Posts Tagged ‘יצחק יצחקי’

שובו של העתיד: הגירה, ג'וליאנו מר-חמיס, ומדיניות ההפרדה של השמאל

17 בינואר 2012

עודד נעמן

עברו שלוש וחצי שנים מאז שעזבתי, בקיץ 2008. עזבתי "רק ללימודים" אבל למעשה – אני מעז לומר היום – הרגשתי אז שאני עוזב כדי לשרוד. משהו אחז אותי בגרון, חנק אותי, והמשהו הזה היה כרוך כל כך בעצם החיים הישראליים שכדי לברוח ממנו הייתי צריך לברוח מישראל. ביני לביני הכחשתי שאני עומד בפני מאורע דרמטי. "זו תהיה לך הרפתקה נהדרת", אמרתי לעצמי, "זה יהיה כמו טיול ארוך". כשהתעצבתי קצת במסיבת הפרידה, יומיים לפני הטיסה, מיהרתי להזכיר לעצמי שהכל עובד לטובתי ושעלי להודות למזלי הטוב. אבל למרות מאמצי השכנוע לא הרגשתי כמי שעולה אל דוכן מנצחים. אם הרגשתי בר-מזל הרי זה משום שניתן לי היתר יציאה שלא ניתן לאחרים. ואם משהו באמת הבדיל אותי מאחרים היה זה חוסר האונים שלי. בעוד שבעיני רוב מכריי הלימודים בחוצלארץ נתפסו כמותרה, כהזדמנות נהדרת, כקרש קפיצה, בעיניי הלימודים היו הזדמנות אחרונה, קרש הצלה, הכרח. וכך, במקום לחוש שמחה וגאווה על שהצלחתי במקום שאחרים היו שמחים להצליח, חשתי חלש ועלוב מכולם מפני שלעומת חבריי וחברותיי, שכוחן היה במותניהן והחיים בישראל לא הביסו אותן, כוחותיי כמעט אפסו ואני נזקקתי לחסדיהם של מוסדות אקדמיים עשירים ומושחתים.

כן, הרבה יותר משרציתי ללמוד באמריקה רציתי לצאת מישראל. לא הקדשתי מחשבה לפרטי תכנית הלימודים שנרשמתי אליה או לחיים הצפויים לי במקום החדש. החיים החדשים שעמדו בפתח פיתו אותי על דרך השלילה; הם היו רק ניגוד מוחלט לחיי הישראליים. התיישבתי במטוס כלא-מאמין. אחרי כמה רגעים המטוס שעט במורד המסלול והרגשתי כאילו אור בוהק ואכזר הכה באישוניי כל משך חיי הבוגרים בישראל והנה, עוד רגע, אוכל סוף-סוף לעצום את עיניי וחושך מיוחל ומרגיע יציף את הכל. המראנו – "ניצלתי", אמרתי לעצמי בקול והילדה הקטנה שישבה במושב לצידי הסתכלה עליי כאילו השתגעתי.

היה היו כאן פעם שקמים,

חולות מסביב וגם נוף.

העיר תל אביב של אותם הימים

היתה בית בודד על החוף.

ויש לפעמים נערכו ישיבות

מתחת שקמים אז בצל,

וליד העצים צחקו הבנות

וענו בזמרה: "הי ילל".

("גן השקמים", יצחק יצחקי)

אנשים מהגרים כשהם לא יכולים עוד לתאר את עתידם במקום מגוריהם. לרוב רעב, מצוקה כלכלית, רדיפה פוליטית ואפלייה מביאים אנשים לצאת בחיפוש אחר עתיד. אבל גם דברים פחות חמורים, פחות נראים ופחות מפורשים עלולים לעשות את העתיד בלתי-אפשרי. מאז סופה של הציונות הליברלית, של "חלום השלום", אין עתיד בישראל. משמאל ומימין שוררת הסכמה רחבה: העתיד כאן בקושי מתקבל על הדעת (וכשהוא מתקבל על הדעת מיד מתברר שהיה כבר עדיף שלא יתקבל). העתיד הוא מותרה הניתנת רק לשוויצרים וניו-זילנדיות, שקיומם לא תלוי על בלימה. הישראלים אומרים תודה שהם עוד בחיים – מי מעז לחשוב על עתיד?

אחת הטענות החזקות ביותר של המחאה בקיץ היתה שלאזרחים ולאזרחיות בישראל מגיע עתיד בזכות ולא בחסד. מותר לבקש יותר מחיים, מותר להאמין בחיים טובים. לכן המחאה היתה מחיה כל-כך: משהעתיד נעשה אפשרי ההווה אינו לשווא. המאמצים של היום יכולים להוביל למשהו ראוי, בר-קיימא. לפני שלוש וחצי שנים, בקיץ, ברחתי מהמובן מאליו הישראלי: האמונה שאין כאן עתיד ושההווה הוא אשליה.

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

(רחל בלובשטיין)

עם שוך המחאה ובוא החורף כולם שוב מסכימים שההווה הוא כלי ריק והסוף הקרוב בלתי-נמנע. השאלה המפלגת היא רק 'מה יהיה הסוף?' או 'איך הכל ייגמר?'. יש כאלו, ממסדיות, שחושבות שהסוף יבוא מבחוץ – מאיראן, מאירופה, מהאסלאם, מפלשתין, מהגיס החמישי של הסמולנים – ויש כאלו, שמאלניות, שחושבות שהסוף יבוא מבפנים – מהפשיזם, מהגזענות, מהכיבוש והאפלייה. הדעות השונות מוליכות למחלוקות בוערות אודות השאלה כיצד יש לדחות את הקץ: להתקיף את איראן או לגונן על בית-המשפט העליון. אך כולן מסכימות שהקץ קרב בצעדי ענק. יוצאי דופן בוויכוח זה הם בני ובנות הימין המשיחי. אם לימין המשיחי יש כוח פוליטי לא-פרופורציונאלי לגודלו באוכלוסייה הרי זה משום שהימין המשיחי הוא אקטיבי בעוד ששאר הישראלים הם ריאקטיבים: שאר הישראלים מגיבים למה שנראה בעיניהם כסוף בלתי-נמנע הנכפה עליהם מבחוץ בעוד שהימין המשיחי יוזם את הסוף שהוא חפץ בו. הפחדים הישראליים הם ככלי בידיו של החזון היהודי-משיחי. אבל מדוע הישראלים משוכנעים שקיומם אינו מן-האפשר? מדוע החלפנו את השלום של שנות התשעים באפוקליפסה?

האמיני יום יבוא

טוב יהיה מבטיח לך

לחבק אותך אבוא

והכל אשיח לך.

(רפאל קלצ'קין)

אם יש סרט אחד שמקפל בתוכו את התודעה הישראלית של שני העשורים האחרונים הרי הוא "הילדים של ארנה", סרטם התעודי של ג'וליאנו מר-חמיס ודניאל דניאל. צפיתי לראשונה ב"ילדים של ארנה" שבוע לאחר הירצחו של מר-חמיס, באפריל האחרון, בהקרנה שנערכה באולם קטן באוניברסיטה שבה אני לומד. חלקו הראשון של הסרט מתרחש בתקופה שבין סוף שנות השמונים לאמצע שנות התשעים ומתאר את תיאטרון הילדים שהקימה אימו של ג'וליאנו, ארנה מר, במחנה הפליטים ג'נין, ושבו גם ג'וליאנו לימד והדריך עד מותה של ארנה. בחלקו השני של הסרט ג'וליאנו חוזר לג'נין בשנת 2002 אחרי שהוא מזהה בטלוויזיה גופת מחבל שביצע פיגוע בחדרה – אחד הילדים מהתיאטרון. ג'וליאנו מתעד את המפגש החוזר עם הילדים שבגרו והצטרפו למאבק האלים בישראל. הסרט נגמר עם מותו של אחד הילדים שבגרו, עלא, שהיה ממובילי המאבק החמוש בכוחות צה"ל בג'נין ב-2002. אחרי שהסרט יצא לאקרנים וזכה להצלחה גדולה, ג'וליאנו הקים מחדש את התיאטרון בג'נין. הוא קרא לו "תיאטרון החופש".

ג'וליאנו מר-חמיס נרצח ביריות אקדח באפריל 2011 בג'נין, ככל הנראה על-ידי פלשתיני. בגלל שנהוג לראות ב"ילדים של ארנה" תיאור של 'מציאות בלתי-אפשרית', הרצח של ג'וליאנו, אחרי ששב וניסה להגשים את החזון של אמו, סופר כפרק ההמשך של סרטו. "תיאטרון החופש" היה רק הצגה, מראית עין שנידונה להיחרב – האמת הנוראה שוב ניצחה את התקווה. אני חושב – וזאת רק על סמך צפייה בסרט ובכמה ראיונות ביוטיוב – שזו טעות לקרוא כך את הסרט והרצח של ג'וליאנו מר-חמיס.

בין שני חלקי הסרט – החלק הראשון שמתאר את התיאטרון של ארנה עד מותה באמצע שנות התשעים והחלק השני שמתאר את חזרתו של ג'וליאנו לג'נין אחרי מבצע "חומת מגן" ב-2002 – מפריד פער בן שש או שבע שנים שהסרט לא דן בו. בשנים אלו ג'וליאנו חזר לישראל וחי כישראלי מצליח – שחקן תיאטרון מוערך וגבר נחשק. זהו, נדמה לי, החלק האמצעי, החסר, של "הילדים של ארנה". חלקו הראשון של הסרט, החלק של ארנה, מתאר את אפשרותם של חיים הגונים בעולם מושחת; החלק האמצעי, שהסרט הס מלהזכיר, הוא החטא – ג'וליאנו נוטש את החיים ההגונים לטובת החיים הטובים; והחלק האחרון מתאר את העונש. והעונש הוא מוזר ואכזר: הילדים שגו'ליאנו לימד בתיאטרון של ארנה ונטש בנערותם יוצאים לרצוח את הישראלים שטובחים בהם, אלה המעניקים לג'וליאנו תהילה ושפע. כוחו יוצא-הדופן של הסרט, שגיבורו האמיתי על-פי קריאה זו הוא ג'וליאנו, טמון בעובדה שעל החטא של ג'וליאנו נענשים כולם – ישראלים ופלשתינים – חוץ מג'וליאנו. אך כמו אדיפוס שמנקר את עיניו כשהוא לומד על חטאיו – וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות אלטרנטיבית לרצח – גם ג'וליאנו ביקש לקחת חלק בחורבן שהמיט על אהוביו.

אני לא מתיימר להסביר את הרצח או להרכיב פרופיל פסיכולוגי של ג'וליאנו מר-חמיס. לא הכרתי את ג'וליאנו, לא את חבריו ולא את בני משפחתו. אסונם הוא שלהם ואין לי יכולת או זכות להעיר עליו. אך לאסון הזה היה כוח פומבי. אם נרצה ואם לא, גו'ליאנו מר-חמיס הוא סמל, ועל כוחו של הסמל אני מנסה לעמוד. רבים מיהרו למצוא בסיפורו של ג'וליאנו טרגדיה שמקורה בסכסוך בלתי-ניתן ליישוב בין זהותו הישראלית לזהותו הפלשתינית. מהבנה זו של 'המיתוס של ג'וליאנו' עולה שאת החורבן אפשר למנוע רק באמצעות הפרדה, שאסונו של ג'וליאנו טמון בהיותו בן-כלאיים ישראלי-פלשתיני שעבורו ההפרדה לא היתה מן-האפשר.

זוהי קריאה מוטעית ומסוכנת בדמות שג'וליאנו גילם בחייו ובמותו. הקריאה המחודשת ב"ילדים של ארנה" מציעה שאסונו של גו'ליאנו לא טמון בקיום המשותף של הפלשתיני והישראלי שבו, אלא באמונתו שחייו הם חיים של חטא ושאין כפרה מלבד המוות. ביסוד דמותו של ג'וליאנו נמצאת האמונה שהישראליוּת מהותה היא דיכוי הפלשתינים והפלשתיניוּת מהותה היא התנגדות לדיכוי הישראלי. משכך, החיים הישראליים עצמם הם עוול שיש לתקן. אם יש עתיד הרי הוא מושחת משום שהוא עתיד ישראלי.

הממסדיות הישראלית חולקת עם ג'וליאנו את האמונה שאין ישראל ללא כיבוש ואין ישראל עם כיבוש. הישראלים משקיעים יצירתיות, מרץ וזמן בתיאור סופה של ישראל יותר מכל ארגון אנטישמי. ממשלת ישראל מעלה לכותרות את חטאיה ומכריזה על עוונותיה יותר מכל ארגון זכויות אדם. בימים הראשונים של "עופרת יצוקה" העולם תמך בזכותה של ישראל לרצוח מאות אזרחים חפים מפשע, אך ישראל התעקשה להמשיך את המתקפה עד שהעולם כולו יגנה אותה. לפעמים היה נדמה שהגינוי העולמי היה המטרה האמיתית של המתקפה שנעדרה כל הגיון מבצעי. כך, כמו כדי להכעיס, ולמורת רוחם של "ידידיו" המבקשים להתגאות בו, הממסד הישראלי מדגים שוב ושוב את פגמיו המוסריים. זאת משום שכמו בסיפורו החבוי של ג'וליאנו, הישראלים מאמינים שלא העולם אלא הם מושחתים. מאחורי האמונה הישראלית העיקשת בקץ הבלתי-נמנע עומדת הערגה לכפרה. ה"איום הקיומי" על ישראל הוא נחמה קיומית של ישראל; האמונה בקץ היא תקווה לעונש.

והאמונה בחטא הקדמון באה לידי ביטוי גם ב'פוליטיקה' הישראלית. מובילי המאבק ב"שמאל הבוגדני" כמו גם מובילי המאבק ב"ממסד הפשיסטי" לא מצפים לנצח במאבקם. להיפך, ה'מאבק' הוא אורח חייהם, הוא מגדיר את גבולות 'הפוליטיקה'. כל מחנה מאמין שהמחנה הנגדי, הבלתי מנוצח, מפליל את כולנו ומביא עלינו בחטאיו את סופנו. אולי זו הסיבה שהמחאה בקיץ התנערה מה'פוליטי': הפוליטיקה הישראלית מאוששת את המצב הקיומי שבו איננו ראויים להווה הטוב ובקרוב נכה על חטא. רק תוך דחיית ה'פוליטי' והערגה לקץ יכלה המחאה להחזיר (גם אם לרגע) את האמונה בעתיד ואת החיים בהווה.

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

וּבְתֹם

שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

(רחל בלובשטיין)

משהתרגלתי לאורח חיי החדש בחו"ל, הבנתי אט-אט שלא השארתי מאחורי דבר. אנשים שראיתי ברחוב או בחצר האוניברסיטה נראו לי ככפילים של מכרים ומכרות מישראל. בלילה הייתי חולם על ירושלים ותל-אביב. המשכתי לקרוא ולכתוב בעברית. אמנם לא "הפכתי ימני", כמו שכמה ממכריי ניבאו לי, אך החיים הישראליים שחייתי בעברי ושאחריהם המשכתי לעקוב באינטרנט הפכו לעולם סודי שנשאתי עימי. כאן, רחוק מסוף-העולם של ישראל, יכולתי להתבונן בחיים שעזבתי. גיליתי – וזה בהחלט הרגיש כמו גילוי – שגם בישראל יש חיים. חיים שהייתי חלק מהם, שאפשר להתגעגע אליהם ושעל אסונם מותר להתעצב.

כשחייתי בישראל קור הלב והרשעות היומיומית של מוסדות השלטון הישראלי שכנעו אותי שאין כאן אלא חטא נורא ואיום שבעצם חיי בישראל אני נותן לו יד. היום אני חושב – וייתכן שזו מחשבה שברירית שתתנדף אם אחזור לחיות בישראל – שטעיתי. אמנם יש כאן רשעות וקור לב איומים ונוראיים שבמידה מסוימת אני לוקח בהן חלק, אך יש כאן עוד דברים, דברים טובים באמת. והדברים הללו – הדברים הישראליים הטובים – הם הדברים שבזכותם ומתוך הזדהות עימם הרישעות של מוסדות השלטון מותירה בי רושם עז כל-כך. זו ההזדהות עם החברה הישראלית שמטילה עלי אחריות לעוונותיה. לכן אני חושב שזו טעות להתקהל סביב הרישעות הישראלית על מנת להתנער מממנה. זו טעות לאפשר להתנגדות להגדיר את קהילתנו, לתת לעוולות של המשטר הישראלי לעצב את זהותנו.

ארשה לעצמי להיות בוטה יותר: אני מוצא מידה של אמת בדברי הטוקבקיסט שמציע לשמאלן לעבור לאירופה. אם הביקורת השמאלנית משמשת לזיכוי השמאלן מפשעי השלטון לא ברור מדוע יש לחזור ולהשמיע אותה. השמאלנית נשמעת כמי שחוזרת ומודיעה לאקסית שלה שזו היא שזרקה אותה. מדוע השמאלן נסער כל-כך מעוולות המשטר הישראלי ואדיש יחסית לעוולות המשטר הצפון-קוריאני, או הסנגלי, או כל משטר אחר? מה מבדיל את השמאל הישראלי מהשמאל העולמי? רק הזדהות עם הממסד הישראלי יכולה להסביר את עוצמת התגובה של השמאל. באותו אופן, אם הממסד הישראלי משוכנע כל-כך שמעשיו מוצדקים מדוע הוא מתעקש להתחמק מחקירה בכל מחיר ולהגביל בכוח את הביקורת עליו? אם ארגוני השמאל חושפים את מעשיה הראויים של ישראל, מדוע הישראליות הממסדיות חושבות שיש בכך נזק? רק הזדהות עם הביקורת השמאלית יכולה להסביר את עוצמת התגובה הממסדית לשמאל. לכן נראה לי שהממסד והשמאל נתמכים זה בזה ומקיימים זה את זה. ההצטדקות הממסדית כמו גם ההתבדלות של השמאל הם ביטויה העכשווי של משאלת המוות הישראלית.

הנה, אם כן, הלקח שלי מהמחאה בקיץ: אני תומך ולוקח חלק במאבק למען שלטון חוק ראוי בישראל ובפלשתין, אך המאבק הזה לא מגדיר את גבולות הקהילה שלי. 'שמאל' היא עמדתי הפוליטית, אבל אני אינני 'שמאלני'. הקהילה הישראלית שמתוכה ועימה אני נאבק קיימת בפני עצמה וקיומה מוצדק באופן שאינו תלוי בהצלחת המאבק בכיבוש ובאפלייה האתנית והדתית. דווקא החיבור בין המאבק בכיבוש לבין הזהות שלנו עושה את הכיבוש הכרחי לקיומנו כדיסידנטים ובכך מכשיל את המאבק בו. אם אנחנו רוצות להיפטר מהכיבוש ומהאתנוקרטיה הישראלית, עלינו להפסיק לראות בהם את היסוד המושחת של קיומנו. במקום לשאוף להתנער מהגנאי המוסרי שדבק בנו על החלק שאנחנו לוקחים ולוקחות בעוולות הממסד הישראלי, עלינו לשאת באשמה ולדעת שאף-על-פי-כן אנחנו ישראליות וקיומנו מוצדק.

דימויים: Islands למעין שטראוס (גלריה קו 16, תל אביב, 2006)