משתמשים בה כקריאת השכמה לרוב היהודי בתחומי הקו הירוק. אולם זה לא משנה את העובדה שהרעיון הדו–לאומי, אחרי שנים ארוכות במחתרת, יצא מהבקבוק וצפוי להישאר על סדר היום הלאומי.

הביקורות על הרעיון בימין ובמרכז מוכרות ולעוסות לאיפה. הגם שחלקן ראויות למענה רציני, בחרתי הפעם להתעכב דווקא על הביקורת הפחות צפויה משמאל. השבוע פרסם יצחק לאור תגובה ביקורתית למאמר של בנבנישתי, שהופיע במקור באכסניה הפרטית של לאור, כתב העת "מטעם". לאור מסכים עם בנבנישתי באשר לניתוח המצב הנוכחי בישראל/פלסטין, אבל מצביע על כמה שיקולים המציבים בסימן שאלה את המסקנות הפוליטיות שניתן לגזור ממנו. אתמקד במרכזי שביניהם: מרחב התמרון של השמאל העקבי בישראל מצומצם מאוד. גם אם תקום קבוצה שתקדם מדינה דו–לאומית, ברגע שפתרון אמיתי של שתי מדינות (והכוונה היא למדינה פלסטינית בגבולות 67 ולא לישות בנטוסטנית בגדה המערבית) יהיה על השולחן והפלסטינים ירצו בו, קבוצה כזו תהיה חייבת לגבות אותם. לאור גם מדגיש, ברוח דומה, שהשמאל הישראלי תמיד היה תלוי ב"מעצמות", והיכולת לקדם פתרון שאינו מקובל על ההגמוניה האמריקאית באזור היא אפסית.

השמאל היהודי, אם כן, בלשונו של לאור, “אינו קיים אלא כתגובה לעוול של השלטון". הוא בסך הכל מין רפלקס מותנה המגיב על פשעי המדינה ובעלות בריתה, ומנגד, על זעקת הקרבן הפלסטיני. במונחים קצת הגליאניים, השמאל הזה אינו סובייקט היסטורי – נגזר עליו להחרות להחזיק אחר הפלסטינים מבלי להציע ולקדם עמדה משלו.

אם זה תיאור מצב, לאור ודאי צודק, והדוגמאות שהוא נותן משכנעות (למשל, הקשיים של קבוצת “מצפן” נוכח ההתקרבות הפלסטינית בשנות השבעים לפתרון שתי המדינות). השאלה היא מה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל היהודי הרדיקלי ועל סיכוייו לפרוץ למעגלים חדשים, וכמובן – האם זה חייב להימשך כך.

ההכרזה כי כל שינוי בחזון של השמאל תלוי בפלסטינים (שעולה לא רק אצל לאור), לא מפרטת מיהו בדיוק אותו סובייקט פלסטיני שאמור להודיע לנו במה הפלסטינים תומכים, במיוחד לאור העובדה ש"הרשות הפלסטינית" ואש"פ כבר לא יכולים להיחשב סובייקט לגיטימי כזה. כמו במקרים רבים אחרים של אמפתיה מוגזמת, נדמה שמאחורי ההקשבה לזולת, עומדת השלכה אלימה משהו (גם אם לא מודעת) של עמדה חיצונית על הזולת. לכן בתנאי אי–ודאות, והפוליטיקה בימינו היא תמיד סיטואציה של אי–ודאות (נוכח כל הכוחות המסתוריים יותר או פחות שמבקשים לכזב את תודעתנו, שאנו בשמאל אוהבים לנתח), מוטב להתחיל מבירור האינטרס שלנו, ובהמשך לבטא ולקדם אותו בזירה הציבורית. התקווה, כמובן, היא שמספיק אנשים יראו באינטרס שלנו גם אינטרס שלהם, וכך נביא לשינוי פוליטי.

את ההתעלמות מהשאלה מה האינטרס שלנו, ואת ההמתנה לפלסטינים, ניתן להציג כחובה מוסרית. אנו כיהודים (ועוד כיהודים המשתייכים לרוב לחלקים הפריבילגיים יותר של המדינה הציונית) איננו יכולים אלא, מבחינה מוסרית, לסייע לפלסטינים.

אבל פוליטיקה היא קצת יותר מאתיקה. הפוליטיקה, תרשו לי להציע (בעקבות קאנט), היא ניסיון לחבר בין חובותינו המוסריות לבין שאר נטיותינו, כולל האהבה שלנו לעצמנו ולאחרים שקרובים יותר אלינו. מדובר בחיבור מעשי, כלומר בפעולה ליצירת עולם שבו לא תהיה סתירה בין החובה לבין המימוש העצמי שלנו – פעולה שמצריכה יכולת מקדימה לדמיין עולם כזה. החובה המוסרית יוצרת מידה של ניכור מעצמנו, וזה בטוח נכון בשבילנו, אנשי שמאל יהודים, שחשים לא אחת שהחובה כלפי הפלסטינים משמעה ביטול עצמי, אפילו של השפה בה אנו מדברים וכותבים ונאבקים, שכל כולה ציונית. מה שמרגש ברעיון הדו–לאומי, זה שהוא מאפשר לנו לדמיין עתיד במסגרתו אנו יכולים לראשונה לדבר, בלי רגשי אשם, על זכויות קולקטיביות ואישיות לקהילה היהודית – ומבחינה זו הוא מאפשר לנו להיות, לראשונה זה זמן רב, פוליטיים.

לעומת זאת, המחשבה על הפוליטיקה כמוסר בלבד, מידרדרת למוסרנות. ההתעקשות להציג עצמנו כל הזמן כהומניסטים ומוסריים עד בלי די משמשת לסימון גבולות בינינו לציבורים אחרים, ערבים ויהודים כאחד. אנו היפים, הרפלקסיבים, הביקורתיים, החזקים, ואילו הם אלה שזקוקים לעזרה שלנו. כך המוסרנות רק מתחזקת את הפריבילגיות שלנו, ומונעת שינוי אמיתי, כזה שכרוך בערעור של הגבולות הללו.

אבל מעבר לצביעות ולחוסר התוחלת הטמונים בהתבטלות בפני הפלסטינים, זה הופך את הפוליטיקה השמאלית לעניין מייגע למדי, רצוף רגשי אשם ונבואות זעם פסימיות. המרחב הציבורי נחווה כאתר של צקצוק שפתיים ותסכול מתמיד מכל הסובב אותנו, במקום להתייחס אליו כאתר לביטוי עצמי, לתמורה, ולטשטוש גבולות. נכון, מדינה דו–לאומית היא אוטופיה, וספק אם לקומץ יהודים–ישראלים מהסוג הרדיקלי יש סיכוי לפרוץ בעתיד הקרוב לציבורים חדשים. אבל מדינה "יהודית–דמוקרטית" היא אוטופית באותו מידה, בדיוק כמו מדינה פלסטינית בת קיימא וחסרת מתנחלים.

בינתיים, אולי נחזיר את הדמיון לשלטון. מעבר להשבת הסקסיות האבודה של השמאל זה יעזור לנו להיות כנים עם עצמנו – ואפילו קצת ליהנות.